פסק דין המבקשים עתרו בהמרצת הפתיחה שבפנינו להצהיר על בטלות חוזה המכר (להלן: "החוזה") שנערך בינם לבין המשיבים, על הדירה הידועה כנכס המהווה חלק מחלקה 307 בגוש 6018 (להלן: "הדירה"). בהסכמת ב"כ הצדדים ניתן פסק דין זה על סמך החומר המצוי בתיק, ללא חקירת המצהירים. רקע עובדתי המבקשים ביקשו לרכוש את הדירה שהייתה בבעלות כל המשיבים. ביום 20.2.00 נערך ונחתם החוזה ע"י המבקשים וע"י חמישה משמונת המשיבים. המשיבה 1 הינה חסויה ולגביה קיים צו ניהול ע"י אפוטרופסה המשיב 2. חתימתם של המשיב 2 והמשיב 7 הוספה לחוזה בתאריך מאוחר יותר. במעמד החתימה על החוזה העבירו המבקשים למשיבים סך של 30,000- דולר ארה"ב כמוסכם בסעיף 4.א לחוזה (להלן: "המקדמה"). עובדת המשיבה 1 חסויה חייבה את אישור בית המשפט על מכירת חלקה בדירה (להלן: "האישור"). בסעיף 16.ג התחייבו המשיבים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור המכירה (להלן: "הבקשה"), ולשאת בכל הוצאותיה וזאת בתוך 30 יום מיום חתימת החוזה. בסעיף 16.ד הוסכם כי אם אישור בית המשפט לא יתקבל בתוך 6 חודשים מיום הגשת הבקשה, יהיו הקונים (המבקשים בהמרצת פתיחה זו) זכאים לבטל את העסקה ולקבל את התשלומים ששלמו למשיבים על חשבון העסקה. ביום 11.4.00 הוגשה הבקשה בבית המשפט לענייני משפחה. נראה כי, הגשת הבקשה לא הובאה לידיעת המבקשים ומסיבה זו שלחו מספר מכתבים חתומים ע"י עוה"ד שערך את החוזה, עו"ד אמנון אברהמי, בהם הזכירו למשיבים את התחייבותם בדבר הבקשה ועל כן ביקשו מהמשיבים להודיעם על הגשת הבקשה והטיפול בה, לצורך קבלת האישור. מכתבים אלו נושאים את התאריכים 12/04/2000 ,07/05/2000 ,12/06/2000, 20/07/2000. משבושש אישור בית המשפט להגיע, שלחו המבקשים ביום 26/09/2000 מכתב למשיב בו הודיעו על מימוש זכותם לביטול החוזה לפי סעיף 16.ד לחוזה ובנוסף ביקשו את החזר המקדמה וזאת בגלל העובדה כי עד ליום כתיבת המכתב לא התקבל אישור בית המשפט. באותה התקופה (ספט' 2000) נעשו מטעם המשיבים מאמצים ניכרים להשגת האישור שאכן התקבל ביום 2.10.2000. טיעוני הצדדים טיעוני המבקשים תמצית טיעוני המבקשים כפי שאלו עולות מהתובענה בה"פ והסיכומים: א. יש לראות את סעיף 16.ד לחוזה כתנאי מתלה, כך שאם האישור לא יתקבל במועד שנקבע, הרי שלא התקיים התנאי ודין החוזה להתבטל. על פי סעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים"): "היה חוזה מותנה בתנאי והתנאי לא נתקיים תוך התקופה שנקבעה לכך...הרי אם היה זה תנאי מתלה - מתבטל החוזה" ב. יש לפרש את הזמנים הקבועים בסעיפים 16.ג ו- 16.ד במקובץ, כך שאישור בית המשפט היה צריך להתקבל לא מאוחר יותר משבעה חודשים מיום חתימת החוזה. על פי סעיף 16.ג היה על המשיבים להגיש את הבקשה בתוך חודש מיום חתימת החוזה. על פי סעיף 16.ד האישור היה צריך להגיע בתוך 6 חודשים מיום הגשת הבקשה. מכאן שהואיל והחוזה נחתם ביום 20.02.2000, הרי שאישור בית המשפט היה צריך להתקבל תוך שבעה חודשים מיום חתימת החוזה דהיינו לא יאוחר מיום 20.09.2000. משלא התקבל האישור עד לתאריך זה, הרי שמומשה כדין הזכות על פי סעיף 16.ד ועל כן עותרים המבקשים בפני בית המשפט להצהיר על החוזה כבטל ולהורות על החזרת המקדמה. טיעוני המשיבים תמצית טיעוני המשיבים כפי שאלו עולים מתשובתם להמרצת הפתיחה וסיכומיהם (הארוכים מאוד) : I. בסעיף 16.ד לא מדובר בתנאי מתלה אלא בחיוב שנטלו על עצמם המשיבים, כך שלכל היותר ישנה כאן הפרת חוזה שיש לשלוח הודעה על כוונה לבטלו וליתן אורכה לקיימו על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970 (להלן: "חוק התרופות") ולא ביטול אוטומטי ע"פ חוק החוזים עקב אי התקיימות תנאי מתלה. II. יש לקרוא את הסעיפים הנ"ל בנפרד. נכון אמנם כי הבקשה לא הוגשה במועד שנקבע בסעיף 16.ג אך אין חולק כי האישור התקבל בתוך התקופה הקבועה בסעיף 16.ד. III. מועד חתימת החוזה הוא ביום 02.03.2000 וזאת משום שרק ביום זה הוסיפו המשיבים 2 ו- 7 את חתימתם לחוזה. IV. במסגרת המועדים הקבועים בסעיפים הנ"ל יש להביא בחשבון את פגרות הפסח ופגרת הקיץ בבתי המשפט, כך שהמועד לקבלת האישור טרם פג ביום שהאישור התקבל. היות ולא מדובר כאן בתנאי מתלה הרי ממילא אין סיכול של אותו תנאי. לחילופין, אם בכל זאת מדובר בתנאי מתלה אזי יש לראות את התנאי מתוך סעיף 16.ד בלבד - התנאי לעסקה הוא קבלת האישור בתוך 6 חודשים מיום הבקשה ומשזו הוגשה ב 11.04.2000, הרי שהמועד האחרון לקבלת האישור על פי הסעיף הנ"ל, חל ביום 11.10.2000. היות והאישור התקבל תשעה ימים לפני מועד אחרון זה, התנאי התקיים ואין מקום לביטול החוזה. לחילופי חילופין, אם בכל זאת יבכר בית המשפט לצרף את המועדים הקבועים בסעיפים הנ"ל, הרי שיש להתחיל למנות את הזמנים מהיום שחתמו עליו כל המוכרים (המשיבים), הווה אומר מיום 02.03.2000 ולא מיום עריכת החוזה (20.02.2000). משכך הדבר, אין חולק כי האישור התקבל בדיוק בתום התקופה שנקצבה לקבלתו, דהיינו ביום 02.10.2000. מכאן שגם במקרה זה התנאי התקיים והחוזה תקף. לחילופי חילופי חילופין, יש להוסיף לתקופה שנקצבה בסעיפים הנ"ל, את מנין ימי פגרת הפסח ופגרת הקיץ, כך שלמועד הסופי לקבלת האישור, יש להוסיף 52 יום שמהוות הפגרות הנ"ל. מכאן שגם אם נקבע את המועד הסופי לקבלת האישור לשיטתם של המבקשים דהיינו ביום 20.09.2000, אז לאחר הוספת ימי הפגרות נגיע למסקנה כי על האישור היה להתקבל לכל המאוחר ביום 11.11.2000 (ולא 30.11.2000 כדברי ב"כ המשיב), כך שגם במקרה זה האישור התקבל במועד ואין סיבה לביטול החוזה. דיון ב"כ המבקש חזר והדגיש כי אין מדובר כאן בתביעה על הפרת חוזה וכי גם אם הייתה הפרה כזו (האיחור בהגשת הבקשה), כפי שניתן להבין מדברי ב"כ המשיב, הוא אינו תובע בגינה. מועד חתימת החוזה כאמור, המשיבים טוענים כי יש לראות את מועד החוזה ביום שבו הוסיפו המשיבים 2 ו- 7 את חתימתם לחוזה. אני נוטה שלא לקבל טענה זו. חוזה נוצר ע"י הצעה וקיבול. רגע יצירת החוזה הוא ברגע הקיבול על ההצעה. הלכה פסוקה היא שאין צורך בחתימה כדי שניווכח כי אכן נכרת חוזה. אמנם חתימה מהווה הוכחה חזקה לגמירות הדעת של המתקשרים בחוזה, אולם בעת הצורך ניתן להשתמש בדרכי הוכחה אחרות. הלכה זאת שבה ונקבעה בפסק הדין המנחה ע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת מד(1) 57, בעמ' 69: "אך ייתכנו יוצאים מן הכלל, אם כי נדירים, בהם ישתכנע בית המשפט, על סמך חומר הראיות המובא לפניו, שאמנם הייתה גמירות דעת בין הצדדים, למרות העובדה, שחתימתם או חתימת אחד מהם חסרות על גבי ההסכם הכתוב." (ע"א 571/79 דירות מקסים נ' גרבי לז (1) 589 בעמ' 604,605 ) ובהמשך בעמ' 70: "אכן אין כל קדושה בחתימה. כאשר היא באה למלא פונקציה הוכחתית, ניתן להחליפה בדרכי הוכחה אחרות." (ד"נ 40/80 קניק נ' כהן לו(3) 701 בעמ' 724,725) עיניינו הרואות כי לא חייבת להיות הקבלה מוחלטת בין מועד החוזה למועד החתימה. בפרשת בוטקובסקי הנ"ל (כמו גם במרבית פסקי הדין שאוזכרו שם) מדובר היה על מחלוקת באם מסמך שלא נחתם, מהווה חוזה מחייב. על אחת כמה וכמה במקרה שלפנינו. אני מונה לפחות שלוש סיבות מדוע יש לראות את תאריך החוזה המחייב ביום 20.02.2000. I החוזה נשוא ההמרצה נחתם ע"י רוב המוכרים (המשיבים). II כתובת כל המוכרים לצרכי החוזה היא כתובתו של המשיב 8 מר דרור אלעזר, שאף הוא חתם ביום 20.02.2000. III במעמד החתימה (ביום 20.02.2000) שילמו המבקשים את המקדמה בסך 30,000 דולר ארה"ב. אני רואה בשלוש עובדות אלו משום ראיה מוצקה לטענת המבקשים כי התאריך הנכון בו יש לראות את מועד החוזה ביום שנערך ונחתם לראשונה, הווה אומר ביום 20.02.2000. הוספת החתימות מאוחר יותר ע"י המשיבים 2 ו- 7 הינו אך אקט פורמאלי שאין בכוחו כדי לשנות את הקביעה הנ"ל בדבר התאריך האמיתי של החוזה. זאת ועוד, לו סברו המשיבים כי יש צורך מהותי בקביעת תאריך חדש לחוזה, כך שתוקפו היה מיום הוספת חתימותיהם, היה עליהם לבקש זאת מהמבקשים. אשר על כן אני קובעת כי מועד עריכת החוזה, דהיינו היום ממנו מתחיל "מרוץ הזמן" לגבי סעיפים 16.ג ו- 16.ד הוא 20.02.2000. תנאי מתלה לשונו של סעיף 16.ד היא כדלהלן: "היה ולא יתקבל אישור בית המשפט לעסקה בתוך 6 חודשים מיום הגשת הבקשה זכותו של הקונה..." מקריאת לשונו הפשוטה והברורה של הסעיף איני רואה פירוש אחר, מלבד הפירוש כי לפנינו תנאי מתלה במלוא מובן המילה. ב"כ המשיבים טוען כי לא מדובר בתנאי כי אם בהתחייבות. לא זו בלבד שאין אלו פני הדברים העולים מקריאת הסעיף, אלא שיש מקום להשערה, כי טענה זו של המשיבים מועלית רק לאחר שב"כ המשיבים ראה כי העילה לבקשה לביטול החוזה ע"י המשיבים היא אי התקיימות תנאי ולא הפרת התחייבות. לו ביקשו המשיבים להתחייב לקבלת האישור, לא הייתה מניעה מלרשום זאת, באותה דרך בה רשמו את התחייבותם להגשת הבקשה. הסנקציה בדבר הפרת חוזה עקב אי עמידה בהתחייבות של צד לחוזה היא ביטול החוזה וזכאות לפיצויים עקב ההפרה{סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות)}. התוצאה של אי התקיימות תנאי מתלה הוא ביטול החוזה ללא זכאות לפיצויים. אין זו דרך צד לחוזה שהוא מקבל על עצמו התחייבות שאין הוא בטוח במאת האחוזים שהוא יכול לקיימה. במקרה זה הוא נוטל על עצמו את הסיכון של תשלום הפיצויים בשל אי התקיימות החוזה במקום ל"חסות" תחת הגנת התנאי המתלה. אני סבורה שהצדדים, בעת עריכת החוזה, היו ערים לנקודה זו ומסיבה זו התחייבו המשיבים, במפורש, רק להגשת הבקשה ולא לקבלת האישור. על כן כוונת הצדדים בסעיף 16.ד הייתה לתנאי ולא להתחייבות המשיבים. בנוסף נפסק בע"א 658/87 הלפרין נ' עו"ד ארנון ואח' פ"ד מג(4) 621 בעמ' 625 : "...הסכם הטעון אישור בית המשפט הוא הסכם שתנאי מתלה בצידו" פגרות המשיב 7 מציין בתצהירו : "...היה ברור כי תקופות פגרה של בית משפט לא יכללו במניין הימים." לתמיכה בטענתו הוא מביא את תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984: "תקופת הפגרה של בית המשפט לא תובא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית המשפט או הרשם אלא אם כן הורה בית המשפט או הרשם לפי העניין הוראה אחרת." אין אני מקבלת טענה זו של המשיבים. הצדדים לחוזה אינם עורכי דין ולא משפטנים. מסיבה זו לא סביר להניח כי בציון המועדים בחוזה, הם התכוונו להכליל את פגרת בית המשפט. לדעתי, אין זו דרכם של משפטנים, מה עוד של אנשים שאינם עוסקים בעיניינים משפטיים, באופן שוטף, לקחת בחשבון את פגרות בית המשפט בחוזים או במסמכים אחרים שהם עורכים. בתקנה 529 הנ"ל נקבע כי הפגרה לא תבוא במניין הימים שנקבעו בתקנות או שנקבעו ע"י שופט או רשם, אלא אם יש הוראה אחרת. התקופה הקבועה בסעיף 16.ד לחוזה לא נקבעה בתקנות, עו"ד אברהמי שערך את החוזה אינו שופט או רשם, על כן הוראת תקנה 529 אינה תקפה בעניינינו. זאת ועוד - חוק הפרשנות התשמ"א 1981 קובע בסעיף 10 ג: "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים בתקופה." תחולת חוק הפרשנות לרבות סעיף זה קבועה בסעיף 1 לחוק: "חוק זה יחול לגבי כל חיקוק והוראות מינהל...אם אין הוראה אחרת לעניין הנידון ואם אין בעניין הנידון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה." נראה לי כי אם במנין ימי תקופה הקבועים בחיקוק באים גם ימי הפגרה, קל וחומר יבואו במנין ימי תקופה שנקבעה בחוזה, אם אין בחוזה הוראה אחרת. על כן אני קובעת כי ימי הפגרה באים בתקופה הקבועה בסעיף 16.ד לחוזה, ולא היה מקום להוספת ימי הפגרות ולהארכת המועד לקבלת האישור, בגין הפגרה. קריאת הסעיפים 16.ג ו- 16. כפי שקבעתי לעיל מהווה סעיף 16.ד תנאי מתלה. השאלה האם המועד לתנאי המתלה נקבע רק בסעיף 16.ד כדברי המשיבים או בצירוף סעיפים 16.ג ו- 16.ד כדברי המבקשים. כאן יש להבחין בין תנאי לבין התחייבות. התחייבות היא פעולה אקטיבית של צד לחוזה לצורך קיומו, להבדיל מהתקיימות תנאי שזו פעולה פסיבית, דהיינו פעולה או מעשה שמבצע מי שאינו צד לחוזה ואשר תוצאות פעולה זו היא בעלת חשיבות לחוזה ויכולה להשפיע על קיומו. אנו רואים כי בסעיף 16.ג מצויה התחייבות - פעולה של המשיבים, בעוד שבסעיף 16.ד מצוי תנאי - פעולה של בית המשפט. כשם שאין התקופה שנקבעה, לקבלת האישור מבית המשפט, יכולה הייתה להשפיע על הגשת הבקשה, כך גם הגשת הבקשה, עצם הפעולה עצמה, אינה משפיעה על התקופה שנקבעה לקבלת האישור. מחד, אין לפרש את החוזה כך שהגשת הבקשה תהווה תנאי ולא התחייבות ומאידך, אין לפרש את החוזה כך שקבלת האישור מבית המשפט מהווה התחייבות שנטלו על עצמם המשיבים, כפי שכבר קבענו לעיל. על כן אני סבורה כי יש לקרוא את הסעיפים האלה בנפרד ולפרש את התקופות המנויות בסעיפים אלה בנפרד, כך שאישור בית המשפט היה צריך להתקבל בתוך 6 חודשים מיום הגשת הבקשה ולא בתוך 7 חודשים מיום חתימת החוזה. אילו רצו המשיבים לקבוע כי על האישור, להגיע בתוך 7 חודשים מיום חתימת החוזה, היה עליהם לקבוע זאת מפורשות בסעיף. משלא עשו כן, תרופתם היחידה הייתה לראות את הגשת הבקשה באיחור, כהפרת התחייבות ולתבוע את נזקיהם בגינה. דבר שכאמור הם לא עשו אז ואין הם תובעים זאת עתה. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי היות והבקשה הוגשה ביום 11.04.2000 והאישור התקבל ביום 02.10.2000, הרי שהתנאי המתלה שנקבע בסעיף 16.ד התקיים ולא היה מקום לביטול החוזה ע"י המבקשים. סיכום מקובל כי צדדים המתקשרים בחוזה יעשו כל מאמץ סביר כדי לקיימו. על המשיב 2, כאפוטרופסה של המשיבה 1, היה להגיש את הבקשה לאישור, לצורך זה היה עליו לצרף תצהיר לבקשה. על התצהיר חתם המשיב 2ביום 24.03.2000 לאחר שעבר יותר מחודש מיום עריכת החוזה וכעבור שלושה שבועות מהיום, שלטענתו, מהווה את מועדו של החוזה, לאחר שהוסיף חתימתו עליו. בפסקה השניה לסעיף 3 לתצהירו שצורף לבקשה נכתב: "יש לציין, אחיה של החסויה ניסו למכור את הנכס מזה שנתיים לפחות, אך רק עתה נמצא קונה רציני." את התאריך המאוחר לכתיבת התצהיר הוא מסביר בתצהירו שצורף לתשובת המשיבים להמרצת הפתיחה: "...יכלתי להגיע רק בימי שישי למשרדה של עו"ד שלום..." (סעיף 3) "...ביום שישי שלאחר מכן, 17.3.00,הייתי אמור להגיע למשרדה של עו"ד שלום...אולם מפאת מחלה נבצר ממני להגיע אל משרדה" (סעיף 4) מסיבה זו נחתם התצהיר רק ביום 24/3/00. איני סבורה כי כך יש להתנהג ל"קונה רציני" כהגדרת המשיב 2. המשיבים ביקשו למכור את הדירה מזה שנתיים, לא הייתה מניעה למשיב 2 להתאמץ ולעשות את כל הפעולות לצורך הגשת הבקשה, בהקדם ותוך זמן קצר לאחר חתימת החוזה, בין אם לשיטתם של המבקשים או לשיטתם של המשיבים. למשיב 2 ניתן חודש ימים לצורך הגשת הבקשה. נראה לי כי בקביעת תקופה זו נלקחו בחשבון כל הדחיות הסבירות וכל האירועים הבלתי צפויים כגון המצאת התיק מבית המשפט המחוזי (סעיף 14 לתצהיר). משהוגשה הבקשה ביום שהוגשה, שכאמור מהווה איחור על דעת שני הצדדים, היה על המשיבים לידע את המבקשים על הגשתה ועל הסיבות להגשתה באיחור. מקריאת מכתבי עו"ד אברהמי אני מסיקה כי הגשת הבקשה והאיחור בהגשתה, כלל לא הובא לידי המשיבים, שכן, אם לא כך היה הדבר, לא היתה מופיעה בכל מכתב, פרט לראשון, אותה הבקשה להודיע למבקשים על הגשת הבקשה. נראה לי כי הודעה קצרה על האיחור בהגשת הבקשה והסכמה בין הצדדים על מועד חדש לקבלת האישור, הייתה מונעת פתיחת הליך זה וחוסכת הוצאות מיותרות משני הצדדים. מצד שני גם המבקשים לא התאמצו כדי להימנע מהליך זה. על פי סעיף 16.ד המשיבים היו זכאים לבטל את החוזה, משלא התקבל האישור במועד. לצורך הדיון להלן אניח כי האישור אכן לא התקבל במועד. אין חולק על העובדה כי על פי סעיף 39 לחוק החוזים יש להשתמש בזכות הנובעת מחוזה, בתום לב. הודעת הביטול נשלחה ששה ימים לאחר, שלטענת המבקשים, פקע המועד לקבלת האישור. מועד זה, שוב לטענת המבקשים, הינו שבעה חודשים מיום החתימה על החוזה. האישור התקבל כשבוע לאחר שליחת הודעת הביטול. אני סבורה שגם אם נלך בדרכם של המבקשים ונקבע את המועד הסופי לקבלת האישור ביום 20.09.2000, אין באיחור פעוט בן 12 יום כדי לקבוע כי ביטול החוזה על פי סעיף 16.ד נעשה בתום לב. לעניין זה כבר נקבע ברע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד פד מה(5) 661 בעמ' 667: "במה דברים אמורים, יש לראות התנהגות של צד לחוזה בפרופורציות הנכונות, ואין לקבל כנאותים מעשים המעלים את המסקנה כי צד לחוזה ארב למשנהו, כדי לתפוס כל התחלקות או מעידה פורמליים קלי ערך וחסרי משמעות, כדי שיוכל להתנער מהתחייבותו." נראה לי כי האיחור הקל בהשגת האישור אינו מצדיק במקרה זה ביטול אוטומטי של החוזה. זאת ועוד. מטרת חוזה זה, כמו כל חוזה למכירת דירה או נכס, הוא העברת החזקה והבעלות בנכס מהמוכר לקונה. כל פעולות הביניים אינם המטרה אלא האמצעי לצורך השגתה. בחוזה התחייבו המשיבים למסור לידי המבקשים את החזקה והבעלות בדירה, עד ליום 01.01.2001 (סעיף 3 לחוזה). המבקשים לא נתנו הזדמנות למשיבים לקיים את החוזה, היות והם הודיעו על ביטול החוזה כשלושה חודשים לפני יום 01.01.2001 והגישו את המרצת הפתיחה חודשיים לפני התאריך הנ"ל. אני סבורה כי המבקשים לא פעלו בתום לב בהשתמשם בזכות הביטול שניתנה להם ובהגשת התובענה בתיק זה. על כן גם מצדם של המבקשים התובענה, המרצת הפתיחה, לא הייתה מחויבת במציאות. אשר על כן התובענה נדחית. איני נענית לבקשה להצהיר כי החוזה בטל. הצדדים יתאמו ביניהם מועדים חדשים בדבר התשלומים והעברת הבעלות והחזקה בדירה. לאור הנסיבות המצוינות לעיל, אין צו להוצאות. חסוי (אפוטרופסות)