פסק דין 1. התובעת הינה חברה העוסקת בפיתוח תוכנות ומכירתן, ובמתן שירותי תמיכה. הנתבעת, חברה העוסקת בהשכרת רכב, רכשה תוכנה להשכרת רכב, בהתאם להסכם שנעשה בין הצדדים ביום 1.7.95. הסכם זה העניק לנתבעת תקופת אחריות של שנים עשר חודשים, תקופה בה אמורה הנתבעת לתקן על חשבונה כל פגם בתוכנה. 2. אין מחלוקת על כך, כי בתום תקופת האחריות, החל מחודש יולי 97' סוכם בעל פה בין הצדדים על תשלום חודשי עבור שירות ותמיכה להפעלת התוכנה ואחזקתה. ההסכמה היתה לשירות בהיקף של 10 שעות חודשיות תמורת תשלום של 450$. 3. ביום 13.1.97 התקיימה פגישה בין הצדדים. בסעיף 4 של תרשומת הנושאים שסוכמו באותה פגישה [ת/2] נכתב כך: "אנו [הנתבעת - נ' ס'] משלמים את הרטיינר מחודש אוגוסט - דצמבר. לפי 450$ - 10 שעות. אמיר [מנהל התובעת - נ' ס'] ישלח מחר את ניצולת השעות עד היום, שעות שלא נוצלו יעמדו לרשותינו לביצוע שיפורים ושינויים. לפי הניצולת בפועל נחליט יחד על רטיינר חדש". 4. ב"כ התובעת סבור, כי אין במסמך זה ראיה לכך שההסכם בעל פה, שנהוג היה עד לאותה פגישה, בוטל. מנהל הנתבעת לא הודיע לאחר הפגישה על כוונתו לחרוג מן הנוהג הקיים, ובהתאם לכך המשיכה התובעת לחייב את הנתבעת בסכום של 450$ לחודש עד לחודש ספטמבר באותה שנה. רק בחודש אוקטובר שונתה השיטה הנהוגה בין הצדדים ובמקום תשלום חודשי קבוע, סוכם כי השירות יינתן לפי קריאה, כשעלות שעת עבודה היא 70$ בתוספת מע"מ. 5. אשר על כן, הוגשה התביעה נגד הנתבעת בגין אי-תשלום החוב על פי החשבוניות שניתנו לה בחודשים 97/ 9-3, בהם חוייבה בתשלום החודשי עבור השירות אותו קיבלה, וכן נתבעו הפרשי חוב עבור חודשים קודמים. התביעה הועמדה על סך של 13,586 ₪. 6. מנגד, טוען ב"כ הנתבעת, כי בפועל לא סיפקה התובעת את השירות כמבוקש, ורוב שעות השירות שאמורות היו להינתן על פי ההסכם בעל-פה, לא ניתנו. כיוון שכך, בפגישה מיום 13.1.97 הוסכם, כי נציג התובעת יעביר לנתבעת את המשמעויות של הגירסה החדשה של התוכנה בכדי שהנתבעת תשקול את רכישתה. אם תחליט הנתבעת להמשיך לעבוד עם הגירסה הישנה תתוקן הגירסה באופן מיידי. אם תרכש הגירסה החדשה יבוצעו שיפורים בחלוף מספר שבועות של מימוש. כיוצא בזה הוסכם עוד כי 50% מחשבון 1125 ישולם, ומתוכו תהיה הנתבעת זכאית לשעתיים שירות נוספות. חרף הסכמה זו, לא ערכה התובעת כל שיפור או תיקון בתוכנה. 7. זאת ועוד, בפגישה הנ"ל נרשמה ההסכמה הנזכרת לעיל בסעיף 4 של ת/2. בסעיף זה נכתב במפורש, בהתאם למוסכם בין הצדדים, כי נציג התובעת יעביר לנתבעת דו"ח על ניצול שעות השירות עד כה, וכי שעות שלא נוצלו עד כה, ינוצלו לביצוע שיפורים ושינויים. התובעת לא עמדה בהתחייבות זו, לא העבירה דו"ח שעות לידי הנתבעת, ולא ערכה כל שיפורים ושינויים בתוכנה על חשבון השעות שלא נוצלו עד כה. 8. ב"כ הנתבעת גורס, כי בפגישה מיום 13.1.97 ביקש מנהל הנתבעת לבטל את הנוהג המוסכם עד לאותה עת, ולעבור לחיוב על פי שעות שירות שיינתנו בפועל. לדידו, הנתבעת אינה מתנגדת לשלם בגין כל שירות שניתן בפועל על ידי התובעת. ברם, מאותה הפגישה ואילך לא נתנה התובעת שירות כלשהו לנתבעת, ולראיה, התובעת לא הצליחה להמציא אסמכתא שתעיד על שירות שניתן על ידה. מנהל הנתבעת מצהיר בסעיף 19 לתצהיר עדותו הראשית כי החשבוניות נשוא התביעה נשלחו להנהלת החשבונות של הנתבעת (ולא שהגיעו לידיו) באופן חד-צדדי בניגוד להסכמת הצדדים, וכי מהנהלת החשבונות של הנתבעת נאמר לתובעת, כי הוסכם על הסדר שונה. התובעת מצידה אישרה לנתבעת, כי משלוח החשבוניות בטעות יסודו. בנסיבות אלו אין להידרש כלל לחשבוניות המהוות יסוד לתביעה. 9. כמו כן, בתצהירו של מנהל הנתבעת הוא מעלה תמונה עגומה באשר לטיב התוכנה שסופקה. בעיות שהיו בתוכנה עוד בתקופת האחריות לא תוקנו על ידי התובעת, וחלקים מן התוכנה כלל לא פעלו. בפגישה ביום 13.1.97 נשקלה האפשרות לרכישת גירסה חדשה של התוכנה, היות והתוכנה המקורית שנרכשה לא תיפקדה כראוי. בסופו של דבר, לא תוקנו התקלות, לא נעשה כל שיפור בתוכנה, והנתבעת נאלצה לרכוש תוכנה חלופית מחברה אחרת במקום זו שהותקנה על ידי התובעת. 10. על הטענות האמורות מגיב ב"כ התובעת בסיכומיו. תחילה הוא מציג שתי טענות מקדמיות, שנטענו על ידו עוד בדיון מיום 14.5.00 [עמוד 2 לפרוטוקול]. הטענה האחת הינה כי בתצהירו של מנהל הנתבעת מופיעה טענת הגנה שזכרה לא בא בכתב ההגנה. בתצהיר האמור נטען, כי התוכנה היתה לקויה עוד מלכתחילה, טענה המהווה הרחבת חזית. הטענה השנייה היא כי סעיף 19 לתצהיר הנ"ל מהווה עדות שמיעה, באשר סעיף זה עניינו בדברים שנודעו למנהל הנתבעת מפי מי מהנהלת החשבונות של הנתבעת. 11. לגוף הדברים, טוען ב"כ התובעת כי במקרה דנן מתגוננת הנתבעת על דרך של "הודאה והדחה". אין חולק כי הוסכם בעל פה על תשלום של 450$ תמורת השירות הניתן. ב"כ הנתבעת הטוען לבטלות ההסכם ולמעבר לשיטת תשלום על פי קריאה, עליו חובת הראייה. הנתבעת לא הוכיחה כי ההסכם הנהוג שונה החל מחודש 1/97, ומהמסמך ת/2 אי אפשר להסיק על ביטול ההסכם הנהוג אלא לכל היותר על כך שהצדדים אמורים היו להחליט אם להמשיך בהסכם הנהוג. לא זו אף זו, העובדה כי הנתבעת שילמה את החשבוניות בגין החודשים 97/ 2-1 עומדת בניגוד לטענתה כי הסכם השירות המקורי בוטל. כך גם, במסמך ת/9, מסמך שנשלח לתובעת על ידי ב"כ הנתבעת נטען כי חוזה השירות בוטל בחודש אפריל, עובדה הסותרת את גרסת הנתבעת, לפיה ההסכם בוטל בפגישה בחודש ינואר. 12. באשר לפרשנותו של הסכם השירות הנהוג בין הצדדים, טוען ב"כ התובעת בסיכומיו, כי חוזה-שירות דומה במהותו לחוזה-ביטוח. הלקוח מתחייב לשלם עבור השירות גם אם אינו עושה שימוש בשירות הניתן על ידי החברה המספקת את השירות, בדומה למבוטח המשלם את פרמיית-הביטוח, גם אם לא קורה מקרה-הביטוח. במקרה דנן, העדיפה הנתבעת לשלם את התשלום החודשי, כדי שאם תיזקק בעתיד לשירות, יובטח לה השירות, יהיה זמין בכל עת, והיא לא תישא בעלותו. אשר על כן, גם אם לא ניתן שירות בתקופה השנוייה במחלוקת, מחוייבת הנתבעת בתשלום. זאת ועוד, למען הזהירות טוען ב"כ התובעת בהסתמך על מסמכים שהגיש, כי התובעת נתנה שירותי תחזוקה ותמיכה בתקופה הרלוונטית. 13. באשר לטענה כי התובעת סיפקה לנתבעת תוכנה פגומה, טוען בא-כוחה, בנוסף לטענת הרחבת החזית שהוזכרה לעיל, כי אין ממש בטענות הנתבעת בעניין זה. העובדה כי לאחר שנת האחריות המשיכו הצדדים בהתקשרות ביניהם, על בסיס תשלום חודשי, לא מתיישבת עם טענת הנתבעת. כך גם העובדה שהנתבעת המשיכה להשתמש בתוכנה עד לחודש דצמבר 99, ללא כל צורך בשירות ובתחזוקה מעידה היטב על איכות התוכנה. דיון והכרעה 14. תחילה, אתייחס לטענות המקדמיות שטען ב"כ התובעת בסיכומיו. מנהל הנתבעת טען בתצהירו להגנתו כי התוכנה שסופקה לנתבעת היתה פגומה מלכתחילה. ב"כ התובעת טוען, כאמור, כי טענה זו מהווה הרחבת חזית. אמת נכון הדבר, זכרה של טענה זו לא בא בכתב ההגנה של הנתבעת. ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו כי אין בטענה האמורה משום הרחבת-חזית. מדובר, לדידו, בטענה שנזכרת בתצהיר העדות הראשית שמטעם הנתבעת, אשר מטבע הדברים מפרט יותר מן האמור בכתב ההגנה את הרקע לפגישה שהתקיימה בין הצדדים. אכן, בתצהיר האמור יש מקום לפירוט הנסיבות שקדמו לפגישה, אך דומני, כי הצדק עם ב"כ התובעת, וכי מנהל הנתבעת הוסיף בתצהירו טענת הגנה, שמן הדין היה להזכירה עוד בכתב ההגנה. אם אכן הייתה התוכנה פגומה עוד מלכתחילה, ואם הליקויים בתוכנה נמשכו לאורך כל תקופת ההתקשרות בין הצדדים, כגירסת מנהל הנתבעת, הרי שמדובר בטענת הגנה העומדת בפני עצמה, ולא בטענה שיש בה רק כדי להבהיר את הרקע לפגישה בין הצדדים. כיוון שכך, חזית הדיון הורחבה בתצהירו של מנהל הנתבעת. ב"כ התובעת התנגד להרחבת-החזית בדיון מיום 14.5.2000, ואשר על כן, אין להזקק לטענה ההגנה האמורה של הנתבעת. 15. ב"כ התובעת סבור כי האמור בסעיף 19 לתצהירו של מנהל הנתבעת מהווה עדות שמיעה. בסעיף זה התייחס מנהל הנתבעת למשלוח החשבוניות ולחילופי הדברים בהקשר זה, שנערכו בין התובעת לבין מאן דהוא בהנהלת החשבונות של הנתבעת. מנהל התובעת טען כי כל אותו שיח ושיג נעשה מבלי שהדבר הגיע לידיעתו באותה עת. אכן, מדובר בעדות על עובדות שנקלטו בחושיו של אדם אחר והגיעו לידיעתו של מנהל הנתבעת מפי השמועה, קרי, מפי אותו פלוני מהנהלת החשבונות של החברה. ברם, סבורני כי ראוי להתייחס לסעיף 19 הנ"ל על פי המגמה הרווחת בפסיקה [ראו למשל: בר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' סילברמן, פ"ד לז(4) 281]. ראוי לצמצם ככל האפשר את הסייגים החלים על קבילותן של ראיות, כדי להותיר בידי בית המשפט את שיקול הדעת להחליט על משקלה של הראייה. בהתאם למגמה האמורה, יינתן לסעיף 19 האמור בתצהיר מנהל הנתבעת משקל שייתחשב בעובדה שמדובר בעדות שלא יכולה לעמוד בפני חקירה נגדית, ובעובדה שמן הדין היה להביא אותו גורם מהנהלת החשבונות של הנתבעת, אשר קלט את העובדות הנטענות בחושיו-שלו. 16. ומכאן, אפנה לבחון את טענות הצדדים לגוף העניין: אין מחלוקת כי בין הצדדים הוסכם בעל-פה בתום תקופת האחריות על תשלום חודשי עבור שירות בהיקף של 10 שעות. שאלה השנוייה במחלוקת בין הצדדים היא: האם בוטל ההסכם האמור בפגישה ביום 13.1.97, והאם הוסכם באותה עת לעבור לתשלום על פי קריאה? לשונו של סעיף 4 לתרשומת ת/2 אין בה כדי לפתור את השאלה; עובדה היא כי שני הצדדים תומכים יתדותיהם בסעיף זה. מחד גיסא, נאמר בסעיף כי הנתבעת תשלם את התשלום החודשי עד לחודש דצמבר, ובכך רואה ב"כ הנתבעת ראיה לכך שההסכם הנוהג בוטל באותה פגישה מחודש ינואר. לעומתו, נתלה ב"כ התובעת בסיפא של אותו סעיף בה נאמר כי "לפי הניצולת בפועל נחליט יחד על רטיינר חדש", ראיה לשיטתו. מדברים אלו ניתן להסיק כי ההסדר הקיים לא בוטל, והסכמת הצדדים היתה כי לאור דו"ח השעות שיועבר, יחליטו הצדדים על דרך ההתקשרות העתידית. העובדה שלאחר הפגישה שהתקיימה ביום 13.1.97 המשיכה הנתבעת לשלם בגין החשבוניות של חודשים ינואר ופברואר [ראו עמוד 3 לפרוטוקול מיום 14.5.2000] אינה עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעת לפיה הוסכם בפגישה הנ"ל, כי מאותו זמן ואילך תחוייב הנתבעת לפי שעות שירות בפועל. ב"כ התובעת עמד על כך, כי במסמך ת/9 טוען מנהל הנתבעת כי בהסכם בין הצדדים סוכם על מעבר לשיטת תשלום עבור שעות שירות בפועל החל מחודש אפריל 97. טענה זו עומדת בסתירה לטענה כי כבר בחודש ינואר הוסכם על שינוי שיטת התשלום, ואין פלא, איפוא, כי ב"כ הנתבעת ניסה למנוע הגשת מסמך זה. דומני, כי אם אכן הוסכם על שינוי שיטת ההתקשרות בין הצדדים, והתובעת המשיכה לשלוח לנתבעת חשבוניות חיוב, מן הדין היה כי מנהל הנתבעת יביע את התנגדותו למשלוח החשבוניות. מנהל הנתבעת אכן פנה לתובעת, אך זה נעשה רק ביום 27.11.97 (ת/9). לפני כן, לא הוכח כי הנתבעת אכן הסתייגה ממשלוח החשבוניות, בטענה שהדבר נוגד את הסכמת הצדדים. אמנם בסעיף 19 לתצהירו של מנהל הנתבעת טען הלה כך: החשבוניות נשלחו להנהלת החשבונות ולא הגיעו לידיו. מהנהלת החשבונות פנו לתובעת בטענה כי סיכום הצדדים היה אחר. התובעת אישרה כי משלוח החשבוניות בטעות יסודו. ברם, הנתבעת לא הציגה כל ראייה שאלו הם פני הדברים. הנתבעת לא העידה אותו גורם מהנהלת החשבונות של החברה שהיה, לטענת מנהל הנתבעת, בקשר עם התובעת. כיוון שכך, יש להטיל ספק בגירסת הנתבעת, וסבורני, כי אי העדת אותו גורם שיכול היה לסייע לנתבעת בגירסתה, פועל אף לחובתה של הנתבעת בהקשר זה, וניתן לייחס משקל ראייתי לראיה שלא הובאה [ראה: י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי [דיונון, תשנ"ט - 1999] בעמוד 1391]. אמת, ניכר מן המסמך ת/2 כי הנתבעת שקלה את המשך דרך ההתקשרות עם התובעת. כך גם הוכח, כי למנהל התובעת לא היתה כל התנגדות למעבר לשיטה של חיוב על פי שעות שירות בפועל כבר בפגישה בין הצדדים בחודש ינואר 97' [ראו עמוד 3 לפרוטוקול מיום 16.5.99]. ברם, לא הוכח כי הנתבעת אכן הודיעה בעת הפגישה על רצונה לשנות את ההסדר הנוהג, ודומני, כי משקל הראיות מצביע אף על כך, שלא הוסכם על שינוי השיטה הנוהגת. 17. אציין כי ב"כ התובעת סבור כי יש בטענת הנתבעת משום "הודאה והדחה". הנתבעת מודה כי היה הסכם בעל-פה בין הצדדים וכיוון שהיא טוענת לבטלותו, עליה חובת הראייה. נראה, כי יש להטיל ספק בטענה האמורה. ברי כי ההתקשרות בין הצדדים נמשכה בדרך זו או אחרת לאחר אותה פגישה בחודש ינואר, והמחלוקת בין הצדדים היא רק בשאלה מהם תנאי ההתקשרות לאחר אותה פגישה; האם בהתאם לנהוג עד כה, או שנעשה שינוי בתנאי ההתקשרות. כך גם ב"כ הנתבעת עצמו מודה, כי הוסכם בשלב מסויים על מעבר לשיטה של תשלום על פי קריאה, אך לדידו, הוסכם כי תחילתה של שיטת התשלום החדשה ביום 1.10.97. כיוון שכך, אין מחלוקת כי שיטת התשלום שונתה, והשאלה היא רק מתי נעשה שינוי זה. 18. נמצאנו למדים, כי ככל הנראה, ההסכם שנהג בין הצדדים לא בוטל בחודש ינואר. אולם בכך לא סגי. עלינו לבחון האם הנתבעת נדרשה להעניק שירות כלשהו תמורת החיוב החודשי אותו היא תובעת, ואם התשובה לכך תהיה חיובית עלינו לבחון האם שירות כזה אכן ניתן. 19. ב"כ התובעת, כאמור לעיל, מדמה חוזה-שירות לחוזה-ביטוח, ועל יסוד השוואה זו הוא מגיע בעמוד השני לסיכומיו למסקנה כדלקמן: "... אין כל רלוונטיות לטענה האם ניתנו שירותי תחזוקה אם לאו בתקופה השנוייה במחלוקת שכן על פי חוזה השירות תשלומי החוזה צריכים להשתלם מידי חודש בחודשו ללא כל תלות בשרות הניתן". כך גם טען מנהל התובעת בעדותו [עמוד 9 לפרוטוקול מיום 16.5.99]: "אני לא תובע עבור שעות שעשיתי. אני תובע עבור שירות וכמו שאמרתי זה לא תלוי אם בוצעה בפועל או לא". נבחן האם אכן זה טיבו של הסכם-השירות עליו הוסכם בענייננו. במקרה דנן אין בפנינו הסכם כתוב ממנו ניתן ללמוד בנקל על תנאי ההתקשרות בין הצדדים. אנו עוסקים בהסכם שנעשה בעל-פה, ועלינו לאמוד את דעת הצדדים שהתקשרו באותו הסכם. לשם כך נבחן את עדותו של מנהל התובעת. בחקירתו הראשית הבהיר מנהל התובעת את מהותו של חוזה-השירות כהאי לישנא: "אנו בעקרון עם לקוחות אחרים ודומים מאפשרים לעבוד בכמה אופנים. אפשרות אחת שהלקוח משלם דמי שירות קבועים סכום מסוים שנקבע בין הצדדים וכנגד זה הוא מקבל שירות על פי הצורך ומידי תקופה אנו מבצעים בדיקה לגבי היקף השעות והלקוח מבצע מצידו וזה יכול להשתנות, הלקוח יכול לומר ששילם יותר מדי. ואנו אומרים ששילם פחות מידי וקובעים הסדר שמבוסס בדרך כלל על העבר. אפשרות שניה היא שהלקוח לא משלם תשלום תקופתי ואז על פי קריאה אנו נותנים לו שירות כאשר הוא מחוייב על פי שעות שהשקעו בפועל" [עמוד 2 לפרוטוקול מיום 16.5.99]. כך או כך, בשתי האפשרויות שהוצגו ניתן התשלום על ידי הלקוח בתמורה לשירות שניתן על ידי התובעת. גם באפשרות הראשונה שהוצגה, התשלום ניתן בתמורה לשירות, והתשלום החודשי נקבע בהתאם לאומדן השעות הנדרשות לאור נסיון העבר. הנתבעת בחרה באפשרות הראשונה שתוארה לעיל, ומנהל התובעת תאר את ההסכם כך: "...סיכמנו שאם לא יהיה ניצול של השעות שצריך לכסות את דמי השירות אז הנתבעת תהיה זכאית לקבל מהחברה מוצרים אחרים בשווי של כסף שלא ניצלה" [שם]. גם מדברים אלו ניתן ללמוד כי התשלום ניתן על ידי הלקוח בתמורה לשירות, ולראיה, סוכם כי אם לא יהיה ניצול של שעות השירות, קרי, לא תהיה תמורה הולמת מצד התובעת, תקבל הנתבעת זיכוי בשווה כסף. אמנם, בסעיף 5 לכתב התביעה נאמר כי זיכוי זה נעשה לפנים משורת הדין, וכך גם טוען מנהל התובעת: "... וזה היה מיוחד בקשר ללקוח הזה ולא כלפי לקוחות אחרים" [שם, עמוד 3]. אך אין חולק כי הזיכוי נעשה בהתאם להסכם הספציפי בין צדדים אלו. לאור זאת, נראה כי אין לקבל את טענת ב"כ התובעת המבקש להשוות בין חוזה-השירות דנן לבין חוזה-ביטוח. במקרה שבפנינו הוכח כי התשלום ניתן בתמורה לשירות, ובמידה ולא ניתן שירות, מחוייבת התובעת לזכות את הנתבעת בשווה-כסף. זאת ועוד, גם בסעיף 7 לכתב-התביעה נאמר כי: "התובעת נשארה חייבת לתובעת בגין חשבוניות עבור השירות אותו נתנה במשך חודשים מרץ - ספטמבר 97 ..." [ההדגשה שלי - נ' ס']. ודוק: החבות צומחת על רקע שירות שניתן בפועל לנתבעת. 20. למעלה מן הצורך אומר, כי הסתפקתי אם נכון לקבל את ההשוואה בין חוזה-השירות לבין חוזה-ביטוח, פרי-עטו של ב"כ התובעת. חוזה-ביטוח, כשמו כן הוא, נועד לבטח את המבוטח מפני קרות מקרה-הביטוח. חוזה שירות, גם הוא שמו מעיד עליו, נועד להסדיר את היחסים בין ספק שירות לבין מקבל שירות. אמת, ניתן לעמוד על התועלת הצומחת ללקוח המשלם תשלום חודשי: השירות מהיר יותר, עלות השירות זולה יותר [45$ לשעת שירות במקום 70$ בשירות שנעשה לפי קריאה]. אך מכאן ועד להשוואה לכל דבר ועניין בין חוזה-השירות לחוזה-ביטוח הדרך עוד ארוכה. לא סביר בעיניי כי התועלת האמורה, יש בה כדי ליצור חבות לתשלום חודשי, גם מבלי שיינתן שירות כלשהו על ידי התובעת. 21. האם ניתן שירות על ידי התובעת בחודשים הרלוונטיים לתביעה? התביעה הוגשה על יסוד חשבוניות שהמציאה התובעת לנתבעת בחודשים 97/ 9-3. דא עקא, התובעת לא המציאה כל אסמכתא לשירות שניתן על ידה בתקופה זו. בדיון מיום 4.2.99 הצהיר מנהל התובעת כי: "אין קריאות שירות מפברואר 97, ואין בידי כל נתון לגבי התקופה שלפני כן בשל נפילת המחשב". ב"כ הנתבעת היטיב לעמוד בסיכומיו, על כך שהתובעת לא המציאה ראייה לטענתה על מתן שירות לנתבעת בחודשים הרלוונטיים. כך גם לא הובאה כל ראייה על אודות שיפורים או שינויים שנעשו בתוכנה על-ידי התובעת בתקופה זו. לגבי דו"ח שעות העבודה טען מנהל התובעת, כי דו"ח זה נמחק [עמוד 9 לפרוטוקול מיום 16.5.99]. ב"כ התובעת טוען כי ניתן שירות בתקופה הרלוונטית לתביעה. לראיה הוא מציג מסמכים שונים [ת/ 3; ת/ 4; ת/ 5; ת/ 6; ת/ 7; ת/ 8]. מעיון במסמכים אלו ניתן להגיע למסקנה, כי היה שיג ושיח בין הצדדים בתקופה הרלוונטית. ניכר, כי התובעת הציעה הצעות שונות לשינויים בתוכנה, וכי הנתבעת פנתה אל התובעת בדרישה לתקן תקלות שונות, אך אין די במסמכים אלו כדי להעיד על השירות שניתן בפועל על ידי התובעת בחודשים 97/ 9-3; על כל פנים, וודאי שאין בהם אסמכתא לכך שהתקיים שירות בהיקף הדורש תשלום של 450$ לחודש. 21. יתרה מזאת, ממסמך ת/4 שהגישה התובעת עולה כי זיכתה את הנתבעת בסך של 2272$ בגין שעות שירות לא מנוצלות בשנת 96' וברבעון הראשון של שנת 97'. כיוון שכך, לאור הזיכוי האמור, לא נדרשה התובעת לשלם עבור השינויים אותם אמורה היתה התובעת לעשות בתוכנה. כאמור, לא הוכח כל-עיקר כי עבודות אלו אכן נעשו. לעניין זה מן הראוי להפנות לעמוד 11 לפרוטוקול הדיון, חקירתו הנגדית של מנהל התובעת מיום 16.5.99: "ש. תסכים איתי שאם יוכח שלא ביצעתם אף אחד מהעבודות האלה יתרת הזכות של ספלנדיד היא כ- 2200 דולר ת. אם לא בוצעה אז עומדת לזכותו יתרת השעות ש. בודאי שאם לא בוצע הם לא חייבים לכם כסף ת. את הכסף הם כן חייבים ש. בודאי ששעות בהיקף כזה לא נתת לספלנדיד ש. זה נכון שלפי התשובות שנתת לי בשאלון אין לך שום תיעוד בשעות שנתת לספלנדיד ת. אין לי רישום במחשב ש. אתה אומר בעדות שלך כי בשלב מסוים סיכמתם כי אם לא יהיה ניצול של השעות אז הנתבעת זכאית למוצרים שוה ערך מתי היה הסיכום הזה ת. אני לא זוכר את המועד המדויק. אני זיכיתי אותו למרות שאין לי את הרישום". מנהל התובעת טוען כי נעשה זיכוי בגין שעות לא מנוצלות, אך אין בידו אסמכתא לכך. לדידו, גם אם התובעת לא ביצעה את השינויים המבוקשים בתוכנה, הנתבעת עדיין מחוייבת בתשלום. אין חולק על כך, כי תוכנו של הסכם השירות היה כדלהלן: התובעת תעניק לנתבעת שירות ובתמורה תשלם הנתבעת תשלום חודשי בגובה 10 שעות שירות. התובעת התחייבה להעניק תמורה שוות-ערך לנתבעת כנגד שעות-שירות שלא יבוצעו בפועל. ברם, אליבא דמנהל התובעת, מחוייבת הנתבעת בתשלום באופן בלתי מותנה, גם אם התובעת לא קיימה את חיוביה, קרי, גם אם לא ניתן שירות בהיקף השעות המוסכם, ולא ניתן שווה ערך כספי תמורת השעות שלא נוצלו לשירות. פרשנות מעין זו היא חד-צדדית ולא סבירה בעיניי. דומני, כי פרשנות מעין זו אינה עומדת בקריטריונים של תום-לב ושל הדרך המקובלת [ראו: ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) בעמוד 315-316]. 22. סיכומם של דברים, בתקופה הרלוונטית לתביעה זו, קרי, בחודשים 97/ 9-3 ההסכמה בעל-פה בין הצדדים לתשלום חודשי קבוע מצד הנתבעת בתמורה לשירות של התובעת היתה, ככל הנראה, בתוקף. על פי הסכם זה התחייבה התובעת להעניק שירות בתמורה לתשלום בשיעור של 10 שעות שירות. בחודשים בהם לא ניתן שירות בהיקף כזה, אמורה התובעת ליתן תמורה שוות-ערך בשיעור שעות השירות שלא נוצלו. לא עלה בידי התובעת להוכיח כי ניתן שירות ממשי בתקופה הרלוונטית לתביעה, ואף לא הוכח כי ניתנה תמורה שוות-ערך כנגד שעות השירות שלא בוצעו. 23. לאור התוצאה שאליה היגעתי לא אכביר בנימוקים מדוע החלטתי לדחות בקשה לדחיית התביעה בשל אי-הגשת תגובת התובעת לבקשה בדרך של טען-ביניים שהוגשה על-ידי הנתבעת (החלטה מיום 24.10.00). החלטתי כך, בשעתו, בדוחק, כשעיקר מגמתי להכריע במחלוקת המהותית שלגוף העניין, להתמקד בעיקר ולא בטפל, הגם שדרך הילוכה של התובעת באותו עניין לא הניח את הדעת. 24. התובענה נדחית בזה. התובעת תישא בהוצאות המשפט, וכן תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. חוזה שירותחוזהמחשבים ואינטרנטשירותי תמיכה