פסק דין מבוא: 1. התובעת הינה חברה צרפתית העוסקת בשילוח בינלאומי באמצעות הים והאויר. הנתבעת מס' 1 (להלן - הנתבעת), הינה חברה העוסקת אף היא בשילוח בינלאומי ובעמילות מכס בארץ. בין התובעת והנתבעת נוהלו קשרי מסחר תקינים בשנים 92' עד 94', כשהנתבעת משמשת סוכנת התובעת בארץ, דהיינו, המשלוחים לארץ שביצעה התובעת עבור לקוחותיה בחו"ל, טופלו כאן באמצעות הנתבעת. 2. על פי טופס המידע מרשם החברות לגבי הנתבעת, המעודכן לדצמבר 1994, מנהליה של הנתבעת הינם הנתבע מס' 2 (להלן - דוידוביץ), הנתבע מס' 3 (להלן - דביר). אולם הנתבעים מודים בכך כי עד יום 30/12/94 היה גם הנתבע מס' 5 (להלן - שרון) מנהל בחברה, כשהשלושה היו אף בעלי המניות בנתבעת ואף בחברה הנוספת, אלגביש סחר וניהול בע"מ, שאף היא מחזיקה בחלק ממניות הנתבעת. 3. השיטה בה התנהלו עסקי וקשרי התובעת והנתבעת היתה כדלקמן: לקוחות של התובעת, שמקום מושבם בחו"ל, ושביקשו להעביר סחורה שהוזמנה ע"י עסקים או יחידים בארץ , התקשרו עם התובעת לבצע את שילוח הסחורות למזמינים. כשהסחורה היתה מגיעה לארץ, טיפלו נציגי הנתבעת, הם דוידוביץ ודביר, לבדם או באמצעות עובדי הנתבעת, בשחרור הסחורה מהמכס והובלתה למזמינים וגביית התמורה, ההוצאות ושכר השילוח בארץ, מהמזמינים. על פי עדות שרון (עמ' 16 לפרוטוקול) ואין על כך כל מחלוקת של ממש, שיטת גביית התמורה, השכר וההוצאות היתה אחת מבין השלוש: המזמין המקבל את הסחורה מוסר לנתבעת שיק בנקאי לפקודת הספק בחו"ל, או מבצע העברה בנקאית ישירות לחו"ל, או מוסר את ההמחאה הבנקאית לידי הנתבעת להעברתה לתובעת, או שהתמורה ניתנת במזומן או בשיק לזכות הנתבעת, שאז הנתבעת מבצעת בבנק את ההמרה למטבע זר ושולחת את הסכום במטבע זר לתובעת. השיטה, לדברי שרון, נבחרה על ידי המזמין בארץ. שיטה זו מכונה D.O.C, תשלום התמורה כנגד מסירת המוזמן. בחלק מהמקרים, התשלום נעשה, כאמור, בשיק לפקודת הנתבעת. הנתבעת היתה מקבלת את עמלתה ואת כיסוי ההוצאות בנפרד מהמזמין, והתובעת היתה אמורה לקבל, ואכן קיבלה עד לתחילת שנת 1994, את כל התמורה עבור הסחורה שנשלחה באמצעותה, וסכומים אלו, בניכוי עמלות התובעת, הועברו ללקוחותיה. 4. קשרי המסחר בין התובעת והנתבעת התנהלו כסדרם, כשהנתבעת מרכזת מדי חודש לערך, את הסכומים בגין המשלוחים השונים, ומעבירה את הסכום לתובעת, וזאת עד חודש אפריל 94'. בחודש זה, הבחינו מנהלי התובעת, ביניהם העד מאיר בן עיון, כי קיים פיגור בהעברת התשלומים לנתבעת. ביום 30/4/99 נשלח לנתבעת חשבון מפורט של יתרת החוב (הוא נספח ג' לתצהיר בן עיון, ת1/), לגבי עסקאות D.O.C בחודשים ינואר 94' עד 29/4/94. בחודשים שלאחר מכן, נשלחו מספר מכתבים ודרישות לתשלום החוב, שלא נענו, פרט למספר תשלומים זעירים, בגין חלק מהעסקאות. יתכן שלאחר סוף חודש אפריל 94' נעשו עוד מספר קטן של עסקאות באותה שיטה, אולם כך או כך, מוסכם על הצדדים כי יתרת חוב הנתבעת לתובעת, בגין קשרי מסחר אלו, הינה סך של 99,671.- ש"ח, וזאת ליום 14/1/97. על סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל, ובצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, כבר ניתן פסק דין כנגד הנתבעת, בהעדר כל הגנה של ממש. (ראה עמ' 4 לפרוטוקול מיום 27/5/99). 5. התובעת הגישה תביעתה גם כנגד המנהלים, דוידוביץ, דביר ושרון, בטענה לחבות אישית של כל אחד מהם, כאורגן הנתבעת, וכן כנגד הנתבעת מס' 4, שהינה חברה נוספת בשליטת שלושת המנהלים. תביעה אחרונה זו נזנחה, ובצדק. המנהלים כופרים בחבותם האישית, וענין זה הינו למעשה הפלוגתא העיקרית בתיק זה. דיון: 6. על אף שלא נשמעה כל טענת הגנה ענינית מפי הנתבעת כנגד חבותה לשלם לתובעת את אותם כספי התמורה שבעסקאות ה- D.O.C, כאמור, הרי יש לברר וללבן את עילת תביעת התובעת כנגד הנתבעת, וזאת כבסיס המשפטי לחיוב אפשרי של המנהלים, מכח אחריותם האישית למעשיהם כנושאי משרה בחב' הנתבעת. הסחורה המשולחת על ידי התובעת לארץ, לטיפולה של הנתבעת, מעולם אינה הופכת לרכוש הנתבעת. הבעלות בסחורה נותרה של לקוחות התובעת כשהנתבעת משמשת שלוחתם. כשהנתבעת, באמצעות מנהליה ועובדיה שחררו את הסחורה מהמכס והעבירו אותה למזמינים, ואף גבתה את תמורת המשלוח, הרי היא פעלה כשלוח של התובעת. קשרי המסחר שבין הנתבעת והתובעת נשלטים על פי עקרונות חוק השליחות, תשכ"ה - 1965. בסעיף 8 לחוק זה נאמר בין היתר כדלקמן: "קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול על פי הוראותיו..." (ההדגשות בסעיפי החוק, שלי - ד.מ.). כלומר, על השלוח מוטלת החובה לפעול בנאמנות. בחוק הנאמנות, תשל"ט - 1979, מוגדרת הנאמנות בסע' 1 לחוק, כך: - "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". התובעת, כשלוח התובעת, רוכשת את הזיקה לנכס המגיע לידיה - הסחורה משולחת לארץ על ידי התובעת - תוך החובה לפעול בנכס על פי הוראות התובעת, דהיינו, להעבירו לידי המזמין, ואת התמורה, בניכוי עמלות הנתבעת, לשלוח חזרה לתובעת. בסע' 10(א) לחוק זה נאמר כדלקמן: "נאמן חייב לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם ולפעול להשגת מטרות הנאמנות, ומוסמך הוא לעשות כל הדרוש למילוי תפקידו". מכאן שהחובה המוטלת על הנתבעת הינה לפעול בדקדקנות לשמירה על מטרת הנאמנות, על פי המוסכם בינה לבין התובעת, כולל העברת מלוא התמורה בגין הסחורות - לתובעת. סע' 3(ג) לחוק זה קובע את חובת הנאמן לגבי החזקת נכסי הנאמנות, וברור כי חובה זו חלה על כספי התמורה המשולמים לידי הנתבעת מאת המזמינים: "הנאמן חייב להחזיק את כספי הנאמנות בנפרד מהנכסים האחרים, או בדרך המאפשרת להבחין ביניהם". כפי שיתברר בהמשך, הפרה הנתבעת, וזאת באמצעות מנהליה, חובה ברורה וחד משמעית זו. עוד יש להוסיף ולצטט את סעיפי החוק הבאים: אחריותו של הנאמן, נקבעת בסע' 12(א) לחוק זה: "נאמן אחראי לנזק שנגרם לנכסי הנאמנות או לנהנים עקב הפרת חובתו כנאמן; על אחריותו ואובדנם ונזקם של נכסי הנאמנות המוחזקים בידו יחולו הוראות חוק השומרים, תשכ"ז - 1967; לענין זה יראו את הנאמן כשומר ואת הנהנים כבעלי הנכסים". בחוק השומרים, תשכ"ז - 1967, נאמר, בין היתר, כדלקמן: סע' 1(ג): "שומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר" סע' 2(ב): "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב תוצאות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהן;..." ובחוק השליחות הנ"ל, בסע' 9(א) נאמר כי: "הפר שלוח את אחת החובות המוטלות עליו לפי סעיף 8, זכאי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה". ומבלי להגיע בכלליות האמור בריישא לסע' 8, שכבר צוטט לעיל, נאמר בסעיף 8(4) לחוק זה כי: "לא יקבל אדם כל טובת הנאה או הבטחת טובת הנאה בקשר לנושא השליחות שלא בהסכמתו של השולח". לטעמי, הנתבעת הפרה את חבותה כשלוח לפעול בנאמנות לטובת השולח. הפרה זו הינה משולשת: ראשית, באי שמירת נכסי הנאמנות והשליחות, דהיינו, תמורת הסחורה שהועברה למזמינים, בכך שהכספים לא נשמרו בחשבון בנק נפרד, ככספי נאמנות, בניגוד לחובות הנאמנות, שנית, בגרימת נזק לנכסי הנאמנות ולנהנה - התובעת, ושלישית ברשלנות, תוך הפרת חובת הזהירות המינימלית המוטלת על השלוח, הנתבעת, כאשר כספי התמורה הופקדו לחשבון הנתבעת, תוך לקיחת סיכון מיותר שהתממש, כי לא תהיה כל אפשרות למשוך כסף זה חזרה ולהעבירו לתובעת. על כן, הנאמן והשלוח אחראים לאובדן הנכס - כספי התמורה, ממש כשומר שכר, ולתובעת מוקנים כל הסעדים והתרופות כבשל הפרת חוזה. 7. המנהלים, נתבעים 2,3 ו- 5, מספרים בתצהיריהם כי בשנים 92' ו- 93' נעשה כנגד הנתבעת "תרגיל עוקץ", שבעקבותיו נאלצה הנתבעת לשלם המחאות בסכומים גבוהים, ונותר לנתבעת חוב של כ- 600,000 ש"ח. מאוחר יותר הסתבכה הנתבעת עם גורם נוסף, שהותיר את החברה בחוב נוסף של כ- 150,000 ש"ח. המנהלים החליטו לנסות ולהמשיך בניהול עסקי הנתבעת, באמצעות קבלת אשראי בחשבון הבנק של הנתבעת, ובאמצעות הזרמת כספים אישיים, השקעת בעלי מניות, בחברה, הכל מתוך אמונה כי באמצעות ניהול יעיל של הנתבעת יצליחו להתגבר על חובותיהם. בתקופה הרלוונטית לפרשתנו, שנת 93' ועד מאי 94', היה חשבון הבנק של הנתבעת ביתרות חובה. בסוף שנת 1994, היה חוב הנתבעת לבנקים בלבד, ללא חובות לספקים וללקוחות, סך של 800,000 ש"ח (ראה סע' 13 לנ2/), נתבעים 2, 3 ו- 5 ערבו אישית ליתרת החוב בחשבונות הבנקים (עדות דוידוביץ, עמ' 8 לפרוטוקול). בחשבונות הבנק היה אף שיעבוד לטובת הבנק (עדות דביר, עמ' 11 לפרוטוקול). ברור כי כל סכום כסף שהוכנס לחשבונות הבנק, הקטין את יתרות החובה, ובכך הוקטן אף שיעור הריבית בה חייב הבנק את חשבון או חשבונות הנתבעת (ראה עמ' 13 לפרוטוקול). 8. על אף מצב דברים זה, הורו מנהלי הנתבעת, הנתבעים 2, 3 ו- 5, להפקיד את כספי התמורה שהתקבלו מהמזמינים בעסקת ה- D.O.C, לחשבון הבנק של הנתבעת. אף אם דבר זה נעשה בפועל על ידי שרון, המנהל את הצד הפיננסי של עיסקי הנתבעת, הרי גם דוידוביץ וגם דביר ידעו הייטב כי כך נעשים הדברים (עדות דוידוביץ, עמ' 8 ועדות שרון עמ' 15). בתקופה הרלוונטית, היה זה טרם עזב שרון את תפקידו בחברה הנתבעת, והעברת מניותיו לדוידוביץ ולדביר, כאמור בהסכם מיום 30/12/94, (נספח ב' לתצהיר שרון נ3/). החלטות ניהול הנתבעת בתקופה זו נלקחו על ידי כל השלושה, בפגישותיהם התדירות. הפקדת כספי התמורה, כאמור, שהינם נכסי הנאמנות מכח השליחות שבין התובעת לנתבעת, בחשבון הבנק של הנתבעת, המצוי ביתרות חובה גבוהות, וכל יתרת זכות בחשבון אף משועבדת לבנקים, הינה הפרתה ברורה של חובת הנאמנות, ומעשה רשלני כלפי התובעת, תוך גרימת נזק לכספי הנאמנות ולתובעת. עניננו, ראשית, בהפרת החובה להחזיק את כספי הנאמנות בנפרד מכספי הנתבעת, ושנית, התנהגות רשלנית של המנהלים המתעלמת מהסיכון הצפוי לכספים אלו. גם אם האמינו המנהלים וקיוו כי יצליחו בעסקיהם ויתרות החובה בחשבון הבנק יקטנו, הרי כל מנהל סביר היה מבין ויודע כי הבנק עשוי בכל רגע ורגע להניח ידו על הכספים שבחשבונות הבנק, ולמנוע מהנתבעת את האפשרות למשוך ולהעביר את כספי התמורה לנתבעת. הרי כספים אלו, בניכוי עמלת הנתבעת, הינם כספי נאמנות ועל הנתבעת החובה להזהר בכספים אלו. בנוסף לכך, זכתה הנתבעת ואף המנהלים עצמם, אישית, בטובת הנאה מכספי הנאמנות. כל הפקדת כסף בבנק מכל מקור שהוא, מקטין את יתרות החובה ואת חיובי הריבית, מכאן טובת ההנאה נצמחת לנתבעת. גם למנהלים ערבויות אישיות לחובת הנתבעת לבנק, ומכאן שאף להם טובת הנאה אישית בכך. על כן בפניננו הפרת חובת הנאמנות, כאמור בסע' 8(4) לחוק הנאמנות. שרון, בעדותו, טוען כי "לא נהוג ואף חברה לא עושה חשבון נאמנות נפרד" (עמ' 17 לפרוטוקול). טענה זו לא נתמכה בכל הוכחה או בעדות אחרת, ממילא אין בה אלא "נוהג" שיש בו משום הפרת חובת הנאמנות עפ"י החוק. אולם "נוהג" שכזה עשוי היה להסלח, במידה וחשבונות הבנק נותרים ביתרות זכות, או שחברת השילוח מצוייה במצב כלכלי איתן, ולא ביתרות חובה בסכומים נכבדים כשהחברה נאבקת להשאר ולשרוד. המבחן ההתרשלות הינו, כידוע, מבחן הצפיות. חובת הזהירות המוטלת על מנהל או נושא משרה בחברה, הינה גם כלפי כל המתקשר עם החברה. חובה זו מחייבת לפעול במיומנות ראויה. בנסיבות פרשתנו, הסיכון לאי היכולת למשיכת כספי התמורה שהתקבלה מהמזמינים, מחשבון הבנק של הנתבעת ולשלחם לתובעת, היה ברור וצפוי, והתעלמות ממנו איננו אלא מעשה רשלני, ואולי אף שליחת יד בכספי אחרים. אחריותם האישית של המנהלים: 9. כאמור, כל הפעולות שנעשו, בהפקדת כספי התמורה בחשבון הבנק של הנתבעת, נעשו על ידי שלושת המנהלים, הנתבעים 2, 3 ו- 5, בעצה אחת, ובידיעה ברורה של מצב הדברים. אולם מעשיהם נעשו כאורגנים של החברה. האם ניתן לייחס לנתבעים אף אחריות אישית, בנוסף לחבות הנתבעת? בד"נ 7/81 פינדר חב' להשקעות פתוח ובנין בע"מ ואח' נ' קסטרו פד"י לז(4) 673, בעמ' 695, אומר כב' הנשיא (דאז) מ' שמגר כדלקמן: "סיכומם של דברים, כל אימת שמנהל עשה או נמנע מלעשות מעשה שיש בו כדי להטיל אשם או חבות אישית לפיצויים, שרירה וקיימת אחריותו האישית, ומעמדו בתאגיד אינו מקנה לו, כמובן, חסינות כל שהיא". כב' הנשיא אף חזר על עקרון זה בפסק דינו שבע"א 4114/90 בן שושון נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ ואח', פד"י מח(1) 415, בעמ' 427, כדלקמן: "עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. מעמדו של המעוול בהירארכיה המינהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריותו. על כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מ אחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות (ע"א 725/78). עמדתם של דיני הנזיקין היא העמדה האינדיבידואליסטית, לפיה כל אדם חטאו יישא.." בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח' פד"י מח(5) בעמ' 697 אומר כב' הנשיא מ' שמגר כדלקמן: "...המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסוד האחריות" ובהמשך: "אם האורגן מבצע את העוולה באמצעותו, הוא יחוב מכח הכלל הרגיל כי אדם חב על פעולתו" וכן: "התנאים הכלליים הנוגעים להטלת אחריות הנזיקין, יפים אף לצורך הטלת אחריות אישית על האורגן". אין חולק כי דוידוביץ דביר ושרון היו מנהלים בחברה, בתקופה הרלוונטית, והם "אורגן" של התאגיד בו מדובר - הנתבעת. פעולות הנתבעת, שבגינן מוטלת עליה החבות, שענינים הפרת חובת הנאמנות ופעולה רשלנית הגורמת נזק לתובעת, נעשו בהחלטת ובביצוע כל השלושה יחדיו. פרישת שרון מהחברה, מאוחרת למעשים שהביאו וגרמו לנזק. מעשי מנהלים אלו, כאמור, על פי מבחני חוק הנאמנות וחוק השליחות, היו גוררים הטלת חבות אישית על מנהלים אלו, אם נעשו על ידם אישית ושלא כאורגנים של החברה. אולם עצם הפעולה כאורגן של החברה, כדברי כב' הנשיא מ' שמגר שצוטטו לעיל, אין בהם כדי לשחררם מאחריות אישית ואין בהם כדי להקים להם חסינות. על כן, נתבעים 2,3 ו- 5 אחריות אישית, בנוסף ובנפרד לחבות הנתבעת, כלפי התובעת, לכל אותן פעולות של הפרת חובת הנאמנות והתרשלות, דהיינו, הפקדת כספי הנאמנות, התמורה מהסחורות שנמסרו למזמינים, שהיה עליהם לדאוג כי יועברו לתובעת, בחשבון הבנק של הנתבעת. דבר זה נעשה על אף הסיכון הנראה לעין כל, שלא תהיה להם כל דרך למשוך כספים אלו בחזרה ולהעבירם לתובעת, וכל זאת תוך קבלת טובת הנאה של ממש, טובת הנאה אסורה, מכספים אלו. על כן, חבותם של הנתבעים 2, 3 ו - 5 הינה יחד ולחוד, ויחד עם הנתבעת, לכל סכום התביעה, כאמור בפסק הדין כנגד הנתבעת מס' 1. 10. אומנם לא נטענה, מפי התובעת, הטענה בדבר חבות אישית של בעלי המניות מכח עקרון הרמת מסך ההתאגדות, אך בית המשפט מבקש להצביע על לשון חוק החברות, תשנ"ט - 1999, שנכנס לתוקף ביום 1/2/00, שם נאמר, בסעיף 6(ג)(1), כדלקמן: "(ג) בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1).... (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה". חקיקה זו מהוה אימוץ של הלכות הפסיקה הקודמת בארץ ובחו"ל, ועקרון זה חל אף על נסיבות תיק זה, גם אם הוראות חוק החברות החדש מאוחרות יותר. לטעמי, ניהול החברה היה בו משום "נטילת סיכון בלתי סביר" ליכולת החברה להעביר לתובעת את כספיה. על כן, קרוב לוודאי כי אם היתה נטענת טענת "הרמת המסך", ניתן היה לחייב את בעלי המניות שהם אף המנהלים בחבות אישית. ההודעה לצד שלישי: 11. שרון טוען בהודעה לצד שלישי ששלח כנגד הנתבעים 2 ו- 3, כי עליהם להשיב לו כל סכום שיפסק לחובתו בתביעה זו. עילות ההודעה לצד שלישי הינן שתיים. ראשית, התרשלותם של דוידוביץ ודביר באי השבת הכספים הנדונים לתובעת, לאחר פרישתו מהחברה הנתבעת, ושנית, ההסכם מיום 30/12/94 שנחתם בין השלושה, המשחרר אותו, לטענתו, מכל חובות הנתבעת כלפי נושיה. בטענה הראשונה, אין ממש. המעשים שהביאו לנזק שבגינו הוגשה התובענה שבפני, נעשו על ידי שלושת המנהלים, בעצה אחת, בתקופה שקדמה לפרישתו של שרון מהנתבעת ועסקיה. לאחר מכן, התמוטטו עסקי הנתבעת, על אף הזרמת כספים אישים של המנהלים. שרון לא הוכיח כל התרשלות או מעשה אחר שלא כדין שנעשו על ידי דוידוביץ ודביר, לאחר תאריך פרישתו. עצם התמוטטות החברה, אין בו כדי להוכיח מעשה רשלנות, ובמיוחד שחובות הנתבעת, שהביא להתמוטטותה, נבעו מאירועים שהתרחשו עוד בשנת 92' ו- 93', שנים בהם היה שרון בעל מניות ומנהל החברה. הטענה השניה, כאמור, נסמכת על חוזה הפרישה מיום 30/12/94, נספח ב' לתצהיר שרון, נ3/. הסכם זה נעשה כדי לחסוך בהוצאות הנתבעת ותוך צמצום בכח האדם שבחברה. על פי האמור שם מעביר שרון את מניותיו, ללא תמורה, לדוידוביץ ולדביר, ופורש מניהול החברה, כמנהל רשום. הצדדים להסכם העריכו כי חובות הנתבעת לאותו מועד מסתכמים בסך של 1,100,000 ש"ח. החלק העיקרי, כ- 800,000 ש"ח, היה החוב לבנקים, והיתרה לספקים ונושים, ביניהם התובעת. שרון הסכים, כאמור בסע' 7 להסכם, להעמיד לזכות הנתבעת בטוחות, שהוערכו על ידי השלושה בסכום של 250,000.- ש"ח. על פי ההסכם, משוחרר שרון מערבויותיו האישיות לחוב הנתבעת לבנקים ורכושו האחר, ששימש כבטוחה, שוחרר לידיו. בסע' 9 להסכם הנ"ל נאמר כדלקמן: "בתום שלוש שנים מהיום, לאחר עריכת מאזן העסקים, ייקבע אם נותר חוב בעסקים הנובע מהאמור בסעיף 6, ומה שיעורו. היה ונותר חוב כזה יהא שרון חייב לפרוע את 1/3 החוב, והבטוחות השייכות לו יוכלו לשמש כאמצעי לפרעון. היה ויוותר עודף בטוחות על החוב בו נושא שרון יוחזר/ישוחרר החלק העודף לשרון. בכל מקרה לא יהא שרון חייב לשלם יותר מ-1/3 החובות הנקוב בסעיף 6 לעיל." (ההדגשה שלי- ד.מ.) לדעתי, אלמלא האמור בסעיף 9 הנ"ל, ניתן היה לטעון כי בתמורה לסכום שהוערך ב- 250,000 ש"ח, והעברת מניותיו של שרון בחברה לשני חבריו ללא תמורה, משוחרר שרון מכל מחוייבות לחובות הנתבעת, על פי ערבויותיו האישיות או אחריות אישיות אחרת, המוטלות עליו על פי כל דין, לחובות הנתבעת. במצב זה, ניתן היה לטעון כי על דוידוביץ ודביר לשפות את שרון על כל תשלום שיושת עליו, בגין חובות הנתבעת. אולם הוראת סע' 9, כאמור, משנה את התמונה בכללותה. הצדדים להסכם זה הסכימו כי כעבור שלוש שנים נוספות יערך מאזן העסקים, ואם יתברר כי נותר חוב בעסקים, דהיינו, יתרת חובות הנתבעת לבנקים ולנושים אחרים, על שרון להפרוע שליש מיתרת חוב זה, בניכוי סכום הבטוחות שהשאיר שרון לנתבעת, כאמור בסעיף 7 להסכם. אומנם מאזן שכזה לא נעשה, אך ברור מהעדויות שנשמעו כי הנתבעת נותרה בחובות שמנעו ממנה להמשיך בעסקים. דוידוביץ ודביר טוענים כי ערך הבטוחות שהשאיר שרון אינן עולות על 170,000.- ש"ח, בעוד שהם הוסיפו והשקיעו בנתבעת סכומי כסף גבוהים יותר. כיום החברה אינה פועלת. דודידוביץ ממשיך לשלם הלוואה שנטל לשם כיסוי החובות. יש להניח כי לאחר שהוגשה התביעה, בינואר 97', עוד טרם חלפו שלוש השנים מיום חתימת ההסכם ה - 30/2/94, כבר לא היה כל טעם בעריכת מאזן זה. מטרתו ותכליתו של ההסכם היה, בניגוד לטענת שרון, להותיר את שרון חייב ואחראי לשליש מחובות החברה, באם תוותר הנתבעת חייבת לנושיה כספים, לאחר יום 30/12/97. על כן, כל אשר רשאי שרון לטעון כנגד דוידוביץ ודביר הינו כי הוא חב רק בשליש מהחוב, על אף שחובות כל השלושה כלפי התובעת הינה יחד ולחוד, כאשר מעשיהם ופעולותיהם נעשו יחד, בעצה אחת, כמנהלים בנתבעת. הבטוחות שניתנו, ואף הכספים שהשקיעו הנתבעים 2 ו- 3, ממילא כבר נבלעו בחוב הנתבעת. במצב זה, התמורה שמקבל שרון, על פי ההסכם הנ"ל, הוא שחבותו אינה עולה על שליש מיתרת חוב הנתבעת. אשר על כן, על דוידוביץ ודביר להשיב לשרון כל סכום העולה על שליש מסכום פסק הדין לזכות התובעת, וזאת במידה ושרון ישלם, בדרך כל שהיא, יותר משליש, כאמור, לתובעת. סוף דבר: 12. לאור כל האמור לעיל, הנני מצווה כדלקמן: א. הנני מחייב את הנתבעים 2, 3 ו- 5, יחד לחוד, ויחד עם הנתבעת מס' 1, לשלם לתובעת את הסכום של 99,671.- ש"ח, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית כחוק החל מיום 14/1/97 ועד לתשלום בפועל. ב. כמו כן הנני מחייב את הנתבעים 2, 3 ו- 5, יחד ולחוד, ויחד עם הנתבעת מס' 1, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד על פי התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין על סכום פסה"ד להיום. ג. בהודעה לצד שלישי שנשלחה לנתבעים מס' 2, ו- 3 הנני קובע כי עליהם להשיב לנתבע מס' 5, שולח ההודעה, כל סכום שהוא יאלץ לשלם לתובעת, על פי פסק דין זה, העולה של שליש מסכום פסק הדין. ד. בהודעה לצד שלישי, הנני מחייב את הנתבעים 2 ו- 3 לשלם לנתבע מס' 5, שולח ההודעה, שליש מהוצאות המשפט בהודעה לצד שלישי וכן שכ"ט עו"ד בסך של 2,000.- ש"ח + מע"מ, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית החל מהיום ועד לתשלום בפועל. שליחותנאמנות