פסק דין 1. מזלם של התובעים לא שפר עליהם בטיסה מהארץ למטרת עסקים, ביום 6.2.08, שכן פעמיים ובאותה טיסה, לא קבלו את המזוודה בהגיעם אל היעד - הכל כפי שיפורט להלן: א. בתאריך 6.2.08 טסו התובעים מת"א לברלין דרך פרנקפורט. המזוודה שלהם הוטענה, אמנם, בת"א, דא עקא שהיא לא הגיעה לידי התובעים עם הגיעם לברלין. מזוודה זו נמצאה בסופו של יום והוחזרה להם בטיסה חזרה לארץ ביום 11.2.08. ב. בתאריך 11.2.08 בטיסה מברלין לת"א דרך פרנקפורט, שוב לא הגיעה המזוודה לידיהם והיא הגיעה לידיהם רק בתאריך 13.2.08. 2. א. התובעים מלינים כנגד מחדל זה וטוענים, שאי קבלת המזוודה גרמה להם נזקים כבדים בכך שנאלצו לרכוש ביגוד וציוד, הפסידו הזדמנויות עסקיות, אמינותם נפגעה ונמצאו במבוכה כלפי לקוחותיהם - דבר אשר גרם להם גם לעוגמת נפש בשתי הפעמים. בשל החוויה הבלתי נעימה בה נמצאו התובעים, החליטו להגיש תביעה זו, בה ביקשו לחייב את הנתבעת לפצותם בסך של 27.500 ₪, כאשר בתוך סכום זה כללו התובעים סך של 15,000 ₪ בגין עוגמת נפש. ב. התובעים טוענים, כי בשל היעדר המזוודה, הביגוד והציוד שנמצאו בה, נאלצו הם להקדיש זמן רב לקניות של בגדים, נעליים, מעילים, בגדים תחתונים, כלי רחצה, קוסמטיקה, איפור וכו'. הסכום הכולל, ששילמו התובעים בעד הרכישות הנ"ל הגיע לסכום כולל של 2,046.81 יורו. עוד נטען על ידי התובעים, שהנסיעה לברלין הייתה למטרה עיסקית לשם השתתפות בתערוכה ואי קבלת המטען גרמה להם להפסד זמן ולפגיעה בחלק מהתוכניות והפגישות. בנוסף לכך, היו להם לתובעים בתוך המזוודה כבלים להפעלת ציוד אלקטרוני שהיו זקוקים לו ולא הגיע לידיהם ולמרות הנסיונות שעשו , לא הצליחו לרכוש ציוד כזה בברלין - דבר שהגדיל את נזקם משום שלא יכלו לערוך מצגת ללקוחות פוטנציאליים. 3. א. הנתבעת סבורה, שעסקינן באיחור במסירת כבודה בזיקה לתובלה בין לאומית באוויר והיות וישראל וגרמניה - מקום החניה המוסכם - צדדים לאמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר הידועה כאמנת וורשה, אזי אחריותה מוגבלת על פי דין זה. את אחריותה לפיצוי סומכת הנתבעת על סעיף 2 לחוק התובלה האווירית, התש"ם-1980 (להלן:" אמנת וורשה") ובהתאם לסעיף 24 לאותו חוק, הרי שעילת התביעה כפופה אך ורק לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה. הנתבעת אף טוענת, שציון אותם כללים אף מצוי על גבי כרטיס הטיסה, שם נקבע שאין הנתבעת אחראית לנזקים עקיפים ותוצאתיים. אחריות זו, לדעת הנתבעת, יכולה לחול אך ורק לגבי אי מסירת הכבודה בהגיע התובעים לברלין, אך אין לה אחריות באשר לאיחור הגעת המזוודה בטיסת החזור, משום שאיחור זה לא גרם לתובעים נזק כלשהו. בשל האחריות לאיחור הגעת הכבודה לברלין, אף הציעה הנתבעת לפצות את התובעים בסכום המקסימלי שבדין, אך התובעים סירבו לקבל הפיצוי המוצע. ב. לגופה של תביעת התובעים, מכחישה הנתבעת את מטרת נסיעת התובעים מחוסר ידיעה ומוסיפה, שהיקף וסכום הרכישות הינם מוגזמים ובלתי סבירים ולכן לא זכאים התובעים לפיצוי מלוא הוצאותיהם - זאת גם לאור העובדה שאותם מוצרים נשארו בחזקתם ובשימושם של התובעים. הנתבעת אף מכחישה את טענת התובעים בדבר הפסד זמן ופגיעה במטרותיה העסקיות של הנסיעה וגם אם נגרמו נזקים כאלה, אין הם באחריות הנתבעת ואינם ברי פיצוי בהיותם מרוחקים וחורגים מגדר הצפיות והסבירות. עוד מכחישה הנתבעת את טענת התובעים, שבאמת נמצאו במזוודה כבלים להפעלת ציוד אלקטרוני ומוסיפים, שאם היו כבלים כאלה, הרי שנוסע סביר היה מחזיק חפצים אלה בתיק יד. 4. למעשה, הנתבעת אינה מכחישה טענות התובעים על האיחור במסירת הכבודה בשני המקרים המועלים על ידי התובעים בכתב התביעה. מהאמור בכתב ההגנה ומדברי נציגת הנתבעת הגב' נעמי וירגר (להלן:"גב' וירגר") עולה שהנתבעת מסכימה ומאשרת שבנסיבות המקרה, כפי שאירעו מגיע לתובעים פיצוי כספי, ברם הנתבעת חולקת על גובה הפיצוי כפי שנתבע על ידי התובעים. התובע חזר בפני על העובדות, כפי שהובאו בכתב התביעה וחזר על הנזקים ועוגמת הנפש שנגרמו לו כתוצאה מאי מסירת הכבודה בשני המקומות. התובעים אכן ערכו קניות רבות בחו"ל ואף צרפו קבלות ואישורים לקניות אלה. התובע העיד שהוא ערך הקניות רק לאחר שנאמר לו שהוא רשאי לרכוש חפצים עבור כ"א מהתובעים בסכום של 1000 יורו. מכל מקום, התובעים סבורים שמגיע להם כל הסכום הנתבע ולאו דווקא הסכום שהוציאו עבור הרכישות. 5. לאחר ששמעתי את הצדדים ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שצורפו, המסקנה היא שאין חולק, שפעמיים לא הגיעה המזוודה במועד אל יעדה, אלא באיחור. אני מקבל את טענת הנתבעת, כפי שבאה לידי ביטוי בכתב ההגנה ובדברי הגב' וירגר, שעל מקרה זה חלה אמנת וורשה המסדירה אחריותו של מוביל אווירי. סעיפים 18 ו-19 לאמנה מגדיר את היקף אחריותו המוביל לנזק שנגרם בזמן ההובלה באוויר, כאשר סעיף 19 קובע כי המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין. בבר"ע (ת"א) 2224/02 קיבריש טורקיש אייר ליינס נ' קוגן אביאל, תק-מח 2004(1) 3127, נקבע כי האמנה מקימה חזקה של אחריות המוביל כלפי הנוסע. אחריות זו היא אחריות מוחלטת, שאינה דורשת הוכחה כל עוד הנזק נגרם תוך כדי הובלה באוויר. במקרה דנן, התובעים מסרו את המזוודה לנתבעת והיה עליה לדאוג להגעתה במועד ליעד. משלא עשתה כן, חלה אחריותה כלפי הנוסע- התובעים, ועליה לפצותם. מבחינתו של נוסע, מרגע שמסר את כבודתו לידי המוביל, נציגו או סוכנו, הכבודה נמצאת באחריות המוביל. מאז מסירת הכבודה, אין לו לתובע עוד שליטה עליה ואין לו עמה מגע ישיר וכל שנותר לנוסע הוא ליתן אמון מלא במוביל אשר מתחייב כלפיו להביא את הכבודה ליעדה ולמסרה לנוסע במועד הגעתו. אמנם סעיף 20 לאמנה קובע, שבמקרה של נזק הנגרם על ידי עיכוב בהובלת מטען, לא יישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, שליחיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע את הנזק או שנקיטת אמצעים הייתה בלתי אפשרית לגביהם. במקרה שבפני, לא הוכיחה הנתבעת שחל עליה הסייג הנ"ל, משום שהיא לא הוכיחה שאכן נקטה בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע את הנזק, במיוחד כאשר אותו נזק חזר על עצמו פעמיים. לזכותה של הנתבעת יש לומר, שהיא גם לא ניסתה להתנער מאחריות אלא שהציעה לתובעים פיצוי - אם כי הפיצוי המוצע לא נראה להם. 6. התובעים לא הוכיחו שלא קוימו פגישות בשל כך שלא קיבלו המזוודה וגם לא הוכיחו הפסדים עסקיים בעלות מסוימת. התובעים גם לא הוכיחו, שהיה להם במזוודה ציוד להפעלת ציוד אלקטרוני ולא הוכיחו, שאכן לא היה באפשרותם להשתמש באותו ציוד אלקטרוני - כפי שנטען על ידם. הנתבעת סומכת על פסק דין שניתן ב-בר"ע 8927/94, שם נקבע שאין לפסוק על אבדן מטען אלא את הסכום שנקבע באמנות ובחוק תובלה אווירית ואין לפסוק סכומים נוספים של עוגמת נפש. ועוד נקבע, על פי סעיף 10 לאמנה, כי מלבד פיצוי ישיר על אובדן מזוודה ובשיעור הקבוע באמנה אין בסמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי מכוח עילה אחרת. (ראה בר"ע 11372/95 המוזכר בכתב הגנה של הנתבעת). מקרה זה הנדון בפני הוא מקרה מיוחד, כאשר מזוודת התובעים לא הגיעה אליהם פעמיים ולכן גם על כך יש ליתן את הדעת ואינני תמים דעים עם נציגת הנתבעת, שבמקרה כזה לא נגרמה עוגמת נפש לתובעים. מילא פעם - אבל פעמיים באותה נסיעה? אני מסכים לטענת הנתבעת, שאין מקום להשיב לתובעים את הסכום שהוציאו עבור רכישת הדברים - על פי הקבלות שצרפו לכתב התביעה - משום שאותם דברים ממילא נשארו לתועלת התובעים, לא הוכח שמה שנקנה הוא המינימום שהיה דרוש על מנת להסתדר עד שתגיע המזוודה ואין זה סביר שהנתבעת תממן לתובעים רכישות כאלה. 7. א. בהתחשב בכל הנימוקים שפורטו לעיל, אני מקבל עמדת הנתבעת שהפיצוי המגיע לתובעים על פי הוראות האמנה הוא סכום בסך 5,786 ₪, ברם אין לי ספק - לאור האמור לעיל- שלתובעים נגרמה גם עוגמת נפש ובזבוז זמן בשל רכישות אחרות שנאלצו לרכוש ועקב העובדה שפעמיים נאלצו לעמוד בלחץ ובאי הוודאות מה אירע למזוודה שלהם - דבר שבוודאי גרמה להם עוגמת נפש- לכן גם על כך על הנתבעת לפצות את התובעים. כפיצוי סביר בעניין זה אני קובע סך של 3,000 ₪ לשני התובעים גם יחד. ב. סוף דבר, לאור הנסיבות ולאור הנימוקים שהובאו בפסק דין זה, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים, לשניהם ביחד ו/או לכ"א מהם בנפרד לשלם את הסך של 8,786 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים, באופן סולידרי, הוצאות משפט בסך 500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. יתרת סכום התביעה נדחית - מחוסר הוכחה. תביעות נגד חברות תעופהתעופה