פסק דין 1. הנתבעת ניהלה בסניף רזיאל של התובע (להלן: "הבנק") - חשבון עו"ש מס' 176257 (להלן: "החשבון"). בתחילת שנת 95 חתמה הנתבעת לטובת יונה שמעוני ז"ל (להלן: "שמעוני"), מי שהיה חברה לחיים ואבי שני ילדיה, על ייפוי כוח שהסמיך אותו לפעול בחשבון. 2. החשבון צבר יתרות חובה. יצויין כי ביום 20.3.95, כאשר החשבון הגיע ליתרת חובה של 94,569 ש"ח, חתם שמעוני על כתב ערבות אישית על סך 100,000 ש"ח לחובות בחשבון. ביום 27.3.95 המחה שמעוני לטובת הבנק סך 150,000 ש"ח מתוך כלל הכספים שתבע שמעוני מבנק לאומי לישראל. התביעה הנ"ל נמחקה, והבנק לא קיבל מאומה בקשר עם המחאה זו. 3. הבנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבעת ונגד שמעוני שערב, כאמור, לחובות בחשבון. שמעוני נפטר לאחר הגשת תביעה זו, והתביעה כנגד הנתבעת היא נשוא הדיון דנן. 4. לנתבעת ניתנה רשות להגן מכוח החלטתה של כב' השופטת אחיטוב מיום 25.2.97. בהחלטה זו פורטו טענות הנתבעת כנגד התובענה - הנתבעת טענה לרשלנות הבנק בכך שלא הסביר לה במידה הדרושה את משמעות חתימתה על יפוי הכוח לטובת מר שמעוני. כן טענה הנתבעת כי סגן מנהל סניף הבנק הבטיח לה כי לא יאפשר למר שמעוני, מיופה הכוח, למשוך מהחשבון יותר מאשר עד גובה סכום המשכורת שהכניס מר שמעוני לחשבון. עפ"י הטענה חרג הבנק מהבטחה זו, ונתן למר שמעוני אשראי בחריגה מסמכות. העניינים העיקריים השנויים במחלוקת בין הצדדים ושביחס אליהם ניתנה לנתבעת רשות להגן הינם, אם כן, נסיבות חתימתה של המבקשת על יפוי הכוח, פרשנותו של ייפוי הכוח והשאלה האם חרג מיופה הכוח - מר שמעוני - מההרשאה שניתנה לו ע"י הנתבעת. עניינים אלה ועניינים נוספים שהתעוררו במהלך הדיון יידונו להלן. פרשנות יפוי הכוח: האם מדובר בייפוי כוח מוגבל 5. הנתבעת טענה כי ביפוי הכוח היא התכוונה להגביל את מר שמעוני, באופן שהוא יהיה רשאי למשוך מחשבונה סכומים עד גובה סכומי הכסף שהוא יקבל מהביטוח הלאומי, ואשר יופקדו בחשבון. לעניין זה טוענת המבקשת הן כי הדברים הנ"ל נאמרו על ידה לסגן מנהל סניף הבנק בעל פה, והן כי לא הבינה את נוסח ייפוי הכוח שעליו חתמה, שכן ייפוי הכוח כתוב בשפה מסובכת, והוא נחתם על ידה שלא בסניף הבנק. אני סבורה כי מייפוי הכוח עולה כי איננו מוגבל, וכן כי הנתבעת לא הוכיחה שהוסכם בינה לבין הבנק כי מר שמעוני יוגבל בפעולותיו כמיופה כוחה. 6. הנתבעת אינה חולקת על כך כי חתמה על יפוי הכוח. היא גם מודה כי כאשר חתמה על ייפוי הכוח - ידעה את מהות המסמך והבינה כי מדובר בייפוי כוח. הנתבעת העידה בתצהירה כי "המנוח הביא לביתנו מסמך שהינו יפוי כוח מהבנק וביקש ממני לחתום עליו... ברצוני להדגיש כי אני הסכמתי לקבלת ומשיכת כספי הביטוח הלאומי בלבד" (ס' 7-8 לתצהיר הנתבעת). אין ספק כי ייפוי הכוח, על פי לשונו - אינו מוגבל - אלא מדובר בייפוי כוח כללי, לפיו יפתה הנתבעת את כוחו של המנוח "בלי כל סייג והגבלה" לחתום בשמה ולתת הוראות לבנק בקשר עם חשבונה. 7. הנתבעת טוענת, כאמור, כי בהיותה אשה פשוטה וחסרת השכלה, לא הבינה את משמעות הדברים, שצויינו ביפוי הכוח במפורש. ואולם, עפ"י ההלכה הפסוקה, הטענה לפיה אדם לא קרא מסמך עליו הוא חתום ולא הבין, לכן, את פרטיו, אינה טענה שיכולה לעמוד לו. הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תוכנו של המסמך עליו הוא חותם. החריג היחידי לכך הינו מקום בו החותם "הונע לחשוב כי המסמך הינו בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר", אך הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של המסמך עליו הוא חותם (ר' ע"א 779/87 בליט נ. בנק לאומי לישראל פ"ד מ"ד (3) 303, וכן ע"א 325/88 טוויל נ. בית מנוחה לזקנים פ"ד מ"ד (1) 341). 8. בענייננו, מאחר שהנתבעת היתה מודעת למהות הבסיסית של המסמך - ייפוי כוח למר שמעוני - אין היא יכולה להשמע בטענה כי לא קראה ולא הבינה את תוכנו. 9. הנתבעת הוסיפה וטענה כי מספר ימים לאחר שחתמה על יפוי הכוח, שוחחה עם סגן מנהל סניף הבנק והבהירה לו כי חתמה על המסמך לצורך כך שהמנוח יקבל את כספי הביטוח הלאומי שיופקדו עבורו בחשבונה, ולצורך זה בלבד (ר' ס' 9 לתצהיר הנתבעת). טענה זו הוכחשה ע"י עד התביעה מר עדתו, שהצהיר כי הנתבעת לא סייגה ולא הגבילה את ייפוי הכוח בשום צורה שהיא, לא מראש ולא בדיעבד (ס' 8 לתצהיר ע.ת. 1). 10. מבין שתי הגרסאות, אני מעדיפה את גרסתו של ע.ת. 1. הטעם המרכזי לכך הינו התנהגות הנתבעת לאחר שלטענתה הודיעה לע.ת. 1 על הגבלת ייפוי הכוח. כך, אין חולק שהנתבעת ידעה במהלך התקופה בה נצברו בחשבון יתרות חובה, כי החשבון נמצא בחריגה (כפי שיובהר, חלק מהחריגה נובעת גם מפעולות של הנתבעת עצמה). בס' 10 לתצהיר, מצהירה הנתבעת: "כעבור כחודשיים התקשר אלי אבי (ע.ת. 1) והודיע לי כי החשבון נמצא בחריגה של כ20,000- ש"ח. השבתי לו כי הדבר לא יתכן מאחר ואין לי מסגרת אשראי, אבל אבי אמר לי שאין לי מה לדאוג כי הוא סומך על המנוח". 11. מהאמור לעיל בתצהיר הנתבעת עולה כקודם כל, כי הנתבעת לא טענה בפני ע.ת. 1, גם לטענתה, כי המנוח חרג מהסמכתה בייפוי הכוח, שע.ת. 1 ידע עליה. לו אכן היתה מתנהלת שיחה בין הנתבעת לבין ע.ת. 1 - כפי שהנתבעת העידה, אין ספק כי כאשר היה נודע לנתבעת על כך שהמנוח משך כספים מעבר לכספי הביטוח הלאומי שקיבל - היא היתה מציינת בפני ע.ת. 1 את ההגבלה על ייפוי הכוח. ואולם, כאמור, גם לגרסתה שלה לא טענה הנתבעת בשיחתה עם ע.ת. 1 כי ייפוי הכוח הוגבל. 12. יתרה מזאת, מהאמור בס' 10 הנ"ל לתצהיר, עולה כי טענת הנתבעת כלפי הבנק איננה ולא היתה טענה ביחס לחריגה של המנוח מהרשאה. הטענה הינה למעשה ביחס לכך שהבנק איפשר לנתבעת ולמנוח למשוך אשראי מהחשבון למרות שלא היו להם בטחונות. טענה זו הינה, כמובן, טענה שונה, והיא תידון להלן. 13. עוד יצויין כי מקובלות עלי בהקשר זה גם טענותיה הנוספות של ב"כ הבנק בסיכומיה, לפיה עולה מתצהירו של ע.ת. 1 ומעדותו, כי הגבלת ייפוי הכוח באופן לו טענה הנתבעת, אינה אפשרית - שכן לא ניתן כלל לאפשר מתן ייפוי כוח בחשבון שיתייחס לאפשרות פעולה של מיופה הכוח רק בסכומים מוגדרים ולא בסכומים אחרים, מה עוד שלא ניתן לזהות האם הסכומים הנמשכים הם אכן סכומים מכספי ביטוח לאומי אם לאו. 14. סיכומה של נקודה זו, בייפוי הכוח לא הגבילה הנתבעת את המנוח ביחס לפעולות שהוא היה רשאי לבצע בחשבון. לכן, לא ניתן לקבוע כי המנוח חרג מההרשאה שניתנה לו. מצג של שליחות 15. למעלה מהצורך יוער כי אף לו היה מוכח כי במסגרת היחסים בין הנתבעת למנוח, הוסכם ביניהם כי סמכותו לפעול בחשבון מוגבלת לסכומי הכסף שיקבל מהביטוח הלאומי, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. זאת משום שכלפי הבנק הציגה הנתבעת מצג של הרשאה. שליחות הינה קטגוריה אובייקטיבית, שיכולה להווצר כתוצאה מהתנהגות השולח כלפי צד שלישי. 16. לעניין זה נפסק כי ככל שמערכת היחסים בין השולח לשלוח הינה מערכת הדוקה יותר, הרי שהמצג המועבר לצדדים שלישיים הינו, על פניו, מצג של הרשאה, הווה אומר מצג על פיו כל אחד מהצדדים פועל, לכאורה, במסגרת הרשאת הצד האחר. כך, בקרב בני זוג קירבת היתר ביניהם מהווים ראיה לקיום הרשאה, כשהצד השלישי יודע על הסטטוס המשותף להם. (ר' ע"א 1286/90 בנק הפועלים נ' ורד הלבשה ואח', פד"י מח'(5) 799). אמנם, בפסק דין ורד הלבשה הנ"ל מצויין כי על הבנק, כגוף מקצועי, מוטל לבדוק היטב את הרשאת השלוח, שמן הראוי שהיא תהיה מפורשת וכתובה. אולם בענייננו, ההרשאה אכן היתה מפורשת וכתובה ביפוי הכוח. 17. בנוסף, הנתבעת היתה בת זוגו של השלוח - מר שמעוני. ע.ת. 1 אף העיד כי קיבל רושם שהנתבעת ומר שמעוני נשואים. מדובר, אם כן, במערכת יחסים קרובה, המהווה, ככלל, ראיה לקיום הרשאה. הנתבעת נהגה כמי שנתנה הרשאה לשמעוני, באופן שהצדיק מסקנה כזו של הבנק. כך, פקיד הבנק יידע את הנתבעת במהלך התקופה בה היה החשבון פעיל על הפעולות שבוצעו בו, ועל החריגה מהאשראי. ע.ת. 1 העיד (סעיפים 19-20 לתצהירו ועמ' 7 לפרוטוקול, שורות 24-28) כי היה עם הנתבעת בקשר פעמיים בשבוע כאשר החשבון נכנס ליתרת חובה גבוהה, וכך גם אישרה הנתבעת עצמה בעדותה - "אני התקשרתי לאבי או שאבי התקשר אלי, ואמר לי שאני במינוס ושהוא מחכה שיכנס ביטוח לאומי ..." (עמודים 10-11 לפרוטוקול, שורות 26-28, 1-2 בהתאמה). לכן, בהעדר טענה מטעם הנתבעת בתקופה הרלוונטית ביחס לחריגת שמעוני מהרשאה, ניתן לקבוע כי לא היתה חריגה כזו, או לפחות כי הבנק רשאי היה להניח כי הנתבעת מסכימה לפעולותיו של שמעוני בחשבון (ר' לענין זה ת.א. 41157/96 שמואלי נ. כהן (דינים שלום, כרך י"ד). 18. לעניין זה יוער עוד כי הנתבעת מעולם לא פנתה לבנק בדרישה לבטל את יפוי הכח, גם בתקופה בה גם לטענתה היתה מודעת ל"חריגה" ממנו (השווה לענין זה ת.א. (ת"א) 1226/89 ברונר נ. בנק המזרחי המאוחד, פ"מ נ"א (2) 343, בו התובעת טענה כי הוטעתה בחתימה על מסמכים, ובימ"ש הדגיש את החשיבות בכך שפעלה ללא שיהוי מרגע שגלתה את טעותה). מתן אשראי חרף העדר בטחונות 19. כפי שצויין בפסק דין זה לעיל, אני סבורה כי מעדותה של הנתבעת בחקירתה הנגדית, עולה כי טענתה המרכזית כנגד הבנק ביחס לחוב בחשבון הינה כי הבנק אפשר לחשבון לצבור יתרות חובה גבוהות, למרות שלא היו בחשבון בטחונות. כאשר הנתבעת הופנתה בחקירתה הנגדית לייפוי הכוח, היא מבהירה את האמור בו לפי הבנתה באותה עת: "אם יש מה לקחת אז שמעוני יכול לקחת, ואם אין אז אין ממה. אין לי מסגרת ואין לי בטחונות". (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 1-3). ובהמשך: "ידעתי שאין לי מסגרת, ואז לא יתנו כסף". (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 5). ובמקום אחר: "הייתי שקטה כי לא היו לי בטחונות, ולא היה מה לקחת ממני" (עמ' 13 שורה 23). 20. טענה זו הינה טענה שונה מהטענה שבגינה ניתנה לנתבעת מלכתחילה רשות להגן. עפ"י טענה זו, הנתבעת הסכימה למעשה ששמעוני יפעל בחשבון ללא הגבלה, בכפוף לכך שהבינה כי לא ינתן לה אשראי בחשבון כי "לא היתה לה מסגרת". מהאמור לעיל עולה כי אף לו היתה מתקבלת טענתה העובדתית של הנתבעת לפיה פקיד הבנק לא הסביר לה את משמעות ייפוי הכוח, לא היתה לכך משמעות. זאת, משום שגם לו היה ניתן לה הסבר מלא בדבר יפוי הכח ומשמעותו, היא היתה חותמת על ייפוי הכוח, תוך הנחה שלא ינתן לה אשראי, שכן אין לה בטחונות. מכאן, שאין קשר סיבתי בין העדר ההסבר על יפוי הכח לבין חתימת הנתבעת עליו, וחובה נשוא התביעה דנן. 21. טענת הנתבעת ביחס להעדר בטחונות חורגת מההחלטה בדבר מתן הרשות להגן (עובדה שדי בה כדי לדחות את הטענה), ומעבר לכך - אין לקבל את הטענה גם מטעם נוסף. הנתבעת ידעה, כאמור, במשך התקופה בה צבר החשבון יתרות חובה, כי החשבון נמצא בחריגה, ואף על פי כן לא פעלה - כפי שיכלה - על מנת לעצור את הפעילות בחשבון. כך, כאמור, ע.ת. 1 הודיע לנתבעת מידי פעם על החריגות, ולמרות שידעה שהחשבון "במינוס גדול", היא עצמה המשיכה לתת שיקים - לטענתה שכן "פחדה משמעוני וסמכה על ע.ת. 1 שהוא יודע מה הוא עושה" (עמ' 14 שורות 26-27). הנתבעת מודה כי הוסיפה למשוך שיקים אולם "לא בסכומים אסטרונומים" וכאשר נשאלה כיצד הוציאה סכומים אלו כאשר החשבון במינוס של 120,000 ש"ח השיבה- "הבנק ממשיך לתת, הבנק היה צריך להגביל אותי" (עמ' 12 שורות 21-22). 22. בנסיבות אלה, אינני סבורה כי היתה קיימת חובה של הבנק שלא לאפשר לנתבעת להגדיל את יתרת החובה בחשבון, רק על מנת להגן על הנתבעת. הטענה של לקוח של בנק לפיה הבנק צריך היה להפסיק לתת לו אשראי כדי להגן על הלקוח הינה טענה בעייתית. הבנק, בנותנו אשראי ללקוחותיו, מביא בחשבון את שיקוליו שלו לגבי סכויי הגביה - וכפי שנראה בעניין דנן ניסה הבנק במידה מסוימת להגן על עצמו. אולם, אינני סבורה כי יש להטיל על הבנק, במסגרת שיקוליו בהקשר זה, גם חובה לשקול את טובת הלקוח, ודאי לא כאשר הלקוח מודע ליתרת החובה ההולכת וגדלה, ואינו פועל כדי להפסיקה, וכאשר הבנק דואג ליידע את הלקוח בענין מצב החשבון. 23. בנוסף ולמעלה מן הצורך יוער, כי הבנק אכן ניסה לדאוג (משיקולים שלו) לאפשרות שלו לגבות את יתרת החוב שנוצרה בחשבון. לצורך כך הוחתם שמעוני על ערבות אישית לחשבון, והוא אף המחה זכויותיו בתביעה שהגיש נגד בנק לאומי - לטובת הבנק. הבנק התקשר למוסד לביטוח לאומי לברר שעתידים להגיע כספים, דיבר עם רו"ח של שמעוני ועורך דינו, ובירר את סיכויי התביעה נשוא המחאת הזכות (ר' עמ' 5 לפרוטוקול שורות 20-22). הנתבעת טוענת כי הבנק לא עשה את מירב הבדיקות הנדרשות לוידוא מימוש הבטחונות הנ"ל, כי לא היה צריך לסמוך על חסנו הכלכלי של שמעוני, ועל המחאת החוב - שבדיעבד הסתבר כי לא הועילה לבנק כלל, ביחוד כאשר שמעוני משך כספים מהחשבון על סמך הרשאה, כאשר סכום ההפקדות בחשבון ירד בהתמדה. הנתבעת טוענת כי הבנק הפר את חובת הזהירות החלה עליו כלפי הנתבעת. 24. כידוע, כתוצאה מהסתמכותו של הבנק על הבטחונות הנ"ל נגרם נזק קודם כל לבנק - אשר מתקשה עתה לגבות את החוב דנן. כאמור, אינני סבורה - אף בהנחה שהבנק הסתמך על שמעוני שהיה "משענת קנה רצוץ" - כי יש לזקוף עניין זה לחובתו, במסגרת יחסיו עם הנתבעת, בשל כל הטעמים שפורטו לעיל. איני מוצאת לנכון שבנסיבות אלו קמה חובת זהירות של בנק כלפי לקוחו ליטול בטחונות על מנת להקטין את הסיכון של הלקוח בשל משיכותיו מהחשבון, כל עוד הלקוח מודע למשיכות וליתרת החוב שלו. פס"ד פרוסט 25. ב"כ הנתבעת הפנתה את בימ"ש להלכת פסה"ד בענין פרוסט - קוסטמן (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ. פרוסט קוסטמן ואח', פ"ד מ"ז (5)3). בפס"ד פרוסט הנ"ל נקבע כי קיימת חובת זהירות של בנק כלפי לקוחו שנתן לאחר יפוי כח כללי לאחר לפעול עבורו בחשבון. דעת הרב קבעה כי הבנק הפר בנסיבות אותו ענין את חובתו כלפי הלקוח, מר כחולי, בכך שלא ברר עימו האם הפעולות שנעשות על ידי מיופה כוחו, מר פרוסט, הינן בידיעתו ובהסכמתו. אני סבורה כי פסק דין פרוסט ניתן לאבחון בענייננו, שכן העובדות בו הינן שונות לחלוטין בנושאים מהותיים. 26. כך, בין היתר, בענין פרוסט, היה מיופה הכח, מר פרוסט היה בנה של בת זוגו לחיים של השולח מר כחולי (יחסים פחות קרובים מאשר בין שמעוני לנתבעת, שהיו בני זוג שחיו יחד במשק בית משותף). בנוסף, בענין פרוסט העובדות "זעקו" לכך שפרוסט מנצל את כספיו של כחולי למען ענינים ואינטרסים שלכחולי אין בהם כל חלק. בנוסף, נקבע כי כחולי ביקר בבנק לעיתים מזומנות והתענין בחשבונותיו "הרגילים", ולא התענין כלל בחשבונות שפרוסט פתח מכח יפוי הכח. לפיכך- מבחינתו של הבנק, די היה בשאלה או בירור קצר על מנת שמר כחולי יועמד על מצב הדברים. לו מצב הדברים היה ידוע למר כחולי, הוא היה מעמיד את הבנק על טעותו - ולכן הבנק התרשל. 27. בענייננו, לעומת זאת, הנתבעת היתה מודעת, כאמור, מודעות מלאה ושוטפת לפעילות בחשבון (ר' עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 6-7). היא עצמה היתה פעילה בו וגם היא משכה ממנו כספים. שמעוני לא ניצל אותה, שכן הוא עצמו ערב לחשבון באופן אישי ולולא היה נפטר - היה נדרש, כמובן, לכסות את יתרת החוב בחשבון בעצמו מכח ערבותו. לכן - לא ניתן ליישם, לדעתי, את הלכת פסה"ד פרוסט, שניתן על רקע הנסיבות הקיצוניות שלו. 28. יוער כי מעדותה של הנתבעת עולה כי שמעוני איים עליה, וכי היא פחדה ממנו, וזוהי הסיבה שבשלה המשיכה לתת שיקים גם כאשר החשבון היה במינוס גדול. כמו כן טענה כי ספרה על דבר האיומים לע.ת 1, ובקשה ממנו שלא יכבד את השיקים. טענות אלה הינן טענות שהנתבעת לא קבלה בגינן רשות להגן, והן לא באו, לכן, לידי ביטוי בסיכומי ב"כ הנתבעת. לכן, אינני רואה מקום להתייחס אליהן (מה עוד שאינני סבורה כי הנתבעת לא הוכיחה שפעולותיה המשפטיות נעשו בנסיבות שיש בהן כדי לשלול את תוקפן). 27. לכן, ובשל כל הטעמים שלעיל, אני סבורה כי הנתבעת לא הוכיחה את טענות ההגנה שלה. הבנק הוכיח את טענותיו, ולכן אני מקבלת את התביעה במלואה ומחייבת את הנתבעת לשלם לבנק את הסכום המפורט בסע' 8 ו - 10 לכתב התביעה, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ. בנקמסמכיםחשבון בנקייפוי כוח