החלטה 1. לפני תביעת פיצויים בגין ליקויים בעבודות בניה שבוצעו עבור התובע בפיקוחו של הנתבע ובניהולו. כמו כן נתבע פיצוי בגין איחור בהשלמת העבודות. 2. בהסכמת הצדדים הוחלט לפצל את הדיון, באופן שבשלב הראשון של המשפט תינתן החלטת ביניים בפלוגתא, שעניינה במעמדו של הנתבע ובהיקף אחריותו. הכרעת בית המשפט בשאלה זו תינתן על פי סדרי הדין ודיני הראיות הרגילים והדין המהותי בלבד. אשר לכל יתר השאלות השנויות במחלוקת הוסכם, כי בית המשפט יפסוק בהן בדרך של פשרה בשלב השני של המשפט, על רקע מה שיוחלט בשלב הראשון (עמ' 6 לפרו'). החוזה 3. יסודם של חילוקי הדעות בחוזה שנכרת בין הצדדים ביום 22/09/93. נפרט להלן את סעיפיו הרלבנטיים של החוזה. סעיף 1 לחוזה קובע, כי עניינו ב"שירותי ניהול ופיקוח עבודות בנייה בבית יהודה אלעזר" (הכוונה לתובע). יצוין, כי התובע מכונה בחוזה: "בעל הבית/הקבלן", ואילו הנתבע מכונה בו: "מנהל הפרוייקט". סעיף 2 לחוזה קובע: "על מנהל הפרוייקט לקנות החומרים, לסדר פועלים, לתאם התקדמות בעבודה, להזמין עבודות מקבלני משנה עבור בעל הבית/קבלן". בסעיף 3 לחוזה נקבע שהתובע יקבל עבור "שירותי הפיקוח" הנ"ל סך של 6,000$ ומע"מ. סעיף 4 לחוזה בשילוב עם נספחים א'- ב' מפרטים את רשימת העבודות. יצוין, כי לפי נספח א' "כל חומרי העבודה יהיו בעלי תו תקן ישראלי ". טענותיו של התובע, כי הנתבע הפר את חובתו בכך שסיפק חומרים שאינם נושאים תו תקן, מבוססות על סעיף זה. לפי סעיף 9 לחוזה על התובע לפתוח חשבון בנייה, שבו יפקיד את הסכומים הדרושים לבניה. לנתבע תהיה זכות חתימה בחשבון כשלוחו של התובע והוא ישלם מתוכו את שכרם של קבלני המשנה שיבצעו את העבודה. בהקשר זה צורפה לחוזה (נספח ב') טבלת תשלומים מפורטת, שלפיה חייב התובע לשלם לפי התקדמות העבודה סך של 50,000$. בהמשך סעיף 9 לחוזה הוסכם, כי לצדדים אסור למשוך מהחשבון סכומים החורגים מהסך 50,000$. סעיף 5 לחוזה קובע, כי "על מנהל הפרוייקט לקבל הבניין ולהתחיל בעבודות בשטח תוך שבועיים מיום קבלת רשיון בניה". סעיף 6 לחוזה, העומד במוקד ההתדיינות שלפני, קובע לאמור: "על מנהל הפרוייקט לתת לבעל הבית אחריות לתקופה של 12 חדשים מיום סיום העבודות בשטח". את סעיף 6 לחוזה יש לקרוא ביחד עם סעיף סעיף 10(ב), שזו לשונו: "מנהל הפרויקט יפקיד בידי בית דין לדיני ממונות אלון שבות - הרב גדעון פרל - צ'ק בטחון בסכום של 2,000 ש"ח עבוד תקופת אחריות שהוא 12 חודשים מיום מסירת הבית. צ'ק זה יבוא לידי מימוש רק במקרה בו לא יקיים מנהל הפרויקט את התחייבותו לתקן כל פגם כל ליקוי וכל נזק שיתגלה בעבודות במשך תקופת האחראיות (כך במקור - י.ע) - וזאת מידי פעם תוך 14 יום מדרישתו הראשונית של בעל הבית - אלא אם כן התיקון בעל אופי המצריך טיפול מידי - ואז יתקן אותו המנהל תוך 48 שעות מההודעה על הקלקול". סעיף 8 לחוזה עוסק באחריות לסיום העבודות במועד וקובע לאמור: "מנהל הפרוייקט מתחייב לגמור את העבודות תוך 6 חודשים מיום התחלת העבודות בשטח. העבודות תהיינה רצופות בכל זמן הבניה. במקרה בו תיפסק העבודה ליותר מ- 14 יום מסיבות שאינן קשורות לגורמי שמים...אלא ע"י מנהל הפרויקט, יהווה אילה (כך בחוזה - י. ע.) לביטול חוזה זה, ולפיצוי בסך התשלומים אשר בעל הבית חייב למנהל הפרויקט על מה שנבנה. במידה ומסירת הבית בשלמותו תתאחר מעבר ל- 21 יום מתום 6 החודשים (ותוספת הזמן הנזקק בעקבות העיכובים המוזכרים לעיל), ישלם מנהל הפרויקט פיצוי בסך 50 ש"ח לכל יום עבודה במשך החודש הראשון, ו- 75 ש"ח לכל יום עבודה למשך החודש השני, וליותר מכן 10 ש"ח נוספים בטור עולה מתווסף לכל יום נוסף". בסעיף 11 לחוזה נקבעה אחריותו של הנתבע לפועלים העובדים באתר במהלך הבניה: "המפקח יהיה אחראי לשלומם של העובדים אשר יובאו על ידיו ולמהלך הבניה באתר. המפקח יציג בפני בעל הבית פוליסת ביטוח לכיסוי סיכוני הבניה. המפקח יהיה אחראי מבחינה ביטחונית על הפועלים". 4. אין מחלוקת, כי קודם לכריתת החוזה נערך בין הצדדים זיכרון דברים, שבו הוגדר הנתבע כקבלן "רגיל". התמורה הכוללת שהוסכם עליה לפי זיכרון הדברים הייתה 56,000$, והיא אמורה הייתה להשתלם במלואה לידי הנתבע. מה גרם לצדדים לשנות את הגדרת תפקידו של הנתבע ל"מנהל פרוייקט" ובד בבד להסכים, שלנתבע ישולם ישירות רק שכרו בסך 6,000$, כאשר יתרת התמורה שסוכם עליה (50,000$) תשולם ישירות לקבלני המשנה? הנתבע הסביר בתצהירו, כי ביסוד שינויים אלה עמד הרצון לחסוך לתובע את תשלום המע"מ. במה דברים אמורים: אם מלוא התמורה תשולם לידי הנתבע, אזי התובע חייב לשלם מע"מ על 56,000$. לעומת זאת, אם הנתבע מקבל לידיו רק את שכרו המוסכם בסך 6,000$ ומע"מ כאשר יתר העלויות משולמות על ידי התובע ישירות לספקים, "הרי זה עניינו של התובע אם הוא מגיע עם הספק להסדר של תשלום מע"מ או ללא מע"מ" (כדברי הנתבע). לזיכרון הדברים ולנפקותו נחזור בהמשך. המחלוקת 5. ב"כ התובע טוען, כי לפי סעיפים 4, 6 + 10(ב) לחוזה נושא הנתבע באחריות לטיב העבודה והחומרים, גם אם יסוד הליקויים במעשיהם או במחדליהם של קבלני המשנה. במילים אחרות הטענה היא, כי לפי החוזה נושא הנתבע באחריות לאי התאמה בין העבודה כפי שבוצעה בפועל לבין המוסכם, ללא קשר לכך שבוצעה על ידי קבלן משנה. הוא הדין באשר לאחריות הנתבע לפי סעיף 8 לחוזה להשלים את העבודה במועד. 6. ב"כ הנתבע טוען מנגד, שאת סעיפי האחריות שבחוזה יש לפרש בכפיפות לתפקידיו של הנתבע כמנהל וכמפקח, כפי שהוסכם עליהם בסעיפים 1 - 2 לחוזה. לשיטתו, האחריות שבה נושא הנתבע לפי סעיפים 4, 6 ו - 10 (ב) לחוזה אינה אחריות מקיפה לתיקון ליקויי בניה, בדומה לזו שבה היה נושא אילו היה קבלן, אלא ניתן להיפרע ממנו רק בגין ליקויים שיסודם בהפרת התחייבויותיו לפי סעיפים 1 - 2 לחוזה, שהן: ביצוע לא נאות של רכישת חומרים, סדור פועלים, תאום התקדמות העבודה, הזמנת העבודות מקבלני משנה או פיקוח על העבודות. 7. המחלוקת שתיארנו אינה לשם שמיים אלא נודעת לה משמעות מעשית, למצעיר באשר למתווה הדיון. ניטול, למשל, פרופיל חלון שהותקן בבית הנתבע, אשר התפרק 6 חודשים לאחר התקנתו: אם לפי החוזה מוטלת על הנתבע אחריות לטיב העבודה והחומרים, הדומה בהיקפה לאחריות שבה נושא בדרך כלל קבלן מבצע, אזי יהיה הנתבע אחראי לפגם זה גם אם לא הפר את התחייבויותיו לפי סעיפים 1 - 2 לחוזה. לעומת זאת, אם לפי הוראות החוזה נושא הנתבע באחריות רק לגבי התפקידים שהוגדרו בסעיפים 1 - 2, אזי ימצא אחראי לפגם רק אם יוכח, שאגב התקנת הפרופיל הפר איזו מהתחייבויותיו לפי סעיפים אלו, כגון: שרכש פרופיל ללא תו תקן, או שהתרשל בבחירתו של בעל המקצוע שהתקינו, או בפיקוח על עבודתו. דיון והכרעה במחלוקת (1) אומד דעתם של הצדדים 8. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- קובע, כי " חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". מהותו של עיקרון פרשני זה הובהרה בע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991), פ"ד מט(2) 265, 316: "אמת המידה המרכזית לפרשנות חוזה הוא אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אלה הם המטרות, התכליות, היעדים, והאינטרסים (הסובייקטיביים, אשר מצאו ביטוי חיצוני) אשר הצדדים ביקשו (במשותף) להגשים באמצעות החוזה. אומד דעת זה יכל שישתמע מתוך החוזה, ויכול שישתמע מתוך הנסיבות". על פי הדעה שרווחה עד לפרשת אפרופים, הפניה אל הנסיבות כמקור לאומד דעתם של הצדדים נעשית רק כאשר זו לא משתמעת באופן חד-משמעי מן החוזה (ראו: שלו, דיני חוזים מהד' שניה, תשנ"ה, בעמ' 303). אולם בפרשת אפרופים נקבע כי הפניה אל לשון החוזה ואל הנסיבות נעשית באופן סימולטני: "שני מקורות אלה 'קבילים' הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כל שהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני". נפנה, אפוא, ונבחן את לשון החוזה ואת הנסיבות הרלבנטיות האופפות את ההתקשרות בכללותה. (2) לשונם של סעיפי האחריות 9. לפי סעיף 6 לחוזה "על מנהל הפרוייקט לתת לבעל הבית אחריות לתקופה של 12 חדשים מיום סיום העבודות בשטח", ואילו סעיף 10(ב) קובע כי להבטחת התחייבויותיו בתקופה זו על הנתבע להפקיד שיק בטחון, אשר "יבוא לידי מימוש רק במקרה בו לא יקיים מנהל הפרויקט את התחייבותו לתקן כל פגם כל ליקוי וכל נזק שיתגלה בעבודות במשך תקופת האחריות - וזאת מידי פעם תוך 14 יום מדרישתו הראשונית של בעל הבית - אלא אם כן התיקון בעל אופי המצריך טיפול מידי - ואז יתקן אותו המנהל תוך 48 שעות מההודעה על הקלקול". לשונם של סעיפים אלו הנה חד-משמעית ואינה מותירה עמימות כלשהי. אחריותו של הנתבע על פיהם הנה רחבה וחובקת "כל פגם כל ליקוי וכל נזק שיתגלה בעבודות במשך תקופת האחריות", ללא סייג כלשהו. לו הייתה כוונה לצמצם את האחריות כפי שיטתו של הנתבע, אזי במקום מילים אלה היה צריך להיות כתוב: "כל פגם כל ליקוי וכל נזק שיתגלה בעבודות במשך תקופת האחריות ובלבד שיסודם בהפרת התחייבויות הנתבע לפי סעיפים 1 - 2". כך גם בסעיף 6, אשר מנוסח באופן רחב וגורף, הייתה צריכה לבוא - שוב, לפי פרשנותו של ב"כ הנתבע - הסתייגות ברורה וחד משמעית. דא עקא, החוזה לא כולל הסתייגויות כאלה. בדומה לכך, גם אחריות הנתבע להשלמת העבודה במועד, כפי שהוגדרה בסעיף 8 לחוזה, הנה רחבה: "מנהל הפרוייקט מתחייב לגמור את העבודות תוך 6 חודשים מיום התחלת העבודה בשטח…". ניתן לסכם, אפוא, ולקבוע, כי לשון החוזה אינה תומכת בפרשנותו המצמצמת של הנתבע. לפי סעיפים 6 ו - 10(א) לחוזה, כפשוטם, אחראי הנתבע לליקויים בעבודות, שיסודם בביצוע לא נאות של העבודה על ידי קבלני המשנה, גם אם לא נפל פגם בניהול או בפיקוח. (3) בחינת החוזה כמכלול 10. המסקנה, כי הנתבע אחראי לפי החוזה לטיב עבודתם של קבלני המשנה, מתחזקת כאשר אנו בוחנים את החוזה כמכלול. על העיקרון שלפיו יש לפרש את סעיפי החוזה לאור מכלול החוזה וההקשרים שבין הסעיפים שבו, עמד בית המשפט העליון בע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב, פ"ד מא (1) 282, 305: "על אומד דעתם של הצדדים לומד השופט, בראש ובראשונה, מתוך החוזה עצמו. אכן, הוראות שונות של החוזה עשויות להשליך אור על המטרה והתכלית של ההוראה החוזית אשר השופט מבקש לפרש. חוזה הוא מסגרת אינטגרטיבית. חלקיו השונים שלובים ושזורים זה בזה. אבריו השונים משפיעים זה על זה. בפרשנות החוזה יש איפוא מחד גיסא להשקיף עליו כעל מכלול, תוך ראיתו הכוללת, ומאידך גיסא, לבחון את הקשרים בין ההוראות השונות, תוך מגמה לגבש מהם את אומד דעת של הצדדים. בהקשר זה יש חשיבות רבה למהותה של העסקה, למבנה המשפטי הכללי שלה, ולמטרותיה הכלכליות והחברתיות. כל אלה יש להם השלכה על אומד דעתם של הצדדים". י.ע.) ניתן להוסיף ולומר, כי לחוזה, כמו לחוק, עומדת חזקת הכשרות כי שאין בו סתירות וכי יש לפרשו באופן אחיד וקוהרנטי. מהיקש לסעיף 25(ב) לחוק החוזים ניתן לומר, כי פירוש המעניק חסד לחוזה ומפרשו באופן עקיב עדיף על פני פירוש לפיו החוזה משובש ומלא סתירות. קיימת הנחה, הניתנת אמנם לסתירה, כי הצדדים הסכימו על דבר מובנה וברור, ולא על אוסף עובדות וסעיפים שהקשר ביניהם אינו מובן ואולי אף מקרי. 11. ומן הכלל אל הפרט: בעוד שהמסקנה שלפיה הנתבע נטל על עצמו אחריות רחבה, הדומה במהותה לאחריות של קבלן, מתיישבת עם מכלול סעיפיו של החוזה ודרה עימם בהרמוניה, הרי הפרשנות שלה טוען הנתבע יוצרת אבחנות חסרות הגיון ואינה עקיבה. אסביר את דבריי. לפי פרשנותו של הנתבע לחוזה יוצא, כי אחריות הנתבע לטיב העבודות והחומרים מותנית בכך שהפר את התחייבויותיו לפי סעיפים 1 - 2 לחוזה, היינו, התרשל ברכישת חומרים, בסדור פועלים, בתאום התקדמות העבודה או בבחירת קבלני משנה או בפיקוח עליהם. לעומת זאת, סייגים אלה לא קיימים לגבי אחריותו להשלמת העבודה תוך 6 חודשים לפי סעיף 8. גם ב”כ הנתבע הודה בסיכומיו, כי אחריותו של הנתבע לפי סעיף 8 הנה כשל קבלן. דא עקא, אבחנה זו משוללת הגיון ואינה עקיבה. כאמור לעיל ההנחה היא, כי מדובר בחוזה עקיב, המטיל אחריות זהה בכל שלביו וסעיפיו. אין הגיון לייחס לאחריות לטיב הבניה והחומרים, שבה עוסקים סעיפים 6 ו - 10 (ב) לחוזה, משמעות או היקף שונים מהאחריות להשלמת הבניה במועד, שבה עוסק סעיף 8. זאת ועוד: סעיף 11 לחוזה, המטיל על הנתבע אחריות לשלום העובדים שיובאו על ידיו ולמהלך הבניה באתר, מתיישב אף הוא עם המסקנה שעל הנתבע מוטלת אחריות רחבה כשל קבלן. ב"כ הנתבע הודה בסיכומיו כי מדובר ב"סעיף קבלני במהותו" אך הוא הציע לפרשו באופן שיכלול רק את הפועלים שנמצאו במסגרת אחריותו כמנהל פרוייקט, ולא את הפועלים שבצעו את עבודת הבניה. אלא שפרשנות זו מאולצת. היא לא מתיישבת עם פשוטם של דברים. היא לא עולה בקנה אחד עם חובתו של הנתבע לערוך פוליסה ל"כיסוי סיכוני הבניה". המסקנה כי הנתבע נושא באחריות רחבה מסתברת גם מסעיף 5 לחוזה הקובע, כי "על מנהל הפרוייקט לקבל הבניין ולהתחיל בעבודות בשטח תוך שבועיים מיום קבלת רשיון בניה". (4) התנהגות הצדדים 12. המסקנה כי הנתבע נושא באחריות לליקויי בניה גם אם יסודם רק באחריות מבצעי העבודה מתחוורת גם מהתנהגותם של הצדדים. ראשית, התובע לא היה מעורב כלל במהלך הבניה ועינו לא שזפה את ההסכמים שערך הנתבע עם קבלני המשנה (עמ' 13 לפרו'). במצב דברים זה קשה לייחס לצדדים אומד דעת, שלפיו האחריות לטיב החומרים והבניה מוטלת רק על קבלני המשנה בעוד הנתבע פטור בלא כלום. טענת הנתבע, כי מי שנושא באחריות כלפי התובע הנם קבלנים אשר התובע לא ראה אותם מעולם ולא השתתף במישרין או בעקיפין בבחירתם, אינה עולה בקנה אחד עם ניסיון החיים והשכל הישר. הדעת נותנת שאם זו הייתה כוונת הצדדים, אזי היה הנתבע משתף את התובע בפרטי ההסכמים ומקבל את אישורו המוקדם לגבי כל פרט ופרט. שנית, הנתבע מסר את העבודה לידי התובע, ערך עמו פרוטוקול מסירה וטיפל (לדבריו) בליקויים שעליהם התלונן התובע (סעיף 9 לתצהיר הנתבע), וזאת מבלי שניסה לבחון האם יסוד הליקויים בהפרת התחייבויותיו כמנהל וכמפקח. שלישית, הנתבע צירף לתצהירו את ההסכם שעליו חתם בשמו של התובע עם קבלן השלד. והנה, עיון בהסכם מלמד, שהנתבע לא דרש מהקבלן ערבות בדק או אחריות אחרת כלשהי. אין זאת אלא שהבין היטב, כי האחריות כלפי התובע מוטלת עליו ולא על קבלני המשנה. (5) זכרון הדברים 13. כזכור, לחוזה שבין הצדדים קדם זיכרון דברים, שבו הוגדר הנתבע כקבלן ומלוא תמורת העבודה צריכה הייתה להשתלם לידיו. לעומת זאת, בחוזה הוגדר הנתבע כמנהל פרוייקט, כאשר הוא עצמו מקבל לידיו רק שכר טרחה מוסכם של 6,000$ ויתרת הסכומים משולמת ישירות למבצעי העבודה. ראינו לעיל שמטרת השינוי הייתה לאפשר לתובע לחסוך את תשלום המע"מ בגין עלויות העבודה. האם במהלך ההתרחשות שהובילה לכריתת החוזה יש כדי לגרוע ממה שקבענו למעלה לגבי אחריות הנתבע? לדעתי, יש להשיב על שאלה זו בשלילה. שלושה טעמים חברו למסקנתי זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד: ראשית, הנתבע בעצמו אישר בחקירתו הנגדית, כי במהלך המשא ומתן לקראת כריתת החוזה סוגיית האחריות לא נדונה כלל והנתבע לא ניסה להבהיר לתובע, שאחריותו לפי החוזה מופחתת לעומת אחריותו לפי זיכרון הדברים (עמ' 14). הנתבע גם לא יכול היה לאשר שהתובע מודע לכך, שאחריותו של "מנהל פרוייקט" מופחתת לעומת אחריותו של "קבלן". במצב דברים זה אין לייחס לצדדים אומד דעת, שלפיו השינוי בהגדרת התפקיד, אשר מטרתו הייתה מוגבלת (חסכון במע"מ), גרר אחריו שינוי בהיקף האחריות. שנית, הנתבע הוסיף ואישר, כי פרט להיבט של החסכון במע"מ עבור התובע לא היה כל הבדל מעשי בין אופן ביצוע העבודה במתכונת שקבע החוזה, לבין האופן שבו הייתה מבוצעת לפי זיכרון הדברים (עמ' 13 ש' 23). בשני המקרים היה הנתבע נעזר בקבלני משנה. בשני המקרים הוסכם כי תמורת העבודה הכוללת תהיה 56,000$ (שובו וראו בהקשר זה את טבלת התשלומים נספח ב' לחוזה). שלישית, הנתבע אישר בחקירתו הנגדית, כי כבר לפי תחשיב שערך בתחילת המשא ומתן עלות הבניה נאמדה ב- 50,000$, ואילו שכר טרחתו נאמד ב- 6,000$ (עמ' 13 ש' 6). זו הסיבה לכך שבזיכרון הדברים הוסכם, שהתמורה הכוללת שתשולם על ידי התובע לנתבע הנה 56,000$ ומע"מ. הנה כי כן, הגדרתו של הנתבע בחוזה כמנהל וכמפקח, שיקבל 6,000$ ומע"מ, כאשר יתרת התמורה המקורית שהוסכם עליה תשולם ישירות לקבלני המשנה, אמנם היטיבה עם התובע משום שפתחה לו אפשרות ל"חסוך" תשלום מע"מ על התשלום לקבלני המשנה, אולם היא לא קפחה במאום את הנתבע, שהרי הוא הבטיח לעצמו כדבעי את שכר טרחתו הראוי, וזאת במלוא שיעורו כפי שנאמד על ידו בתחילת המשא ומתן. לאור כוחם המצטבר של שלושת השיקולים שמניתי אין קושי לקבוע, כי השינוי במתכונת ההתקשרות לא נועד לחולל מהפכה רבתי שתחבוק גם את סוגיית היקף אחריותו של הנתבע. 14. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי הטלת אחריות על הנתבע לטיב עבודתם של קבלני המשנה תעמיד את הנתבע מול שוקת שבורה, שכן ההתקשרויות עמם נעשו בשמו של התובע וכך יוצא, שלנתבע אין עם קבלני המשנה קשר חוזי והוא לא יוכל לתבוע מהם שיפוי. אין בטענה זו כדי להפוך את הקערה על פיה: ההתקשרויות עם קבלני המשנה נעשו על ידי הנתבע ולעיל כבר ציינתי, שהנתבע אפילו לא הראה לתובע את ההסכמים שערך. דבר לא מנע מהנתבע לכלול בהסכמים אלה הוראות שתבטחנה את זכויותיו. אם לא עשה כן אין לו אלא להלין על עצמו. זאת ועוד: אם לנתבע אמנם אין קשר חוזי עם קבלני המשנה פתוחה בפניו הדרך לבקש מהתובע להמחות לו את זכויותיו כלפיהם כדי שיוכל לתבוע מהם שיפוי. דומה כי מכוח עקרון תום הלב יהיה התובע חייב להיעתר לדרישה זו. סוף דבר 15. פרשנותו המילולית של החוזה, פרשנותו כמכלול על חלקיו וסעיפיו, התנהגות הצדדים ויתר נסיבות ההתקשרות, מובילים למסקנה ברורה, כי הנתבע אחראי לכל פגם וליקוי בעבודה, וזאת גם אם יסודם רק בהפרת התחייבויותיהם של קבלני המשנה מבלי שהתלוותה לכך הפרת חובה של הנתבע כמנהל הפרוייקט או כמפקח. הוצאות השלב הראשון של ההתדיינות יובאו על ידי בחשבון במסגרת פסק הדין הסופי. חוזהבניהעבודות בניה