פסק דין בפני ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל בחיפה (מר זיאד סאלח), מיום 24/2/99, שניתנה בתיק הוצל"פ מס' 02-10234-95-6, לפיה נדחתה בקשת המערערים לסגירת תיק ההוצל"פ בטענת "פרעתי" שהוגשה לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-. העובדות הצריכות לעניין 1. המערערת מס' 2, ניהלה חשבון אצל המשיב שבו ערבו המערער מס' 1 וכן אחרים. חב' רם עוז עבודות מתכת בע"מ (להלן: "חב' רם עוז"), שיעבדה על פי אגרת חוב, נכס מגרש מס' 248, לפי תכנית תב"ע 7/170 שבחלקה 5 בגוש 10419 (להלן: "הנכס"), לטובת המשיב לשם הבטחת התחייבויות המערערת מס' 2, והתחיבויותיה היא כלפי המשיב. 2. המשיב הגיש נגד המערערים ואחרים תביעה כספית בסדר דין מקוצר בת"א 1151/90 בבית המשפט המחוזי בחיפה. על פי פסק הדין חויבו המערערים לשלם לבנק מלוא סכום התביעה בסך 551,882 ש"ח. 3. נוסף להגשת התביעה ובמקביל לבירורה פתח המשיב בתאריך 10.12.91 בהליכי הוצאה לפועל למימוש משכון שנעשה לטובתו, בין היתר, להבטחת חובות המערערים כלפיו במסגרת תיק הוצל"פ 02-34152-91- (להלן: "תיק המימוש"). 4. במהלך שנת 1993 ובתחילת 1994 התנהלו בין הצדדים מגעים ומו"מ, הן לשם סילוק החוב הכולל והן לשם הסדרת שחרור הנכס מהשעבוד, עד שבסוף ניתנה החלטת ראש ההוצל"פ ביום 4.7.94 לפיה: "ישולמו 530,000 ש"ח תוך 50 יום מהיום יבוטל המשכון ובכך אראה פדיון המשכון ע"י החייבים." אין מחלוקת שהמערערים שילמו את הסכום האמור, המשכון בוטל ותיק המימוש נסגר. 5. במאי 1995 הוגש לביצוע במסגרת תיק הוצל"פ 02-10234-95-6 פסק הדין שניתן במסגרת התביעה הכספית שהגיש המשיב בבית משפט המחוזי בחיפה, במסגרת ת"א 1151/90. 6. המערערים הגישו בקשה לסגירת התיק בטענת "פרעתי" - לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ. 7. ראש ההוצאה לפועל דחה את בקשת המערערים בקובעו כי: "הודעת החייבים שנתבקשה על פי החלטה מיום 12.6.94 היתה אך ורק לענין הסכמתם לרכוש את המקרקעין בסכום כולל של 530,000 ש"ח. אין ראש ההוצל"פ צד למו"מ שבין הצדדים, אין גם בסמכותו לכפות הסדר ויתור או אחר בין הצדדים, וכן סמכותו, בתיק המימוש, להביא לידי ביצוע שטר המשכון ותו לו, כך ומשהופיעה הסכמת החייבים לרכישת הנכס בסך של 530,000 ש"ח, הוא אישר הסכמה ונתן להם האפשרות לרכוש את הנכס לא יותר ולא פחות." "...עניין אחרון זה מביאני לחוסר ההיגיון בטענה כי הבנק הסכים לקבלת הסך של 530,000 ש"ח לשם סילוק כל תביעותיו מהחייבים." החלטה זו היא נשוא הערעור שבפניי. טענות הצדדים ב"כ המערערים טוען לקיומו של הסכם בין הצדדים לפיו תשלום החוב בתיק המימוש יהווה גם חיסול של החוב בת"א 1151/90 שבבית המשפט המחוזי בחיפה. ב"כ המערערים טוען גם כי יש לראות במכתבו של עו"ד בן ארי לראש ההוצל"פ מיום 27.6.94, אשר העתק ממנו נשלח אל עו"ד סלע, בו הודעה מצד המערערים על סילוק סופי ומוחלט של תביעות בנק דיסקונט נגדו תמורת תשלום כולל של 530,000 ש"ח משום Letter of Confirmation - המבטא את קיצו של מו"מ ארוך ומייגע בין הצדדים, ולפיכך יש לראות בשתיקתו של המשיב כהסכמה להצעת המערערים, הסכמה אשר מקיימת את דרישת הקיבול לצורך שכלולו של הסכם, שכן הקיבול יכול שיהיה, בין היתר, בשתיקה. ב"כ המערערים מוסיף וטוען כי שתיקתה של עו"ד סלע לנוכח הניסוחים החד משמעיים של מכתביו של ב"כ המערערים בדבר תשלום כנגד סיום סופי של כל חובות המערערים למשיב. ניסוחים שאינם משאירים מקום לפרשנות המשתמעת לשני פנים, מעידה על קיומה של הסכמה. ב"כ המערערים טוען כי תצהירו של דוד זוהר מחזק אף הוא את גרסת המערערים, שאכן הוסכם בין הצדדים כי הסכום שישלמו המערערים יהיה עבור כל חובותיהם ולא רק עבור מימוש הנכס הממושכן. ממשיך ב"כ המערערים וטוען כי מכתבה של עו"ד סלע עצמה מיום 24.10.94, לפיו "באמור לעיל, תמה ונשלמה הפרשה שבנדון מבחינתו של מרשי", מחזק אף הוא את גרסת המערערים לפיה הוסכם בינם לבין המשיב על סילוק סופי של כל חובותיהם כלפיו. ב"כ המערערים טוען גם כי אכן מטיל סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל את נטל השכנוע על החייב על פי פסק הדין, אך במקרה הנדון מכלול ההתכתבויות בין ב"כ שני הצדדים כולל המכתב מיום 27.6.94 תומכים לפחות לכאורה בטענות המערערים ועל כן מעבירים אל המשיב הנטל להראות כי פני הדברים שונים, ולכל הפחות, ליתן הסבר מניח את הדעת ל"שתיקה הרועמת" של עו"ד סלע, והסבר הגיוני כזה לעולם לא ניתן ע"י עו"ד סלע, ועל כן טוען ב"כ המערערים כי המשיב לא עמד בנטל לסתור את טענות המערערים, מכאן שיש לראות את המערערים כמי שהוכיחו את טענתם בדבר פרעון החוב. ב"כ המערערים הוסיף וטען כי צריכים לקחת בחשבון את הכספים הרבים ששולמו ע"י מערער מס' 1 (חלקם במסגרת ת"א 1151/90 וחלקם במסגרת תיק המימוש), העולים לטענתו על קרן החוב בלמעלה ממאה אלף ש"ח. מנגד טוען ב"כ המשיב כי המערערים לא הרימו את נטל השכנוע הרובץ על שכמם של החייבים להוכחת טענתם עד לסופו של יום ושאינו עובר לזוכה. ב"כ המשיב טוען כי הוכח מפורשות בפני ראש ההוצל"פ כי לא נערך כל הסכם כנטען בינו לבין המערערים, לפיו תשלום הסך 530,000 ש"ח נועד לסילוק כלל חובותיהם לבנק ולא כתשלום לפדיון נכס המקרקעין אשר מושכן לטובת הבנק בלבד. אכן התנהל מו"מ בין הצדדים אף לגבי החוב הכולל, אולם, מו"מ זה לא הבשיל, לטענתם, לכלל הסכם מחייב. לפיכך טוען ב"כ המשיב כי התשלום ששולם במסגרת תיק המימוש נועד אך ורק לפדיון המשכון ולא לסילוק חובם הכולל של המערערים כלפי הבנק. ב"כ המשיב מתייחס אף הוא לעדותו של מר זוהר. מדברי מר זוהר עולה כי ההסדר הנטען הותנה בשניים: התנאי הראשון היה אם אסאו יכול לארגן 500,000 ש"ח, והתנאי השני הוא כי הדבר כפוף להסכמת הבנק, אך במקרה דנן לא הביאו המערערים, לטענתו, ראיה כלשהי לכך שהתנאי של הסכמת הבנק נתקיים, ולפיכך ומשלא הוצגה הסכמת הבנק, שהרי לטענתו לא היתה כזו, לא נתקיים תנאי זה. ב"כ המשיב ממשיך וטוען כי מכתבו של ב"כ המערערים מיום 27.6.94 נשלח לראש ההוצל"פ ולא לעו"ד סלע, ואף לא נדרשה בו את תגובתה או הסכמתה הפוזיטיבית של עו"ד סלע, מה גם שמכתב זה נשלח בהמשך להחלטת ראש ההוצל"פ מיום 12.6.94. החלטה שאין עניינה, לטענתו, הסכם כלשהו בדבר סילוק סופי ומוחלט של תביעות בנק דיסקונט, אלא אך ורק הפניית ההצעה לחייבות בזכות ראשונים לפדות הנכס. ב"כ המשיב מוסיף וטוען כי לא הוכיחו המערערים קיומו של הסכם ולא הצביעו על גמירת דעת מצד הבנק הדרושה לכריתתו של חוזה. מה עוד, שטבעי היה לצפות, לטענתו, כי לא היה מתגבש חוזה כלשהו בין שני צדדים המיוצגים על ידי עורכי דין, יגבשו עורכי הדין הסכמתם המפורשת, במסמך החתום על ידי שני הצדדים, מה עוד, שאין, לטענתו, בשתיקה גרידא כדי ליצור חוזה. ב"כ המשיב טוען לסיכום כי מכלול הנסיבות מצביע כי בין הצדדים לא התגבשה כל הסכמה, ולא נתגבשה גמירת דעת אצל הבנק להתקשר בהסכם בדמות המכתב החד צדדי אל ראש ההוצל"פ מ- 27.6.94. דיון סלע המחלוקת בערעור זה הוא, האם נערך הסכם, כטענת המערערים, בינם לבין המשיב, לפיו תשלום סכום ה- 530,000 ש"ח הוא עבור כל חובותיהם של המערערים ולא רק עבור מימוש המשכון הרשום לטובת המשיב. שאלה זו הוצגה במסגרת טענת פרעתי שהעלו המערערים בפני ראש ההוצאה לפועל, כאשר פתח נגדם המשיב תיק הוצל"פ, לצורך ביצוע פסק הדין בת"א 1151/90. הוראתו של סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, שעניינה טענת פרעתי, קובעת כי חייב הטוען שמלא או שאיננו חייב עוד למלא אחר הוראות פסק הדין, כולו או מקצתו, עליו הראייה. דהיינו, סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל מטיל את נטל השכנוע על החייב על פי פסק הדין, וכל הטוען כי איננו חייב עוד למלא אחר פסק הדין, עליו הראיה. השופט בר אופיר, בספרו, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מתייחס לשאלת נטל השכנוע המוטל על החייב בהעלאתו טענת פרעתי וקובע כי: "... מוטל על החייב נטל השכנוע להוכחת טענותיו, נטל זה קבוע ומוטל תמיד על החייב ואיננו עובר לעולם אל הזוכה, מכיוון שרואים את החייב כאילו הוא המוציא מחברו. אמנם במהלך הדיון יכול לעבור אל הזוכה הנטל המשני להביא ראיות לסתור, וזאת כאשר החייב מביא למשל מסמכים אשר תומכים לכאורה בטענותיו, לנוכח מצב דברים כזה צריך הזוכה להראות כי פני הדברים שונים ממה שהם נראים על פי טענות החייב; אולם תמיד מוטל נטל השכנוע העיקרי על החייב, והוא אשר חייב להוכיח כי הופטר מלמלא אחר פסק הדין." (דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה רביעית, עדכון מס' 5, עמ' 503). מכאן שבמקרה הנדון מוטל נטל השכנוע על המערערים, שכן טענת פרעתי היא בדרך כלל טענת "הודאה והדחה", ושבה נטל השכנוע רובץ עד הסוף על החייב ואינו עובר לזוכה (ע"א 513/67, אפרים כהן נ' אברהם שרבר (שרייבר), פ"ד כב(1), עמ' 194, 196א', ע"א 120/94, מוסטפא חאפז תייב נ' עבד אל פאתח, תקדין מחוזי, כרך 98(1), תשנ"ח/תשנ"ט 1998, עמ' 2717), והוא זה שצריך להרים נטל זה ולהוכיח שאכן נערך הסכם אשר פוטר אותו מתשלום סכום פסק הדין שהוגש לביצוע, שכן כאשר החייב הוא אשר טוען לקיום סטיה לזכותו מפסק דין חלוט, מוצדק כי יידרשו ראיות ברורות להוכחת טענתו, ואי הבנות וספקות יעמדו לו לרועץ (ע"א (י-ם) 363/95, בלילטי נ' כהן ואח', דינים מחוזי, פ"ד כו(6) 148, בר אופיר הוצאה לפועל, הליכים והלכות, עמ' 508). אכן כן - זו ההלכה. השאלה הנשאלת היא האם הרימו המערערים נטל זה, האם הצליחו להוכיח בראיות ברורות, כנדרש, שאכן נערך הסכם מחייב כנטען, בינם לבין המשיב. לצורך הוכחת עריכתו של הסכם אשר יש בו משום סטייה מפסק דין ומהחוב הפסוק (ע"א (י-ם) 363/95, בלילטי נ' כהן ואח', (טרם פורסם)), מקובלת עלי קביעתו של ראש ההוצל"פ כי אפשר שהתנהל משא ומתן בין הצדדים אף לגבי חובם הכולל של המערערים, אך משא ומתן זה לא הבשיל לכלל הסכם מחייב. דהיינו, שהתשלום ששולם בסוף במסגרת תיק המימוש בסך 530,000 ש"ח נועד אך ורק לפדיון המשכון ולא לסילוק חובם הכולל של המערערים כלפי הבנק. המערערים נשענים על מכתבם מיום 27.6.94 המובא להלן במלואו, וטוענים שמכתב זה היווה הצעה ושתיקתה וחוסר תגובתה של ב"כ המשיב למכתב זה קיימה את דרישת הקיבול הדרושה לשם שכלולו של הסכם מחייב. "לכבוד יו"ר ההוצאה לפועל חיפה א.נ., הנדון: תיק הוצל"פ 02-34152-91- בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד 1 - רם עוז עבודות מתכת בע"מ 2 - אסאו את ברוך בע"מ בהמשך להחלטת כבוד ראש ההוצל"פ מיום 12/6/1994 מודיעות בזה החייבות כי תהיינה מוכנות, לסילוק סופי ומוחלט של תביעות בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד החברות, ערביהן, מנהליהן, ובעלי המניות שלהן, לפדות את המקרקעין תמורת תשלום כולל של 530,000 ש"ח שישולמו תוך 60 יום. כבוד יו"ר ההוצל"פ מתבקש ליתן להסכמה זו תוקף של החלטה. בכבוד רב, א. בן-ארי, עו"ד העתק: גב' נעמה סלע, עו"ד תמוהה בעיני, עד מאוד, טענת ב"כ המערערים, לפיה מכתב זה מהווה הצעה לסילוק סופי ומוחלט של כלל חובות המערערים כלפי הבנק ולא לפדיון המשכון בלבד, שכן, בראש ובראשונה מכתב זה מופנה לראש ההוצל"פ ולא לעו"ד סלע ב"כ המשיב, פרוצדורה שאיננה מקובלת במקרה שצד אחד מנסח הצעה להסכם ומעוניין לקבל תגובה להצעתו מהצד השני לשם שכלול הסכם מחייב. במיוחד כאשר לא הביאו המערערים ראיות לכך שאף לפני מכתב זה סוכם בין הצדדים על סילוק סופי של כלל חובות המערערים כלפי הבנק, שכן אילו היה בנמצא הסכם כזה לא היה מהסס ב"כ המערערים לרשום זאת שחור על גבי לבן במכתבו הנ"ל. וזה אף מביא אותי לחוסר ההיגיון שבטענת ב"כ המערערים לפיה מכתב זה מהווה Letter of Confirmation, שכן לא הביאו המערערים כל ראיה לכך שהמשא ומתן בין הצדדים אכן הבשיל ושהצדדים כבר הגיעו להסכמה, הסכמה שמכתב זה מסכם. לאור זאת, וכאשר רושם ב"כ המערערים מפורשות בשורה הראשונה ממכתבו האמור שהודעתו זו ניתנה בהמשך להחלטת ראש ההוצל"פ מיום 12.6.94, ספק בעיני אם הכוונה אכן היתה לסילוק כלל חובותיהם של המערערים. מסקנתי זו מתחזקת לאור העובדה שההחלטה האמורה של ראש ההוצל"פ מיום 12.6.94 שבעקבותיה ובהמשך לה שלח ב"כ המערערים את מכתבו, עניינה היה אך ורק בהפניית ההצעה לחייבות בזכות ראשונים לפדות הנכס, ואין עניינה היה הסכם כלשהו בדבר סילוק סופי ומוחלט של תביעות בנק דיסקונט. תמוהה בעיני אף יותר בקשת ב"כ המערערים בשורה האחרונה של מכתבו "לתת להסכמה זו תוקף של החלטה", שכן לא ברור על איזה הסכמה מדובר, כאשר לא נתבקשה ולא הושגה תגובת ב"כ המשיב להצעה זו, וכאשר לא אוזכר מפורשות הסכם כלשהו או הסכמה כלשהי בינו לבין המשיב שלגביו הוא מבקש לתת תוקף של החלטה. ואומנם החלטת ראש ההוצל"פ, מר אורי אוחיון, מיום 4.7.94, לפיה: "ישולמו - 530,000 ש"ח תוך 50 יום מהיום, יבוטל המשכון ובכך אראה פדיון המשכון על ידי החייבים." מעידה על כך שלא היה בפני ראש ההוצל"פ הסכם כלשהו בענין החוב הכולל שלגביו יכול היה לתת תוקף של החלטה. נהפוך הוא, החלטה זו דוחה ובפה מלא את נסיונם המתוחכם של המערערים לקבל במסגרת תיק ההוצל"פ שעניינו מימוש משכון, פטור כללי מכל חובותיהם כלפי הבנק, וקובעת בצורה ברורה כי תשלום הסכום של 530,000 ש"ח יהווה פדיון המשכון על ידי החייבים ולא כל חוב מעבר לכך. יוצא, איפוא, כי אין לראות במכתב זה הצעה ואפילו אם ניתן לראות בו הצעה, זאת היא לכל היותר הצעה חד צדדית שלא זכתה לאישורו של ראש ההוצל"פ ולא להסכמתה של ב"כ המשיב, הסכמה שתקיים את דרישת הקיבול הדרושה לשם שכלולו של חוזה מחייב. שכן חוזה נכרת בין הצדדים בדרך של הצעה וקיבול, ואפילו נראה במכתב מ- 27.6.94 משום הצעה, היה על ב"כ המערערים לשלוח אותה לתגובת ב"כ המשיב והיתה אמורה להתקבל הסכמה של ב"כ המשיב להצעה זו על מנת לשכלל את החוזה הנטען. בדין נדחתה טענת המערערים, לפיה יש בהעדר תגובתו של ב"כ הבנק למכתב מ- 27/6/94, משום הסכמה לאמור בו, שכן הכלל הוא שאין השתיקה כשלעצמה מעידה על הסכמה להצעה. ודוק: "...אין שתיקה נוכח הצעה מתפרשת בדרך כלל בהסכמה להצעה, הטעם לכך נעוץ בניתוח יסודות הקיבול, סעיף 6(א) אמנם נועד לקבוע דרך קיבול שאינה דרך ההודעה, אך אין הוא פוגע ביסוד התוכני של הקיבול - יסוד גמירת הדעת... מטבע הדברים קשה לראות שתיקה כמעידה בפני עצמה על גמירת דעתו של השותק... ...שתיקה כשלעצמה היא, אם כן, ניטרלית, אך נתונים נוספים המצביעים על גמירת דעתו של הניצע עשויים להעניק לה משמעות פוזיטיבית." (ג' שלו, דינים חוזים, עמ' 136). (ראה עוד לעניין זה, ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים, כרך א (תשנ"א) 223, 230). מכאן ששתיקה כשלעצמה אינה מהווה קיבול, אולם אם מצטרפות אליה נסיבות נוספות, ניתן להסיק כי הניצע גמר בדעתו לקבל את ההצעה. על גמירת הדעת נאמר כי: "...כתנאי גמירת הדעת באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה... גמירת הדעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. ...מבחן גמירות הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה..." (ג' שלו, דינים חוזים, עמ' 85-89). ועוד נאמר בעניין זה כי: "כאשר הטקסט אינו מספיק לקביעת אומד הדעת, ניתן להיעזר גם במקורות חיצוניים, המוכיחים "נסיבות" שבהצטרפן לטקסט הן מצביעות על אומד דעתם של הצדדים." (ע"א 5597/90, מזל כהן נ' תקליטי סי.בי.סי.אס בע"מ, פ"ד מז(3), 212, 218). יוצא איפוא, כי אין להסיק מהעדר תגובתו של ב"כ המשיב על הסכמתו להצעה אלא אם העידו הנסיבות החיצוניות על גמירת דעתם של שני הצדדים להתקשר בחוזה הנדון. לאור השתלשלות העניינים בתיק זה ובמיוחד לאור חוסר הבהירות שבמכתב של 27.6.94, נחה דעתי כי התנהגותו של המשיב איננה מעידה על גמירת דעתו להתקשר בחוזה. שכן, אם אכן, גמר המשיב בדעתו להתקשר בחוזה המוצע על ידי המערערים, טבעי היה שהוא יביא את הסכמתו זו על הכתב, וטבעי אף יותר שב"כ המערערים עצמו יעמוד על הצורך והחיוניות שבהעלאת ההסכמה הנטענת על הכתב, במיוחד כאשר עניינו הוא בהתקשרות בין שני עורכי דין ובעניין שהיו בו התכתבויות רבות, ומגעים לא מעטים ומו"מ ממושך, מה גם שהסכום נשוא המחלוקת איננו סכום של מה בכך. משמע, קשה להאמין כי אם אכן הגיעו הצדדים להסכם כנטען ע"י ב"כ המערערים אחרי מו"מ ממושך, ב"כ המערערים לא טרח להעלות את הסכמתו של ב"כ המשיב על הכתב. בנוסף, עצם עובדת פרסום המכרז ע"י ב"כ המשיב, וקבלת מספר הצעות מחיר בתגובה, מעידים בבירור על כך שהמשא ומתן שהתנהל, ואין חולק על קיומו של מו"מ כזה אפילו לעניין סגירת כל חובותיהם של המערערים, לא הניב פירות ושההסדר הסופי לפיו שילמו המערערים 530,000 ש"ח לא היה תוצר של הסכם אלא תגובה להצעת ראש ההוצל"פ לפדיון המשכון במחיר שהוא עצמו קבע, ותו לא. ומה עוד, שאפילו עדותו של מר דוד זוהר, עליה סמך ב"כ המערערים, פועלת לטובת המשיב. במה הדברים אמורים? מר דוד זוהר בסעיף 5 לתצהירו אומר: "למר משה אסאו נאמר כי אם הצליח לגייס את הסכום הנ"ל יעשו באי כח הבנק מאמץ כדי לשכנע את הנהלת הבנק לסגור את כל חובות משה אסאו ולסגור את התיק." מכאן עולה כי כל הסדר בעניין הנדון מותנה בהסכמת הבנק, ושב"כ המערערים היה מודע לתנאי זה ולפיכך, היה על ב"כ המערערים לדאוג לכך שהסכמת הבנק תושג, ובמקרה שהושגה, היה עליו לוודא שהסכמה זו תהיה ברורה ותעוגן בכתב. גם מכתבה של עו"ד סלע מיום 24.10.94 אין בו, לדעתי, כדי לחזק את גירסת המערערים, כטענתם, שכן מכתב זה מתייחס לתיק המימוש שאכן נסגר בעקבות תשלום סך 530,000 ש"ח, כך שאין מקום להיאחז במכתב זה כאילו שהוא מעיד על סגירת כל הפרשות וכל החובות שיש למערערים כלפי הבנק. לאחר ששקלתי את העניין על כל היבטיו, נחה דעתי כי אין נסיבות העניין מעידות על גמירת דעתו של המשיב להתקשר בחוזה הנטען, מכאן שאין לראות בשתיקתה של ב"כ המשיב כמעידה על הסכמה כאשר לא ניתן להסיק מהנסיבות הנוספות על גמירות דעתו של המשיב לקבל את ההצעה. לפיכך, מקובלת עלי קביעתו של ראש ההוצאה לפועל, לפיה: "בעניננו אין דבר מה נוסף שיתמוך ב"שתיקת" כונסת הכנסים, נהפוך הוא הדבר, כל הנסיבות יש בהם כדי להעיד על חוסר הסכמה: כשלון המו"מ שהיה, אין ב- מב12/ כל "הצעה" כי אם פניה לראש ההוצל"פ לאור החלטה שניתנה, כונסת הנכסים כלל אינה הנמען בו..." במקרה שבפני לא מצאתי כל פגם בהחלטת ראש ההוצאה לפועל המנומקת היטב. המערערים לא הצליחו להרים את נטל השכנוע ולהוכיח באמצעות ראיות ברורות את קיומו של הסכם מחייב הפוטר אותם מתשלום סכום פסק הדין שהוגש לביצוע במסגרת תיק הוצל"פ 02-10234-95-6. לעניין טענת המערערים כי מערער מס' 1 שילם כספים העולים על קרן החוב. טענה זו לא נטענה בפני ראש ההוצאה לפועל ונטענה בפני בפעם הראשונה. כלל הוא, שטענה אשר לא נטענה לפני הערכאה הדיונית, אין זכות לטוענה לפני ערכאת הערעור אלא במקרים חריגים (ע"א 4646/90 אריה בר חן נ' מנחם שמעון, פ"ד מו(5) 798, 807. ע"א 2821/90 אמיר שומרוני נ' אליעזר רוזנבלום, פ"ד מז(1) 201, 208). בעניננו אין טעם המצדיק לסטות מכלל זה. אי לזאת ולאור האמור לעיל, הנני קובע כי החלטתו המנומקת היטב של ראש ההוצאה לפועל, הינה מקובלת עלי ולא מצאתי כל מקום להתערב בה. סוף דבר, החלטתי לדחות את הערעור. אני מחייב את המערערים לשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ש"ח + מע"מ. טענת פרעתיהוצאה לפועל