פסק דין א. התובענה זוהי תובענה שהגישה, חברת ארשת ניהול ולוגיסטיקה בע"מ (להלן: "התובעת") להשבת ההלוואות אותן נתנה, לטענתה, לחברת "דירות נופש" לב הגליל 1985 בע"מ. (להלן: "דירות נופש"). ב. השתלשלות האירועים 1. ביום 24.11.93 נחתם הסכם (להלן: "ההסכם", נספח א' לכתב התביעה וכן נספח ו' לתצהיר מר ישראל אדלר) בין התובעת ל"דירות נופש". יצויין, כי בכותרת ההסכם נרשם גם שמה של חברת "אמדיאוס אינבסט אינק" (להלן: אמדיאוס") כצד להסכם, אולם בפועל לא חתמה זו על ההסכם. אלו עיקרי ההסכם הצריכים לענייננו: במבוא להסכם הוצהר כי "דירות נופש" היא בעלת זכויות בפרוייקט "לב הגליל" בטבריה אשר שימש בעבר כמלון דירות וברגע זה אינו פועל, וכי היא מעוניינת להפעיל מחדש את הפרוייקט ולרכוש בו דירות נוספות. כן הוצהר, כי "דירות נופש" חסרה את האמצעים הדרושים להפעלת הפרוייקט ופנתה לתובעת אשר הסכימה להשתתף ולהשקיע בהפעלת הפרוייקט וברכישת דירות נוספות. בסעיף 2 להסכם הוסכם בין הצדדים כי לצורך הפעלת הפרוייקט , ניהולו , אחזקת הנכסים הקיימים ורכישת דירות נוספות יוקמו שתי חברות חדשות וכי התובעת מתחייבת להלוות ל”דירות נופש” כספים לצורך כיסוי חובותיה ומימון חלק מהשקעותיה בחברות החדשות ובפרוייקט בהתאם לתנאי ההסכם. בסעיף 3 להסכם הוסכם בין הצדדים על הקמת חברת החזקה לצורך רכישת דירות נוספות בפרוייקט, ובסעיף 4 הוסכם על הקמת חברת ניהול לצורך ניהול והפעלת הפרוייקט, וכן שיפוץ של נכסים קיימים והדירות הנוספות שיירכשו מטעם חברת ההחזקה. בסעיף 6 להסכם פורטו סכומי ההלוואה שתעניק התובעת ל”דירות נופש”: 1. עפ"י סעיף 6א - סילוק סופי של חובות “דירות נופש” לבנק טפחות בע"מ - 925,000 ש"ח. 2. עפ"י סעיף 6ב - כיסוי כל החובות וההתחייבויות של “דירות נופש” כלפי שותפות לב הגליל- 51,744 דולר ארה"ב. (להלן: "דולר"). 3. עפ"י סעיף 6ג - סילוק סופי של חובות “דירות נופש” לבנק אמריקאי ישראלי בע"מ- סך שלא יעלה על 150,000 דולר . 4. עפ"י סעיף 6ד - רכישת חלקה של “דירות נופש” בדירות הנוספות שיירכשו ע"י חברת ההחזקה - 400,000 דולר. 5. עפ"י סעיף 6ה - הלוואות של עד 1,000 דולר לשיפוץ הדירות הישנות והחדשות בסכום שלא יעלה על 34,000 דולר. 6. עפ"י סעיף 6ו - העברת סך של עד 150,000 דולר ל”דירות נופש” עד יום 1.11.93, בניכוי הסכומים שכבר הועברו ל”דירות נופש”. ליד פירוט ההלוואות נכתב בסעיף 6א להסכם "בוצע ביום 16.5.93" בסעיף 6ב נכתב "בוצע ביום 12.9.93" בסעיף 6ג נכתב "טרם בוצע" ובסעיף 6ד נכתב "בוצע חלקית". בסעיף 8 להסכם הוסכם כי להבטחת פרעון ההלוואות "דירות נופש" תשעבד לתובעת את כל זכויותיה בנכסים המפורטים בנספח א' להסכם. (נספח זה לא הובא בפני). כן ישועבדו לטובת התובעת כל זכויות חברת ההחזקה בדירות הנוספות שיירכשו על ידה וכל מניותיה של "דירות נופש" בחברת הניהול והאחזקה. בסעיף 9(ו) הוסכם על שעבוד 50% מהכנסות החניון בבעלות "דירות נופש" . בסעיף 9 להסכם פירטו הצדדים את אופן השבת ההלוואות השונות לתובעת. בסעיף 9א נקבע כי קרן הסכומים שמועברים בהתאם לסעיף 6ו תשולם בתוך 15 חודש מיום העברת כל סכום. בסעיף 9ב נקבע כי קרן סכומי ההלוואות כאמור בסעיפים 6א' - ד' וכן סעיף 6ז יפרעו ע"י "דירות נופש" ב- 4 תשלומים חצי שנתיים רצופים החל מתאריך 10.4.94 וכלה בתאריך 10.9.95. בסעיף 9ג נקבע כי קרן הסכום הנקוב בסעיף 6ה תשולם ביום 15.7.94 והחלק שישמש לשיפוץ הדירות הישנות ישולם ע"י "דירות נופש" ואם יחסר ישולם ע"י בעלי מניותיה בחלקים שווים. בסעיף 6ח(1) להסכם הוסכם כי ההלוואת תישאנה ריבית שיקלית של 7.5% , שתתרבה כל יום מיום מתן הסכום. בסעיף 6ח(2) הוסכם כי הריבית תשולם מידי כל 90 יום החל מיום 31.12.93, תנאים אלו חוזרים גם בסעיף 9ד להסכם. כן נקבע בסעיף 6ז כי הריבית שהצטברה עד 1.10.93 תהפוך לקרן . כן נקבע בסעיף 10 להסכם כי אם "דירות נופש" תאחר בתשלום כלשהו של פרעון ההלוואה או תשלום ריבית כלשהו, איחור העולה על 3 חודשים, התובעת תהא רשאית לממש את השיעבודים או חלקם, בהתאם לחלקו היחסי של התשלום שבפיגור מסה"כ יתרת התשלומים שטרם הגיע מועד פרעונם, לאחר מתן הודעה מראש של 30 יום על הכוונה לממש את השיעבודים. בסעיף 17 להסכם נקבע כי הנתבעים 1 ו- 2 יהיו ערבים באופן אישי ביחד ולחוד לביצוע כל התחייבויות “דירות נופש” עפ"י ההסכם. 2. ביום 27.2.95 נחתם הסכם נוסף (להלן: ההסכם השני") בין התובעת לבין "דירות נופש" והנתבעים 1 ו- 2 (נספח י' לכתב התביעה) אשר קבע הסדר לתשלום יתרת החוב של הנתבעת 1. בסעיף 3א(1) להסכם השני הודו “דירות נופש” וכן הנתבעים 1 ו- 2 בחוב של 2,900,000 ש"ח ובסעיף 3א(2) הוסכם כי ימונה בורר שיכריע לגבי סכום החוב השנוי במחלוקת (כ- 1,000,000 ש"ח - נומינלי). בסעיף 4 להסכם השני הוסכם כי "דירות נופש" תחתום על יפוי כח בלתי חוזר בו תייפה את כוחו של עו"ד גרצברג (שהיה באותו זמן בא כוחה של התובעת) לממש את הנכסים המפורטים ביפוי הכח . בסעיף 4ג(2) פורטו הנכסים לגביהם ניתן יפוי כח למימושם והכוללים 7 דירות, חניון ולובי. בסעיף 6א להסכם השני נקבע כי ניתן יהיה לממש את הנכסים המשועבדים בגינם ניתן יפוי הכח במידה ו"דירות נופש" לא תשלם לתובעת סך של 700,000 דולר תוך 60 יום מיום חתימת ההסכם. בסעיף 6ב נקבע כי מימוש הנכסים המשועבדים יעשה בסדר הבא: החניון, לאחריו הדירות ורק לאחר מכן הלובי. 3. ביום 9.1.96 נחתם בין התובעת לבין "דירות נופש" והנתבע 1 הסכם נוסף. (להלן: "ההסכם השלישי", נספח י"ב לכתב התביעה) בו הוסכם על פעולה משותפת לצורך מכירת החניון למרבה במחיר. 4. ביום 4.7.96 פתחה התובעת בהליכים בתובענה נשוא דיוננו כנגד “דירות נופש” וכן כנגד הנתבעים 1 ו- 2, בדרישה להשבת הכספים אותם הלוותה ל”דירות נופש”. 5. ביום 18.4.96 נתקבלה במשרד ב"כ התובעת , עוה"ד גרצברג (שהתחלף בהמשך המשפט) הודעה על ביטול יפוי הכח שניתן לו למימוש השעבודים וביטול כל ההסכמים שנחתמו עם התובעת ו/או מר ישראל אדלר מחמת עושק כפיה, הפחדה ומחמת הפרה יסודית של ההסכמים. 6. ביום 16.2.97 ניתן ע"י כבוד השופטת ע. צ'רניאק פסק דין חלקי בהסכמת הצדדים בו נקבע כי על "דירות נופש" ועל הנתבעים 1ו- 2 לשלם לתובעת 2,900,000 ש"ח, כן נקבע כי פסה"ד לא ימומש כנגד הנתבעים 1 ו- 2 קודם ל- 1.11.97 . לגבי הנתבע 2, נקבע כי פסק הדין לא יבוצע כל עוד לא מומשו הנכסים המשועבדים למשיבה. 7. ביום 22.3.98 הוחלט בבית המשפט המחוזי בנצרת ע"י כבוד השופטת ד"ר נ. אפל- דנון על מינוי מפרק זמני ל"דירות נופש". בהתאם לכך הוחלט ע"י כב' סגן הנשיא טלגם (כתוארו אז) על עיכוב ההליכים כנגד "דירות נופש" (מכח סעיף 267 לפקודת החברות (נוסח חדש)). כתוצאה מכך נותרו רק הנתבעים 1 ו- 2 (אשר ערבו לחובות “דירות נופש” בערבות אישית) כנתבעים בתובענה נשוא דיוננו. 8. ביום 3.1.00 ניתן ל"דירות נופש" צו פירוק בבית המשפט המחוזי בנצרת. ג. תמצית טענות הצדדים בכתב התביעה שהוגש לבית משפט זה ביום 4.7.96 טענה התובעת לחוב בסך 6,202,296 ש"ח הכולל ריבית ובניכוי סך 669,207 ש"ח ששולמו . התובעת טוענת, כי הנתבעים ניצלו את ההסכמים והארכות שניתנו להם ע"י התובעת לפנים משורת הדין, ומבלי שהם מצידם יעמדו בהבטחה כלשהי וטרפדו כל ניסיון מצד התובעת לממש את זכותה לגביית החוב. כן טוענת התובעת, כי אין כל ממש בטענת הנתבעים אותה העלו בהודעת הביטול שנשלחה על ידם לתובעת, ולפיה חתימתם על ההסכמים נבעה מעושק וכפיה. בתשובה לטענת התובעת מעלים הנתבעים מספר טענות: 1. חברת "דירות נופש" - החייבת העיקרית בתובענה נשוא דיוננו - מצויה בפירוק וההליכים נגדה עוכבו. כל עוד אין פס"ד כנגד "דירות נופש" , לא ניתן לחייב את הנתבעים 1 ו- 2. כן נטען, כי ההליך הנכון כאשר ההליכים מעוכבים בגין פירוק הוא הוכחת חוב של התובעת ורק באישור הוכחת החוב ניתן יהיה לחייב את הנתבעים 1 ו- 2. 2. לטענת הנתבעים, התובעת המחתה את כל זכויותיה לקבלת כספים מהנתבעת לחברה אחרת בשם י.א.ת.א. עם המחאת זכות זו לא נותרה בידי התובעת הזכות לתבוע את הנתבעת או לקבל ממנה כספים. לגבי הערבים המחאת הזכות היא שינוי מהותי בהסכם ופוטרת את הערבים. 3. ההסכם אמור היה להיכרת בין שלושה צדדים , דהיינו חברת אמדיאוס, התובעת ו"דירות נופש". מאחר וחברת אמדיאוס לא הצטרפה להסכם , ממילא לא השתכלל ההסכם ולא ניתן לתבוע על פיו. בנוסף, הערבים , הנתבעים 1 ו- 2 הסכימו לחתום על ערבות רק בכפוף להצטרפות שלוש החברות (כולל אמדיאוס) למיזם המשותף. 4. כוונת הצדדים בהסכם הייתה כי התובעת ואמדיאוס ישקיעו כספים בפרוייקט משותף שתכליתו רכישת דירות והפיכתן לבית מלון. התובעת הפרה את ההסכם בכך שלא השקיעה את הכספים הדרושים ולכן נכשל הפרוייקט ולתובעת נגרמו נזקים רבים. 5. לטענת הנתבעים , לא קיבלו כל הלוואה מהתובעת והשקעות התובעת הן השקעות בפרוייקט משותף ולא הלוואות מסחריות. החזרי הכספים היו אמורים לבוא מרווחי המיזם המשותף , מאחר והתובעת הכשילה את המיזם אין לה להלין אלא על עצמה. 6. הריבית אשר הוסכמה בין הצדדים היא ריבית שנתית של 7.5% ולא ריבית של 30% לשנה, גובה הריבית נגזר גם מאופי המיזם המשותף. 7. התובעת העבירה לרשותה במרמה שעבודים על נכסי הנתבעת וכאשר נכסי הנתבעת שועבדו, הפסיקה התובעת הזרמת כספים והפרת הסכמים. 8. הנתבעים מכחישים כי בפועל ניתנו ההלוואות המתוארות בסעיף 6 להסכם. התובעת חולקת על טענות הנתבעים כמפורט להלן: 1. עפ"י סעיף 8(2) לחוק הערבות, ניתן לאכוף על הנתבעים 1 ו- 2 את קיום ערבותם כאשר החברה נמצאת בפירוק. 2. לנתבעים ניתנו הלוואות בראשית שנת 1993. בהמשך עלתה אפשרות הכניסה למיזם משותף שהובילה לעריכת ההסכם. במסגרת ההסכם נעשתה אבחנה מדוייקת בין הכספים שניתנו בעבר כהלוואות ושאותם יש לפרוע, ובין הכספים שינתנו בעתיד כהשקעה משותפת על ידי חברת אמדיאוס. 3. הנתבעים לא קיימו את ההתחייבויות שנטלו על עצמם בהסכמים השונים. 4. אמדיאוס נמנעה מלהצטרף להסכם משום שלא האמינה כי בכוונת “דירות נופש” והנתבעים לעמוד בהתחייבותם. לטענת התובעת אין בעובדה שאמדיאוס לא חתמה על ההסכם כדי להוביל לבטלות ההסכם: ראשית, בהסכם אין כל תניה לפיה אי צירוף חתימתה של אמדיאוס תוביל לבטלות ההסכם. שנית, לא היה כל אקט פוזיטיבי מצד “דירות נופש” או הנתבעים בו הודיעו על חזרתם מההסכם או מחלקיו והנתבע 1 מעולם לא קבל על אי חתימתה של אמדיאוס על ההסכם. שלישית, אף אם אכן טעה הנתבע 1 (כמשמעות הטעות בסעיף 14 לחוק החוזים) ןאילו היה יודע שאמדיאוס לא תחתום על ההסכם לא היה אף הוא חותם עליו אין בכך כדי לסייע לנתבעים משלוש סיבות: (א) עפ"י סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי) כאשר החוזה ניתן להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול רק אותו חלק. לכן המשמעות של העדר חתימת אמדיאוס עשויה להשפיע רק על אותם חלקים המתייחסים ישירות לאמדיאוס ואילו החלק העוסק במערכת היחסים בין התובעת ל”דירות נופש” אינו ניתן לביטול. (ב) סעיף 21 לחוק החוזים מצווה על השבה הדדית לאחר ביטול החוזה, לכן על הנתבעים להשיב את כספי ההלוואות. (ג) גם יבוטל ההסכם כולו, הרי שאין בכך כדי לבטל את ההסכמים הקודמים ובמיוחד לא את ההסכם השני מיום 27.2.95 בו הודו הנתבעים בחבותם. ד. דיון 1. תביעה כנגד ערבים של חברה בפירוק סעיף 8 לחוק הערבות , תשכ"ז- 1967 קובע: "הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אולם אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו, אלא באחת הנסיבות האלה: (1) הערב ויתר על הדרישה מן החייב; (2) ניתן נגד החייב צו קבלת נכסים או צו-פירוק; (ההדגשה שלי צ.ב.). (3) החייב מת או נמצא מחוץ לישראל או שמתן הדרישה כרוך בקשיים מיוחדים". בע"א (ת"א) 520/85 החברה הישראלית לביטוח אשראי (ב.א.) בע"מ נגד עו"ד דניאל ש' הופר , פ"מ תשמ"ז (א) 302 , דן כב' השופט אבן ארי (כתוארו אז) בשאלה האם יש לראות בהסדר פשרה בין החברה החייבת לנושיה עפ"י סעיף 233 לפקודת החברות , הסכם הפוטר את החייב מערבותו , במסגרת זו מתייחס כב' השופט אבן ארי גם לשאלת חיובו של ערב לחברה הנמצאת בפירוק: "משמעותה של הוראת סעיף 8(2) לחוק הינה כי אמנם כתוצאה ממתן צו קבלת נכסים או צו פירוק נגד החייב, מנוע החייב מלשלם חובותיו (ראה סעיף 268 לפקודה) ואולם צו קבלת נכסים או צו פירוק אינו מפטיר את הערב כלל ועיקר. אדרבא, לאור ההוראה דלעיל זוהי אחת משלוש הנסיבות בהן רשאי הנושה לדרוש מלכתחילה מילוי התחייבותו של הערב, מבלי שיזקק לפנות אל החייב העיקרי בדרישה לקיום חיובו". אכן , לא זו אף זו. לא רק שלשון סעיף 8(2) לחוק הערבות מקנה לנושה זכות לפנות לערב, אלא שלנושה מוקנית זכות לפנות ישירות לערב אף ללא פניה לחייב העיקרי. זאת, כאשר החייב העיקרי מופיע בדמותה של חברה בפירוק. על כן אני דוחה את טענת הנתבעים וקובעת כי היות החברה בפירוק אינו מונע הגשת תביעה כנגד הערבים של החברה. הנתבעים אף טענו כי ממילא לא ניתן לחייב אותם לפני שבוצע ע"י התובעת הליך של הוכחת חוב בפני המפרק. אם הייתי מקבלת טענה זו, היה בכך כדי לרוקן מתוכן את סעיף 8 לחוק הערבות, שכן מה הועילו חכמים בתקנתם אם ניתן לתבוע את הערבים, אף ללא דרישת חוב מהחייב העיקרי, אך לא ניתן לממש זכות זו , עד שלא יוכח החוב לו טוענת התובעת. 2. המחאת הזכויות לחברת י.א.ת.א. לטענת הנתבעים, משהמחתה התובעת את זכויותיה כלפי הנתבעים לצד ג' - חברת י.א.ת.א. הרי שהתובעת איננה עוד צד נכון לתביעה. כן, טוענים הנתבעים כי לגבי הערבים (הנבתעים 1 ו- 2), המחאת זכות הינה שינוי מהותי בהסכם ופוטרת את הערבים. בסעיף 2(ב) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט - 1969 ישנה התייחסות למצב בו החייב משלם את החוב לממחה במקום לנמחה: "פרע החייב את הזכות לממחה לפני שהודיע לו על ההמחאה או שהוצגה לפניו המחאה בכתב מאת הממחה , מופטר החייב זולת אם פעל שלא בתום לב" פרופ' לרנר (בספר דיני חיובים, בעריכת פרופ' ד. פרידמן , עמ' 120) כותב כי הממחה שחדל להיות נושה אינו יכול ואינו רשאי , להגיע עם החייב להסדר העלול לפגוע בנמחה. במקרה שלפנינו, הנמחה- חברת י.א.ת.א מסכימה ומעוניינת כי התובעת היא זו שתנהל את התביעה. מסקנה זו עולה מהחלטתה של כב' השופטת ד"ר אפל - דנון מבית המשפט המחוזי בנצרת , אשר בפניה מתנהל הליך הפירוק של חברת "דירות נופש" (פש"ר 141/97). בפסק דינה (מוצג ת1/) מתייחסת השופטת לסעיף 5 להסכם המחאת הזכויות בין חברת י.א.ת.א. לתובעת. מפאת חשיבותו אביא אותו כאן במלואו: "מובהר ומוסכם בזאת כי במידה ויתקבלו בידי ארשת כספים מכח זכויותיה בממכר על אף מכירתו, ייחשבו כספים אלו כמוחזקים בנאמנות עבור י.א.ת.א וארשת מתחייבת להעבירם לידי י.א.ת.א ללא דיחוי, אם בדרך של תשלום ואם בדרך של הסבה". בנוסף מציינת השופטת בפסק דינה : " אם לא די בסעיף זה הרי צורף נספח ב' שהוא יפויי כח מי.א.ת.א לארשת המאפשר לה לתבוע בשמה ובמקומה בבתי המשפט וגם לגבות עבורה סכומי כסף בנאמנות ואפילו לנהל בשמה מו"מ ולחתום על הסכמים לגביית חובות . המועד שמופיע על יפוי הכח הינו 10/1/94 . אין לי שום סיבה להניח שיפוי כח זה או התאריך המופיע עליו זוייף כטענת מר אחדות". (עמ' 5 להחלטת כב' השופטת ד"ר נ. אפל - דנון בפש"ר 141/97 בבית המשפט המחוזי בנצרת ,מיום 30.5.99). מהמסמכים אשר תוארו בהחלטת בית המפשט המחוזי בנצרת עולה כי חברת י.א.ת.א הסכימה ואף הייתה מעוניינת שהתובעת תפעל בשמה. לכך יש להוסיף את העובדה כי מר דב גולדשטיין , בעל מניות עיקרי של חברת י.א.ת.א היה נוכח במהלך ההליך שבפני ושיתף פעולה באופן רציף עם התובעת (ראה למשל עמ' 36 לפרוטוקול). לכן אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה התובעת איננה צד ראוי לתביעה. לעניין טענתם השניה של הנתבעים לפיה המחאת הזכויות לי.א.ת.א. פוטרת אותם מערבותם, נקבע מפורשות בסעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים: " זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא , ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב ,זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין , לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה" במקרה זה לא התנו הצדדים על זכותה של התובעת להמחות את זכויותיה, ועל כן גם דינה של טענה זו להדחות. 3. האם ההלוואות ניתנו בפועל? ראשית , אדון בטענתה המקדמית של התובעת, לשינוי חזית. לטענת התובעת בשום שלב של הדיון לא הכחיש הנתבע 1 את עצם קבלת הכספים וטענה כזו בשלב הסיכומים היא שינוי חזית אסור. בסעיף 2ד לכתב ההגנה טענו הנתבעים בזו הלשון: "בפועל לא קיימה התובעת את התחייבותה ולא קיימה את התחייבויותיה עפ"י סעיף 6 להסכם..." כן נטען בסעיף 5 לתצהירו של הנתבע 1 : "בפועל לא קיימה המשיבה את התחייבותה ולא קיימה את התחייבויותיה על פי סעיף 6 להסכם". כן מתייחסים הנתבעים מפורשות לחלק מן ההלוואות הנטענות ע"י התובעת בכתב התביעה ומכחישים את קיומן כפי שיפורט בהמשך. המסקנה היא כי השאלה בנוגע לעצם קבלת הכספים עלתה במסגרת ההליך שלפנינו ואין למנוע מהנתבעים דיון בטענה זו. לגופו של עניין: בכתב הגנתם מכחישים הנתבעים מפורשות את מתן חלק מההלוואות וטוענים ל: א. אי העברת הכספים לבנק אמריקאי ישראלי במועד בניגוד לסעיף 6(ג) להסכם (סעיף 2ד1 לכתב ההגנה). ב. אי העברת כספים לכיסוי חובותיה של “דירות נופש” בניגוד לסעיף 2 להסכם (סעיף 2ד2 לכתב ההגנה). ד. אי העברת כספים לשיפוץ הדירות בניגוד לסעיף 6(ה) להסכם . (סעיף 2ד4 לכתב ההגנה). ה. פעולה בניגוד לסעיף 6ד להסכם בו התחייבה התובעת להעביר כספים לרכישת דירות (סעיף 3 לכתב ההגנה). בהסכם עצמו , צויין ליד סעיף 6ד- כי הוא "בוצע חלקית". הנתבעים לא הכחישו את מתן הלוואות שלהלן: א. 925,000 ש"ח - תשלום חוב לבנק טפחות עפ"י סעיף 6א להסכם. ב. 51,744 דולר - לכיסוי חובות שותפות לב הגליל עפ"י סעיף 6ב להסכם. ג. הלוואה של עד 150,000 דולר - עפ"י סעיף 6ו להסכם. ד. 150,000 דולר - חוב לבנק אמריקאי ישראלי - סעיף 6ג(הנתבעים בכתב הגנתם לא הכחישו לחלוטין את מתן ההלוואה ,אלא טענו רק שלא ניתנה במועד). גם בהסכם צויין לגבי ההלוואות המפורטות בסעיפים 6א, ו- 6ב להסכם כי הן כבר בוצעו . מחומר הראיות שבפני עולה כי חלק מההלוואות אכן ניתנו. מסקנה זו נלמדת מהנסיבות השונות. ראשית , בהסכם עצמו צויין כי חלק מההלוואות אכן ניתנו. בנוסף, הנתבעים, לא הכחישו את קיומן של כל ההלוואות ואף הודו במפורש בקיומן של חלק מהן. כך אומר הנתבע 1 בסעיף 5 בתצהירו: "... יתרת התשלומים לבעלי החוב נעשו בעיקר ע"מ לשחרר בטוחות וכן לאפשר למבקשים לעלות על דרך המלך". בסעיף 12א לתצהירו מודה הנתבע 1 בהעברת 925,000 ש"ח לבנק טפחות: "כל הבטחונות על פי ההסכם ניתנו לארשת עוד לפני העברת סך של 925,000 ש"ח לבנק טפחות ..." ובסעיף 12ב לתצהירו של הנתבע 1: " לאחר תשלום לבנק טפחות כאמור היותם של בטחונות בידי ארשת הייתי צריך לחזר כעני בפתח ולחכות לתשלומים שונים ולפרשנויות של ארשת את ההסכמים..." גם בהסכם השני (נספח י' לכתב התביעה) מודים הנתבעים בחוב של 2,900,000 ש"ח. בסעיף 20 לתצהירו אומר הנתבע 1: " החברה (התובעת, צ.ב.) ביקשה לממש נכסים לצורך החזרת חובות ולצורך כך הכינה חוו"ד שמאי . (ההדגשה שלי , צ.ב.)" המסקנה היא ,כי גם לגירסת הנתבעים חלק מן ההלוואות אכן ניתנו והמחלוקת נסבה סביב שאלת גובה ההלוואות. מכתב ההגנה ומההסכם עולה כי הצדדים אינם חלוקים לגבי ההלוואות על פי סעיפים 6א (925,000 ש"ח נומינלית) , 6ב (51,744 דולר נומינלית) ,וסעיף 6ו להסכם (עד 150,000 דולר- סעיף 6ו אינו מוכחש וההנחה היא שכל הסכום המצויין בו ניתן ע"י התובעת).לגבי סעיף 6ד להסכם , נכתב בהסכם כי הוא בוצע חלקית, אולם הצדדים לא ציינו באיזה גובה בוצע. אין לו לבית המשפט אלא מה שמונח בפניו, לפיכך אין ביכולתי לקבוע מה גובה הסכום שניתן ע"י התובעת בקשור לסעיף 6ד להסכם. בין הצדדים הוסכם על קיומו של חוב בגובה 2,900,000 ש"ח ולגביו ניתן פס"ד חלקי ע"י כבוד השופטת צ'רניאק, ממילא הסכומים אשר פורטו לעיל (למעט סעיף 6ד) אינם עולים כדי 2,900,000 ש"ח. עיון בחומר העדויות והראיות שבפני, מעלה כי התובעת לא הציגה כל ראיה להוכיח כי ההלוואות הנטענות על ידה והמוכחשות הנתבעים, אכן ניתנו על ידה. התובעת לא הציגה בפני תצלומי שיקים; קבלות; דפי חשבון או כל הוכחה אחרת למתן ההלוואות. עניין זה תמוה בעיני לנוכח העובדה שהנתבעים חלקו על קיומן של חלק מההלוואות עוד בכתב ההגנה ואף בשלב מוקדם יותר, שכן כבר במסגרת ההסכם השני שנחתם בין הצדדים טענו הנתבעים כי אין הם חייבים יותר מ 2,900,000 ש"ח, בעוד התובעת טענה לכ- 1,000,000 ש"ח נוספים. בעמ' 30 ש' 6-9 לפרוטוקול העיד מר ישראל אדלר, עד התובעת ואמר: " ש. למה לא צרפת קבלות ואסמכתאות לתשלום ת. מאחר וקיבלתי מעט מאוד כסף אין לי קבלות, תמיד שילמתי בשיקים ולכן אין לי קבלות. עניין השיקים לא מוכחש ולכן לא צירפתי העתקי השיקים כנספח לתצהירי ( ההדגשה שלי צ.ב.)". כבר הבהרתי בתחילת הדיון בראש פרק זה כי אינני מקבלת את הטענה לפיה עניין עצם מתן ההלוואות לא הוכחש בכתבי הטענות. תשובתו של מר אדלר איננה מניחה את הדעת ואין בה כדי לספק הסבר רציני לשאלה מדוע לא הובאו הוכחות לביצוע התשלומים. יתרה מזאת, לא התובעת ולא הנתבעים ערכו חישוב ברור ומדוייק של הסכומים שניתנו כהלוואות. ב"כ התובעת הסתמכו בסיכומיהם על סעיף 6 להסכם, ללא מתן הוכחה כי התשלומים המפורטים בו אכן בוצעו. גם ב"כ הנתבעים , עוה"ד היכל , לא ערך אף הוא חישוב ברור ומפורט של הכספים שניתנו ואלו שלא ניתנו . לאור כל האמור לעיל לא נותר לי אלא לקבוע כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את קיומן של ההלוואות אשר הוכחשו על ידי הנתבעים. לאור קביעתי זו מתייתר הדיון בשאר טענות הצדדים. לפיכך התובענה נדחית. על הנתבעים לשלם לתובעת ביחד ולחוד, כאמור בפסק דינה של כב' השופטת צ'רניאק. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. חוזהנופשדירת נופשמקרקעין