פסק דין 1. התובע (להלן: "הבנק") הגיש כנגד הנתבע תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום יתרת חובו של הנתבע כלפי התובע בחשבון הנתבע. לנתבע ניתנה רשות להגן (בישיבת יום 13.12.98) ובהמשך אף הוגש מטעמו כתב הגנה ותביעה שכנגד. טענת ההגנה המרכזית שבגינה ניתנה לנתבע רשות להגן היתה הטענה לפיה חובו של הנתבע לבנק (שנבע משתי הלוואות שהבנק העמיד לו), הומחה לבקשת הבנק ובהסכמתו, לחברה בשליטת הנתבע בשם ס.פ. רכב בע"מ (להלן: "רכב"). משעה שהחוב הומחה, אין הנתבע חייב עוד לבנק בגינו, ורכב היא החייבת לשאת בפרעון החוב. בנוסף, לטענה זו (שהוותה גם את הבסיס לתביעה שכנגד), טען הנתבע מספר טענות נוספות כנגד פעולות שעשה הבנק בחשבונו לטענתו שלא כדין. טענות הנתבע יידונו להלן. העובדות 2. בבנק התנהלו 4 חשבונות שנחשבו כ"קשורים" - חשבון הנתבע (שיכונה להלן גם: "חיים") חשבון רכב, חשבון אחיו של הנתבע - מר רוני שטנגר (להלן: "רוני"), וחשבון חברה שרוני הוא מנהלה - ס.ב.פ. חלפים (להלן: "חלפים"). כאמור, ארבעת החשבונות הוגדרו כ"חשבונות קשורים" משום שהיו לבעליהם ערבויות צולבות זה לזה, ומשום שהם החזיקו בטחונות זה עבור זה. עד שנת 96 הבנק התייחס לחשבונות כמקשה אחת מבחינת ה"אובליגו", כאשר ב96- החשבונות הופרדו מבחינה טכנית, אך נותרו "קשורים" (ר' עדות ע.ת. 1 עמ' 5 שורות 16-17). 3. אין חולק כי בשלב מסוים נמסרו ע"י הבנק לנתבע מסמכים שהוכנו ע"י הבנק לצורך המחאת חובו לחברת רכב (נספחים ט' 1 ו2- לתצהיר ע.ת. 1). מסמכים אלה הוחזרו ע"י הנתבע בשלב כלשהו לבנק, כשהם חתומים על ידיו ועל ידי רכב. הבנק לא חתם על המסמכים הללו מעולם. הנתבע טוען כי מסמכים אלה משקפים את הסכמת הצדדים ביחס להמחאת חובו לרכב וכי משעה שהמסמכים נחתמו, לא היה עוד החוב נשוא ההלוואות חוב שלו כלפי הבנק, אלא הוא הופטר מהחוב, ורכב היא היחידה שהיתה חייבת. הבנק לא היה רשאי, לכן, ממועד ההמחאה ואילך, לפעול בחשבון הנתבע כדי לגבות את החוב נשוא ההלוואות, וכל האמצעים שנקט ממועד ההמחאה ואילך לצורך כך - היו פסולים ואסורים. 4. הבנק טוען כי מסמכי המחאת החוב החתומים היוו רק הצעה של הנתבע לבנק להמחאת החוב, וכי הבנק לא קיבל את ההצעה ולכן החוב לא הומחה לרכב, והנתבע נותר חייב בגין ההלוואות לבנק. גרסאות הצדדים יפורטו להלן. 5. לגרסת הנתבע, הבקשה שחובו שלו יומחה לחברת רכב, היתה בקשה של הבנק. לגרסתו, נערכה בין קבוצת שטנגר לבין נציגי הבנק פגישה בחודש ספטמבר או אוקטובר 96. הנתבע עצמו לא היה נוכח בפגישה, והעיד עליה רוני. רוני הצהיר כי בפגישה , הועלו דרישות שונות הן ע"י הבנק והן ע"י רוני. הבנק דרש בפגישה כי חובות הנתבע יומחו לרכב, כי תועמד לנתבע הלוואה ע"ס 160,000 ש"ח לשלושה חודשים שתפרע ע"י תוכנית חסכון של הנתבע, שרכב תחתום כערבה לחובות הנתבע, וכי רוני יחתום כערב לחובות הנתבע, בערבות מוגבלת לסך של 150,000 ש"ח. מנגד, דרש רוני לטענתו כי ערבות אישית שלו ושל אשתו לחובות רכב תבוטל, וכי הוא יקבל מכתב הסכמה מהבנק לפיו על אף השעבוד השוטף יוכל להפקיד שיקים מעותדים בבנק אחר, עד סך 300,000 ש"ח. לטענת רוני, כל הדרישות הללו התקבלו. כך, הוא שוחרר מערבותו לחברת רכב, וערב אישית לחובות הנתבע עד סך 150,000 ש"ח, לנתבע ניתנה הלוואה ע"ס 160,000 ש"ח (ביום 26.9.96 - ר' ס' 8 לתצהיר ע.ת. 1). רכב חתמה כערבה לחובות הנתבע (ביום 31.10.96), ובנוסף - חובות הנתבע לבנק הומחו לרכב, וזאת ביום 23.11.96. במועד זה ניתנו הוראות קבע של רכב לבנק, שכובדו במשך תקופה מסוימת על ידי הבנק, וכתוצאה מהן נפרעו הלוואות הנתבע מחשבון רכב. 6. הבנק מציג גרסה שונה לחלוטין בכל הנוגע להמחאת החוב. לגרסתו, הנתבע הוא שביקש כי חובו לבנק יומחה לרכב, וזאת בחודש מרץ 96 או בסמוך לכך. בחודש אפריל 96 או בסמוך לכך נמסרו לנתבע טפסי ההמחאה, על מנת שהוא ורכב יחתמו עליהם. הטפסים הוחזרו על ידי הנתבע לבנק רק בסמוך לסוף חודש דצמבר 96, ואז היה על הבנק לאשר את הבקשה ולקבלה. הבנק החליט לסרב לאשר את הבקשה, בשל הגריעה במצבת הבטחונות של הנתבע, והחשבונות הקשורים, בשל כך שחשבונו של הנתבע היה במשך זמן רב ביתרות חובה חריגות, ומשום שהנתבע לא פרע את ההלוואה שניתנה בחשבונו ממקורות חיצוניים, בניגוד להבטחותיו. לכן, משלא קיבל הבנק את בקשת הנתבע, לא הומחה חובו לרכב. באשר לפגישה בחודש 9-10/96 שרוני התייחס אליה בתצהירו, ע.ת. 1 לא חלק על כך שהיא התקיימה. לטענתו הבנק יזם אותה כדי "להעמיד לסדר את חשבון חיים" (עמ' 6 שורות 19-20). אין קשר בין פגישה זו לבין המחאת החוב הנטענת. כל אחד מהצדדים פרט בתצהיריו ובסיכומיו אינדיקציות שונות התומכות בגרסתו. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי מחומר הראיות בכללותו עולה כי יש להעדיף את גרסת הבנק ביחס לנסיבות ההמחאה, ולקבוע כי לא בוצעה המחאת החוב הנטענת ע"י הנתבע. מי יזם את המחאת החוב? 7. כעולה מהאמור לעיל, אחת המחלוקות המרכזיות ביחס להמחאת החוב מתייחסת לשאלה מי יזם אותה. לגרסת הנתבע, מדובר בבקשה של הבנק, שהעביר לו את מסמכי ההמחאה שנוסחו על ידו כהצעה. לכן, כאשר נחתמו המסמכים על ידי הנתבע וע"י רכב - קובלה ההצעה והושלם ההסכם. לגרסת הבנק מדובר בבקשה של הנתבע, הבנק נסח את המסמכים שנחתמו ע"י הנתבע ורכב - כבקשה של הנתבע שהועברה לאישור מנהלת הסניפים של הבנק. רק לו היה ניתן אישור כזה - היה הבנק מקבל את הבקשה, ומשלא ניתן - לא היה קיבול ואין, לכן, הסכם בין הצדדים. 8. השאלה של היוזמה לבקשת ההמחאה צריכה להיות מוכרעת, לדעתי, בין היתר עפ"י המניעים העסקיים והכספיים הסבירים של הצדדים, שהיו עשויים להנחות אותם בפעולותיהם ביחס לחשבונות של קבוצת שטנגר. לא מצאתי בחומר הראיות נימוק והסבר לטענת הנתבע לפיה הבנק ביקש ממנו שחובו יומחה לרכב. בסיכומי ב"כ הנתבע נטען כי דרישת הבנק להמחאת החוב נבעה מכך שלרכב היו "יותר ערבים בעלי בטחונות נזילים" מאשר לנתבע. גרסה זו לא פורטה. היא גם אינה מסתברת מחומר הראיות. כאמור, רכב חתמה בעצמה כערבה לחובות חיים, ביום 31.10.96. לעומת זאת, אחד הערבים לחשבונה של רכב, רוני, ביטל בהסכמת הבנק את ערבותו לרכב. לערב זה היו בטחונות (שהבנק אף מימש אותם - כפי שיתואר להלן). לא ניתן נימוק אחר שיצדיק או יבהיר מדוע יבקש הבנק להמחות את חובו של הנתבע לרכב. 9. נהפוך הוא, מחומר הראיות עולה סיבה אפשרית לבקשתו של הנתבע להמחאת החוב. כאמור, ערבותו של רוני ואשתו לרכב בוטלה, בהסכמת הבנק (משום שרוני טען כי בזמנו הם הוחתמו עליה שלא כדין). לכן, מבחינת קבוצת שטנגר היתה עדיפות לכך שחובו של הנתבע (שהוא ורכב ממילא ערבים זה לזה) יומחה לרכב, על מנת שערבותו של רוני לא תחול על חוב זה. הדברים שנאמרו לעיל לגבי המניעים של הצדדים, באים לידי ביטוי בעמדותיהם היום - הנתבע עומד על טענתו כי ההמחאה בוצעה, והבנק חולק על כך וטוען כי הוא לא אישר את ביצועה. הנתבע טוען כי הבנק לא היה זכאי להשתמש בערבותו של רוני לפרעון החוב, שכן רוני ערב לו אישית, ומשהומחה החוב לרכב, רוני לא היה ערב לו עוד. זו היתה, אם כן, ככל הנראה המוטיבציה של קבוצת שטנגר כשביקשו את המחאת החוב, מהנתבע לרכב. 10. לכן, ולאור האמור לעיל, אני מעדיפה את גרסת הבנק לפיה הבקשה להמחאת החוב היתה בקשה של הנתבע ולא של הבנק. אינני סבורה כי הכרחי לקבוע ממצא ביחס לשאלה האם הנתבע ביקש כי החוב יומחה עוד במרץ 96 (גרסת הבנק) או שמא רק בספטמבר - אוקטובר 96 (כגרסתו). יוער רק כי גרסת הבנק בהקשר זה מבוססת על מסמכים שע.ת. 1 טוען שראה. כך או אחרת, לאחר שהנתבע ביקש שהחוב יומחה, הוכנו ע"י הבנק הטפסים הרלוונטים לצורך ביצוע אפשרי של ההמחאה. שמסירת הטפסים הללו לנתבע לא היתה, אם כן, הצעה של הבנק לנתבע, אלא לכל היותר הזמנה של הבנק לנתבע להציע הצעה בעניין זה, ע"י הגשת המסמכים החתומים על ידיו וע"י רכב. לאור העובדה כי מדובר בבקשה של הנתבע, ובהצעה שלו לבנק, סבירה עמדת הבנק לפיה אישור המוסדות הרלוונטיים בבנק (מנהלת הסניפים) היה צריך להנתן כתנאי לקיבול ההצעה של הנתבע ע"י הבנק. משלא היה קיבול - לא נקשר הסכם ההמחאה, ובהקשר זה מקובלת עלי טענת הבנק לפיה הבנק לא היה צריך להודיע כי הוא מסרב להמחאת החוב - אלא שכל עוד לא הודיע על הסכמתו, לא נקשר הסכם בין הצדדים. מתי נמסרו המסמכים לבנק 11. שאלה נוספת שהיתה שנויה במחלוקת בין הצדדים, מתייחסת למועד בו החזיר הנתבע לבנק את המסמכים בקשר להמחאה, שהוא ורכב היו חתומים עליהם. אין חולק כי על גבי אחד המסמכים הללו - פרוטוקול האסיפה הכללית של רכב, בה אושרה המחאת חובו של הנתבע בגין ההלוואות הבנק לרכב, (נספח ט' 2 לתצהיר ע.ת 1) - מופיע התאריך של 28.12.96. הבנק טוען כי המסמך הזה, יחד עם הבקשה להמחאה (נספח ט' 1 לתצהיר ע.ת. 1), נמסרו לבנק בסמוך לאחר מועד זה. מנגד טוען הנתבע כי מסמכי ההלוואה הנ"ל הושבו על ידיו לבנק במועד מוקדם יותר (בערך באוקטובר 96). 12. אני סבורה כי הנתבע לא הוכיח את טענתו. הנתבע טען כי הפרוטוקול נערך במועד שונה ולא ביום 28.12.96, וככל הנראה תוקן התאריך ע"י הבנק. לתמיכה בטענה צרף הנתבע לתצהירו דף מדו"ח ביקורת פנימית של הבנק בו צויין "נתקבלו פרוטוקולים שתאריכיהם שונו ע"י הסניף". אינני סבורה כי די בדו"ח זה - שאיננו מתייחס לפרוטוקול דנן, כדי להביא לקביעה החמורה שהתאריך על גבי הפרוטוקול אינו משקף את המציאות. יתרה מזאת, הפרוטוקול של רכב אושר ע"י ב"כ של רכב, עו"ד טובה כגן בחתימתה, וחזקה עליה כי אשרה אותו כאשר מועד הישיבה נרשם בו (יוער כי העט בו חתמה עורכת הדין הינו בצבע דומה לזה בו נרשם התאריך, כך שיתכן שהיא אף רשמה את התאריך בעצמה). 13. מכאן, שפרוטוקול רכב אכן נערך ביום 28.12.96, ורק במועד זה אישרה רכב את ההמחאה. הטפסים המתייחסים לאישור ההמחאה נמסרו, אם כן, ע"י הנתבע לבנק לאחר יום 28.12.96, ולא קודם לכן, כפי שטוען הנתבע. הקשר בין הוראת הקבע של רכב לבין ההמחאה 14. עניין זה יש בו כדי להשליך על טענה מרכזית נוספת של הנתבע. אין חולק על כך כי ביום 29.11.96 ניתנו הוראות קבע של רכב, לתשלום לטובת הנתבע של הלוואה חודשית (נספים יב' 1-2 לתצהיר ע.ת. 1). הנתבע טען כי אישורו של הבנק להוראות הקבע האלה מהווה אינדיקציה חזקה לכך שהבנק אכן הסכים להמחאת החוב, ואף פעל על פיה. מנגד, טען ע.ת. 1 כי הוראת הקבע כלל אינה קשורה להמחאה, וכי כל לקוח יכול לתת הוראות קבע, שהבנק מכבד אותה, כל עוד יש לה כיסוי (ר' עמ' 16 שורות 8 ואילך). 15. ואכן, בהוראת הקבע כשלעצמה אין כדי להביא בהכרח למסקנה כי חובות הנתבע הומחו לרכב. מקובל עלי כי מבחינת הבנק, לא צריכה להיות מניעה לקיומה של הוראת קבע לתשלום חוב בחשבון אחד באמצעות חשבון אחר - כל עוד יש כיסוי בחשבון האחר. עם זאת, לו היתה הוראת הקבע מבוצעת בסמוך למועד בו לטענת הנתבע הבנק הסכים להמחאת החוב - יתכן שהיה בכך משום אינדיקציה רלבנטית ביחס לאומד הדעת של הבנק, שהיה צריך לבחון את משמעותה, אם בכלל, לגבי טענות הנתבע. 16. ואולם, מאחר שהוראת הקבע ניתנה בסוף נובמבר 96, אכן אין ככל הנראה קשר בינה לבין המחאת החוב, כאשר מסמכי ההמחאה החתומים על ידי הנתבע ורכב נמסרו לסניף הבנק רק בסוף דצמבר 96. אם זהו המועד בו נמסרו המסמכים החתומים ע"י הנתבע, אזי גם לגרסת הנתבע, הסכם ההמחאה הינו לכל המוקדם מסוף דצמבר 96 - ואין, אם כן, קשר בינו לבין הוראת הקבע שבוצעה קודם לכן. העדר חתימת הבנק על נספח ט' 1 17. ב"כ הבנק ציין בסיכומיו מספר אינדיקציות נוספות לכך שלא היתה הסכמה של הבנק להמחאת החוב. כך, נטען כי הבנק לא חתם מעולם על המסמך נספח ט' 1 לתצהיר ע.ת. 1. על גבי המסמך הנ"ל מודפס: "אנו, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ מסכימים לביצוע המחאת החוב" ומתחת לכותרת זו הודפס "הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ". אין חתימה של הבנק מעל הכיתוב הנ"ל, למרות שמעל הכיתוב "ס.פ. רכב בע"מ" קיימת חתימה וחותמת של רכב. 18. ב"כ הנתבע, שהיתה מודעת לבעייתיות זו שבהעדר החתימה, ניסתה להתמודד איתה. היא טענה כי ישנם מסמכים רבים המנוסחים כבקשה של הלקוח לבנק, ומחייבים את הבנק אף ללא חתימה של הבנק. עפ"י הטענה, אחד מהמסמכים עליו מתבסס הבנק בתביעה דנן, נספח א' 2 לתצהירו של ע.ת. 1 (תוספת לחוזה דביטורי כללי), הוא מסמך שלא נחתם על ידי הבנק, למרות שקיים על גביו מקום לחתימתו. אף על פי כן, הבנק ראה מסמך זה כמחייב את הצדדים. 19. אכן, העדר חתימה של הבנק על הנספחים ט' 2 אינו מהווה אינדיקציה חד משמעית לכך שהצדדים לא הסכימו להמחאת החוב. הסכם המחאה אינו חייב הרי להערך בכתב, וניתן להסכים על המחאה גם בעל פה, ועל כל פנים חתימה אינה הדרך היחידה להוכיח הסכמה או קיבול. 20. עם זאת, וחרף האמור בסיכומי ב"כ הנתבע, העדר החתימה של הבנק, כשהיא מצטרפת לייתר הראיות בתיק, הינה בעלת משמעות, ויש בה כדי לחזק את הגרסה של הבנק לפיה לא ניתנה הסכמה של הבנק לבקשת הנתבע להמחאת החוב. על כל פנים, בנסיבות כאלה היה על הנתבע להוכיח שחרף קיומה של החתימה, כאשר כעולה מהטופס נדרשה חתימה של הבנק - היתה הסכמה של הבנק להמחאת החוב, וכפי שצויין לעיל - הנתבע לא הוכיח זאת. ההלוואה נותרה ע"ש הנתבע 21. בנוסף, טוען הבנק כי לו אכן היה מוסכם על המחאת חוב, והיא היתה מתבצעת, לא היה כל צורך בהוראות קבע ובהעברה מחשבון רכב לחשבון הנתבע- שכן הנתבע כלל לא היה חייב עוד, לאחר ההמחאה, לשלם לבנק תמורת ההלוואות. לכן, דווקא הוראות הקבע מעידות על כך שההלוואה היתה ונותרה הלוואה של הנתבע, היא נותרה רשומה על שמו (ועל כך אין מחלוקת), ורכב בקשה - במשך תקופה מסוימת, בהסכמת הבנק, לפרוע את ההלוואה עבורו בהוראת קבע. 22. הנתבע טען בהקשר זה, כי הבנק טען בפניו שאינו יכול, מבחינה טכנית, להעביר את רישום ההלוואות בספריו על שם רכב, אך - לטענת הנתבע - הבנק הודיע לו כי ההלוואות ירשמו כאילו הוענקו לרכב (ר' ס' 7 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). הנתבע טען כי מנוסח הוראת הקבע עולה שהמחאת החוב בוצעה, שכן מצויין בה "העברה מחשבון לחשבון". 23. אני סבורה כי מאחר שרישום ההלוואה לא הועבר על שם רכב, ומאחר שרכב לא פרעה את ההלוואה אלא רק העבירה כספים לפרעון ההלוואה שהוסיפה להיות רשומה כהלוואה של הנתבע - הנטל על הנתבע להוכיח את טענותיו לפיהן חרף הרישום בספרי הבנק, הוא לא נחשב עוד כחייב. לעניין זה, אין די ברישום הסטנדרטי בהוראת הקבע "העברה מחשבון לחשבון" ואין ללמוד ממנו כי ההמחאה בוצעה, אלא רק כי מכוח הוראת הקבע הועברו כספים מחשבון אחד - של רכב לחשבון אחר - של הנתבע. האם הובהר לנתבע כי יש צורך באישור הבנק להמחאה? 24. ב"כ הנתבע טענה בסיכומיה, כי הבנק לא הוכיח שהובהר לנתבע כי ביצוע ההמחאה מותנה בחתימת הבנק על המסמך נספח ט' 1 לתצהיר ע.ת. 1, ובהסכמת ואישור מנהלת הסניפים להמחאה. לטענתה, מאחר שהבנק טען כי פקידה בשם שרית היא שהבהירה לנתבע כי ביצוע ההמחאה מותנה באישור נוסף, היה על הבנק להעיד פקידה זו כעדה מטעמו, והמנעותו מלהעידה צריכה להיות בעוכריו. לכן, ומשלא הובהר לנתבע כי ההמחאה מותנית באישור נוסף, היה הנתבע רשאי להסתמך על מצגו של הבנק, לפיו ההמחאה בוצעה והושלמה, והתנהגות הבנק בנסיבות העניין הינה שלא בתום לב. 25. אני סבורה כי ממכלול הנסיבות שפורטו לעיל, הנתבע יכול וצריך היה להבין כי ההמחאה לא הושלמה. זאת - מאחר שהוא זה שפנה לבנק וביקש את ההמחאה, שקיומה תאם את האינטרס של קבוצת שטנגר ולא בהכרח את זה של הבנק, ומאחר והוא נדרש להחתים קודם כל את רכב ולחתום בעצמו ואז להחזיר את הטפסים לבנק, מאחר שבטופס ט' 2 היה מקום שנועד לחתימת הבנק והבנק לא חתם בו, ומאחר שבפועל לא הועברה ההלוואה על שם רכב ונותרה על שמו (ולא הובהר על ידיו מדוע "מבחינה טכנית" זה בלתי אפשרי). מעבר לכך, ע.ת.1 הבהיר בעדותו בביהמ"ש, כי לא רק הפקידה שרית הבהירה לנתבע שנדרש אישור נוסף של הבנק למסמכי ההמחאה, אלא גם הוא עצמו הבהיר אישית ש"זה כפוף לאישור המחלקה המשפטית" (עמ' 9 שורה 14 לפרוטוקול). המנעות מצרוף מסמכים ומהעדת עדים 26. ב"כ הנתבע טענה כי הבנק נמנע מלצרף מסמכים שונים שהיה עליו לצרפם, ונמנע מלהעיד עדים שונים, ויש בכך כדי להקים חזקה כנגדו, שלו היו ראיות אלה מובאות - הן היו פועלות נגדו. ב"כ הנתבע התייחסה בסיכומיה למספר מסמכים שלא צורפו: החלטת מנהלת הסניפים שלא לאשר את ההמחאה, תשובת הנהלת הבנק לפיה ההמחאה לא אושרה, מסמך המאשר כי פרעון הלוואת הגישור ממקורות עצמיים מהווה תנאי לאישור המחאת החוב, המסמך שצורף על ידי סניף הבנק בעת שנשלחו מסמכי ההמחאה החתומים למנהלת הסניפים לצורך אישורם. עד התביעה טען כי מסמכים אלה לא צורפו בהיותם מסמכים פנימיים של הבנק. אני סבורה כי ככל שמסמכים אלה היו קיימים - מוטב היה לו הם היו מצורפים. עם זאת, אינני סבורה כי די באי צירופם כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי כלעיל. בנוסף, לו היה הנתבע סבור כי מדובר במסמכים רלוונטים, היה עליו לדרוש את גלויים הספציפי ע"י הבנק, כדי שיוכל לעיין בהם ולהסתמך עליהם. 27. עוד טענה ב"כ הנתבע כי הבנק לא הזמין להעיד מטעמו עדים נוספים: הפקידה שרית, יעקב הברי שיזם את הפגישה ב9-10/96-, ומר יעקב תאט, שלטענת הבנק היה איש ההנהלה שהתנה את אישור המחאת החוב בפרעון הלוואת הגישור לנתבע ממקורות עצמיים. אני סבורה - כפי שפורט לעיל - כי חומר הראיות שהוצג, די בו כדי להוכיח את גרסת הבנק. בנסיבות אלה היה על הנתבע, אם מצא לנכון, להזמין את העדים הללו, ואין באי זימונם ע"י הבנק כדי לשנות מהמסקנה שלעיל. 28. סיכומה של נקודה זו - חובו של הנתבע לא הומחה לרכב, ולכן אינני מקבלת את טענות הנתבע ככל שהן מבוססות על ההמחאה הנטענת. 29. דחיית הטענה לגבי ביצוע המחאת החוב, משליכה על מספר טענות נוספות שהועלו ע"י הנתבע. כך, מאחר שרוני ערב לפרעון החובות בחשבון הנתבע, ומאחר שההלוואה לא הומחתה לרכב, היה הבנק רשאי לפעול למימוש ערבותו של רוני על סך 150,000 ש"ח, ולהזרים את הכסף שהתקבל כתוצאה ממימוש הערבות לכיסוי החוב בחשבון הפרטי של הנתבע, ולכיסוי החוב בגין ההלוואות. 30. ב"כ הנתבע טענה (ס' 33 לסיכומים), כי הבנק פעל שלא כדין כאשר חרף העברת הסך של 8,000 ש"ח מחשבונו של רוני עפ"י הוראות רוני, לפרעון ההלוואה, הוא לא הקטין את סכום ערבותו של רוני בהתאם. אני סבורה כי טענה זו אינה רלוונטית לתביעה דנן, שכן היא מתייחסת לטענה של רוני כנגד הבנק, ורוני אינו צד להליך זה. דברים דומים ניתן לומר ביחס לטענות שבס' 34 לסיכומים, המתייחס למערכת היחסים בין רוני לבין הבנק. 31. הנתבע טען עוד (ס' 37-39 לסיכומים), שהבנק לא הוכיח את סכום התביעה שכן מאחר שהנתבע הכחיש את היתרה הנטענת של ההלוואה, היה על הבנק להוכיח את היתרה, תוך הגשת פירוט התשלומים כראיה. לעניין זה אין די בנספח כ' לתצהירו של ע.ת. 1 שהינו דף שערוך כללי מיום 14.1.98. 32. לעניין זה מקובלת עלי טענת הבנק לפיה מכוח ס' 27 לחוזה הדביטורי, נספח א' לתצהיר ע.ת. 1, חשבונות הבנק עפ"י הרישום בספריו יחשבו כנכונים וישמשו כהוכחה לכאורה לנכונות האמור בהם. לו רצה הנתבע לכפור באמור בספרי הבנק, היה עליו להוכיח כי יתרת ההלוואה כפי שהיא נתבעת ע"י הבנק אינה היתרה הנכונה, וכי קיימת יתרה אחרת. הנתבע היה צריך להציג את דרך החישוב שלו, להבהירה בפירוט ולהוכיחה. אם לא היתה דרך החישוב של הבנק ברורה לנתבע, היה עליו לפעול במסגרת ההליכים המקדמיים על מנת לברר דרך זו - כדי שיוכל לנסות לתקוף אותה. הנתבע לא טען כל טענה לגבי תוקפם ותקופתם של ההסכמים שלו עם הבנק או של סעיפים מסוימים בהם. 33. באשר לפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי אלי הפנתה ב"כ הנתבע (ת.א. (ת"א) 1547/87) - הרי הוא ניתן לאבחון מענייננו. באותו עניין היתה מחלוקת באשר לפרשנות הסכם ההלוואה לגבי שיעור הריבית שהבנק גבה ורשאי היה לגבות עפ"י ההסכם, כאשר פקיד הבנק בחקירתו הנגדית נשאל ולא ידע לומר מהם שעורי הריבית בהם חוייבו הנתבעים. בנסיבות אלה קבע ביהמ"ש כי הבנק לא הוכיח את התביעה. בענייננו, אני סבורה כי מכוח ההסכמים עם הבנק, והראיות לגבי הרישום בספרי הבנק, שהנתבע לא סתר אותו, כי הבנק הוכיח את סכום התביעה. 34. הנתבע הגיש כנגד הבנק תביעה שכנגד. כפי שמצויין בסיכומי הנתבע, התביעה שכנגד מושתתת על גרסתו העובדתית של הנתבע לפיה החוב הומחה לחברת רכב. לטענתו, אם החוב אכן הומחה, יש לקבוע כי הבנק חייב את חשבון הנתבע בחיובי יתר בגין פרעון ההלוואות לאחר ההמחאה הנטענת. אולם, מאחר שנקבע שהחוב לא הומחה מהנתבע לרכב, נשמט גם הבסיס לתביעה שכנגד והיא נדחית. שתי הלוואות או הלוואה אחת 35. ב"כ הנתבע טענה מספר טענות נוספות ביחס לרישומי הבנק וסכום החוב, שיידונו להלן. ב"כ הנתבע טענה כי הבנק טען בכתב התביעה לקיומה של הלוואה אחת, וזאת למרות שבפועל ניתנו לנתבע שתי הלוואות. לטענתה, קיומן של שתי הלוואות נובע מהוראת הקבע שניתנה ע"י רכב לנתבע, וכן מדף החשבון שצורף ע"י הבנק (נספח יז' לתצהיר ע.ת. 1), וכן מעדות ע.ת. 1 בחקירתו הנגדית. 36. הבנק טוען כי ניתנה לנתבע הלוואה אחת בלבד, וכך העיד ע.ת. 1 בתצהירו. מאחר שהנתבע הוא הטוען כי ניתנו לו שתי הלוואות ש"הפכו להלוואה אחת" - עליו הנטל להוכיח זאת. 37. אינני סבורה כי הנתבע הרים את הנטל. העובדה שניתנו שתי הוראות קבע מחשבון רכב, אין די בה כדי להוכיח קיומן של שתי הלוואות. בנוסף, אין אינדיקציה לפיה יש מספרים שונים להלוואות שונות בבנק, ולא הוכח מה מסמלים המספרים 108 או 205, והאם אכן מדובר במספרים של שתי הלוואות שונות. 38. באשר לדף החשבון נספח י"ז לתצהיר ע.ת. 1, הרי ע.ת. 1 הבהיר בעדותו כי אין מדובר בפרעון של שתי הלוואות, אלא מדובר בהלוואה אחת עם ריבית והצמדה (עמ' 13 שורות 9-10 לפרוטוקול). עניין זה לא נסתר. על רקע זה יש להבין גם את תשובתו של העד בהמשך (עמ' 14 שורות 19-20) כאשר אינני סבורה שהעד מודה בתשובתו זו כי אכן ניתנו לנתבע שתי הלוואות ש"הפכו לאחת" (יוער כי אין מחלוקת כי בשנת 96 קיבל הנתבע הלוואה נוספת בסך 160,000 ש"ח, שנפרעה על ידו). 39. לכן, אני סבורה כי הנתבע לא הוכיח פגם ברישומי הבנק מבחינה זו ששתי הלוואות הפכו להלוואה אחת, וודאי שלא הוכח פגם בחישוב יתרת חובו של הנתבע לבנק נשוא ההלוואה. יתרה מזאת, אף אם היו שתי הלוואות ש"הפכו לאחת", על הנתבע היה להבהיר כיצד - אם בכלל, פגע עניין זה בו מבחינת חישוב יתרת חובו כלפי הבנק, ואף עניין זה לא נעשה. חיוב רטרואקטיבי של תשלומים 40. עוד טענה ב"כ הנתבע בסיכומיה כי הבנק ביטל בדיעבד, שלא כדין, בדפי החשבון את התשלומים ששולמו ע"י הנתבע על חשבון ההלוואה, וכי הדבר מהווה הפרת הסכם עם הנתבע. מדובר בתשלומים ששולמו על חשבון ההלוואה בחודש יולי 97, ושניתן לראותם בדפי החשבון מחודש זה. בהמשך, חויבו אותם תשלומים, היינו חשבון העו"ש של הנתבע זוכה בהם וחשבון ההלוואה חוייב בהם. 41. אין חולק כי בחודש אוגוסט 97, לאחר הפגישה בין הבנק לנציגי קבוצת שטנגר, הועמדה ההלוואה לפירעון מיידי. ע.ת. 1 טען כי המחשב באופן אוטומטי "מבטל את הפעולות אחורה ל9- ליולי" (עמ' 13 שורות 19-20 וכן עמ' 14 שורות 1-3). לטענתו, כך מתוכנן המחשב (עמ' 14 שורות 7-8). 42. אני סבורה כי אין הסבר בדבריו של ע.ת. 1 למקור סמכותו של הבנק לבצע את הפעולה החישובית שבוצעה. מובן שהעובדה ש"כך תוכנת המחשב", אין בה כדי להצדיק את הפעולה שמשמעותה כאמור זיכוי חשבון העו"ש של הנתבע בסכומים שעברו בחודש יולי 97 על חשבון פרעון ההלוואה, וחיוב סכומים אלה בחשבון ה"ההלוואה בפיגור" שנפתח ע"י הבנק מכוח ס' 10 להסכם ההלוואה (ושבו נגבתה מכוח ההסכם ריבית פיגורים, בשיעור הגבוה ביותר שהיה נהוג בבנק - ר' ס' 10 ב' להסכם ההלוואה). ע.ת. 1 ואף ב"כ הבנק בסיכומיו, לא הפנו למקור הנטען של סמכות הבנק לחיוב הרטרואקטיבי, ולכן אני סבורה כי צודק הנתבע בטענתו כי חיוב זה היה שלא כדין. 43. לכן, על הבנק לחשב מחדש את יתרת חובו של הנתבע, תוך הנחה שהסכומים שהועברו בחודש יולי 97 על חשבון פרעון ההלוואה לא יועברו לחשבון העו"ש באופן רטרואקטיבי (כשהמשמעות היא למעשה שהריבית בגין סכומים אלה בחודש יולי תהיה ריבית החובה המשולמת בחשבון העו"ש ולא ריבית החובה המשולמת בחשבון ההלוואה בפיגור). יתרת הזכות בחשבון העו"ש 44. עוד עולה מתצהיר הנתבע (ס' 17-18) טענה לפיה מדפי החשבון של הבנק נובע כי חשבון העו"ש של הנתבע הגיע ליתרת זכות, ולכן לא ברור מכוח מה נתבעת יתרת חובה בחשבון העו"ש. אכן, חשבון העו"ש של הנתבע היה, בשלב מסוים, ביתרת זכות. אולם, במהלך חקירתו הנגדית של ע.ת. 1 צרף העד דף חשבון נוסף, ממנו עולה כי בספרי הבנק חשבון העו"ש אכן היה ביתרת החובה שנתבעה בכתב התביעה. ע.ת. 1 אף הסביר בעדותו ממה נובעת יתרת החובה הזו. לכן, אינני מקבלת את טענת ב"כ הנתבע בהקשר זה. פתיחת חשבון ה"הלוואה בפיגור" 45. כך גם לגבי הטענה שעולה מס' 17 סיפא לתצהיר הנתבע - חשבון ה"הלוואה בפיגור" נפתח מכוח האמור בס' 10 ב' להסכם ההלוואה, ובמסגרת סעיף זה הסמיך הנתבע את הבנק ואישר לו לפעול כפי שפעל. הנתבע לא טען כל טענה לגבי תוקפו של סעיף זה, ולכן היה הבנק רשאי לפעול על פי הסכמת הנתבע בו. האם הבנק מנע מחלפים ורכב לפרוע את ההלוואה? 46. טענה נוספת של הנתבע הינה כי הבנק העמיד את ההלוואה בפיגור באופן מכוון ובזדון, כאשר לא אפשר לרכב ולחלפים לשלם עבורו את החזר ההלוואה. הבנק טען כי חדל לאפשר החזר ההלוואה מחשבונות אלה, משלב מסוים ואילך, שכן הדבר היה מקטין בצורה משמעותית את כמות הבטחונות הכוללת שעמדה לזכות הבנק לחובות הקבוצה (כפי שצויין בראשית פסק דין זה, החשבונות השונים ערבו זה לזה, והיוו בטחונות זה לזה). עמדת הבנק בהקשר זה לא הופרכה, ויש בה כדי להצדיק את פעולותיו. 47. יוער כי בין רכב לבין הבנק מתנהלת תביעה בבית המשפט המחוזי בת"א, בה נטענו ע"י רכב טענות ביחס לחיובה שלה כלפי הבנק. בישיבת יום 25.1.00 הסכימו הצדדים כי מערכת היחסים בין רכב לבין הבנק לא תתברר במסגרת תיק זה, אלא בביהמ"ש המחוזי, וב"כ הבנק הסכימה כי אף אם בימ"ש זה יקבע כי יש לדחות את טענות הנתבע בתביעה דנן, הבנק לא יפעל לגביית החוב עד להכרעת ביהמ"ש המחוזי בטענות השונות לגבי ההתחשבנות. 48. לכן, ולאור כל הנימוקים שפורטו בפסק דין זה, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לבנק את הסכומים המפורטים בס' 10 לכתב התביעה, בכפוף לאמור בס' 43 לעיל ולחישוב הפרשי הריבית על פיו. כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח + מע"מ. המחאת חובחוב