פסק דין 1. הנתבעת עוסקת במתן שרותי תקשורת בינלאומיים לרבות ניתוב שיחות מישראל לכל מקום בעולם (החל מיוני 1996) וככזו היא הוכרה כ"מינהל תקשורת" כמשמעותו של מונח זה באמנות בינלאומיות העוסקות בהעברת וניתוב תקשורת בינלאומית. בהעדר מתוג ישיר מישראל למדינת סיירה-לאון העבירה הנתבעת את כל השיחות שיצאו מישראל למדינה זו דרך בריטניה באמצעות גוף מתווך, היינו חברת התקשורת הבריטית BRITISH TELECOMONICATION (להלן B.T.). שיחות אלה הועברו על פי כללים מחייבים שנקבעו במספר אמנות בינלאומיות ואשר חייבו אף את הנתבעת בהיותה מוכרת, כאמור, כ"מינהל תקשורת". "שיחות מעבר" אלה הוגדרו באמנות הבינלאומיות המחייבות והרלוונטיות כשיחות שמקורן במדינת מוצא, אשר עוברות דרך מדינת מעבר (שהיא המדינה המתווכת) אל מדינת היעד. מדינת המעבר היא שונה ממדינת המוצא ומדינת היעד שונה הן ממדינת המוצא והן ממדינת המעבר. "מינהלי התקשורת" במדינות שונות בעולם, קבעו באמנות בינלאומיות שונות את אופן העברת השיחות ותעריפי התשלום. תעריפים אלה, אשר אינם ניתנים לשינוי חד צדדי, קובעים את עלות השיחה ממדינת המוצא למדינת היעד. עלות זו כוללת את עלות השימוש בתשתיות התקשורת של מדינת המוצא, מדינת התווך ומדינת היעד. במקרה של העברת שיחות מישראל לסיירה לאון (דרך בריטניה) נעשית ההתחשבנות בנפרד, היינו התחשבנות בין מדינת המוצא למדינת המעבר והתחשבנות נפרדת, שאינה קשורה ואינה בעלת זיקה להתחשבנות הראשונה, בין מדינת המעבר למדינת היעד. לפי הכללים הבינלאומיים, אין כל התחייבויות הדדיות, במקרה של התחשבנות כזו, בין "מדינת המוצא" לבין "מדינת היעד" הסופי של השיחה. 2. התובעת מס' 1, חברת התקשורת של מדינת סיירה לאון (מדינת היעד) מבקשת לגבות מחברת B.T. - המתווך - את התמורה עבור שיחות הטלפון שעברו באמצעותה מישראל לסיירה לאון בתקופה הרלוונטית. תמורה זו יכולה להתקבל על ידה, על פי ההסכמים והנוהלים הקיימים, רק אם תצהיר הנתבעת בפני B.T. על מספר השיחות או דקות השיחה שיצאו ממדינת ישראל (מדינת המוצא) למספרי הטלפון של סיירה לאון (מדינת היעד), היינו המספרים בעלי הקידומת 2328 שהיא הקידומת הבינלאומית לשיחות הנכנסות לסיירה לאון (טווח המספרים 2328-000000-2328-999999). הנתבעת סירבה להצהיר או לפרט את מספר דקות השיחה בפני B.T. לגבי התקופה הרלוונטית שכן שיחות אלה, אשר יעדן היה לכאורה לסיירה לאון, הסתיימו בבריטניה ועל כן אין היא מחוייבת, לטענתה, להצהיר על דקות שיחה אלה ובכך להביא לחיובה היא עבורן ע"י B.T. (מדינת המעבר). אין לה, לטענתה, כל התחייבות להצהיר על שיחות אלה כשיחות מעבר על פי הכללים הקבועים באמנות הבינלאומיות הרלוונטיות. מכאן עתירת התובעות לפסק דין אשר יחייב את הנתבעת ויאכוף עליה להצהיר בפני B.T. על מספר דקות השיחה שעברו ועוברות מהנתבעת למספרי הטלפון בעלי הקידומת של סיירה לאון (באמצעות B.T.) ובכך לאפשר לתובעת לקבל את התמורה עבור שיחות אלה מB.T.. 3. כאן המקום לציין כי מרבית השיחות, שהן מושא המחלוקת שבפני, אם לא כולן, (ומדובר בשיחות בהקף גדול ביותר) הן "שיחות ארוטיות" או "שיחות סקס" שיצאו מהארץ והגיעו בסופו של דבר ל"תחנות קצה", היינו למספרי טלפון בבריטניה (שפורסמו בארץ) אשר סיפקו את "השרות" המבוקש למתקשרים. 4. אין חולק כי השיחות שעברו מישראל לסיירה ליאון על פי הקידומת 2328 לא הגיעו כלל לסיירה ליאון. בפועל ולפי בקשת התובעות, או ליתר דיוק התובעת 2 שפעלה בשמה של תובעת 1, הסיטה "המתווכת", היינו B.T., את השיחות שהגיעו במהלך המעבר לבריטניה, ל"תחנות קצה" בבריטניה עצמה, היינו לטלפונים הממוקמים בבריטניה. לטענת הנתבעת מעשה זה, היינו הסטת שיחות הטלפון שהיו מיועדות כביכול לסיירה לאון לתחנות קצה בבריטניה עצמה, נעשה ללא ידיעתה וללא הסכמתה, והוא מעשה הונאה שביצעו התובעות כלפיה. ע"י הפניית השיחות לסיירה לאון והסטתן לאחר מכן לבריטניה, ביקשו התובעות להנות, באופן פסול, מתעריף התחשבנות גבוה יותר החל על השיחות לסיירה לאון (לעומת התעריף הזול יותר החל בבריטניה) מבלי שבפועל הגיעו השיחות ל"יעדן" ומבלי שנעשה שימוש כלשהו בתשתית התקשורת של סיירה לאון. עובדה זו כשלעצמה, היינו העברת שיחות המיועדות לתחנות קצה בבריטניה , דרך או באמצעות הקידומת של סיירה לאון, בהקף רב ומוגזם, אכן מצביעה על קיומם של "אלמנטים הונאתיים" בולטים וברורים כלפי הנתבעת, שכן אין ולא היתה כל סיבה עניינית ל"הסטה" זו של השיחות, אלא הרצון ל"התעשר" ע"ח הנתבעת תוך עוות וניצול לרעה של כללי ה-I.T.U. התובעות מודות כי לשם העברת שיחות אלה לתחנות הקצה בבריטניה לא נעשה שימוש כלשהו בתשתית התקשורת של סיירה לאון, אלא רק בזו של בריטניה ועל כן, כך טוענת הנתבעת, אין מדובר למעשה ב"שיחות מעבר" או שיחות "טרנזיט" אלא בשיחות ישירות מישראל לבריטניה, שכונו ע"י הצדדים כ"שיחות סיום קצר" (SHORT TERMINATION). אין למעשה מחלוקת בעניין זה בין הצדדים. לאמור: התובעות מודות כי השיחות שהועברו, כביכול, מישראל לסיירה לאון, בתקופה הרלוונטית, באמצעות המתווך B.T. הגיעו לתחנות קצה בבריטניה ועל כן אין הן נחשבות כ"שיחות מעבר" על פי האמנות הבינלאומיות, על אף שהן חוייגו עם קידומת של סיירה לאון. עם זאת, זכאיות התובעות, לטענתן, לתשלום עבור שיחות אלה מהטעם אשר הובהר בס' 20 לסיכומי בא כוחן כדלהלן: "מן המקובץ עולה בבירור תמונת תחולת הכללים על ההסכם שבין הצדדים. הכללים האמורים אינם מבחינת מילה חקוקה בסלע במערך התקשורת הבינלאומי ויש וצדדים מאמצים את חלקם וחורגים מחלקים. במקרה דנן, אומץ בין הצדדים הסדר התחשבנות שיפורט להלן, ההסכמה בין הצדדים היתה קיימת מקדמת דנא כפי שפורט לעיל. יובהר עוד כי טענתה של בנק בינלאומי לפיה ההסכמה האמורה אינה חלה על השיחות נשוא התובענה, אין לה לא רגליים והיא נעדרת אחיזה במציאות שכן כל מטרתה המנעות מהעברת תשלומים העשויים לגרום לבנק בינלאומי להפסד ניכר. כללי הI.T.U- (כללי הארגון הבינלאומי של מינהלי התקשורת) מאפשרים הסכמים החורגים ממסגרתם. התנהגות הצדדים, כפי שיבואר להלן, תומכת בקיומו של הסכם חורג שכזה בין הצדדים ועובדות אלה נתמכות ביתר שאת על ידי התכתובות שהועברו בין הצדדים". 5. התובעות מודות, למעשה, כי כללי ההתחשבנות, לגבי "שיחות מעבר", של ה-I.T.U אינם חלים על השיחות נשוא התובענה, היינו על שיחות SHORT TERMINATION ("שיחות סיום קצר"). כך גם העדה מטעמן גב' מרלין שיין - במהלך חקירתה הנגדית (ראה עמ' 15-17 לפרוטוקול). עם זאת טוענות הן, כאמור, כי קיים הסכם או הבנה בין הצדדים לפיו אומץ הסדר ההתחשבנות שקיים לגבי שיחות מעבר או הסדר דומה שפורט בכתב הסכומים. אלא שקיומו של הסדר, הבנה, או הסכם מעין זה לא הוכח כלל על ידי התובעות. מהודאתה הנ"ל של גב' שיין וכן מהתכתבות בין I.T.U לנתבעת ובין הנתבעת ל B.T, עולה בבירור כי הI.T.U- אינו "מכיר" כלל בשיחות "הסיום הקצר", כשיחות מעבר וכי קיימת הבחנה ברורה בין שני סוגי שיחות אלה. על כן כללי ההתחשבנות שהוחלו ע"י I.T.U. לגבי שיחות מעבר אינן חלות על השיחות נשוא תובענה זו. במצב דברים זה היה על התובעות (ולא על הנתבעת) להראות ולהוכיח קיומו של הסכם או הסדר מחייב בין הצדדים שעל פיו, או מכוחו, התחייבה הנתבעת כלפי התובעות או מי מהן להתחשבנות דומה לגבי שיחות "הסיום הקצר". בכך לא עמדו התובעות. גב' שיין, הסבירה במהלך עדותה כי: "מבחינה הסטורית התעריף בין ישראל לסיירה לאון נקבע כבר לפני הרבה שנים ונשאר כפי שהוא כבר הרבה שנים ובזק מכירים בכך מפני שהם שולחים שיחות בטווח המספרים הזה כבר הרבה מאד שנים דרך B.T בתעריף זה". (עמ' 16-17 לפרוטוקול). גם אם יש אמת בטענה זו, אין בכך כדי להצביע על התחייבותה של הנתבעת, או על קיומה של חבות מצידה לפעול כפי שמבקשות ממנה התובעות. העובדה שהנתבעת פעלה באופן דומה בעבר (אם בכלל) אינה מחייבת אותה להמשיך לנהוג באופן דומה, לאחר שגילתה ניצול לרעה של כללי התחשבנות אלה והונאתה ע"י התובעות, או מי מהן, כדי להגדיל את רווחיהן על חשבונה. 6. ההונאה, או הניצול לרעה, התגלו לנתבעת כאשר הבחינה כי בתקופה מסויימת גדל נפח השיחות או מספר דקות השיחות מישראל לסיירה לאון באופן מוגזם ובלתי פרופורציונלי, בהתחשב בהיקף הקשרים בין שתי המדינות והמספר המועט של תושבי ישראל השוהים במדינה זו. בתחילת 1997 גדל הקף השיחות מ1000-2000- דקות ל100,000-150,000- דקות לשיחה לחודש. אז הבינו אנשי הנתבעת "שיש בעיה" וכי הנתבעת, שגבתה מהלקוח בארץ סכום מסויים עבור השיחות, שילמה עבורן ל- B.T. סכום כפול על פי שיטת ההתחשבנות שהיתה נהוגה, בין אם השיחות היו שיחות מעבר אמיתיות שהגיעו לסיירה לאון ובין אם השיחות הגיעו לבריטניה על אף שחוייגו עם הקידומת של סיירה לאון (שיחות סיום קצר). (ראה עדותו של איב הראל מטעם הנתבעת בעמ' 45 לפרוטוקול). אז גם הבינה הנתבעת כי כדי ליצור "בקוש" או "צריכה" מוגברת, אך מלאכותית, לשיחות לקידומת של סיירה לאון (2328), ועל ידי כך להגדיל עוד ועוד את רווחיהן, הקימה התובעת 1 (באמצעות התובעת 2) "תחנות קצה" בבריטניה שעמם "שוחחו" המתקשרים, מהארץ, בעיקר שיחות אירוטיות או "שיחות סקס". הגידול הרב והפתאומי בהקף דקות השיחה לקידומת 2328, ללא קיומו של הסבר סביר לכך, "הדליקה נורה אדומה" אצל הנתבעת והביאה אותה "לעשות מעשה", לבדוק את פשר התופעה ולהפסיק את הדווח על שיחות אלה כ"שיחות מעבר". לפני כן ובשל ההיקף המצומצם מאד של השיחות שיצאו מישראל למדינה זו לא הבחינה, כנראה, הנתבעת ולא בדקה האם כל השיחות הן שיחות מעבר "אמיתיות", או שמא חלק מהן הן למעשה שיחות ישירות לבריטניה (שיחות סיום קצר). עובדה זו והעובדה שבמשך שנים התנהלה כל ההתחשבנות עם B.T, לגבי השיחות לסיירה לאון, על פי כללי ה- I.T.U אינה יוצרת חיוב (לא במפורש ולא במשתמע) לפיו על הנתבעת לנהוג כך, גם במקרה של הונאה בהיקף נרחב. שכן אין ספק כי גם אם "נוצר" הסכם או היתה קיימת "הבנה" בין הצדדים לגבי אופן ההתחשבנות או התשלום לגבי שיחות הסיום הקצר, (קיומו של הסכם כזה לא הוכח) הבנה זו, לא כללה, מן הסתם, הסכמה על בסיס של "שימוש לרעה" בהסדרים, כדי להגדיל את רווחיהן של התובעות, ללא הסכמתה וללא ידיעתה של הנתבעת ועל חשבונה. אמנם ניתן, מן הסתם, להגיע להסדרי תשלום והתחשבנות שונים גם לגבי שיחות "סיום קצר", גם אם הם חורגים מכללי ה- I.T.U, כפי שטוען ב"כ התובעת, אך לא יעלה על הדעת כי צד מן הצדדים, או מינהל תקשורת כלשהו, ובמקרה זה הנתבעת, יסכימו להסדר המבוסס על ניצול לרעה של תעריפי התקשורת השונים במדינות שונות ובכך לפגוע בריווחיהם הם, או לגרום לעצמם נזקים כספיים ניכרים. 7. אין מדובר במקרה זה ב"עסקה לא כדאית" מצד הנתבעת, אך "כשרה ומחייבת", כפי שטוענות התובעות. הנסיבות שפורטו לעיל מצביעות בבירור על שימוש לרעה, או ניצול לרעה של הסדר, או אופן התחשבנות, שנועד בעיקר לשיחות מעבר "אמיתיות" על ידי החלתו, גם על "שיחות סיום קצר" בהיקף רב ביותר ומוגזם, שאינו משקף את כמות השיחות היוצאות מישראל ומגיעות "באמת" למדינת היעד. לא ניתן לדבר בנסיבות אלה על "עסקה כשרה" (אם כי לא כדאית לנתבעת) שכן כזו לא נקשרה, כאמור, לגבי שיחות הסיום הקצר מהסוג שהועבר באמצעות הקידומת 2328. 8. לא הוכח, כאמור, כי הנתבעת ידעה על קיומן של "שיחות סיום קצר", בהיקף כזה, במשך כל השנים ועל הסכמתה לשלם עבורן, כאילו מדובר "בשיחות מעבר" אמיתיות, לא באופן מפורש, לא באופן משתמע. המסמכים והמכתבים שהציגו התובעות והעובדות שפורטו ע"י גב' שיין (אשר חלק מהן הופרכו או נסתרו במהלך חקירתה הנגדית) אינם מצביעים על כך ועל כן אין לחייב את הנתבעות לפעול או להתנהג במקרה זה על פי "הסכמות" שלא היו ולא נבראו ומכל מקום לא הוכחו, או על פי כללי ה- I.T.U לגבי שיחות מעבר, כאשר הנסיבות מצביעות, כאמור, במפורש כי "תרגיל השיחות האירוטיות" וההגברה המלאכותית של כמות השיחות לקידומת 2328, נועד ל"הוציא" כספים מהנתבעת על בסיס שהיא לא היתה מודעת לו ולא נתנה לו את הסכמתה. 9. לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי התובעות לא הניחו תשתית עובדתית שתצביע על קיומה של חבות כשלהי מצד הנתבעת להצהיר (בפני B.T) על שיחות "הסיום הקצר" שיצאו מישראל והסתיימו בפועל בנקודות קצה בבריטניה, כעל שיחות מעבר שהסתיימו בסיירה לאון, ובכך להביא לחיובה היא עבור "שיחות מעבר" שלא היו ולא נבראו - לא מכוח כללי האמנות הבינלאומיות שהנתבעת מחוייבת לפעול על פיהן ולא מכוח הסכמה בינה לבין מי מהתובעות - הסכמה שאינה קיימת וקיומה לא הוכח כלל. תביעת התובעות נגד הנתבעת נדחית. התובעות ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 50,000.- ש"ח בצירוף מע"מ. משפט בינלאומיאמנה בינלאומית