פסק דין 1. בהמרצת פתיחה זו מבקש המבקש (להלן: "התובע") שיינתן פס"ד הצהרתי לפיו: א. יפוי הכח הנוטריוני מיום 27.7.99 החתום בחתימת ידה של המשיבה מס' 2, הגב' זיווה פינקלשטיין (להלן: "המשיבה"), לטובת בנה היחידי מר דרור בר - און, הוצא כדין. ב. על המשיב 1 לכבד את הוראות יפוי כח הנוטריוני ולהעביר את כל הזכויות ו/או הכספים הנמצאים בחשבונה של המשיבה בבנק לאומי לישראל בע"מ - סניף מגדלי דוד, תל אביב, לחשבונו של המבקש בסניף 953 של בנק לאומי בחדרה (מס' חשבון 78774/72) ו/או לפעול בהתאם להוראותיו. ג. כמו כן לחייב את המשיב מס' 1 בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ומע"מ בגינו. 2. התובע הוא בנה של המשיבה 2 (להלן: "המנוחה") שנלקחה לבית עולמה ב11.10.99-. המנוחה היתה גרושה מאישה, מאז היות התובע כבן ארבע (כיום התובע בן 55 שנים). הקשר בין התובע למנוחה נותק במשך שנים לא מעטות, כיוון שהתובע היה במשמורת אביו, עד אשר נתחדש הקשר ביניהם. לטענת התובע נתחדש הקשר מאז גיוסו לצבא. המנוחה נישאה לאיש ונתאלמנה ממנו לפני כ6- שנים. בעלה השני של המנוחה היה עובד בכיר בבל"ל. למנוחה ולבעלה היה חשבון בנק משותף בבל"ל, בסניף מגדלי דוד בת"א. משנפטר הבעל עבר החשבון כולו למנוחה. 3. ביום 1.7.99 חתמה המנוחה על יפוי כח בנוגע לחשבון הנ"ל בבל"ל, ובו הסמיכה את התובע לפעול בחשבון בשמה. יפוי כח זה נחתם בנוכחות רופאה במרכז גריאטרי בנתניה, שם היתה המנוחה, והרופאה אישרה את דבר החתימה. אין הרופאה מפרשת מה היה מצבה המנטלי של המנוחה כשחתמה. ביום 27.7.99 חתמה המנוחה על יפוי כח כללי (להלן: "יפוי הכח"). ייפוי הכח נחתם בפני עו"ד - נוטריון. גם ביפוי הכח מונה התובע כבא כוחה של המנוחה, אך אין בו התיחסות לחשבונות בנק כלשהם, וכן לחשבונות בבל"ל. 4. בתקופה שבה נחתמו ייפויי הכח הנ"ל היו למנוחה בבל"ל, בסניף מגדלי דוד, כ3.5- מליון ש"ח בהשקעות שונות. ביום 27.7.99 שלח התובע לבנק בפקס את ייפוי הכח, בלוית מכתב שבו ביקש שלא לחדש את הפקדונות בפק"מ בהגיע עת פדיונם, וכן ביקש למשוך את כל תוכניות החסכון ולהפקידן בחשבון הבנק של המנוחה. למחרת, ב28.7.99-, שלח התובע לבנק בקשה בפקס' לפרט לו בטלפון וכן בפקס בכמה הפסד כרוכה "שבירת" תוכניות החסכון לאלתר, למרות שטרם בא מועדן לפדיון. ב28.7.99- הובהר לתובע טלפונית ע"י עובד הבנק, שבקשותיו הנ"ל תועברנה "לבדיקת נוהלים במח' המשפטית" (ראה נספח ז' לתגובת הבנק בהמרצת הפתיחה, להלן "התגובה"), ואכן פנה פקיד הבנק העד יונה בנדט למחלקה המשפטית. בפניה זו הבהיר מר בנדט לעוה"ד במחלקה המשפטית, שידוע לבנק שהמנוחה מאושפזת בבי"ח גריאטרי וכי היא חולה מאוד, וכי כבר כשנה אין קשר בין המנוחה לבנק (נספח ח' לתגובה). כמו כן נאמר בנספח ח' שיש למנוחה כ3.5- מליון ש"ח בבנק. עוה"ד מהמחלקה המשפטית (להלן "עוה"ד המר") הגיב במכתב למר בנדט מיום 29.7.99. במכתב נאמר שניתן לתת לתובע מידע על חשבונותיה של המנוחה, וכן להימנע מחידוש פקדונות בפק"מ וכן "לשבור" תוכניות חסכון. ואולם הוסיף עוה"ד המר, שאם התובע יבקש למשוך כספים מחשבוןהמנוחה לחשבונו, על סניף הבנק "לפנות לבעלת החשבון ולוודא שהיא אכן מסכימה למשיכת הכספים הנ"ל ומבינה את משמעות הפעולה", ולערוך תרשומת. עוד הוסיף עוה"ד המר: "אם יתאפשר הדבר, רצוי שבעלת החשבון תחתום בעצמה על הוראת המשיכה". 5. אחר הדברים האלה סרב הבנק להעביר את כל הכספים לחשבונו של התובע בבל"ל סניף חדרה לפי דרישתו, ובעקבות זאת שלח ב"כ התובע, עו"ד עזורה, ביום 3.8.99, מכתב לבנק. במכתב נאמר בין היתר שהתובע "חושש כי ממניעים לא כשרים הנכם נוקטים בסחבת כלפי אמו... מרשי אינו מסכים ל"משלחת לחץ" מן הבנק או כל משלחת דומה אל אמו ודורש כי תפעלו להעברת הכספים לחשבונו לאלתר". עוד נאמר במכתב שייפוי הכח כוחו יפה גם ל"פריצת מנעול הכספת השייכת לאמו". בהמשך נאמר: "יחד עם זאת, היה ותדרשו מאימו לחתום על מסמך, נא המציאו בחוזר את המסמך ואימו תחתום עליו". 6. ביום 4.8.99 טלפנה הגב' בלה שכטר, שהיא פקידה מורשית חתימה בסניף בל"ל מגדלי דוד, אל המנוחה במקום אשפוזה, ובעקבות השיחה ערכה את הפרוטוקול בכתב ידה, נספח יב' לתגובה, שזה לשונו: " תאריך: 4.8.99 מאת: בלה שכטר הנדון: פרטיכל שיחה עם גב' זיוה פינקלשטיין. ביום 4.8.99 בשעה 10.50 התקשרתי לזיוה פינקלשטיין ושוחחתי איתה בק"ע מתן יפוי כח נוטריוני לבנה כמו כן שאלתי אותה אם היא נתנה את אישורה או מודעת למצב בו בנה ביקש להעביר את כל הכספים על שמו ואם היא נתנה את הסכמתה לכך. הלקוחה שאלה בהתחלה מתי נתנה יפוי כח, אמרתי לה שלפני מספר ימים. כמו כן שאלתי אותה אם היא מוכנה שהכספים יועברו ע"ש בנה השיבה לי כן שאלתי אותה אם אפשר להגיע אליה להחתימה, לקחה המטפלת את הטלפון והודיעה לי כי קיבלה הוראה מבנה לא להעביר אליה שיחות ולברר כל מי שמתקשר ומבקש את זיוה פינקלשטיין כמו כן אסר עליה להעביר אליה שיחות וכששאלתי את המטפלת אם היא בסדר מבחינה מנטלית השיבה לי כי אינה בסדר וכי היא סובלת משכחה. (-) בלה שכטר 1478" 7. ביום 5.8.99 שלח עו"ד עזורה את המכתב נספח יד' לתגובה, ובו כתב שאם המחלקה המשפטית לא תאשר עד צהרי היום ההוא את דבר העברת הכספים, "הנכם מוזמנים עוד היום בשעותהצהרים לשלוח את אותה "הפקידה שמכירה אותה שנים רבות על מנת להחתים אותה על כל הטפסים מצדכם, והכל בתאום עמי". בהמשך לנספח יד' דיבר מר יבור, מנהל הסניף (שהחליף זמנית את המנהל הקבוע) עם עו"ד עזורה, ועו"ד עזורה דרש לנכוח בשעה שהמנוחה תוחתם על המסמכים. ביום 6.8.99 הסיר עו"ד עזורה את דרישתו לנכוח, והסכים שהחתמת המנוחה תיעשה בהעדרו. לטענת הבנק חל 6.8.99 ביום חמישי בשבת, שאז אין זמן הפקידים בידם, ולכן לא נשלחה הפקידה אל המנוחה באותו יום ובסוף השבוע בכלל, ואילו ב9.8.99- נודע למר יגור מפי התובע שהמנוחה "בבי"ח באהל חמצן", ולא היה טעם לשלוח את הפקידה אז. בפועל לא ברר הבנק אם הוטב מצבה של המנוחה לאחר 9.8.99. גם מצד התובע לא היתה דרישה להחיש את הביקור אצל המנוחה. כפי הנראה היה זה משום שביום 17.8.99 הציג התובע שיק על סך מיליון ושבע מאות אלף ש"ח, שנחתם לטענתו ע"י המנוחה כמושכת לפקודת התובע. הבנק סרב לכבד את השיק (להלן "השיק הראשון"). ביום 29.8.99 הוצג שיק נוסף על סכום זהה, ואף הוא סורב (להלן "השיק השני"). ביום 19.8.99 הוגשה התובענה דנן. 8. עד כאן עיקרי העובדות בדבר תולדותיו של המקרה, ולהלן אוסיף עליהן עובדות עפ"י הצורך ובעקבות דיון במחלוקת שבעובדה בין הצדדים. התובע טוען שהמנוחה רצתה בטובתו ובטובת עצמה, ולכן ייפתה את כוחו והרשתה לו להעביר את הכספים לחשבון בנק בחדרה. עוד הוסיף התובע, כשנשאל מה ראה על ככה שרצה להעביר את כל הכסף לחשבונו, ולא לחשבון שייפתח ע"ש המנוחה בחדרה, אמר שפקיד בשם לופו מהסניף בחדרה יעץ לו לעשות כך. התובע טוען ששיקולים זרים הנחו את סניף הבנק במגדלי דוד, היינו רצון הבנק לעכב את הכספים אצלו, וכן לגרום לכך שתקויים צוואת המנוחה, המורה להקים קרן נאמנות לזכר המנוחה ובעלה בשווי 34% מהעזבון, קרן שתוחזק ע"י "חברת הנאמנות של בל"ל בע"מ" (להלן "חברת הנאמנות"). הבנק טוען לא כי, לא שיקולים זרים הנחו את הבנק, אלא שנתעוררו חשדות בלבו של הבנק, שהתובע מנסה לפעול פעולות להנאת עצמו ולחובת המנוחה, תוך השגת ייפויי כח מאמו שאינה במצב מנטלי ראוי. הבנק טוען שהחשדות צצו ועלו בלבו בגלל הצטברות של גורמים שונים: החיפזון של התובע, נכונותו "להזיק" לחשבון התובע ע"י שבירת חסכונות, בקשת התובע להעביר הכל לחשבונו של התובע, ומאמציו של התובע למנוע מגע בין הבנק לבין המנוחה. מאוחר יותר נוספו לכך שני השיקים מיום 17.8.99 ו29.8.99-, שסכום כל אחד מהם רב ועצום, והחתימה של המנוחה עליהם אינה זהה לדוגמת החתימה של המנוחה משנת 1992, והגבירו את החשדות. 9. אינני מוכן לסמוך על עדותו של התובע כדי לקבוע על פיה שאכן פעל בתום לב ועל מנת להגשים את רצון המנוחה. עדותו של התובע לא הרשימה אותי כשלעצמה, אך נוספים על חולשתה הטעמים הבאים, במיוחד בהצטרפם יחדיו. א. לכאורה קשה לקבל שאדם במצב בריאות קשה כשל המנוחה, ירצה להעביר את כל נכסיו לאחר, אפילו הוא בנו יחידו, ולהותיר עצמו ערום ועריה מבחינה כלכלית, ותלוי כולו ברצון הנעבר. ב. לוא רצתה המנוחה להעניק הכל לבנה במתנה, יכלה לעשות זאת מפורשות , ולא ע"י מתן ייפוי כח, שלכאורה נועד לפעילות למען מיפת הכח, המנוחה. ג. המנוחה היתה חולה מאוד, ויש רגליים לדבר שהמנוחה היתה גם חלושת דעת. ד. מטעם התובע נעשה מאמץ למנוע מגע בין הבנק למנוחה, כדי לעמוד על מצבה המנטלי ולקבל ממנה במישרין חתימה על מסמכים להעברת הכספים לתובע. כנגד זאת אינני סבור שפקידי הבנק עשו יד אחת בקנוניה מכוערת, והיו גם מוכנים להעיד עדות שאינה אמת, כל זאת כדי להותיר בידי חברת הנאמנות כשליש מהעזבון. ראוי לזכור שחברת הנאמנות אינה זוכה בכסף לעצמה, אלא יכולה רק להנות מדמי ניהול, שכן עפ"י צוואת המנוחה נועדה קרן הנאמנות למטרה צבורית (אוניברסיטת ת"א). אגב אציין שבפרוט' מהשיחה מיום 4.8.99, רשמה הפקידה גב' שכטר שהמנוחה ענתה ב"כן" לשאלה אם המנוחה מסכימה שהכספים יועברו לחשבונו של התובע. לוא רצתה הגב' שכטר לשקר, או לכתוב מזכר שאינו מדוייק, מה מנע ממנה לכתוב שהמנוחה אמרה לה, ברחל בתך הקטנה, שאין היא מסכימה, ואדרבה שהיא מתנגדת? 10. ב"כ התובע העלה בסיכומיו פרטים שונים מעדויותיהם של שלושת פקידי הבנק, שלכאורה יש בהם סתירה או שאינם עולים בקנה אחד. אכן פה ושם יש אי התאמות בין דברי הפקידים, אך בעיקרם של הדברים מקובלים הם עלי כדברי קושט ואמת. מקובל עלי שהתעורר חשד כן בלב הבנק לגבי פעולותיו של התובע ולגבי צלילות דעתה ורצונה של המנוחה. אכן, כל בר דעת היה זוקף גבה ושואל את עצמו, האם זה רצונה מדעת של המנוחה. אינני אומר בכך שלא תיתכן מציאות שבה ירצה אדם במצבה של המנוחה להסמיך את בנו להעביר את כל רכושו לחשבון הבן, אך לבטח היה בכך כדי לעורר חשד כן באמיתות הדברים. 11. האם רשאי היה הבנק לנהוג כפי שנהג, היינו: א. לסרב להעביר את הכספים לחשבונו של התובע, בטרם יודא ישירות עם המנוחה את מצבה המנטלי ואת רצונה האמיתי. ב. לסרב לכבד את השיק הראשון ואת השיק השני? סבורני שהבנק היה רשאי גם רשאי, ולא זו בלבד, אלא אפילו חייב היה לנהוג כך כלפי לקוחתו, ואלמלא נהג כך היה מסתכן בתביעה פוטנציאלית לפיצוי, ממי שעלול היה להיפגע מהעברת הכספים. אנמק זאת. התובע טוען בסיכומיו שהמטפלת הנזכרת בנספח יב' לתגובה (הפרו' שרשמה הגב' שכטר מהשיחה ב- 4.8.99), לא היתה ולא נבראה, אלא משל היתה שנבדה מלבה של הגב' שכטר. עובדה היא, כך טוען התובע, שהגב' שכטר לא ידעה מי היא זו ואיזו היא המטפלת ומה שם קורא עליה. עוד מוסיף התובע ואומר שלא מפי מטפלת אנו חיים, כדי לקבוע אם המנוחה היתה במצב מנטלי תקין. אינני סבור שפרשת המטפלת ודבריה נבדו מלבה של הגב' שכטר, להפך מאמין אני שכמתואר בנספח יב' כן היה. אגב, יש לבנק מעין טענת "מיגו" בענין זה, שכן לוא רצתה הגב' שכטר לשקר, לא היתה כותבת שהמנוחה ענתה ב"כן" לשאלתה, כמצוטט בנספח יב'. באשר לטענה השניה, שהמטפלת אינה מומחית כדי להעיד על כשירותה המנטלית של המנוחה, אכן יש טעם בטענה זו, ואולם לא זאת השאלה הנכונה בעניננו. השאלה הנכונה היא האם דברי המטפלת לגב' שכטר (כשנשאלה אם המנוחה "בסדר מבחינה מנטלית"), שהמנוחה "אינה בסדר וכי היא סובלת משיכחה" (בין אם הערכה זו של המטפלת היתה נכונה ובין אם מוטעית), בהצטרף אליהם נתונים אחרים, כגון התרשמות של גב' שכטר מדברי המנוחה שלא זכרה שחתמה על יפוי הכח הכללי ימים אחדים לפני השיחה, וכגון חפזון התובע ורצונו "לעקור את הכל" מהמנוחה ולהכניס הכל לכיסו, הצדיקו את חשדו של הבנק, ואת התעוררותו לחקור ולדרוש בבחינת "נקרא את המנוחה ונשאלה את פיה",וכן הצדיקו את העיכוב הזמני של ההעברה של הכספים לחשבון התובע. נראה לי פשיטא שהתשובה היא שראוי היה, ואף חובה היתה, שהבנק יתן דעתו לספקות המתעוררים וישאל את פי המנוחה (ראה דנ'א 1740/91, ברקליס דיסקונט נ' פרוסט ואח', פד' מז(5) 31). אגב עצם חובת הבדיקה מצד בנק, בנסיבות שבהן צריך להתעורר בלב הבנק חשש שמא מיופה כח פועל שלא כהלכה על סמך יפוי הכח וגורע ממיפה הכח, כדי למנוע תביעה עתידית מצד לקוח הבנק, מיפה הכוח, לא היתה שנויה במחלוקת בין השופטים בדנ'א 1740/91 הנ"ל. המחלוקת שגרמה לפס"ד של רוב ומיעוט בדנ"א 1740/91 היתה רק אם באותו מקרה הצדיקו הנסיבות לחשוד, ולכן לחקור ולבדוק). 12. התובע בא בטרוניה כלפי הבנק על כך שהשתהה בשליחת הפקידה למנוחה, למרות שב- 6.8.99 הסיר עו"ד עזורה את דרישתו לנכוח בזמן הביקור אצל המנוחה. אכן, אפשר שהבנק יכול היה להחיש צעדיו יותר, ואולם אינני חושב שהבנק חטא בכך חטאה גדולה. הדברים בערו בעצמותיו של התובע, שכן רצה הוא "לדלות" מחשבון המנוחה "ולהשקות" את חשבונו. ואולם הבנק לא חייב היה לפעול בקצב שהכתיב התובע דוקא. והנה ב- 9.8.99, בעבור שלשה ימים מ- 6.8.99, שהיו ימי סוף שבוע, נתברר שהמנוחה נזקקת לחמצן, ולא מוצדק לפנות אליה כל עוד היא במצב זה (התובע מכחיש שאמר לפקיד הבנק שהמנוחה באהל חמצן, אך מקובלת עלי עדותו של פקיד הבנק, שאגב יש לה גם תימוכין בדברי התובע, שאמר, בעמ' 7 לפרוטוקול, "חמצן היא קיבלה כשלא יכלה לנשום טוב"). יצויין שלאחר 9.8.99 כבר חדלו לחצים מצד התובע ובא כוחו להחיש את הביקור אצל המנוחה. כנראה היה זה בעקבות נקיטת טקטיקה חדשה מצד התובע, היינו הצגת השיקים. עוד יצויין שהתמהמהות הבנק אינה יכולה לזכות את התובע בעתירה בעילות שעתר, אלא לכל היותר בעילת נזיקין. 13. דעתי היא אפוא שצדק הבנק בסרבו להעביר את הכספים לאלתר לחשבון התובע, מיד כשדרש זאת התובע. אגב, הבנק לא סרב, אלא עיכב זמנית, עד שיברר את מצבה של המנוחה ואת רצונה האמיתי. ועתה לשאלה השניה שהצגתי, האם צדק הבנק בסרבו לכבד את שני השיקים. גם כאן תשובתי היא שהבנק צדק. ניכר בעליל השוני בין החתימות על השיקים, שהיו כביכול חתימות המנוחה, לבין דוגמת החתימה של המנוחה משנת 1992. אינני אומר בכך שהתובע זייף את חתימת המנוחה, אך השוני בחתימות הצדיק את סרוב הבנק, מה גם שמדובר בשיקים בסכום גדול עצום ורב, וכל זה על רקע מה שהתרחש במהלך התקופה מראשית יולי 1999, שכאמור עורר בצדק את חשד הבנק, ולאור העובדה שהשיקים נרשמו לפקודת התובע (ולא לפקודת צד ג' הנותן שירות למנוחה או מוכר לה נכס). אגב, אפילו התובע לא מלאו ליבו לטעון שהחתימות דומות או זהות, והוא ענה, כשנשאל אם החתימות דומות: "אולי כן ואולי לא". 14. התובע טוען שכאשר שלח לבנק את יפוי הכח הכללי, הוא צרף אליו תעודת רופא בדבר צלילותה של המנוחה (ת1/). הבנק טען שקיבל את ייפוי הכח ללא ת1/. לא הובאה ראיה שת1/ היתה מצורפת לייפוי הכח, ועל כן אינני צריך לדון בשאלה אם היה על הבנק להסתפק בתעודה ת1/, ולהימנע עקב כך מרצונו לחקור ולבדוק אודות מצבה של המנוחה. 15. לאור האמור העתירה ב' שבתובענה דנן אינה ראויה להתקבל. לכן אין הכרח להכריע לגבי העתירה א'. אעיר רק עוד זאת: תוכניתו של התובע להעביר את הכספים לחשבון על שמו לא עלתה בידו. אך גם אם היתה מצליחה בידו, ראוי היה לראותו לכאורה כמחזיק בכספים בנאמנות עבור המנוחה, וממילא היו הכספים נותרים כחלק מעזבונה ומתחלקים על פי צוואתה (רק מחצית הכספים צוו לתובע ). הנאמנות נובעת הן מההנחה שיפוי הכח ניתן ע"מ שיפעלו על פיו לטובת מיפה הכח, היינו המנוחה, והן מכך שלוא רצתה המנוחה יכלה לתת הכל במתנה לתובע, ולא על דרך של ייפוי כח, שלכאורה לא נועד למתנה. 16. סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיב 1 סך 50,000 ש"ח שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום. נוטריוניםפסק דין הצהרתי