החלטה א. בפני בקשתן של המבקשות - התובעות עאסי תעשיות לבניה (1987) בע"מ, ומשאבות בטון עאסי (1996) בע"מ (להלן: "המבקשות"), למתן צו מניעה זמני לפיו על המשיב - בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף נהריה (להלן: "המשיב"), להימנע מלנקוט כל פעולה שיש בה משום שינוי המצב שהיה קיים בחשבונות מס' 674000/26 ומס' 59600/31, ערב העברת הפק"ם לחשבון מס' 674000/26, ולחילופין, ערב העמדת ההלוואה בסך 500,000 דולר לפרעון מיידי ו/או שיש בה משום הוצאה לפועל של אחת מן ההלוואות נשוא הבקשה לרבות פתיחת תובענה לגביית אחת ההלוואות או מימוש בטוחות. הוריתי על קיום דיון במעמד הצדדים, שאכן התקיים בפניי ביום 2.5.00, ובו הוגשה בפניי תגובת המשיב לבקשה. שמעתי חקירתו הנגדית של המצהיר מטעם המבקשות, מר ודיע עאסי, שהוא אחד ממנהלי התאגידים, על תצהירו, וכן שמעתי חקירת המצהירה מטעם המשיב גב' סיגלית חזן, ראש צוות בהנהלת מרחב מסחרי צפון של הבנק, ואח"כ סיכמו ב"כ שני הצדדים את טיעוניהם בעל פה. ב. שתי המבקשות הינן חברות העוסקות בבטון. חשבון חח"ד 674000/26 מתנהל ע"ש המבקשת מס' 1, וחשבון חח"ד 59600/31 מתנהל ע"ש המבקשת מס' 2. באפריל 1999 העמיד המשיב למבקשות הלוואה אחת ע"ס 500,000 דולר ארה"ב, כשעל קרן האשראי להיפרע עד 14.4.2000 (נספח ה' לתגובת המשיב), הלוואה שניה ע"ס 250,000 דולר ארה"ב, לפרעון עד 25.5.00 (נספח ו' לתגובת המשיב), והלוואה שלישית ע"ס 150,000 דולר ארה"ב לפרעון עד 29.6.00 (נספח ז' לתגובת המשיב). טענת המבקשות : הוסכם שפרעון ההלוואות יהא ע"י כך שהרבית תשולם מידי חודש או מידי שלושה חדשים מן החשבון השוטף שבו הועמדה כל ההלוואה, ואילו קרן ההלוואות תיפרע בתשלומים שנתיים כך שבתום שנה ממועד העמדת כל הלוואה ייפרעו 5% מקרן ההלוואה, ולשם כך הועבר מחשבון המבקשות מידי חודש סכום חדשי של 22,000 ש"ח, על חשבון סילוק קרן ההלוואה. נטען בבקשה שבסוף פברואר 2000 הצטבר לזכות מבקשת מס' 2 בחשבונה 59600/31 סך של כ כ242,500- ש"ח בפק"מ, וכי כל תשלומי הרביות בגין שלוש ההלוואות שולמו באופן שוטף, וכן הטיל המשיב שעבוד שוטף על נכסי המבקשות. טענת המבקשות היא שבניגוד למוסכם איתן, והגם שהן מצדן עמדו במוסכם, שלח להן המשיב מכתב ודרש מהן להפקיד שיקים בסך של 3.2 מיליון ש"ח להבטחת פרעונן של שלוש ההלוואות הנ"ל, וזאת כתנאי להמשך המצב הקיים, ואילו המבקשות הבהירו למשיב שדרישתו הפתאומית נוגדת את המוסכם ואין מקום להצבת תנאים חדשים. בתגובה העביר המשיב ביום 30.3.00 סך של 250,000 ש"ח מתוך הפק"מ לחשבון השוטף של המבקשות, בטרם הגיע זמן פרעון של הלוואה כלשהיא מתוך השלוש, ומבלי להקטין ב- 5% את קרן ההלוואות כפי שהוסכם, והגם שבחשבון השוטף לא היתה חריגה ממסגרת האשראי שהוקצתה לו. ביום 31.3.00 העביר המשיב מחשבון 59600/31 סכום של 22,000 ש"ח, ובהמשך באפריל 2000 העמיד המשיב את ההלוואה הראשונה בסך 500,000 דולר לפרעון מיידי, בשקלים, מבלי לקבל הסכמת המבקשות. ג. לטענת המבקשות נלקחו ההלוואות לאחר שהושגה על כך הסכמה בין הצדדים, תוך הסתמכות על הסכמה ולאחר שהמשיב הציג בפני המבקשות מצג שלא יחזור בו מן הסיכום. לטענת המבקשות, המשיב הטעה אותן, הציג בפניהן מצג שווא, ומנוע עתה מלטעון כנגד הסכמה זו, ומנוע מלנסות לשנותה. התנהגות המשיב היא בבחינת הפרת ההסכם שבין הצדדים, פעולה בחוסר תום לב, תוך הטעיית המבקשות והפרת חובת הנאמנות שבין הבנק ללקוחו. קיים חשש ששתי החברות יתמוטטו ויחדלו לפעול מכאן הבקשה ליתן צו האוסר על המשיב לעשות כל פעולה שיש בה משום שינוי מצד שהיה ערב העברת הפק"מ לחשבון השוטף וכן נטען שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשות. עד כאן תמצית הבקשה. ד. בתגובת הבנק - המשיב נטען שהמבקשות נותרו חייבות למשיב סכומי כסף ניכרים העומדים על סך של כ- 4.4 מיליון ש"ח, מרביתו בגין שלוש ההלוואות נשוא הדיון שניתנו למבקשות בחדשים אפריל עד יוני 99, בסכום קרן של 900,000 דולר ארה"ב. לטענת המשיב הפרו המבקשות את התחיבויותיהן כלפי הבנק, ולכן בדעתו לממש זכויותיו ולהעמיד את החובות של המבקשות לפרעון מיידי. מתן צו המניעה יפגע בזכויות הקנייניות והאובליגטוריות של הבנק. לדעת המשיב לא עלה בידי המבקשות להראות שקיימת בידיהן זכות לכאורה המצדיקה את מתן הסעד המבוקש, והטענות של המבקשות מועלות באופן סתמי ונוגעות להסכמות בעל פה, כביכול, בניגוד להסכמים הכתובים. לטענת המשיב העמדת ההלוואות לפרעון מיידי אין בה כדי לגרום למבקשות נזק ממשי אלא לכל היותר נזק כספי. ממילא אין באפשרות הבנק לאכוף על המבקשות את תשלום ההלוואות אלא באמצעות תביעה כספית שבמסגרתה יוכלו המבקשות להעלות את טענותיהן. לטענת המשיב מאזן הנוחות נוטה לטובתו. המבקשות העבירו את פעילותן לחברה חדשה בשם בטון עאסי בע"מ המצויה בבעלות בעלי הענין שאצל המבקשות, כנראה כדי להימנע מן השעבוד השוטף שנעשה ע"י המבקשות לטובת הבנק, כך שהשיקים המתקבלים מן הפעילות העסקית מצויים כיום בידי החברה החדשה, ודומה שבידי המבקשות עצמן לא יוותרו נכסים כלשהם. התנהגות זו מעלה חשש בדבר הברחת נכסיהם האישיים של בעלי הענין. ה. הבנק - המשיב טוען גם לשיהוי, חוסר תום לב, ואי נקיון כפיים. לענין ההסכמה שבין הצדדים טוען הבנק - המשיב שאין בסיס לטענת המבקשות כאילו הוסכם עם הבנק על פרעון ההלוואות כשהן נפרסות על פני עשרים שנה, כך שמידי שנה ישולם 5% מקרן ההלוואות, כשהרבית השוטפת משולמת מידי חודש או שלושה חדשים, אלא ההסכמה היתה שההלוואות הינן לשנה אחת כך שקרן ההלוואות תיפרע במזומן בתום השנה, ואילו הרבית השוטפת תשולם מידי חודש. נטען על ידי המשיב שנציגת הבנק הבהירה למנהלי המבקשות שבהרכב הבטחונות הקיים הבנק אינו מוכן להעמיד למבקשות הלוואות לעשרים שנה כי אם לשנה אחת. אין הבנק נוהג להעמיד הלוואות לתקופות ארוכות של יותר מעשר שנים אלא במקרים נדירים וכנגד קבלת שעבוד על נכסי מקרקעין. בענייננו לא הועמד לטובת הבנק בטחון כלשהוא. מעולם לא הוסכם בין הצדדים שההלוואות יוארכו ויתחדשו מידי שנה. הבנק היה מוכן לשקול חידוש ההלוואות כעבור שנה, אך זאת לפי שיקול דעתו, ובכפוף לעמידת המבקשות בתנאי ההלוואות לרבות העמדת בטחונות נאותים. ההלוואה הראשונה בסך 500,000 דולר ניתנה ב - 14.4.99, המועד לפרעונה המוסכם היה ב- 14.4.00, ואזי חוייב חשבונה של המבקשת ב- 2,074,388 ש"ח. ההלוואה השניה ע"ס 250,000 דולר ניתנה ב - 25.5.99, והשלישית ע"ס 150,000 דולר ניתנה ביום 29.6.99, ומועד פרעונן של אלה טרם הגיע . נטען על ידי המשיב שבענייננו תנאי מוקדם למתן ההלוואות היה התחיבות המבקשות להפקיד בחשבונותיהן שיקים דחויים לבטחון שסכומם לא יפחת מ - 3.2 מיליון ש"ח. אלה שימשו את הבטחון העיקרי להעמדת ההלוואות, ותנאי זה הוסכם עם מנהלי המבקשות מראש. תחילה הפקידו המבקשות שיקים דחויים לפי המוסכם, אך הפקדות אלה פחתו בהדרגה (עם פרעון השיקים הדחויים), והמבקשות לא דאגו להפקדת שיקים נוספים של לקוחות כפי שהתחייבו. בפניות שהיו מצד המשיב, וכן שיחות ומפגשים בין נציגי הבנק למנהלי המבקשות לא הכחישו מנהלי המבקשות את התחייבותם האמורה, והבטיחו להפקיד שיקים דחויים תוך מספר ימים, אך הדבר לא נעשה. התקיימה גם פגישה ביום 6.4.00 בה הושגה הסכמה, לגירסת הבנק, לפיה יעמידו המבקשות בטחונות חדשים בשווי של ארבעה מיליון ש"ח (1.5 מיליון ש"ח שיקים מעותדים, ועוד 2.5 מיליון ש"ח בטחונות נוספים של ציוד ונכסי מקרקעין) וסכום החוב ייפרס לחמש שנים. בהתאם לכך הוכן נוסח הסכם פשרה, שלגביו הבטיחו מנהלי המבקשות להמציא הערותיהם, ואזי הוגשה התביעה לביהמ"ש. עוד טוען הבנק שפקדון הפק"מ של המבקשות, אשר נזכר בבקשה, היה בסכום קטן ביותר, ביחס לסכומי ההלוואות, ומעולם לא שימש בטחון ממשי להלוואות, בוודאי לא יחידי או עיקרי, והסיכום בין הצדדים היה ששיקים דחויים בסכום של 3.2 מיליון ש"ח ישמשו בטחון להלוואות. סיכום זה הופר ע"י המבקשות. פקדון הפק"מ אכן מומש והועבר ביום 30.3.00 לחשבון השוטף של המבקשת מס' 1 לצורך הקטנת יתרת החובה שהצטברה בחשבון. עד כאן תמצית טענות ב"כ הבנק. ו. מהו הנטל המוטל על העותר למתן צו מניעה זמני? בספרו של הד"ר י. זוסמן ז"ל, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, נכתב בעמ' 616: "השאלה השניה היא, אם הוכיח התובע את קיום זכותו, אשר למענה דורש הוא מתן סעד והגנה עד לתום הדיונים. אין זאת אומרת, כי חייב התובע להביא כבר בשלב זה את מלוא ההוכחה לקיום זכותו, שכן בית המשפט כלל אינו רשאי באותו שלב, על סמך התצהירים בלבד, לחוות דעה בגופו של ענין. הנוסחה המקובלת היא: "התובע צריך להוכיח את זכותו לכאורה". פירוש של דבר, שהתובע צריך להוכיח סיכוי של הצלחה בתביעה. עם כל זה, ככל שיש בידי התובע לשכנע את בית המשפט, כבר בשלב זה, בראיות בעלות משקל, יטה בית המשפט יותר לעזור לו במתן סעד זמני, וכן להיפך". ז. בטרם אמשיך בדיון אתייחס תחילה לשתי טענות שאין מקום לקבלן. הבנק - המשיב טוען בתגובתו שהמבקשות פעלו בשיהוי הואיל וכוונת הבנק להעמיד את ההלוואות לפרעון מיידי, אם לא יופקדו שיקים דחויים לבטחון, נמסרה למבקשות עוד בתחילת פברואר 2000, כך שהבקשה הוגשה לביהמ"ש כמעט 3 חדשים מאוחר יותר. אין לקבל טענה זו. לא שוכנעתי כלל שהמבקשות השתהו באופן בלתי סביר, ובוודאי שלא נגרם נזק למשיב מחמת השתהותן. (הגם שגם לא שוכנעתי מעצם הטענה בדבר קיומו של שיהוי בענין זה). טענה אחרת שאין לקבלה היא של ב"כ המבקשות, אותה העלתה בטיעוניה, דהיינו, שההסכמים אינם חתומים כדין (חותמת ושתי חתימות), עיינו: עמ' 6 לפרוט', שורה 23, עמ' 7 לפרוט', שורה 4, וכן סעיף 7 של הבקשה עצמה. טענה זו לפיה ההסכמים שבין המבקשות לבין הבנק אינם חתומים כדין תוכל כמובן להתברר, לפי הצורך, במסגרת הדיון בתיק העיקרי, אך בשלב הנוכחי של דיון בבקשה למתן צו מניעה זמני יש להעמיד את ההסכמים בחזקת תקינות, לכאורה, שכן הצדדים נהגו על-פיהם, כשהבנק - המשיב העמיד מצדו לרשות המבקשות את כספי ההלוואות על יסוד הסכמים אלה. המבקשות מצדן גם קבלו מן הבנק את כספי ההלוואות על יסוד חתימתן על הסכמים אלה. במצב דברים זה, ולצורך הדיון בבקשה הנוכחית לסעד זמני, יש לצאת מנקודת ההנחה שההסכמים הם תקינים. ח. השאלה היא האם עלה בידי המבקשות להציב תשתית לביסוס טענתן בדבר קיום זכות לכאורה שעשויה להצדיק את מתן צו המניעה הזמני כבקשתן, ונראה לי שיש להשיב על שאלה זו בשלילה. שלושת המסמכים לפיהם בוצעו ההלוואות מוליכים למסקנה לפיה ניתנו ההלוואות לתקופה של שנה: ההלוואה של 500,000 דולר, [שכבר הועמדה ע"י הבנק לפרעון מיידי], לשנה אחת עד לתאריך 14.4.2000, נספח ה' של תצהיר התגובה, ההלוואה של 250,000 דולר לשנה אחת, עד לתאריך 25.5.2000, נספח ו' של תצהיר התגובה, וההלוואה של 150,000 דולר לשנה אחת עד לתאריך 29.6.2000, נספח ז' של תצהיר התגובה. נטען בבקשה שבפועל הוסכם בין המבקשות לבין הבנק שקרן כל ההלוואות תיפרע בתשלומים שנתיים, בני 5% כל שנה, מידי שנה, עד לפרעון מלא של שלוש ההלוואות, וכי לשם כך העביר המשיב כל חודש סך של 22,000 ש"ח בפק"מ ששועבד לצורך פרעון 5% מכל הלוואה. ט. טענה זו של המבקשות מוכחשת ע"י המשיב המציין בסעיף 13 של התגובה שלפי ההסכמים הועמדו ההלוואות לשנה אחת בלבד, והיו אמורות להיפרע במזומן בתום השנה, כשהריבית השוטפת תשולם מידי חודש, ונציגת הבנק הבהירה למבקשות, כך נטען, שבהרכב הבטחונות הקיים אין הבנק מוכן להעמיד למבקשות הלוואות לעשרים שנה, ואולם, כך נטען, שם , בתגובת הבנק שבכתב: "אמנם הבנק הבהיר כי יהא נכון לשקול את חידוש ההלוואות כעבור שנה, אך זאת על פי שיקול דעתו הבלעדי, ובכפוף לעמידת המבקשות בתנאי ההלוואות, לרבות העמדת בטחונות נאותים". המצהירה מטעם הבנק גב' סיגלית חזן נחקרה בחקירה נגדית בענין זה בישיבת יום 2.5.2000, ואמרה: "לחברה הועמדו הלוואות לתקופה של שנה אחת כשמנהלי החברה ביקשו הלוואה לתקופה של 20 שנה. הובהר להם שבשל שיקולים עיסקיים ובשל מבנה הבטחונות בחברה אין אפשרות להעמיד הלוואה לתקופה של 20 שנה. סוכם שיועמדו הלוואות לתקופה של שנה אחת בכפוף לבטחונות מסויימים והגשת דוחות כספיים במועדם ובכפוף לדברים האלה הועמדה ההלוואה לשנה כשלבנק עמדה הזכות בתום שנה לפרוע את ההלוואות או לחדשם לתקופה נוספת וזאת במידה והלקוחות עמדו בבטחונות שנדרשו מהם ולא חלה כל הרעה בנתונים הכספיים שלהם". (עמ' 3-4 לפרוט', ההדגשה שלי - י.ג.). י. מקובל עליי שרשאיות המבקשות לטעון ולנסות להוכיח שהושגה הבנה או הסכמה בעל פה בינן לבין הבנק לגבי אופן פרעון ההלוואות ומועדי הפרעון של ההלוואות, אך לדעתי התשתית הקיימת בשלב זה איננה תומכת בגירסתן. לתגובת הבנק צורף נספח י"ב המשקף תרשומת מפגש בין נציגי המבקשות - החברות לבין נציגי הבנק, מתאריך 19.5.99. כעולה מן התרשומת נדונו ונבחנו במפגש, בין היתר, נכסי החברות, היקף המכירות, והפעילות העסקית של החברות. לקראת סוף אותו מסמך (נספח י"ב) נרשם כך: "אם יוכל להביא ציוד בשווי לבטחון 250 א' דולר נעמיד הלוואה בסך 250 א' דולר ל- 5 שנים. אם לא יהיה ציוד נוסף נעמיד את ההלוואה לשנה כנגד שיקים". סוכם: נקבל דו"ח חייבים פתוחים, הערכת שמאי על הנכס, כמה ציוד ניתן לשעבד, נקבע פגישה עם ילינק" (ההדגשה שלי - י.ג. ). תרשומת זו נעשתה לפני קרוב לשנה, ובטרם פרץ סכסוך כלשהו בין הצדדים. מן האמור בתרשומת עולה שהיתה נכונות מצד הבנק להעמיד הלוואה לרשות המבקשות, אך לא לתקופה של עשרים שנה, כגירסת המבקשות, אלא כפונקציה של מהות הבטחונות, דהיינו, כעולה מן התרשומת מיום 19.5.99, היה הבנק מוכן ליתן למבקשות הלוואה בסך 250 אלף דולר לתקופה של חמש שנים, אם יומצא בטחון ע"י ציוד בשווי של 250,000 דולר, ובהמשך נאמר במפורש שאם לא יומצא ציוד תינתן ההלוואה לשנה כנגד שיקים, וכן סוכם, בין היתר, גם על דו"ח חייבים פתוחים. יא. לא רק שלא נאמר באותה תרשומת, מלפני כשנה, דבר על מתן ההלוואה לעשרים שנה, אלא שהתרשומת המתייחסת לאותו מפגש תומכת במסקנה לפיה היה הבנק מוכן ליתן את ההלוואה לפרק זמן קצר (שנה), כנגד בטחון של שיקים, או לתקופה ארוכה יותר (חמש שנים), כנגד בטחון של ציוד, בגובה סכום ההלוואה. כך גם פעלו המבקשות הלכה למעשה בכך שהפקידו בבנק מימסרים דחויים בשווי של כשני מיליון ש"ח, נכון ל- 30.4.99, ובסכום של 3,275,000 ש"ח נכון ל- 30.5.99, בסכום של 2,375,000 ש"ח, נכון ליום 30.6.99 , ובסכום של 2,130,000 ש"ח, נכון ל31.7.99-, וכן בסכום של 1,040,000 ש"ח נכון ל - 31.8.99. יב. בהמשך, סכומי המימסרים הדחויים של המבקשות הלכו ופחתו בהדרגה עד לסדר גודל של כ- 87,000 ש"ח ב31.3.2000-, וכ- 26,000 ש"ח ב- 30.4.00 (עיינו : הרשימה ת1/). המצהיר, מר ודיע עאסי, אחד ממנהלי המבקשות, גם נשאל בחקירתו הנגדית האם נתן להם הבנק את שלוש ההלוואות בתנאי שהחברות יפקידו שיקים של לקוחות בשווי של 4 מיליון ש"ח, ותשובתו של מר עאסי היתה שהוסכם כי החברות תפקדנה שיקים כפי יכולתן (עמ' 3 רישא לפרוט'), אך בהמשך אישר מר עאסי שאכן באפריל 1999 הופקדו ע"י המבקשות בבנק שני מיליון ש"ח, במאי 1999 כשלושה מיליון ש"ח, וכך הלאה בהתאם לרשימה ת1/. יג. אם לסכם עד כה: תרשומת המפגש מיום 19.5.99 תומכת בגרסת הבנק לפיה סוכם שבהעדר ציוד בשווי של 250 אלף דולר יעמיד הבנק לרשות המבקשות הלוואה לתקופה של שנה כנגד שיקים (הכוונה למעשה למימסרים דחויים), ואכן הרשימה ת1/ שהוגשה במהלך עדות מר ודיע עאסי מצביעה על הפקדת מימסרים דחויים בסכומים גבוהים בתקופה שמאפריל 99 עד יולי 99, ובהמשך ניכרת ירידה הדרגתית, כשהמימסרים הדחויים כיום הינם בסכומים נמוכים ביותר בשים לב לכך שמדובר בהלוואות בסכום כולל של כ- 900,000 דולר. גם תרשומת המפגש מיום 18.1.00 בין נציגי החברות לבין נציגי הבנק, נספח י"ג של תגובת הבנק, תומכת במסקנה שמתן ההלוואות למבקשות הותנה בקבלת בטחונות מצד החברות שכן לפי הרשום באותו מפגש סוכם שחצי מיליון דולר ייפרסו לשלוש שנים, ותינתן הערכת שמאי על הציוד, ובהמשך נכתב: "חוץ מזה בכל עת יהיו שיקים בסך של 2.5 מיליון ש"ח. נקבל מאזנים של שתי החברות לשנת 99. ביום שישי מפקיד שיקים בסך 2 מיליון ש"ח לערך". יד. ההבטחה להפקדת שיקים בסך שני מיליון ש"ח לא קויימה, ולפיכך נשלח למבקשות מכתב התראה של הבנק ביום 3.2.00 (נספח י"ד של תגובת הבנק) בדבר העמדת ההלוואות לפירעון מיידי. ער אני לכך שבמכתב התשובה של החברות מיום 13.2.00 (נספח ט"ו של התגובה) נטען שאכן הבנק העלה דרישה להפקדת שיקים לבטחון בשווי של 3.2 מיליון ש"ח, אך לא נעשה בענין זה כל סיכום בין הבנק לבין המבקשות, ואולם דרישה זו מצד הבנק להפקדת מימסרים דחויים כאמור, באה למעשה כהמשך לסיכום שהיה בין שני הצדדים עוד ביום 19.5.99, לפני כשנה, (נספח י"ב של התגובה), בו הרי נרשם במפורש שבהעדר ציוד בשווי של 250,000 דולר כבטחון, תועמד הלוואה לתקופה של שנה כנגד שיקים, וכאמור, לפי הרשימה ת1/, אכן הופקדו בארבעת החדשים הראשונים שיקים דחויים של לקוחות בסכומים גבוהים. טו. פניות הבנק אל המבקשות באו לאחר שחלה ירידה הדרגתית ניכרת בכמות המימסרים הדחויים שנמסרו ע"י המבקשות לבנק. עמדת הבנק באה לידי ביטוי במכתב מיום 27.2.00, נספח ט"ז, שם צויין כי היתה נכונות לחידוש ההלוואות כעבור שנה, כפוף להעמדת בטחונות נאותים, כשהשיקים הדחויים היו הבטחון העיקרי להעמדת ההלוואות, ובלעדיהם אין הבנק מוכן להאריך את ההלוואות, ואף עומד על העמדתן לפרעון מיידי, כשהפקדון הקיים בפק"מ (בסדר גודל של כ- 220,000 ש"ח), הוא בסכום זניח לעומת גודל ההלוואות (כתשע מאות אלף דולר). נאמר עוד באותו מכתב של הבנק, נספח ט"ז: "ואכן, לא בכדי הופקדו על ידיכם בפועל שיקים דחויים בסכום האמור עם העמדת ההלוואות אלא שמאז הגיע מועד פרעונם של השיקים הנ"ל, לא הפקדתם שיקים חדשים כנדרש". גם באותו מכתב מ27.2.00- ניתנה התראה וארכה להפקדת מימסרים דחויים כבטחון בסכום של 3.2 מיליון ש"ח עד 15.3.00. בהמשך, בעקבות פגישה נוספת בין הצדדים ביום 6.4.00 (נספח י"ט לתגובת הבנק) גם נוסחה טיוטת הסכם פשרה שנועדה לאפשר פריסת ההלוואה כנגד בטחונות, אך בענין זה לא הושגה הסכמה. טז. מעיון בכל האמור לעיל מסקנתי היא שלא עלה בידי המבקשות להציב את התשתית הראייתית לביסוס טענתן כאילו הסכים הבנק לחדש את ההלוואות בכל שנה ושנה, ולאפשר סילוק 5% מן הקרן בכל שנה, משמע, פריסה על פני עשרים שנה. מן התרשומת שנעשתה סמוך לתחילת התקופה, דהיינו, ב- 19.5.99, לפני כשנה (נספח י"ב של התגובה) עולה שכבר אז סוכם שההלוואה תועמד לשנה כנגד שיקים, משמע, מימסרים דחויים שישמשו כבטחון, ובדרך זו פעלו המבקשות בחדשים הראשונים כשהפקידו בחשבונן שבבנק מימסרים דחויים בסכומים משמעותיים. משחלה ירידה הדרגתית בהפקדתם של מימסרים אלה באה גם תגובה מצד הבנק שהתבטאה בפניות ישירות, ודרישות שנועדו להביא להפקדת שיקים של לקוחות בסכומים שאכן יהוו בטחון מתאים, בשים לב לסכום הכולל של ההלוואות (כתשע מאות אלף דולר), ומשלא נענה הבנק [ואכן, לפי ת1/ ניתן לראות שסכומי המימסרים ב- 30.4.00 בסך כ- 26,000 ש"ח הינם חסרי משמעות לאור סכום ההלוואות, גם אם ניקח בחשבון שהסכום המופקד בפק"מ הוא כ 250,000- ש"ח], וגם ההתראות, והארכות המועד, לא הועילו (נספחים י"ד + ט"ז לתגובה) העמיד הבנק לפרעון מיידי את ההלוואה הראשונה, שמועד סיומה היה ב- 14.4.00, ועוד עומד הבנק להעמיד לפרעון מיידי גם את שתי ההלוואות הבאות שמועדי פרעונן קרובים אף הם: 25.5.00 + 29.6.00. יז. חומר הראיות כפי שמצוי בפניי תומך איפוא בגירסת הבנק לפיה היתה נכונות להעמיד את ההלוואות לרשות המבקשות, ולהאריך תוקפן, כל עוד מעמידות המבקשות לרשות הבנק את הבטחונות הדרושים להבטחת סכומי ההלוואות שהסתכמו ב- 900,000 דולר ארה"ב. הבנק היה עקבי בעמדתו לגבי קבלתם של בטחונות אלה לרשותו, והדבר טבעי ומובן, בוודאי כשמדובר בסכום משמעותי בהחלט. בתחילה אכן פעלו כך המבקשות, אך בהדרגה חלה ירידה ניכרת בסכומי המימסרים הדחויים שאמורים היו לשמש כבטחון להלוואות אלה, ואזי גם באו, כמצויין לעיל, פניות ודרישות מצד הבנק. לכאורה, נראה שהבנק רשאי היה להפעיל שיקול דעתו ולהודיע שבהעדר בטחונות מתאימים אין הוא מוכן עוד להעמיד את ההלוואות לרשות המבקשות, וכעולה מן האמור לעיל, הבנק גם הודיע על כך בכתב למבקשות, ונתן להן ארכה על מנת שהן תוכלנה להעמיד לרשותו את הבטחונות הדרושים, ואולם משדרישתו של הבנק לא נענתה, רשאי היה הבנק בנסיבות אלה להודיע שאין הוא מוכן עוד להמשיך בהעמדת ההלוואות לרשות המבקשות, ולהעמידן לפרעון מיידי. יח. במצב דברים זה אין זה מתקבל על הדעת ליתן צו מניעה שיאסור על הבנק להעמיד את ההלוואות לפרעון (הראשונה שבהן בסך 500,000 דולר הועמדה לפרעון עוד ביום 14.4.00) ולאסור על הבנק לפתוח בתובענה לגבייתן של ההלוואות, שהרי מדובר בזכותו הלגיטימית של הבנק לנסות ולהגן על כספי ההלוואות. גם אין לקבל את הטענה כאילו מאזן הנוחות פועל לטובת המבקשות דווקא. הרי הבנק לא יוכל לפעול לגביית ההלוואות אלא ע"י הגשת תובענה לביהמ"ש, ככל הנראה ביחד עם בקשה להטלת עיקולים. ביחס לתובענה שהבנק עומד להגיש תוכלנה המבקשות לעתור, כמובן, לקבלת רשות להתגונן, וביהמ"ש יבחן בבוא העת האם יש בטענות המבקשות כדי לאפשר להן להתגונן מפני התובענה. כך גם לגבי העיקולים. אם תהיינה המבקשות בדעה שאין הצדקה להטלת עיקולים, או שמדובר בעיקולים המכבידים על הפעילות העיסקית השוטפת של המבקשות, תיבדק הטענה בביהמ"ש, שהרי הכוונה היא למנוע במידת האפשר פגיעה בפעילות עסקית שוטפת. על יסוד כל האמור לעיל אינני רואה הצדקה לבקשה זו למתן צו מניעה זמני. הבקשה נדחית. הוצאות הדיון בבקשה זו תיקבענה בתום הדיון בתיק העיקרי. חשבון בנקבנקצוויםצו מניעה