ביטול הסכם פשרה - מקרקעין

פסק דין 1. התביעות ההדדיות שהגישו הצדדים נוגעות, בעיקרן, לשאלת תוקפו של הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים ואחד מהם טוען כי הוא בטל ולחילופין ניתן לביטול. 2. בתיק ת"א 1163/99 הגישה חדווה ארד (להלן - חדווה) תביעה נגד יובל אלוני (להלן - אלוני) ונגד בעלה, מאיר ארד (להלן - ארד או הבעל, לפי העניין) להצהיר כי הסכם הפשרה עליו חתמה בטל ומבוטל ולחילופין כי ביטלה אותו כדין. עוד ביקשה חדווה צו מניעה קבוע האוסר על אלוני ועל בעלה לנקוט הליך כלשהו לפינויה מהנחלה. 3. בתיק ת"א 2051/00 הגיש אלוני תביעה נגד חדווה ובעלה, לתשלום סכום הערבות בסך 1,500,000 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום 5.2.98. בנוסף, תבע אלוני לצוות על חדווה ועל בעלה לפנות את הנחלה במושב בית זית ולמנות את בא-כוחו ככונס נכסים על הנחלה לצורך מימושה ומכירתה; לחילופין, ביקש אלוני להצהיר כי הסכם הפשרה הינו משכון ולהורות על מימושו. 4. בהחלטה מיום 30.4.00 הוריתי, בהסכמת הצדדים, לאחד את הדיון בשני התיקים (בש"א 2228/00). 5. וזה קיצור הרקע העובדתי הנדרש לענייננו: א. חדווה ובעלה הם בעלי זכויות בחלקים שווים במקרקעין הידועים כנחלה 107 בבית זית (להלן - "הנחלה"), על פי הסכם עם האגודה השיתופית בית זית ומתוקף הסכמים שבין האגודה, הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל (נספח א' לתביעת חדווה). ב. אין חולק כי ארד חייב לאלוני סכום של 1,309,958 ש"ח על פי פסק דין סופי מיום 8.2.98 הנותן תוקף להסכם של פשרה בין הצדדים. בהסכם הפשרה נקבעו בין היתר, הסדרי התשלום של חוב זה. עוד הוסכם, כי העיקולים שהוטלו על הנחלה של ארד וחדווה יוסרו מיד עם אישור הסכם הפשרה ומתן תוקף של החלטה של בית משפט. בנוסף, הוסכם כי חדווה תערוב לחיוביו של בעלה וכי היא נוטלת על עצמה את כל חיוביו, כאמור בהסכם. כן נקבע כי אם יופר ההסכם, חדווה ובעלה מתחייבים "לפנות את הנחלה, על מנת שיינקטו כל הפעולות הדרושות למימוש הסכם זה, לרבות מימוש ומכירת הנחלה". אין חולק כי על הסכם הפשרה הנ"ל חתמו אלוני חדווה וארד (להלן הסכם הפשרה). ג. אין חולק כי בית המשפט נתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה (נספח ד' לתביעת אלוני) והצדדים אינם מעלים כל טענה נגד תוקפו, ככל שהוא נוגע ליחסים שבין אלוני לארד. המחלוקת בין הצדדים נסבה בעיקרה על משמעות החתימה של חדווה על ההסכם ועל שאלת זכותה לבטלו ככל שהוא נוגע להתחייבויות שלה על פי ההסכם. ד. ארד לא עמד בהתחייבויותיו על פי הסכם הפשרה, ולפיכך פנה אלוני להוצאה לפועל וביקש לבצע את פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. במסגרת תיק ההוצאה לפועל ביקש אלוני לממש את העיקול שהוטל על הנחלה (תיק הוצל"פ 03-10400-98-1). חדווה הגישה לראש ההוצאה לפועל התנגדות לבקשה של אלוני למנות כונס נכסים למכירת הנחלה. לטענתה, היא לא היתה צד להליכים בבית המשפט ופסק הדין לא הטיל עליה כל חיוב כספי. ראש ההוצאה לפועל (מר אורי פוני) קיבל את ההתנגדות של חדווה בכל הנוגע למימוש הערבות כלפיה במסגרת תיק ההוצאה לפועל. בהחלטה מיום 22.12.99 קבע ראש ההוצאה לפועל כי אם מבקש אלוני לממש את החיוב כלפי חדווה (צד ג'), חובה עליו לנקוט "בהליך של הגשת תביעה כספית נגד צד ג' בהסתמך על כתב הערבות" (נספח ב' לכתב ההגנה שהגישה חדווה). ה. וזה עיקר הרקע העובדתי להגשת התביעות ההדדיות של הצדדים: חדווה הגישה תביעה לפסק-דין הצהרתי הקובע כי הסכם הפשרה עליו חתמה בטל או ניתן לביטול ולצו מניעה קבוע נגד מכירת הנחלה. אלוני הגיש תביעה לחייב את חדווה בתשלום סכום הערבות ולצוות עליה לפנות את הנחלה ולחלופין להצהיר כי הסכם הפשרה הינו משכון ולהורות על מימושו. כאמור, הדיון בתיקים אוחד ופסק הדין מתייחס לשתי התביעות. ו. בין הצדדים התנהלו הליכים קודמים בבית משפט זה במסגרתם נתן כב' השופט בן-זימרה פסק דין (מיום 6.9.99; ת"א 1420/98). התביעה הוגשה על-ידי בנם של חדווה וארד ואשתו, בה ביקשו להצהיר כי העיקול שהוטל על-ידי אלוני והסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין הינם חסרי תוקף ולצוות על אלוני להימנע מכל פעולה שמטרתה פינויים מהנחלה ומימוש העיקול הנ"ל. תביעה זו הוגשה נגד אלוני ונגד חדווה ובעלה, אולם אך ברור הוא כי חדוה ובעלה תמכו והסכימו לתביעה. בפסק הדין מיום 6.9.00, דחה בית המשפט את התביעה בכפוף להצהרה כי הבן ואישתו הם בעלי זכות אישית למגורים בבית ובגינה שבנחלה. עוד קבע בית משפט, כי: "הליכי ההוצאה לפועל שהנתבע (הוא אלוני - י.צ) נקט וינקוט בהם נגד ההורים ימשכו על כן - כולל מימוש העיקול - בכפוף לזכויות המגורים והשימוש של התובעים כנ"ל, וכמובן בכפוף לזכויות הנושים בנחלה מכח שעבודים שנרשמו, לפני הטלת העיקולים" (עמ' 9 לפסק הדין, נספח ח' לתצהיר עדות ראשית של חדוה). 6. השאלות העיקריות הדרושות הכרעה בפני הינן האם הסכם הפשרה עליו חתמה חדווה הינו בר תוקף גם כלפיה או שהיו פגמים בכריתתו, ההופכים אותו לבטל או ניתן לביטול. שאלה נוספת שיש להכריע בה היא האם הסכם הפשרה הינו הסכם מישכון. להלן אדון בשאלות אלה תוך התייחסות למצב המשפטי, לראיות, למסמכים שבתיק ולטיעוני הצדדים. טענת האפסות 7. חדווה טוענת כי חתמה על ההסכם כשהיתה רדומה, לאחר שהתעוררה משינה, משקפיה לא היו על עיניה ובעלה הסביר לה הסברים חפוזים. לטענתה, בנסיבות אלה לא היתה כל משמעות לחתימתה על ההסכם ומן הדין לקבוע כי חתימתה נטולת תוקף ולבטל את התחייבותה על פי ההסכם. בתצהיר עדותה מתארת חדווה את נסיבות חתימתה על ההסכם: "12. באמצע הלילה העיר אותי מאיר מן השינה הראה לי מין טיוטא מקושקשת ואמר מצאנו פתרון לבעית אלוני, הכל במסגרות הכספיות הקשורות להלואות כלמוטור ובמסגרת העסקים שלו ואמר שכאשתו אני צריכה לחתום על ההסכם כדי לשחרר את הבית הנחלה מן העקולים. הוא לחץ שאחתום מיד שכן עליו לצאת למחרת השכם בבוקר לעו"ד למסור את החתימות על מנת שהם יערכו את המסמכים הפורמליים שכן יש לסגור מהר את הפרשה לאור דיון הקבוע כעבור 3 ימים (ביום א') בביהמ"ש. 13. הייתי די מטושטשת לא קראתי את המסמך שהיה כתוב בכתב יד, וחתמתי עליו כביכול מין טיוטא לא פורמלית, וקבלתי את הדברים שבכך תסתים הפרשה. לא ידעתי שאני חותמת על מסמך המתימר להיות כתב ערבות להתחייבות כספית של כספים שאינם בידי מאיר או שיש איזה שהוא סיכון לנחלתי ולביתי בחתימתי. להפך, חשבתי שמדובר בסילוק העקול מהבית והסרת כל סיכון ממני. לא ידעתי שחתמתי על מסמך שמאזכר את פנוי הבית, ולא הייתי חותמת לו הייתי יודעת במה מדובר" (סעיפים 12 ו13- לתצהיר). 8. בעלה של חדווה תאר בתצהירו את נסיבות החתימה על הסכם הפשרה, כפי שתארה אותן חדווה: "היא לא היתה מודעת לתוכן הסכם הפשרה ולכך שהיא ערבה לביצועו. החתמתי אותה בחצות הלילה. באתי, הערתי אותה והודעתי לה שהגעתי להסכם עם אלוני ועליה לחתום. לא אני ולא מי מטעמי לא הסבירו לה דבר לגבי הסכם הפשרה ובחפזוני וברצותי לחסוך ממנה דאגה ותוך ידיעה שהכסף הובטח לי, החתמתי אותה עליו מבלי לידעה דבר. התובעת חתמה על ההסכם מבלי שקראה אותו" (סעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית של הבעל). 9. עורך-דין שלומי שעבד במשרדו של עורך-דין כהנוב אשר ייצג את הבעל, אישר כי הסכם הפשרה גובש בישיבה לילית שנתקיימה ביום 5.2.98 במשרדו של עורך-דין שאול ששון ז"ל שייצג אותה עת את אלוני וכי חדווה לא היתה נוכחת באותה פגישה. עו"ד שלומי העיד עוד כי לא הוא ולא עו"ד כהנוב לא הסבירו לחדוה דבר על מהותו של הסכם הפשרה (סעיף 11 ו12- לתצהיר עדותו של עו"ד שלומי שלום). הצד המשפטי 10. הלכת האפסות נקלטה בישראל לפני חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-. הגישה העקרונית של בית המשפט היתה כי אין זה ראוי לאפשר לאדם להשתחרר מהתחייבויותיו על פי הסכם שנקשר עימו כדין. בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח' (להלן - "פרשת לופו") ניתח בית המשפט העליון מפי כב' השופטת דורנר את העקרונות שיש ליישמן בסוגיה זו. נקבע כי הנטל להוכחת טענת האפסות: "הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. שכן 'בדרך-כלל דין הוא שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא'" (תקדין-עליון, כרך 2000 (2), 1566 עמ' 1571). כב' השופטת דורנר סקרה את מקורותיה של הלכת "האפסות" הנעוצים במשפט האנגלי: "נקבעו מבחנים אובייקטיביים, שצמצמו במידה ניכרת את תחולתה של ההלכה. ראשית, נקבע כי הטענה בדבר אפסות לא תעמוד למי שחתם על חוזה מתוך אמון בשיקוליו של האדם שביקש את חתימתו. שנית, והיא העיקר, הוטל על הטוען לאפסות להוכיח, כי נקט באמצעי זהירות הולמים. כך נפסק, כי טענת האפסות תישלל ממי שחתם על המסמך המשפטי מבלי לקרוא אותו" (עמ' 1572-1571 לפרשת לופו). בע"א 413/79 אדלר חברה לבנין בע"מ נ' מנצור ואח', קובע בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא שמגר, כי מי שלא טרח לקרוא את ההסכם אינו יכול להסתמך על "טענת האפסות": "אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים. הוא שאירע לפי ממצאיו של בית משפט קמא במקרה שבפנינו, כי אם מנצור לא היה מסוגל לקרוא מה שנכתב בחוזה ואם לא הוסבר לו ולא הוקרא מאומה, הרי לא יכול היה להבין מהותו של המסמך עליו הוא חותם ולא ניתן ממילא לראות כחתימתו ביטוי לכוונה ולהסכמה לבצע עיסקת מכר. אולם יש מקרים בהם לא תעמוד טענת non est factum, גם כאשר החותם חתם בלי דעת וזאת כאשר האדם חותם על פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהיתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואמון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה" (פ"ד לד(4) 29, בעמ' 38). 11. בשים לב לאמות המידה שנקבעו בפסיקה, ולאחר ששמעתי את העדויות, הגעתי למסקנה כי חדווה לא הוכיחה את טענת ה"אפסות" ואין לאפשר לה להתנער מההסכם עליו חתמה. במעמד החתימה על ההסכם נכחו רק חדווה ובעלה והם גם אלה שהעידו בפני. בנסיבות המקרה יש לקבוע כי מדובר בעדות אחת שיצאה טכנית מפי שניים, אולם מהותית ראוי להתייחס אליה כאל עדות יחידה: "יש כאן, לאמיתו של דבר, עדות אחת שיצאה משני פיות ואין לה סיוע; ושני הפיות הם לא רק של בעל-דין ובן זוגו, כי אם אף של שני בעלי-הדין, שתביעתם אחת. טעמה של הוראת סעיף 54 היא למנוע ולסכל תביעה מבויימת, שיקשה על נתבע לסתרה או להזימה; ותביעה מעין זו שלפנינו היא ממין התביעות, שיקשה מאד על נתבע לסתרן או להזימן בראיות משלו. תביעות, המתבשלות בין בני-זוג לבין עצמם, בעדות הטבחים לא סגי להוכחתן" (ע"א 761/79 פינקל ואח' נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48, בעמ' 56-55). 12. הוא הדין בענייננו. עולה בבירור כי לחדווה, כמו גם לבעלה, יש אינטרס משותף להדוף כל אפשרות מצד אלוני לממש את ההסכם ואת פסק הדין שנתן לו תוקף, הכל כדי למנוע פגיעה כלשהי בנחלתם. חדווה ידעה היטב על פעילותו הכלכלית של בעלה, נהנתה מפירות הצלחתו העסקית כאשר אלה שגשגו, סייעה לו בקבלת הלוואה וחתמה על התחייבות למשכון הנחלה. חדווה גם ידעה היטב על הסתבכויותיו הכלכליות של בעלה. גם אז, מטבע הדברים, נחלצה לעזרתו וחתמה על משכון הנחלה. חדווה ידעה כי אלוני עיקל את הנחלה ודבר זה הטריד אותה מאוד לאחר שהמעקלים הגיעו לדירתם. בנסיבות אלה, לחדווה ולבעלה היה אינטרס משותף ברור. לפיכך יש להתייחס לעדותם כאל עדות יחידה של בעל עניין ולא ניתן לקבוע כי זו עמדה ברמת ההוכחה המוגברת הנדרשת במקרה זה. אולם, גם על פי אמות המידה הרגילות וגם אלמלא נדרשה רמת הוכחה מוגברת, לא ניתן לקבוע על בסיס העדויות שבפניי, כי עומדת לחדווה טענת האפסות. גירסת חדווה ובעלה בעניין זה לא היתה משכנעת ומסתברת ויש לדחותה. 13. חדווה הכירה היטב את הרקע לחתימה על הסכם הפשרה. היא ידעה כי בעלה הלך באותו ערב לפגישה עם עורכי הדין שלו ושל אלוני כדי לנסות "לסיים גם פרשה זו כפי שסיים את החובות הקודמים" (סעיף 11 לתצהירה). יש לזכור, כי החוב הכספי שעמד לזכות אלוני הטריד עד מאוד את חדווה, כמו את בעלה שכן הוטל עיקול על הנחלה ואלוני ניסה לממשו. בנסיבות אלה, קשה לקבל את טענתה של חדווה כי כך סתם חתמה על מסמך שהגיש לה בעלה ולא ידעה כלל על מה חתמה. ואולם, גם אם נצא מההנחה כי חדווה לא קראה את ההסכם עליו חתמה, אין בכך כדי לעזור. בבית המשפט העידה חדווה כי רק בדיעבד קראה את ההסכם: "ש. מתי קראת את זה? (הסכם הפשרה, י.צ). ת. אני קראתי את זה אחרי שראיתי את המצב כמות שהוא. החלטתי לפנות ל'ייעוץ משפטי'" (עמ' 12 לפרוטוקול). 14. הלכה היא, כי מי שאינו טורח לקרוא את המסמך עליו חתם אינו יכול להסתמך על טענה בדבר "אפסות" אותו מסמך. זאת ועוד, חדווה העידה כי היא בוגרת בית ספר תיכון בישראל, שפת אמה עברית, וכי היא יודעת היטב לקרוא ולכתוב עברית (עמ' 7 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, אין ספק כי היתה מסוגלת להבין היטב את המסמך עליו חתמה וגם אם לא קראה אותו, לא היתה כל מניעה כי תקרא ותבינו אל נכון. חדווה העידה כי תמיד נתנה אמון מלא בבעלה וכי עד היום היא נותנת בו אמון מלא (עמ' 11 לפרוטוקול). חדוה הסבירה כי חתמה על ההסכם מאחר וסמכה על בעלה שביקש ממנה לחתום: "מאיר בא ואמר לי תחתמי ובזה נגמור את כל בעיות העיקולים והגענו להסכם והכל יסתדר. סמכתי עליו כשאמר לי את זה" (עמ' 13 לפרוטוקול). גם אם נקבל את גירסתה של חדווה כי חתמה על הסכם הפשרה מתוך אמון בשיקוליו של בעלה שביקש את חתימתה, אין בכך כדי לעזור. אם חדווה סמכה על בעלה, כטענתה, אין היא יכולה לטעון היום כי עומדת לה טענת האפסות לאחר שלא טרחה לקרוא את ההסכם. אולם - וזה העיקר - חדווה כלל לא הוכיחה כי נקטה אמצעי זהירות כלשהם לפני שחתמה על ההסכם. אדרבא, טענתה כי סמכה על בעלה ולא נקטה אמצעי זהירות מינימליים (קריאת ההסכם), נשמעה לא אמינה מפי מי שתארה כיצד בעבר חתמה על שני הסכמי משכון הנוגעים להלוואות ולחובות של בעלה ומתייחסים לזכויותיה בנחלה, אותם בדקה ושמעה לגביהם הסברים מפורטים וחתמה רק לאחר שהבינה את ההסכמים ואת משמעות חתימתה (סעיפים 9-7 לתצהירה). לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את הטענה כי לא היה ערך לחתימתה של חדווה על הסכם הפשרה וטענתה בדבר אפסות ההסכם נדחית. חוזה הניתן לביטול 15. מוסיפה חדווה וטוענת כי, למחרת חתימתה על ההסכם, לא זכרה דבר ממה שארע ולדבריה - "העניין התעורר רק בנובמבר 98", מועד בו סיפר לה בעלה כי: "ההסכם היה הסכם פשרה שנערך עם אלוני בעקבות תביעה כספית שהגיש אלוני נגדו וכי הוא החתים אותי כערבה להתחייבויות והסכמה לפנות הנחלה אם לא יעמוד בהתחייבויות. כן ציין מאיר (הוא הבעל - י.צ) שהסתבר שהכספים שהיו אמורים להיות בידיו לתשלום על-פי ההסדר אינם בידו, כיוון שלא הצליח לשלם את הכספים, מבקש אלוני לממש נגדנו ההתחייבות בהוצל"פ" (סעיף 15 לתצהיר חדווה). חדווה טוענת, כי פנתה לעורך-דין אשר שלח מכתב לב"כ אלוני, והודיע לו על בטלות ההסכם ולחילופין על ביטולו (סעיף 18 לתצהיר חדוה). 16. גירסת חדווה בעניין זה לא היתה אמינה והעובדה כי לראשונה, רק בסוף חודש בדצמבר 1998 פנתה לאלוני בבקשה לבטל את הסכם הפשרה לוקה בשיהוי בלתי מוסבר ובעיקר בחוסר תום לב. אין לקבל את טענת חדווה כי לא זכרה דבר ולא היתה ערה לחתימתה על הסכם הפשרה. אין מדובר בעניין של מה בכך ואין מדובר בעניין נטול השפעה רצינית על חייה ובטחונה הכלכלי של חדווה. עובר לחתימה על ההסכם חדווה ובעלה הוטרדו קשות מעיקולים על הנחלה שבאו מצד אלוני (עמ' 10 לפרוטוקול). לחדווה היה ידוע היטב כי בעלה פועל להגיע עם אלוני להסכם כדי להסיר את אימת העיקולים מהנחלה. עד כמה היה זכרונה של חדווה סלקטיבי ניתן היה להתרשם מהעובדה שהיא זכרה היטב, למרות שחלפו כשנתיים מאז החתימה, כי בעלה אמר לה שיש לחתום במהירות על ההסכם שכן הדיון קבוע בבית המשפט בעוד 3 ימים (עמ' 12-11 לפרוטוקול). 17. זאת ועוד, התביעה שהגיש בנה של חדווה נגד אלוני הוגשה גם נגדה ונגד בעלה. הליכים אלה החלו עוד ביולי 1998 (ת.א. 1420/98). התביעה הוגשה בשל ההליכים שנקט אלוני בעקבות הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף ובגין העיקולים על הנחלה אותם ביקש אלוני לממש. חדווה היתה צד להליכים אלה בהיותה "נתבעת" בתביעה. שאלת "הסכם הפשרה" היתה חלק מהותי וחשוב בהליכים הנ"ל, שכן בנה של חדווה טען כי הוא ואשתו לא היו צד להסכם הפשרה, וכי יש להם זכויות בנחלה, ולכן ביקש לעכב את הליכי המימוש של הנחלה. חדווה הסכימה לטענות אלה ולכן אין ספק שהיתה מודעת, זמן רב לפני ששלחה את הודעת הביטול על הסכם הפשרה, משמעותו המחייבת כלפיה. אין לתת אמון בטענת חדווה כי גילתה או נזכרה בהסכם הפשרה רק לאחר חודשים כה רבים. העובדה כי פנתה לראשונה לאלוני כמעט שנה לאחר שחתמה על ההסכם (28.12.98), יש בה כדי לפגום בתום לבה באופן שהרושם המתקבל הוא שהטענות של חדווה בדבר הטעיה או טעות, הן המצאה מאוחרת שנועדה למצוא דרך לפטור אותה ממחויבות בת - תוקף שקיבלה על עצמה. הטעיה 18. חדווה טוענת כי הוטעתה על-ידי אלוני במישרין ובעקיפין באמצעות בעלה. לטענתה, מדובר בחוזה ערבות בו נדרשת חובת גילוי מיוחדת ולפיכך היה על אלוני לוודא כי היא יודעת שבעלה היה נתון "בלחץ אדיר" שכן מכל נושיו רק אלוני לא הגיע עימו להסדר של פשרה. עוד היא טוענת כי היה על אלוני למסור לה את הנתונים בדבר יכולתו הכלכלית של בעלה לעמוד בהתחייבויותיו על פי הסכם הפשרה שכן אלה נשענו על הבטחה של צד ג'. טיעונים אלה אינם מבוססים ויש לדחותם. 19. חדווה ובעלה חיו חיי שיתוף מלאים שהתבססו על אמון ועזרה. חדווה ידעה היטב על מצבו הכלכלי של בעלה. היא ידעה על הסתבכויותיו הקשות, על חובותיו הרבים ועזרה לו להחלץ מהם בהיותה שותפה שווה להצלחותיו ולכשלונותיו. חדווה גם ידעה, כפי שהצהירה, כי אלוני נותר הנושה האחרון עימו לא הסתדר בעלה. היא גם ידעה על הלחץ בו היה נתון בעלה, כמו גם הלחץ בו היא עצמה היתה נתונה כשהמעקלים הגיעו אל פתח ביתם (סעיף 10 לתצהיר חדווה). ארד (הבעל) כלל לא הטעה את חדווה עובר לחתימתה על הסכם הפשרה. בעדותו בבית המשפט אישר ארד: "אמרתי לה שזה הסכם שמסדיר את כל הדברים ושזאת ערבות שלנו והם עומדים על כך שנחתום יחד על ההסכם" (עמ' 20 לפרוטוקול). דברים אלה משקפים נכונה את ההתחייבויות שחדווה קיבלה על עצמה עם חתימתה על הסכם הפשרה, ואין לראות את הבעל כמי שהטעה אותה בין במישרין ובין מטעמו של אלוני. 20. ב"כ התובעת מבקש להסתמך בענין זה על דברים שכתבו כהן ופרידמן בספרם חוזים, בכל הנוגע לחובת גילוי המוטלת על הנושה בחוזה ערבות שם נאמר כי קיימת חובת גילוי חלקית ומוטל על הנושה לגלות לערב נסיבות יוצאות דופן המגדילות את הסיכון: "מקרה שבו עשויה לקום חובה כזו הוא כאשר החייב נקלע לקשיים והנושה לוחץ עליו ליתן בטוחות. נראה לנו שאם נקלע החייב לקשיים של ממש (הידועים לנושה), ובשלב זה "מגייס" החייב ערב, מן הראוי לגלות לו את הנתונים המחמירים את הסיכון. במקרה כזה אין לסמוך על החייב שיעשה זאת, ויש להכיר בכך שהדבר מוטל גם על הנושה. עמדה זו מתחזקת כאשר מדובר בערב הפועל חינם, המבקש להטיב עם החייב" (ספרם של כהן ופרידמן חוזים, כרך 2 עמ' 844). הטענה בעניין זה אינה מבוססת. השאלה מהי חובת הגילוי המוטלת על צד להסכם נלמדת מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה: "בחינת המקרים שבהם הוכרה חובת הגילוי לעומת אלה שבהם לא הוכרה חובה כזו מלמדת על המאפיינים הרלבנטיים לענין זה: חובת גילוי מוטלת ביחס למידע חשוב המצוי בידי צד אחד "מאליו", היינו, מעצם מעמדו בעיסקה, ולעומתו יכול הצד השני לגלות מידע זה רק במאמץ ותוך השקעת הוצאות... לכך מצטרף יסוד נוסף, והוא שהצד הטועה איננו מקבל תמורה ההולמת את ציפיותיו הסבירות. הצירוף של גורמים אלה תורם לתחושה שההגינות מחייבת גילוי מידע מסוג זה" (ספרם של כהן ופרידמן, בעמ' 822). בענייננו, אין מדובר בערב זר ותם לב שלא היה מודע למצבו של החייב. נהפוך הוא, מדובר ביחסי שיתוף מלאים בין בעל ואשה, כאשר האשה (חדווה) היתה מודעת היטב למצבו הקשה של בעלה, להסתבכויות הכלכליות ולחובותיו הרבים. אין מדובר גם ב"ערב הפועל חינם" שהרי אך ברור הוא כי אלוני נתן תמורה על פי ההסכם (אם ההסכם לא היה מופר) - הימנעות מנקיטת הליכים והפחתת החוב. מתמורה זו היתה "נהנית" כמובן גם חדווה. יש לדחות את הטענה כי הבעל פעל בעניין זה מטעמו של אלוני וכי היתה כאן הטעייה של הבעל "מטעם" אלוני. מהנתונים בפני ברור שהבעל לא פעל "מטעמו" של אלוני ולטענה זו אין כל בסיס בראיות. אדרבא, אלוני היה בצד אחד של המיתרס, ואילו חדווה ובעלה היו - כגוף אחד - בצידו השני. בידי אלוני לא היו עובדות או מידע מיוחד שהיה עליו להעביר לחדווה, בין בעצמו ובין באמצעות בעלה. אדרבא, אלוני לא היה צריך להניח כי הבעל יסתיר או יעלים מחדווה מידע כלשהו הקשור להסכם הפשרה ומכל מקום, כל המידע היה בידי הבעל שהעביר אותו לחדווה שסמכה לחלוטין על שיקול דעתו של בעלה. כפי שעולה מתצהיר הבעל, הוא היה סמוך ובטוח כי הסכם הפשרה הוא טוב עבורם. הוא גם היה סמוך ובטוח כי יקבל את הכספים מצד ג' שהתחייב כלפיו ויעמוד בהסכם. אדרבא, אלוני לא ידע ולא צריך היה לדעת האם הכספים שהובטחו לבעל אכן ינתנו לו ומהי במדוייק מערכת היחסים בינו לבין צד ג', שהתחייב להעבירם לידיו. בנסיבות אלה יש לדחות את הטענה כי אלוני הטעה - באמצעות הבעל - את חדווה. טעות 21. התובעת טוענת כי טעותה נוגעת למהותו של ההסכם וכי על אלוני היה לדעת כי לו חדווה היתה יודעת את "האמת" על מהות ההסכם, לא היתה חותמת. טיעון זה אינו מבוסס ויש לדחותו. לא היתה כל טעות בהבנת ההסכם על ידי חדווה, כפי שהבהיר לה בעלה וכפי שעולה בבירור מההסכם עצמו, מדובר בהסכם לפיו חדווה קיבלה על עצמה להיות ערבה לחובות בעלה ובענין זה לא נפלה כל טעות. 22. מוסיפה חדווה וטוענת כי לא היה כאן "קיבול" של ההצעה ולא נכרת הסכם נוכח טענתו של אלוני כי ההסכם הוא הסכם של משכון ואילו היא טוענת כי לא התכוונה למשכן את הנחלה. טיעון זה אינו מבוסס ויש לדחותו. העובדה שצדדים חלוקים ביניהם בדבר משמעותו של ההסכם אינה מעידה על כך שההסכם לא נכרת. דבר שכיח הוא, שצדדים חלוקים ביניהם על פרשנותו של הסכם שכרתו ופונים לבית המשפט. כפי שעולה מהסעד העיקרי בתביעה של אלוני, הוא עצמו ראה את ההסכם כערבות כספית של חדווה וכהתחייבות שלה ושל בעלה לפינוי הנחלה, אם לא ישולמו לו הכספים. זה היה הסעד העיקרי שאלוני ביקש ורק לחילופין הוא טען כי יש לראות בהסכם הפשרה משום הסכם למישכון הנחלה. 23. חדווה טוענת, כי טעתה בכך שלא ידעה שקיים סיכוי שבעלה לא יוכל לעמוד בתנאי ההסכם, דבר העלול להביא פגיעה חמורה של אובדן מקום מגוריה (הנחלה). טיעון זה יש לדחות. שאלת הסיכויים של צד לעמוד בהתחייבויותיו על פי הסכם, היא מהסיכונים שצד להסכם נוטל על עצמו. לכל היותר מדובר במקרה כזה בטעות בכדאיות העסקה המתייחסת לעתיד, שאינה מהווה עילה לביטול ההסכם: "להנחתנו התכוון המחוקק בסיפא של סעיף 14(ד) לומר את המובן מאליו, היינו כי צד, שנטל על עצמו סיכון מסויים במסגרת חוזה, לא יוכל להשתחרר מאחריות בטענת טעות, אם הסיכון התמשש בדרך שונה ממה שקיווה. טעות כזו היא 'טעות בכדאיות'" (ספרם של פרידמן וכהן, עמ' 726). 24. חדווה טוענת כי אלוני ידע או יכול היה לדעת כי היא לא תחתום על ההסכם, כפי שנוסח, ואם אלוני לא היה נמנע מלהעיד, היה דבר זה מתברר לאשורו. טיעון זה אינו מבוסס ויש לדחותו. מדוע יש להניח הנחה כזו על כתפיו של אלוני כשהבעל עצמו הניח "הנחה" שונה לחלוטין, כפי שהעיד בית המשפט: "אני הנחתי שלא יהיה לי קושי להחתים את חדווה, ואוכל לשכנע אותה שבחתימתה בנוסף לחתימתי נוכל להביא את הפרשה העגומה לסיומה" (עמ' 20 לפרוטוקול). 25. גם בבחינת כלל נסיבות המקרה, אין כל מקום להניח כי חדוה לא היתה מסכימה לחתום על ההסכם אם היה מובא לידיעתה מידע כלשהו נוסף על ההסכם, (בהבדל ממידע שלאחר מעשה הנובע מדברים שארעו לאחר החתימה ונכלל ובגדר עניינים הנוגעים ל"כדאיות" ההסכם). אין חולק כי חדווה חתמה בעבר פעמיים על הסכמים למישכון הנחלה: בשנת 94' הסכם המישכון היה עבור בנק לאומי, ובשנת 97-96 הסכם המישכון נחתם עבור חברת כלמוטור. טענת חדווה כי אז היו הנסיבות שונות, שכן הוסבר לה כי קיימים מקורות כספיים לתשלום מה שלא נעשה במקרה זה, לא היתה אמינה ומשכנעת ואין לקבלה. חדווה העידה כי סמכה על בעלה בכל הנוגע לעניינים הכספיים וכי היא ממשיכה לתת בו אמון עד היום (עמ' 9 לפרוטוקול).גם אם נניח כי חדווה היתה שואלת מהו המקור הכספי לתשלום החוב לאלוני, לא היה בכך כדי לשנות. כפי שהעיד בעלה, הוא האמין כי יוכל לפרוע את החוב מההלוואה שהובטחה לו על ידי חברת כלמוטור, ולכן סביר להניח כי שכנע בכך גם את אשתו שנתנה בו אמון מלא וחתמה על ההסכם במקרה זה, כפי שחתמה גם במקרים האחרים. עושק 26. חדווה טוענת כי עומדת לה עילת "עושק" לביטול ההסכם לאחר שבעלה ניצל את חוסר נסיונה וחולשתה הפיזית והנפשית במטרה להחתימה על הסכם הפשרה. עילה זו לא הוכחה כלל ודינה להידחות. תנאי לעילת העושק היא הוכחה כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. תנאי זה לא הוכח. אדרבא, הבעל העיד כי היה די מרוצה מהסכם הפשרה שפטר אותו מהצורך להגיע להתדיינות בבית המשפט, דבר בו לא רצה. בנוסף, העיקולים על הנחלה הוסרו והיה נראה לו כי יש לו "גיבוי" לכספים שהתחייב (עמ' 24 לפרוטוקול). 27. זאת ועוד, מצב ה"עשוק" צריך להיות חמור וקיצוני כדי שתתקיים עילת העושק: "שיקולים של כיבוד הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה ושל הגנה על הביטחון המסחרי מחייבים, כי בטרם יכיר בית המשפט באפשרות של ביטול חד-צדדי של חוזה בעילת העושק, עליו להשתכנע כי המצוקה, החולשה הגופנית או השכלית או חוסר-הנסיון היו כבדי משקל והסיטו את שיקול דעתו של העשוק סטייה של ממש מנתיבו הנכון" (שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, עמ' 248). מהראיות בפני עולה בבירור כי אף אחד מהנתונים האלה לא התקיים. גם אם חדווה התעוררה משנתה עובר לחתימתה על הסכם הפשרה, היא בשום פנים לא היתה במצב של מצוקה איומה או חולשה שכלית או גופנית במובנו של סעיף 18 לחוק החוזים. לסיכום, הסכם הפשרה עליו חתמה חדווה תקף ומחייב אותה, כמו את בעלה. ההלכה הבסיסית בדיני חוזים, הנגזרת מעקרון חופש החוזים, היא כי "הסכם יש לכבד". מכלל הראיות והנתונים בפני עולה בבירור כי לחדווה לא היתה כל זכות בדין לבטל את ההסכם ולהשתחרר מההתחייבויות שנטלה על עצמה בהסכם. לפיכך דין תביעתה של חדווה להידחות. תביעת אלוני 28. בסעד העיקרי תבע אלוני לאכוף את הסכם הפשרה ולחייב את חדווה לשלם את הערבות בסכום של 1,500,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה כדין. כן תבע אלוני לצוות על חדווה לפנות לאלתר את הנחלה ולמנות את בא כוחו ככונס נכסים על הנחלה, לצורך מימושה ומכירתה. לחלופין, ביקש אלוני להצהיר כי הסכם הפשרה הינו משכון ולהורות על מימושו. 29. יש לקבל את בקשת אלוני בסעד העיקרי ככל שהוא נוגע לחדווה. כפי שקבעתי בפסק הדין, חדווה חתמה על הסכם הפשרה כערבה לחובותיו של בעלה, התחייבויותיה על פי ההסכם תקפות ועומדות ויש לחייב אותה בתשלום סכום הערבות, שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. 30. אשר לפינוי הנחלה, התביעה בענין זה מופנית גם נגד הבעל ויש לדחותה. בין הבעל לבין אלוני קיים פסק דין סופי ומחייב הנותן תוקף להסכם הפשרה. אלוני הגיש בקשה לממש את פסק הדין בהוצאה לפועל ולא היה כל מקום להגיש נגדו תביעה נוספת באותו עניין. מעבר לכך, לא ניתן להעניק לאלוני את הסעד המבוקש מן הטעם שנגד ארד (הבעל) הוצא צו כינוס נכסים, במסגרתו הגיש אלוני דרישת חוב. לא ניתן לעקוף את הליכי הכינוס בהגשת תביעה חדשה, במטרה להשיג זכויות יתר שלא הוענקו לאלוני בהסכם עצמו ולהשיג בכך עדיפות על פני נושים אחרים חלקם - על פי הנתונים שבפני - בעלי זכויות של "נושה מובטח" על הנחלה. ראוי לציין כי אלוני עצמו לא ראה לנכון לגלות נתונים אלה שהוצגו לבית המשפט על ידי חדווה ובעלה. זאת ועוד, בפסק הדין שנתן כב' השופט בן זימרה בת"א 1420/98 (שאלוני היה צד לו), נקבע כי זכויותיו של אלוני מכוח הסכם הפשרה כפופות לזכויות המגורים והשימוש של בנם של חדווה וארד ושל אשתו. לפיכך, לא ניתן להורות כי חדווה ובעלה יפנו "לאלתר את הנחלה", או למנות את בא-כוח אלוני ככונס נכסים לצורך מכירתה ומימושה של הנחלה. זכויות הנחלה כפופות לזכויות נושים מובטחים, להליכי כינוס נכסים שהופעלו נגד ארד, ולזכויות הבן ואשתו בחלק מהנחלה, כמפורט בפסק הדין בת"א 1420/98. הסעד החלופי 31. לא בכדי ביקש אלוני להצהיר כי הסכם הפשרה הוא משכון רק כסעד חילופי. מהראיות בפני עולה בבירור, כי גם אלוני עצמו לא סבר מעולם כי היה בידו הסכם בטוחה של משכון. ב"כ אלוני טען כי הסכם הפשרה מדבר בעד עצמו ונקבע בו כי במידה וההסכם יופר, הצדדים מתחייבים לפנות את הנחלה כדי לאפשר נקיטת כל הפעולות הדרושות למימושה ולמכירתה של הנחלה. לטענתו, אין סיבה לחייב בפינוי הנחלה לצורך מימושה ומכירתה, אלא אם מדובר בהסכם של משכון. 32. ארד (הבעל) טען כי לא היתה כל כוונה מצד הצדדים להתחייב בהסכם של משכון וכי הוא התנגד לכך במפורש. לטענתו, גם אלוני ידע היטב כי אין מדובר בהסכם של משכון וכך גם העיד בהליכים שהתנהלו ביניהם בפני כב' השופט בן זימרה, שם הצהיר אלוני כי לא היתה לצדדים כל כוונה לשעבד את הנחלה (ת.א. 1420/98). 33. כל אחד מהצדדים מבקש להסתמך על גישתו של כב' השופט אנגלרד בע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד. ב"כ אלוני טוען כי פרשנותו של כב' השופט אנגלרד מביאה למסקנה כי בענייננו מדובר בחוזה משכון. עוד הוא טוען כי מדובר בדעת יחיד שבאה להפוך את ההלכה הקיימת ולדיעה זו לא הצטרפו שני השופטים האחרים. לכן, לטענתו, נותרה ההלכה הקודמת בתוקפה ולפיה חוק המשכון חל בכל מקרה בו התכוונו לכך הצדדים. 34. סעיף 1(א) לחוק המשכון תשכ"ז1967- קובע לאמור: "מישכון הוא שעבוד נכס כערובה לחיוב; הוא מזכה את הנושה להיפרע מן המשכון אם לא סולק החיוב". סעיף 2(ב) לחוק המשכון קובע: "הוראות חוק זה יחולו על כל עסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב, יהא כינויה של העסקה אשר יהא". בפרשת כוכבי קבע כב' השופט אנגלרד כי כינוי העסקה אינו יכול לשנות את מהותה "המשכונית", אולם התנאי המוקדם להחלת ההוראה הוא כי לפנינו עסקת מישכון מבחינת מהותה: "אם העסקה המכוונת על ידי הצדדים אינה מישכון במובן החוק, אין להחילו עליה" (תקדין עליון כרך 99(2) 445, עמ' 449 פיסקה 20 לפסק הדין). בענייננו אין לי צורך להכריע בין הגישה המצמצמת של כב' השופט אנגלרד לבין הגישה המרחיבה הקיימת בפסיקה (ראה למשל ע"א 196/87 שוייגר נ' לוי ואח' מו(3) עמ' 2) שכן, בעניננו, לפי כל אחת מהגישות, אין מדובר בהסכם מישכון. מהראיות בפני עולה בבירור כי הצדדים לעיסקה לא התכוונו למשכן את הנחלה, על כל המשמעויות המשפטיות המתבקשות מכך ובעיקר - התוצאה של הענקת מעמד של נושה מובטח לאלוני כלפי הנחלה. ניתוח הראיות 34. ארד העיד בבית המשפט וסיפר כי במהלך המגעים שהיו בינו לבין אלוני ובאי כוחם הועלתה האפשרות של מישכון הנחלה כולה או של החלק השייך לבנו ואולם הוא סירב לכך: "גם באותו ערב 5.2, שבאמת הייתי מותש, אחרי תקופה כל כך ארוכה של משאים ומתנים, ניסה עו"ד ששון לבקש ממני משכון. כאשר סרבתי, אמר אין הסכם. אמרתי אין הסכם, נפגש בבית המשפט ביום ראשון. פרשו עורכי הדין לחדר צדדי, חזרו עם מספר רעיונות ומספר הצעות. בתשובה לשאלתך, לא הסכמתי למשכון, הנושא עלה מספר פעמים" (עמ' 17 לפרוטוקול). ובהמשך: "ש. באותו יום 5.2, במעמד החתימה שלך על ההסכם, היתה לך כוונה ליצור משכון? ת. לא. היה נסיון להכתיב משכון. ואני סרבתי למשכון" (עמ' 21 לפרוטוקול). אלוני לא העיד בבית המשפט ולא הציג גירסה עובדתית נוגדת ולמצער התייחסות כלשהי או הכחשה לעדותו של ארד בענין זה. בא כוחו של אלוני, טען כי מדובר בשאלה משפטית בלבד, ולא היה כל צורך כי אלוני "יטריח" את בית המשפט בעדותו. לטענתו, באי כוח ארד וחדווה היו יכולים לזמן את אלוני לאחר שהודיע כי אין בכוונתו להעיד. טיעון זה אינו מבוסס ויש לדחותו. אלוני לא טרח להודיע למי מהצדדים כי אינו מתכוון להעיד. אדרבא, אלוני הגיש תצהיר עדות ראשית וברור היה שהיתה זו חובתו להתייצב כדי להחקר על תצהירו בחקירה נגדית. זאת ועוד, בתחילת ישיבת ההוכחות ביקש בא כוחו של אלוני לדחות את חקירתו ובקשתו נדחתה וגם אז טרם הודיע כי אין בכוונתו להעיד (עמ' 1 לפרוטוקול). רק משסיימה חדווה להביא את פרשת ראיותיה הודיע בא כוחו של אלוני, לראשונה, כי אלוני אינו מתכוון להעיד וכי הוא מושך את תצהירו (עמ' 16 לפרוטוקול). בנסיבות אלה אך ברור הוא שלא ניתנה לחדווה או לבעלה הזדמנות לדעת על כוונותיו של אלוני בעניין זה ולזמנו למתן עדות. זאת ועוד, אלוני הגיש לבית המשפט תביעה בה העלה - במסגרת סעד חלופי - את הטענה כי הסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים הוא הסכם משכון המקנה לו זכויות של נושה מובטח וכי יש לפעול כמתחייב מכך. כתובע, מוטל היה על אלוני להוכיח את תביעתו ולמיצער להעיד על גירסתו העובדתית בקשר להסכם ולכוונת הצדדים. דבר זה לא נעשה. 35. הסכם יש לפרש לפי אומד דעתם של הצדדים. מבחן אומד הדעת הוא מבחן אוביקטיבי, והמקור האמין הוא ההסכם עצמו. לשון ההסכם חשובה אך אינה מכרעת. המגמה הפרשנית הנאותה היא "להתיר מוסרותיהן של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית" (ע"א 453/80 בן נתן נ' הנגבי פ"ד לה(2) 141, 145). בית המשפט העליון (מפי כב' השופט חשין) קובע בעניין זה לאמור: "בפירושו של חוזה אין אנו מעסיקים עצמנו במחקר לשוני גרידא, וידענו כי הפירוש מכוון לאומד דעתם של הצדדים. ואולם דעתם של הצדדים אין היא מושג ערטילאי ותיאורטי, והרי היא, בין השאר, תוצר הנסיבות שבהן נערך החוזה" (ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ ואח' פ"ד מו(5) 811 בעמ' 818). תפקידו של בית המשפט הוא להתחקות אחר המשמעות ההגיונית והאמיתית אליה התכוונו הצדדים להסכם. בעניין זה יש להביא בחשבון את אופיה ומהותה של העיסקה ואת מטרת הצדדים מההיבט הכלכלי ומכל היבט אחר. בחינת "רוח החוזה" תעשה בדרך כלל על ידי הוכחת נסיבות חיצוניות: "נסיבות חיצוניות אלה - הניתנות להוכחה באמצעות ראיות בעל-פה - הן המסגרת העובדתית שבה נכרת החוזה. ברור הדבר, שלכל חוזה נסיבותיו העובדתיות המיוחדות, ונסיבות אלה הן מקור לפירוש החוזה. הנסיבות שמתוכן ניתן לאמוד את דעתם של הצדדים הן כל הנסיבות הרלבנטיות האופפות את העסקה. ביניהן ניתן למנות מסמכים, הצהרות בעל-פה, התנהגות הצדדים לפני כריתת החוזה ולאחריה, מגעים קודמים בין הצדדים וחוזים אחרים ביניהם" (שלו, דיני חוזים מהדורה שניה, עמ' 304). 36. עדותו של ארד כי הצדדים לא התכוונו למשכן את הנחלה, היתה מסתברת משכנעת. עדות זו לא נסתרה והתיישבה היטב עם ראיות נוספות: א. פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה הוגש על-ידי אלוני לביצוע בהוצאה לפועל עוד בשנת 1998 (תיק הוצל"פ 03-10400-98-1). אלוני הגיש את הבקשה להוצאה לפועל כבקשה למימוש עיקול שהוטל על הנחלה ועולה בבירור כי הוא לא היה סבור כלל ועיקר כי יש בידו "בטוחה" של משכון הנחלה. ב. מפסק הדין של כב' השופט בן זמרה (בת"א 1420/98) עולה בבירור כי משך כל התקופה שחלפה לאחר שהסכם הפשרה הופר, נקט אלוני הליכים למימוש העיקול ולא בדרך של מימוש משכון. כב' השופט בן זימרה קבע בפסק דין כי אין מניעה שהליכי מימוש העיקול בהם נקט אלוני ימשכו כפוף לזכויות השייכות לבנו של חדווה וארד ובכפוף לשעבודים על הנחלה שנרשמו לפני הטלת העיקולים (עמ' 9 לפסק הדין בת"א 1420/98). ג. בתצהיר שהגיש אלוני בת"א 1420/98, הוא הצהיר במפורש כי בינו לבין ארד "לא הוסכם מעולם על שעבוד הנחלה", אלא אך ורק על השארת העיקול בתוקפו (סעיף 16 לתצהיר נספח א' לכתב ההגנה). בבית המשפט העיד ארד, כי בעדות שמסר אלוני בתיק שהתנהל בפני כב' השופט בן-זמרה, אלוני "לא טען למשכון" (עמ' 23 לפרוטוקול). אלוני עצמו בחר, כאמור, שלא להעיד, ובכך נמנע מהצדדים לחקור אותו בנוגע לתצהירו ולעדותו בבית המשפט בהליכים הקודמים. הימנעותו של אלוני מלהעיד בעניין זה, צריכה להזקף לחובתו ויש להניח כי אילו העיד היה הדבר מחזק אף יותר את טענות חדווה ובעלה כי הסכם הפשרה לא התכוון ליצור משכון. בא כוחו של אלוני ביקש, לאחר שהגיש את סיכומיו, להגיש כראיות נוספות את כתב התביעה וכתב ההגנה שהגיש בת"א 1420/98 וטען כי עולה מכך הודאת בעל דין כי מדובר בהסכם של משכון. בקשה זו דחיתי אך למעלה מן הצורך אציין כי לא היה באמור בכתבי ביה"ד הנ"ל (שצורפו לבקשה) כדי לשנות, נוכח עדותו המפורשת והברורה של ארד שנתמכה בראיות נוספות ונוכח הימנעותו של אלוני להעיד בבית המשפט, לפחות בתביעה שהוא עצמו הגיש. ד. מהנתונים בפני עולה כי במשכון נחלה במושב נדרש אישור של ועד המושב, יש לפנות למינהל מקרקעי ישראל ונדרש גם אישור של מינהל מקרקעי ישראל (סעיף 7 לתצהיר חדווה ונספחים א1/ - א6/). עוד עולה, כי במועד בו נחתם הסכם הפשרה, היתה כבר הנחלה ממושכנת לשני נושים מובטחים אחרים: בנק לאומי וחברת כלמוטור בע"מ (מסמכים ד1/ ואילך לתצהיר חדווה). במקרה כזה נדרש גם אישור של בעלי הזכויות הקודמות למישכון נוסף. דבר מכל אלה לא נעשה על ידי אלוני. לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את בקשתו החלופית של אלוני להכיר בהסכם הפשרה כהסכם מישכון של הנחלה. לסיכום, תביעת חדווה נדחית ותביעתו של אלוני מתקבלת בחלקה והנני מחייבת את חדווה לשלם לאלוני את סכום הערבות בסך 1,500,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 5.2.98 ועד התשלום בפועל. מאחר ותביעת אלוני התקבלה בחלקה, הנני מחייבת את חדווה לשאת במחצית הוצאות אלוני ובשכ"ט בסכום של 30.000 ש"ח בצירוף מע"מ. פשרההסכם פשרהביטול חוזהמקרקעיןקרקעותחוזהביטול הסכם פשרה