##דוגמא לכתב תביעה לפיצויים בגין איחור במסירת כבודה וגרם נזקים ועוגמת נפש על ידי חברת תעופה## ## סוג התביעה: ## ## הסעד המבוקש: ## ## אגרה: ## ## האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו? ## לא ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובעים, מר _________ ת.ז. _________ וגב' _________ ת.ז. _________, הינם אזרחים ותושבי ישראל, המתגוררים ב_________ _________, _________. התובעים הינם אנשי עסקים אשר נסעו לברלין למטרות עסקיות. 2. הנתבעת, לופטהנזה איירליינס בע"מ, ח.פ. _________, הינה חברת תעופה בינלאומית המאוגדת כדין, המפעילה טיסות בין-לאומיות, לרבות בקו תל אביב – פרנקפורט – ברלין. הנתבעת היא המובילה האווירית האחראית על הטיסות נשוא התביעה. ## ב. הסעד המבוקש (באופן מפורט) ## 3. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים, יחד ולחוד, את הסכומים הבאים: א. סך של 5,786 ₪ בגין נזקים ישירים שנגרמו כתוצאה מאיחור במסירת הכבודה, בהתאם להוראות אמנת ורשה. ב. סך של 3,000 ₪ בגין עוגמת נפש ובזבוז זמן שנגרמו לתובעים עקב אירועי איחור הכבודה הכפולים והצורך ברכישות חלופיות. ג. סך של 500 ₪ בגין הוצאות משפט, לרבות אגרת בית משפט ושכר טרחת עורך דין, בתוספת מע"מ כחוק. ד. כל הסכומים הנ"ל בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. ה. כל סעד נוסף שייראה לכבוד בית המשפט צודק וראוי בנסיבות העניין. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 4. ביום 6.2.08, טסו התובעים מתל אביב לברלין, דרך פרנקפורט, בטיסה שהופעלה על ידי הנתבעת. מטרת הנסיעה הייתה עסקית, לצורך השתתפות בתערוכה וקיום פגישות. 5. עם הגעתם של התובעים לברלין, התברר כי המזוודה שלהם, אשר נמסרה לנתבעת בתל אביב, לא הגיעה ליעדה. המזוודה נמצאה והוחזרה לתובעים רק ביום 11.2.08, בטיסתם חזרה לארץ. 6. ביום 11.2.08, בטיסתם חזרה מברלין לתל אביב, שוב דרך פרנקפורט, התרחש אירוע זהה: המזוודה של התובעים לא הגיעה לידיהם עם נחיתתם, והיא הגיעה רק ביום 13.2.08. 7. אירועים חוזרים ונשנים אלו של איחור במסירת הכבודה גרמו לתובעים נזקים כבדים, לרבות הצורך ברכישת ביגוד וציוד חלופי, הפסד זמן יקר, פגיעה בהזדמנויות עסקיות, פגיעה באמינותם כלפי לקוחותיהם, מבוכה ועוגמת נפש רבה. 8. עילת התביעה נולדה עם כל אחד מאירועי איחור מסירת הכבודה, ביום 6.2.08 וביום 11.2.08, והתגבשה עם התרחשות הנזקים הנלווים. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 9. עילת התביעה נובעת מאירועים שהתרחשו במסגרת תובלה אווירית בינלאומית, כאשר נקודת המוצא והיעד הסופית של הטיסות הייתה בישראל. 10. הנתבעת הינה חברה זרה המפעילה קווי תעופה לישראל וממנה, ועל כן, בהתאם לדין הישראלי, קיימת סמכות לבית משפט נכבד זה לדון בתביעה. 11. סכום התביעה, העומד על 8,786 ₪, מצוי בתחום סמכותו העניינית של בית משפט השלום. 12. מקום מגוריהם של התובעים בישראל, וכן העובדה כי הנזקים התגבשו בישראל, מקנים סמכות מקומית לבית משפט נכבד זה. 13. התביעה מוגשת בהתאם להוראות אמנת ורשה, החלה על תובלה אווירית בינלאומית בין ישראל לגרמניה, וכן בהתאם לחוק התובלה האווירית, התש"ם-1980. ## ה. פירוט הטענות ## ## אחריות המוביל האווירי לאיחור במסירת כבודה ## 14. הנתבעת, כמוביל אווירי, נושאת באחריות מוחלטת לנזקים שנגרמו לתובעים עקב איחור במסירת כבודתם, וזאת בהתאם לסעיף 19 לאמנת ורשה, הקובע כי המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של כבודה. 15. אחריות זו של הנתבעת קמה מרגע מסירת הכבודה לידיה בתל אביב, והיא נמשכת עד למסירתה בפועל לידי התובעים ביעד, כאשר כל עיכוב במסירה מהווה הפרה של חובתה. 16. הפסיקה בישראל קבעה כי אמנת ורשה מקימה חזקה של אחריות המוביל כלפי הנוסע, ואחריות זו היא אחריות מוחלטת שאינה דורשת הוכחת אשמה, כל עוד הנזק נגרם תוך כדי הובלה באוויר. 17. הנתבעת לא הוכיחה כי נקטה בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע את הנזק, או כי נקיטת אמצעים כאלה הייתה בלתי אפשרית, כפי שנדרש בסעיף 20 לאמנה, ובמיוחד לאור העובדה שהאירוע חזר על עצמו פעמיים באותה נסיעה. 18. טענת הנתבעת כי אחריותה מוגבלת רק לאירוע הראשון של איחור הכבודה לברלין, וכי איחור הכבודה בטיסת החזור לא גרם נזק, הינה חסרת בסיס ואינה עולה בקנה אחד עם עקרונות האחריות החלים עליה. ## נזקים ישירים כתוצאה מאיחור הכבודה ## 19. התובעים נאלצו לרכוש ביגוד וציוד חלופי, לרבות בגדים, נעליים, מעילים, כלי רחצה וקוסמטיקה, וזאת בשל היעדר המזוודה והציוד שהיה בה, אשר היה חיוני לשהותם בברלין למטרות עסקיות. 20. הוצאות אלו, בסך כולל של 2,046.81 יורו, מהוות נזק ישיר ובר פיצוי, שכן הן נבעו ישירות מאיחור במסירת הכבודה והיו הכרחיות לצורך התנהלותם הסבירה של התובעים. 21. למרות שהמוצרים שנרכשו נותרו בחזקת התובעים, עצם הצורך ברכישתם בנסיבות של איחור כבודה מהווה נזק, שכן התובעים נאלצו להוציא כספים שלא היו מוציאים אלמלא מחדלה של הנתבעת. 22. הנתבעת לא הוכיחה כי היקף וסכום הרכישות הינם מוגזמים או בלתי סבירים בנסיבות העניין, במיוחד לאור העובדה שהתובעים נסעו למטרות עסקיות ונדרשו לביגוד וציוד הולם. 23. הפיצוי המגיע לתובעים בגין נזקים ישירים אלו, בהתאם להוראות אמנת ורשה, עומד על סך של 5,786 ₪, כפי שאף הנתבעת עצמה הציעה בתחילה. ## עוגמת נפש ובזבוז זמן ## 24. אירועי איחור הכבודה הכפולים, באותה נסיעה, גרמו לתובעים עוגמת נפש רבה, מתח ואי ודאות, שכן נאלצו להתמודד עם חוסר אונים וחוסר שליטה על מצבם, וזאת בניגוד לציפיותיהם הסבירות מטיסה עסקית. 25. הצורך להקדיש זמן רב לקניות של בגדים וציוד חלופי, במקום להתמקד במטרות העסקיות של הנסיעה, מהווה בזבוז זמן ניכר ופגיעה באיכות שהותם של התובעים. 26. הפסיקה הכירה באפשרות לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש במקרים של איחור במסירת כבודה, במיוחד כאשר מדובר באירועים חוזרים ונשנים המעידים על רשלנות חמורה מצד המוביל. 27. טענת הנתבעת כי לא נגרמה עוגמת נפש לתובעים, במיוחד במקרה של איחור כפול באותה נסיעה, הינה בלתי סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם ניסיון החיים וההיגיון. 28. פיצוי בסך 3,000 ₪ בגין עוגמת נפש ובזבוז זמן לשני התובעים יחד, הינו סכום סביר והולם בנסיבות העניין, ומשקף את הפגיעה הלא ממונית שנגרמה להם. ## פגיעה במטרות עסקיות והפסד הזדמנויות ## 29. נסיעתם של התובעים לברלין הייתה למטרה עסקית מובהקת, לצורך השתתפות בתערוכה וקיום פגישות עם לקוחות פוטנציאליים, ואי קבלת המטען פגעה באופן ישיר ביכולתם לממש מטרות אלו. 30. היעדר כבלים להפעלת ציוד אלקטרוני, שהיו במזוודה ולא הגיעו לידי התובעים, מנע מהם לערוך מצגת ללקוחות פוטנציאליים, ובכך גרם להם להפסד הזדמנויות עסקיות ופגיעה באמינותם. 31. טענת הנתבעת כי הפסד זמן ופגיעה במטרות העסקיות אינם באחריותה ואינם ברי פיצוי, הינה שגויה, שכן נזקים אלו הינם תוצאה ישירה וצפויה של איחור במסירת כבודה בנסיעה עסקית. 32. גם אם התובעים לא הוכיחו הפסדים עסקיים בסכום קונקרטי, עצם הפגיעה ביכולתם לקיים את תוכניותיהם העסקיות מהווה נזק בר פיצוי, ולו בדרך של פיצוי גלובלי. 33. הנתבעת לא הוכיחה כי נוסע סביר היה מחזיק כבלים להפעלת ציוד אלקטרוני בתיק יד, וטענה זו אינה פוטרת אותה מאחריותה לאיחור במסירת הכבודה שהכילה ציוד חיוני זה. ## הפרת חובת זהירות ורשלנות ## 34. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כמוביל אווירי, בכך שלא דאגה להגעת כבודת התובעים ליעדה במועד, וזאת פעמיים באותה נסיעה, דבר המעיד על רשלנות חמורה. 35. התנהלות הנתבעת, אשר לא הצליחה למנוע את אירועי איחור הכבודה החוזרים ונשנים, מהווה הפרה של חובתה לנקוט באמצעים סבירים למניעת נזקים לנוסעיה. 36. רשלנותה של הנתבעת באה לידי ביטוי גם בחוסר היכולת שלה לספק הסבר מניח את הדעת לאירועים אלו, ובחוסר נכונותה לפצות את התובעים באופן הולם. 37. אירועי איחור הכבודה הכפולים אינם בגדר "תקלה חד פעמית" אלא מעידים על כשל מערכתי בהתנהלות הנתבעת בכל הנוגע לטיפול בכבודה, ועל כן יש להטיל עליה אחריות מלאה. 38. הנתבעת לא הוכיחה כי פעלה באופן סביר וזהיר, וכי נקטה בכל האמצעים הנדרשים למניעת הנזק, ובכך הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובעים. ## תחולת אמנת ורשה וגבולות האחריות ## 39. אמנת ורשה, המסדירה את אחריותו של מוביל אווירי בתובלה בינלאומית, חלה על המקרה דנן, שכן ישראל וגרמניה הינן צדדים לאמנה. 40. סעיף 24 לאמנה קובע כי עילת התביעה כפופה אך ורק לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה, ועל כן יש לפסוק פיצויים בהתאם להוראותיה. 41. הנתבעת טענה כי אחריותה מוגבלת לסכום המקסימלי הקבוע בדין, אך אין בכך כדי לפטור אותה מאחריותה לפיצוי בגין עוגמת נפש, במיוחד במקרים חריגים של איחור כפול. 42. הפסיקה קבעה כי במקרים מסוימים, ניתן לפסוק פיצויים נוספים מעבר לסכומים הקבועים באמנה, במיוחד כאשר מדובר בנזקים לא ממוניים כגון עוגמת נפש. 43. הנתבעת לא הוכיחה כי ציון הכללים בדבר אי אחריותה לנזקים עקיפים ותוצאתיים על גבי כרטיס הטיסה, פוטר אותה מאחריותה לנזקים שנגרמו בפועל לתובעים. ## חוסר תום לב בהתנהלות הנתבעת ## 44. הנתבעת פעלה בחוסר תום לב בכך שהציעה לתובעים פיצוי חלקי ובלתי מספק, תוך התעלמות מהנזקים הממשיים ועוגמת הנפש שנגרמו להם כתוצאה מאירועי איחור הכבודה הכפולים. 45. סירובה של הנתבעת לפצות את התובעים באופן הולם, למרות הודאתה באחריותה לאיחור במסירת הכבודה, מהווה התנהלות חסרת תום לב. 46. הנתבעת ניסתה להתנער מאחריותה לנזקים מסוימים, כגון עוגמת נפש והפסד הזדמנויות עסקיות, וזאת בניגוד לעקרונות תום הלב וההגינות. 47. התנהלות הנתבעת, אשר לא סיפקה הסבר מניח את הדעת לאירועים החוזרים ונשנים, מעידה על חוסר שקיפות וחוסר נכונות לקחת אחריות מלאה על מחדליה. 48. הנתבעת לא פעלה באופן סביר והוגן כלפי התובעים, אשר נאלצו להגיש תביעה זו על מנת לקבל את הפיצוי המגיע להם כדין. ## נטל ההוכחה וסייגים לאחריות ## 49. נטל ההוכחה כי נקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק, או כי נקיטת אמצעים כאלה הייתה בלתי אפשרית, מוטל על הנתבעת, והיא לא עמדה בנטל זה. 50. הנתבעת לא הוכיחה כי התובעים לא קיימו פגישות או לא נגרמו להם הפסדים עסקיים, וטענותיה בעניין זה נותרו בגדר השערות בלבד. 51. טענת הנתבעת כי התובעים לא הוכיחו שהיו במזוודה כבלים להפעלת ציוד אלקטרוני, הינה טענה ספקולטיבית ואינה פוטרת אותה מאחריותה. 52. הנתבעת לא הוכיחה כי הסכום שהוציאו התובעים עבור רכישת הדברים אינו סביר או כי המוצרים שנרכשו אינם המינימום הדרוש. 53. הסייגים לאחריות המוביל, הקבועים באמנת ורשה, אינם חלים במקרה דנן, שכן הנתבעת לא עמדה בתנאים הנדרשים להפעלתם. ## חשיבות הפיצוי בגין עוגמת נפש במקרים חריגים ## 54. המקרה דנן הינו מקרה מיוחד וחריג, שכן המזוודה של התובעים לא הגיעה אליהם פעמיים באותה נסיעה, דבר המצדיק פיצוי מוגבר בגין עוגמת נפש. 55. אירוע כפול של איחור כבודה גורם לעוגמת נפש משמעותית יותר מאשר אירוע בודד, ועל כן יש ליתן לכך ביטוי בפסיקת הפיצויים. 56. הפסיקה הכירה בחשיבות הפיצוי בגין עוגמת נפש במקרים של פגיעה בזכויות יסוד ובאיכות החיים, ואיחור כפול בכבודה עונה על קריטריונים אלו. 57. פיצוי בגין עוגמת נפש במקרים כאלה נועד לא רק לפצות על הנזק הלא ממוני, אלא גם להרתיע את המובילים האוויריים מפני רשלנות חוזרת ונשנית. 58. טענת הנתבעת כי אין לפסוק סכומים נוספים של עוגמת נפש, אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק וההגינות, במיוחד במקרה חריג זה. ## נזקים תוצאתיים ועקיפים ## 59. הפסד הזדמנויות עסקיות ופגיעה באמינות התובעים כלפי לקוחותיהם, מהווים נזקים תוצאתיים ועקיפים שנגרמו כתוצאה ישירה מאיחור הכבודה. 60. למרות שבאופן עקרוני אמנת ורשה מגבילה את הפיצוי לנזקים ישירים, במקרים חריגים ובהתאם לנסיבות, ניתן לפסוק פיצוי גם בגין נזקים תוצאתיים. 61. הנתבעת הייתה צריכה לצפות כי איחור במסירת כבודה בנסיעה עסקית יגרום לנזקים מעבר לעלות רכישת ציוד חלופי, לרבות פגיעה במוניטין ובהזדמנויות עסקיות. 62. טענת הנתבעת כי נזקים אלו מרוחקים וחורגים מגדר הצפיות והסבירות, הינה בלתי סבירה, שכן מדובר בנזקים טבעיים וצפויים בנסיבות העניין. 63. גם אם לא הוכח סכום מדויק של נזקים תוצאתיים, יש לפסוק פיצוי גלובלי בגין פגיעה זו, כחלק מהפיצוי הכולל המגיע לתובעים. ## חובת הקטנת הנזק ## 64. התובעים פעלו באופן סביר להקטנת נזקיהם, בכך שרכשו ביגוד וציוד חלופי שהיה חיוני לשהותם בברלין, וזאת רק לאחר שקיבלו אישור לכך. 65. טענת הנתבעת כי התובעים לא זכאים לפיצוי מלוא הוצאותיהם, אינה עולה בקנה אחד עם חובת הקטנת הנזק, שכן התובעים נאלצו להוציא הוצאות אלו. 66. התובעים לא יכלו לצפות את אירועי איחור הכבודה הכפולים, ועל כן לא יכלו להיערך מראש למצב זה באופן שימנע את הנזקים. 67. הנתבעת לא הוכיחה כי התובעים יכלו להקטין את נזקיהם באופן אחר או יעיל יותר, ועל כן אין להטיל עליהם אחריות כלשהי בעניין זה. 68. עצם העובדה שהמוצרים שנרכשו נשארו בחזקת התובעים, אינה פוטרת את הנתבעת מאחריותה, שכן התובעים נאלצו לרכוש אותם עקב מחדלה. ## הפרת חוזה התובלה ## 69. הסכם התובלה בין התובעים לנתבעת כלל התחייבות להוביל את כבודתם ליעדה במועד, והפרה זו מהווה הפרת חוזה יסודית. 70. איחור כפול במסירת הכבודה מהווה הפרה בוטה של תנאי החוזה, ועל כן מזכה את התובעים בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם. 71. הנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה החוזיות כלפי התובעים, ובכך גרמה להם נזקים ישירים ועקיפים, וכן עוגמת נפש. 72. תנאי החוזה, לרבות אלו המופיעים על גבי כרטיס הטיסה, אינם פוטרים את הנתבעת מאחריותה להפרת החוזה, במיוחד כאשר מדובר ברשלנות חמורה. 73. התובעים שילמו תמורה מלאה עבור שירותי התובלה, ועל כן זכאים לקבל את השירות המלא והתקין, לרבות מסירת כבודתם במועד. ## אחריות הנתבעת כספק שירותים ## 74. הנתבעת, כספקית שירותי תעופה, חבה חובת זהירות מוגברת כלפי לקוחותיה, לרבות דאגה לשלמות ובטיחות כבודתם. 75. אירועי איחור הכבודה הכפולים מעידים על כשל בשירות שניתן על ידי הנתבעת, ועל כן יש להטיל עליה אחריות כספקית שירותים. 76. התובעים הסתמכו על הנתבעת שתספק להם שירותי תובלה מקצועיים ואמינים, והיא הפרה את האמון שניתן בה. 77. הנתבעת לא עמדה בסטנדרטים המקובלים של שירותי תעופה, ובכך גרמה לתובעים נזקים ואי נוחות רבה. 78. אחריותה של הנתבעת כספקית שירותים אינה מוגבלת רק להוראות אמנת ורשה, אלא כוללת גם אחריות כללית בגין רשלנות והפרת חובת זהירות. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##דוגמא לפסק דין בנושא תביעה נגד לופטהנזה## 1. מזלם של התובעים לא שפר עליהם בטיסה מהארץ למטרת עסקים, ביום 6.2.08, שכן פעמיים ובאותה טיסה, לא קבלו את המזוודה בהגיעם אל היעד - הכל כפי שיפורט להלן: א. בתאריך 6.2.08 טסו התובעים מת"א לברלין דרך פרנקפורט. המזוודה שלהם הוטענה, אמנם, בת"א, דא עקא שהיא לא הגיעה לידי התובעים עם הגיעם לברלין. מזוודה זו נמצאה בסופו של יום והוחזרה להם בטיסה חזרה לארץ ביום 11.2.08. ב. בתאריך 11.2.08 בטיסה מברלין לת"א דרך פרנקפורט, שוב לא הגיעה המזוודה לידיהם והיא הגיעה לידיהם רק בתאריך 13.2.08. 2. א. התובעים מלינים כנגד מחדל זה וטוענים, שאי קבלת המזוודה גרמה להם נזקים כבדים בכך שנאלצו לרכוש ביגוד וציוד, הפסידו הזדמנויות עסקיות, אמינותם נפגעה ונמצאו במבוכה כלפי לקוחותיהם - דבר אשר גרם להם גם לעוגמת נפש בשתי הפעמים. בשל החוויה הבלתי נעימה בה נמצאו התובעים, החליטו להגיש תביעה זו, בה ביקשו לחייב את הנתבעת לפצותם בסך של 27.500 ₪, כאשר בתוך סכום זה כללו התובעים סך של 15,000 ₪ בגין עוגמת נפש. ב. התובעים טוענים, כי בשל היעדר המזוודה, הביגוד והציוד שנמצאו בה, נאלצו הם להקדיש זמן רב לקניות של בגדים, נעליים, מעילים, בגדים תחתונים, כלי רחצה, קוסמטיקה, איפור וכו'. הסכום הכולל, ששילמו התובעים בעד הרכישות הנ"ל הגיע לסכום כולל של 2,046.81 יורו. עוד נטען על ידי התובעים, שהנסיעה לברלין הייתה למטרה עיסקית לשם השתתפות בתערוכה ואי קבלת המטען גרמה להם להפסד זמן ולפגיעה בחלק מהתוכניות והפגישות. בנוסף לכך, היו להם לתובעים בתוך המזוודה כבלים להפעלת ציוד אלקטרוני שהיו זקוקים לו ולא הגיע לידיהם ולמרות הנסיונות שעשו , לא הצליחו לרכוש ציוד כזה בברלין - דבר שהגדיל את נזקם משום שלא יכלו לערוך מצגת ללקוחות פוטנציאליים. 3. א. הנתבעת סבורה, שעסקינן באיחור במסירת כבודה בזיקה לתובלה בין לאומית באוויר והיות וישראל וגרמניה - מקום החניה המוסכם - צדדים לאמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר הידועה כאמנת וורשה, אזי אחריותה מוגבלת על פי דין זה. את אחריותה לפיצוי סומכת הנתבעת על סעיף 2 לחוק התובלה האווירית, התש"ם-1980 (להלן:" אמנת וורשה") ובהתאם לסעיף 24 לאותו חוק, הרי שעילת התביעה כפופה אך ורק לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה. הנתבעת אף טוענת, שציון אותם כללים אף מצוי על גבי כרטיס הטיסה, שם נקבע שאין הנתבעת אחראית לנזקים עקיפים ותוצאתיים. אחריות זו, לדעת הנתבעת, יכולה לחול אך ורק לגבי אי מסירת הכבודה בהגיע התובעים לברלין, אך אין לה אחריות באשר לאיחור הגעת המזוודה בטיסת החזור, משום שאיחור זה לא גרם לתובעים נזק כלשהו. בשל האחריות לאיחור הגעת הכבודה לברלין, אף הציעה הנתבעת לפצות את התובעים בסכום המקסימלי שבדין, אך התובעים סירבו לקבל הפיצוי המוצע. ב. לגופה של תביעת התובעים, מכחישה הנתבעת את מטרת נסיעת התובעים מחוסר ידיעה ומוסיפה, שהיקף וסכום הרכישות הינם מוגזמים ובלתי סבירים ולכן לא זכאים התובעים לפיצוי מלוא הוצאותיהם - זאת גם לאור העובדה שאותם מוצרים נשארו בחזקתם ובשימושם של התובעים. הנתבעת אף מכחישה את טענת התובעים בדבר הפסד זמן ופגיעה במטרותיה העסקיות של הנסיעה וגם אם נגרמו נזקים כאלה, אין הם באחריות הנתבעת ואינם ברי פיצוי בהיותם מרוחקים וחורגים מגדר הצפיות והסבירות. עוד מכחישה הנתבעת את טענת התובעים, שבאמת נמצאו במזוודה כבלים להפעלת ציוד אלקטרוני ומוסיפים, שאם היו כבלים כאלה, הרי שנוסע סביר היה מחזיק חפצים אלה בתיק יד. 4. למעשה, הנתבעת אינה מכחישה טענות התובעים על האיחור במסירת הכבודה בשני המקרים המועלים על ידי התובעים בכתב התביעה. מהאמור בכתב ההגנה ומדברי נציגת הנתבעת הגב' נעמי וירגר (להלן:"גב' וירגר") עולה שהנתבעת מסכימה ומאשרת שבנסיבות המקרה, כפי שאירעו מגיע לתובעים פיצוי כספי, ברם הנתבעת חולקת על גובה הפיצוי כפי שנתבע על ידי התובעים. התובע חזר בפני על העובדות, כפי שהובאו בכתב התביעה וחזר על הנזקים ועוגמת הנפש שנגרמו לו כתוצאה מאי מסירת הכבודה בשני המקומות. התובעים אכן ערכו קניות רבות בחו"ל ואף צרפו קבלות ואישורים לקניות אלה. התובע העיד שהוא ערך הקניות רק לאחר שנאמר לו שהוא רשאי לרכוש חפצים עבור כ"א מהתובעים בסכום של 1000 יורו. מכל מקום, התובעים סבורים שמגיע להם כל הסכום הנתבע ולאו דווקא הסכום שהוציאו עבור הרכישות. 5. לאחר ששמעתי את הצדדים ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שצורפו, המסקנה היא שאין חולק, שפעמיים לא הגיעה המזוודה במועד אל יעדה, אלא באיחור. אני מקבל את טענת הנתבעת, כפי שבאה לידי ביטוי בכתב ההגנה ובדברי הגב' וירגר, שעל מקרה זה חלה אמנת וורשה המסדירה אחריותו של מוביל אווירי. סעיפים 18 ו-19 לאמנה מגדיר את היקף אחריותו המוביל לנזק שנגרם בזמן ההובלה באוויר, כאשר סעיף 19 קובע כי המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין. בבר"ע (ת"א) 2224/02 קיבריש טורקיש אייר ליינס נ' קוגן אביאל, תק-מח 2004(1) 3127, נקבע כי האמנה מקימה חזקה של אחריות המוביל כלפי הנוסע. אחריות זו היא אחריות מוחלטת, שאינה דורשת הוכחה כל עוד הנזק נגרם תוך כדי הובלה באוויר. במקרה דנן, התובעים מסרו את המזוודה לנתבעת והיה עליה לדאוג להגעתה במועד ליעד. משלא עשתה כן, חלה אחריותה כלפי הנוסע- התובעים, ועליה לפצותם. מבחינתו של נוסע, מרגע שמסר את כבודתו לידי המוביל, נציגו או סוכנו, הכבודה נמצאת באחריות המוביל. מאז מסירת הכבודה, אין לו לתובע עוד שליטה עליה ואין לו עמה מגע ישיר וכל שנותר לנוסע הוא ליתן אמון מלא במוביל אשר מתחייב כלפיו להביא את הכבודה ליעדה ולמסרה לנוסע במועד הגעתו. אמנם סעיף 20 לאמנה קובע, שבמקרה של נזק הנגרם על ידי עיכוב בהובלת מטען, לא יישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, שליחיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע את הנזק או שנקיטת אמצעים הייתה בלתי אפשרית לגביהם. במקרה שבפני, לא הוכיחה הנתבעת שחל עליה הסייג הנ"ל, משום שהיא לא הוכיחה שאכן נקטה בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע את הנזק, במיוחד כאשר אותו נזק חזר על עצמו פעמיים. לזכותה של הנתבעת יש לומר, שהיא גם לא ניסתה להתנער מאחריות אלא שהציעה לתובעים פיצוי - אם כי הפיצוי המוצע לא נראה להם. 6. התובעים לא הוכיחו שלא קוימו פגישות בשל כך שלא קיבלו המזוודה וגם לא הוכיחו הפסדים עסקיים בעלות מסוימת. התובעים גם לא הוכיחו, שהיה להם במזוודה ציוד להפעלת ציוד אלקטרוני ולא הוכיחו, שאכן לא היה באפשרותם להשתמש באותו ציוד אלקטרוני - כפי שנטען על ידם. הנתבעת סומכת על פסק דין שניתן ב-בר"ע 8927/94, שם נקבע שאין לפסוק על אבדן מטען אלא את הסכום שנקבע באמנות ובחוק תובלה אווירית ואין לפסוק סכומים נוספים של עוגמת נפש. ועוד נקבע, על פי סעיף 10 לאמנה, כי מלבד פיצוי ישיר על אובדן מזוודה ובשיעור הקבוע באמנה אין בסמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי מכוח עילה אחרת. (ראה בר"ע 11372/95 המוזכר בכתב הגנה של הנתבעת). מקרה זה הנדון בפני הוא מקרה מיוחד, כאשר מזוודת התובעים לא הגיעה אליהם פעמיים ולכן גם על כך יש ליתן את הדעת ואינני תמים דעים עם נציגת הנתבעת, שבמקרה כזה לא נגרמה עוגמת נפש לתובעים. מילא פעם - אבל פעמיים באותה נסיעה? אני מסכים לטענת הנתבעת, שאין מקום להשיב לתובעים את הסכום שהוציאו עבור רכישת הדברים - על פי הקבלות שצרפו לכתב התביעה - משום שאותם דברים ממילא נשארו לתועלת התובעים, לא הוכח שמה שנקנה הוא המינימום שהיה דרוש על מנת להסתדר עד שתגיע המזוודה ואין זה סביר שהנתבעת תממן לתובעים רכישות כאלה. 7. א. בהתחשב בכל הנימוקים שפורטו לעיל, אני מקבל עמדת הנתבעת שהפיצוי המגיע לתובעים על פי הוראות האמנה הוא סכום בסך 5,786 ₪, ברם אין לי ספק - לאור האמור לעיל- שלתובעים נגרמה גם עוגמת נפש ובזבוז זמן בשל רכישות אחרות שנאלצו לרכוש ועקב העובדה שפעמיים נאלצו לעמוד בלחץ ובאי הוודאות מה אירע למזוודה שלהם - דבר שבוודאי גרמה להם עוגמת נפש- לכן גם על כך על הנתבעת לפצות את התובעים. כפיצוי סביר בעניין זה אני קובע סך של 3,000 ₪ לשני התובעים גם יחד. ב. סוף דבר, לאור הנסיבות ולאור הנימוקים שהובאו בפסק דין זה, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים, לשניהם ביחד ו/או לכ"א מהם בנפרד לשלם את הסך של 8,786 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים, באופן סולידרי, הוצאות משפט בסך 500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. יתרת סכום התביעה נדחית - מחוסר הוכחה. תביעות נגד חברות תעופהכתב תביעהמסמכיםתעופה