טענת כפיה - קשר סיבתי בין כפיה לבין התקשרות

##מה הדין בסוגיית טענת כפייה ?## בע"א 784/81 שפיר נ' אפל, אמרה השופטת שטרסברג כהן כי: מושג הכפיה הוא בעל משמעות דומה בקטיגוריות של התחיבות חד צדדית וחוזה דו צדדי, הקובע, כי הוראות החוק יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מהחוזה ( (פרופ' ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (בורסי-פרץ, תשמ"ב) 566; סעיף 62(ב) לחוק [החוזים] וכן ע"א 650/73 בעמ' 511). סיווגה של הכפיה נקבע אף הוא בפסק הדין הנ"ל: "יסודותיה של עילת הביטול על פי סעיף 17(א) לחוק הם: התקשרות חוזית, קיומה של כפייה וקשר סיבתי בין הכפייה לבין ההתקשרות. הכפייה איננה צריכה להיות יסודית ואיננה חייבת להיות הסיבה המכרעת או הבלעדית להתקשרות והיא נבחנת במבחן סובייקטיבי, לאמור, על הכפייה להשפיע על רצונו של המתקשר בהטילה בו חששות ופחד". ## איזו כפיה תאפשר לצד להביא לביטול התחיבותו ?## סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 קובע: "כפיה (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה". כפיה עפ"י סעיף 17 הנ"ל היא כפיה בכוח או איום המותירים לקורבנם מרחב-רצון מסוים וחופש-בחירה בין אפשרויות. כפיה הגורמת לכך שקורבנה יפעל בעל-כורחו ויבטל לחלוטין את רצונו אינה כפיה הנכללת בגדר סעיף 17, שכן בשלילת הרצון כלל לא נכרת חוזה (ראה ראה ג' שלו דיני חוזים מהדורה שניה (תשנ"ה) 235). הפרשנות לכפיה הינה רחבה וכוללת כל פגיעה בגופו של אדם בנכסיו בחירותו ובמעמדו החברתי או הכלכלי כדי לאלצו להתקשר בחוזה. (ראה שלו לעיל בעמוד 233). המקרה הקל והראשוני לכפיה הוא מקרה הכפיה באלימות או איום באלימות, כפי שניסח זאת כב' השופט חשין בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ואח' פד"י מח' (5) 705, 717-718: "בראשית היתה הכפיה הגסה, זו הכפיה שעל גופו של אדם, והיא כפיית אלימות שהכול יסכימו כי יש בקיומה כדי לשלול רצון חופשי מאדם (אם תרצה: כדי לצמצם את מרחב הרצון החופשי עד כדי הצדק להתערבותו של המשפט)". הפסיקה הרחיבה את הכפיה וכללה גם אמצעי כפיה "רכים" ו"מעודנים" יותר לפי רוח הזמנים וכיום היא כוללת אף כפיה כלכלית. תחומי הכפיה המקנים זכות ביטול נקבעים על-פי נסיבות כל עניין ועניין (ראה פס"ד מאיה נ' פנפורד לעיל; ע"א 412/54 ראש העיר תל-אביב-יפו נ' חברת "ארמון אהרונוביץ 3" בע"מ, פ"ד י 1835 ,1837 וכן ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך ב' (תשנ"ג) 888). אמנם יש לבחון אם יש לאדם אפשרות מעשית לפנות לערכאות כדי למנוע את הפעלת האיום (ראה ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95, 100-101). אולם, אפשרות לסעד חלופי כנגד האיום לפחות בקטגוריות המסורתיות של איום באלימות ואף בהקשר של עיכוב נכסים שלא כדין, אינה שוללת טענת הכפיה (ראה פרידמן וכהן לעיל בעמוד 902). ##להלן פסק דין בנושא טענת הכפיה בדיני שטרות:## פקודת השטרות [נוסח חדש] קובעת: "29. (ב) כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה ; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר". 1. הנתבע עשה ומסר לתובע שני שיקים, האחד ע"ס 100,000₪ שמועד פרעונו 8.4.97 והשני ע"ס 50,000₪ שמועד פרעונו 1.5.97. השיקים לא כובדו, התובע פנה להוצל"פ והנתבע הגיש התנגדות שנדונה בפני כב' הרשם פוני אשר קבע בההחלטתו שיש לדון בטענת הגנה אחת של הנתבע: האם מסירת השיקים נשוא הדיון נעשתה תחת לחץ ואיומים. הנתבע מסר לתובע מספר שיקים נוספים שאינם נתבעים בהליך זה. סכום כל השיקים שמסר הנתבע לתובע הינו 650,000₪ שערכם באותה התקופה היה כ- 180,000$. במהלך קדמי המשפט נעשה נסיון להרחיב היריעה ולדון במכלול היחסים הכספיים בין הצדדים, הנסיון לא צלח ולפיכך הדיון נסוב על השאלה שהוגדרה ע"י כב' הרשם. בבית המשפט העידו התובע והנתבע בלבד. רקע 2. בין הצדדים התקיימה עסקה בה היה על התובע להעביר לידי הנתבע סכום כסף להשקעה באופציות מעוף באמצעות הבנק, זאת לאור בקיאות ועיסוק הנתבע בתחום זה. השניים הגיעו להסכם מיום כ"ה באדר א' תשנ"ז, 4.3.97 (נ2/), לפיו יחלקו ברווחים שווה בשווה, התובע ישא בסיכון מירבי של 15% כאשר יתרת הסיכון תחול על הנתבע. אין חולק כי התובע העביר לנתבע כספים, כי כספים אלה כולם או רובם אבדו וכי הנתבע חייב כסף לתובע. קיימת מחלוקת לגבי גובה חובו של הנתבע. מהראיות שהביאו הצדדים עולה תמונה מעורפלת בעניין מצב ההתחשבנות בין הצדדים. כרקע בלבד, ומבלי לפסוק בדבר החוב, אנסה להציג את היחסים הפיננסים בין הצדדים מהנתונים העמומים שבפני. מוסכם על הצדדים (פרוטוקול 6.7.00) כי התובע העביר לנתבע בסה"כ 340,000₪, בתחילת 1997. לגבי סכום אחד בסך 200,000₪ מוסכם כי ירד לטמיון כאשר הצדדים חלוקים בגורם להפסדים. הנתבע טוען כי השקעותיו בסכום זה כן נשאו פרי אך התובע הוא שגרם להפסד בעוד התובע טוען כי הנתבע הוא הגורם להפסד. לגבי סכום שני בסך 140,000₪ מוסכם כי ירד לטמיון בגין השקעות הנתבע. הנתבע מודה כי היה עליו להחזיר לתובע על-פי ההסכם 85% מההפסד שלדעתו מסתכם כאמור ב140,000-₪ ולכן היה חייב לתובע סכום של 119,000₪. לדבריו העביר לתובע סכום של 101,630₪ במועדים שונים, בכללו סכום של 50,000₪ ששולם לפי פסק בוררות של בית הדין של הרב גולדברג מיום כ"ח בסיון תשנ"ז (6.6.97). מכאן יוצא כי הנתבע מודה כי קיים חוב של 17,370₪. לטענת התובע צורת חישוב ההפסדים בגינם הוא זכאי לפיצוי שונה מחישובו של הנתבע והיא שהביאה אותו לדרוש פיצוי בסך 180,000$. אין בפני די נתונים בכדי להבין את צורת החישוב או לקבוע אילו מהסכומים הוא החוב האמיתי ובשל המחלוקת הצרה גם אין צורך כי אכריע בעניין. אין עוררין כי קיים חוב - שיעורו שנוי במחלוקת. לטענת הנתבע, התובע לחץ ואיים עליו ועל בני משפחתו כדי שיעביר לו הכספים. הארוע המרכזי בענייננו, בו נכתבו השיקים נשוא תביעה זו, ארע במוצאי שבת, כ"ז באדר א' תשנ"ז (5.4.97). לדבריו, התובע הכתיב לו בכפיה ובכוח הודאה, לפיה הוא חייב לו סכום של 180,000$ וכן חייבו להעביר לידיו המחאות בסכום זה בש"ח (650,000₪). התובע טוען כי לא היה דופי בהתנהגותו. ארועי מוצאי שבת (5.4.97) 3. כאמור, הנתבע טוען כי במוצאי שבת - 5.4.97 - הופעלו עליו לחצים ואיומים ע"י התובע ובנו אשר בעקבותיהם חתם על הסכם לפיו הוא מודה בחוב של 180,000$ ומסר לתובע השיקים נשוא תביעה זו. אין מחלוקת בנוגע למרבית ההתרחשויות באותו הערב, המחלוקת היא לגבי אופיים. ארועים שהנתבע מתאר כאיום ולחץ מציג התובע באור נטראלי. התובע ובנו הגיעו לבית הנתבע בשכונת עזרת תורה בירושלים סמוך לאחר צאת השבת (שיצאה ב 18:37 בשבוע המדובר). השניים פגשו את הנתבע ברחוב והוא הציע לעלות לדירתו. לדברי הנתבע, הרגיש יותר בטוח בין קירות ביתו. האוירה בבית לא היתה נוחה עד שאשת הנתבע בקשה שידברו במקום אחר. הנתבע לקח כלי כתיבה ושיקים על-פי דרישת התובע ובנו והשלושה ירדו והתישבו ברכבו של התובע. לדברי הנתבע העביר לתובע ובנו עפ"י דרישתם סך 4,980₪ במזומן שהיה בכיסיו. התובע טוען כי סכום זה ניתן לו מאוחר יותר בביתו של הרב גנס על-פי הוראת הרב. הכרעה במחלוקת זו אינה דרושה לסוגיה העיקרית: האם היתה כפיה. בנו של התובע ישב במושב האחורי ברכב לצד הנתבע. התובע מתרץ זאת בדאגתם לבטחון הנתבע בשל החשש שהלחץ יביאו לידי סיכון עצמי בקפיצה מהרכב (עמ' 9 לפרו'). התובע מודה כי ברכב היה מן מכשיר המורכב משני מקלות המחוברות בשרשרת. הנתבע טוען כי בנו של התובע איים עליו באמצעות כלי זה. לדברי התובע, הנ"ל היה אך מונח ברכב, בנו רצה להביאו עימו אך האב הורה לו שלא להביאו. כן טוען התובע כי בנו הצטרף רק בשל היות התובע אדם חולה. אולם מדבריו של התובע עצמו מצטיירת תמונה לפיה הבן לא הצטרף כדי לסעוד את אביו, אלא היה גורם להשפיע וללחוץ על הנתבע. קיימת מחלוקת בין הצדדים אם לתובע היה אקדח באירוע זה. אתייחס לכך בהמשך. הצדדים מסכימים כי שהו ברכב מהשעה 19:30 לערך עד לחתימה על מכתב ההודאה (ת4/) סמוך לשעה 23:30. יוצא מכך כי התובע ובנו שהו ברכב עם הנתבע כ4- שעות עד שהאחרון התרצה וכתב מכתב הודאה בחוב. התובע ביקש לפנות לרב שיאשר כי הנתבע חתם על ת4/ מרצונו החופשי, הרב גולדברג אליו התקשרו לא יכל לקבלם ולכן נסעו לשכונת מטרסדורף לבית הרב גנס אך הוא לא היה בביתו. משם נסעו לשכונת הר נוף על מנת לבקש כי מר יהודה פלאי יאשר את ת4/ אך גם הוא לא נמצא בביתו. מהר נוף חזרו לשכונת מטרסדורף לבית הרב גנס. מסמך ההודאה בחוב ת4/ 4. במהלך השהיה הארוכה ברכב של התובע, כתב הנתבע מסמך בן 8 עמודים. המסמך מנוסח כתערובת של תוכחה עצמית והודאה בחיובים. הנתבע מודה בנזקים שגרם לתובע, מתנצל על תביעה שהגיש כנגד התובע ומציין כי הדבר נעשה "מתוך איבוד שליטה רגעית"; כי סיבך את התובע ביודעין בסכום העולה על חצי מליון שקלים; כי גזל מהתובע כספים בהם הוא התכוון לחתן את ילדיו, כספים שהתכוון לתת לצרכי קמחא דפסחא וכספים שיועדו לכתיבת ספר תורה. עוד נרשם כי הנתבע עשה פעולות בחשבון בלא שהתובע ידע עליהן וכי פיתה אותו להוסיף ולהשקיע כספים בלא לידעו על ההפסדים הרבים. הנתבע ממשיך ומפרט במסמך כי ידוע לו כי הסתיר מהתובע הפסדים בהשקעות שהשקיע עבורו ותחת זאת סיפר לו כי רווחיו יהיו גדולים. הנתבע מציין כי ידוע לו כי בשל המלצותיו (הלא נכונות) ביטל התובע נסיעות לחו"ל וכתוצאה מכך נגרמו לתובע נזקים בהיקף עשרות אלפי דולרים ונזקים בלתי הפיכים בשל ניתוק קשרים עם גבירים בחו"ל. הנתבע מציין: "ידוע לי על משפחות שהרסתי במהלך חיי ובכל זאת... המשכתי... אני מקווה ואני מצהיר בזאת שלעולם אבל לעולם לא אחזור על מעשי המושחתים האלו". הנתבע מפרט כי הטעה את בית-הדין ומתחייב לפנות למחרת היום לבטל את התביעה ולהחזיר לתובע את הכספים שהפסיד מאז "שהתחלתי לסחוט ממנו כספים ידעתי שהוא חולה לב דואג לאחיו נכה 100 אחוז צריך לחתן את ילדיו שיהיו בריאים". בעמ' 6 למסמך ת4/ מצהיר הנתבע כי כל פעולה שביצע התובע בבנק נעשתה בהנחית הנתבע וכי הדברים שאמר לו לפיהם הוא (הנתבע) אינו יכול לפעול בחשבונות אינם נכונים. בעמוד האחרון כתובה הצהרה בה מתחייב הנתבע לשלם לתובע סך של 180,000$. מנוסח המסמך עולה כי התובע הוא שהכתיב לנתבע את תוכנו לרבות נוסח הווידוי, ההתרפסות וההתנצלויות, שאין אדם רגיל לכתוב שכמותם גם ברגעי תוכחת אמת. בתצהירו (סעיף 10) ציין התובע כי הנתבע רק התייעץ עמו על הניסוח, אולם מהחקירה הנגדית ומתוכן המסמך עולה כי המכתב במלואו הוכתב ע"י התובע (עמ' 8-9 לפרו'). הביקור בבית הרב 5. באחת אחר חצות הגיעו לביתו של הרב גנס, בשכונת מטרסדורף, שכאמור לא יכל לקבל את פניהם בשעה מוקדמת יותר. לבית הרב עלו התובע והנתבע ובנו של התובע המתין ברכב לבקשת אביו. התובע ביקש לעלות לרב כדי שיאשר כי המכתב נכתב ללא כפיה. במכתב עצמו מופיע האישור הבא: "הנני מאשר כי מרדכי סגלשטיין הודה בפני כי כתב את כל 7 הדפים המצורפים בזה. (תאריך) (-) ישראל גנס" הביקור בבית הרב מקשה על קבלת טענת הכפיה, שהרי אם נקבל את דברי הנתבע כי חשש מאיומי התובע ובנו בביתו, ברחוב וברכב ולכן שיתף עימם פעולה וחתם על מסמך ההודאה, מדוע לא ניצל את ההזדמנות למצוא מחסה אצל הרב גנס? לדברי הנתבע חשש פן יבולע לו עם צאתם מבית הרב או בימים שאח"כ. לדבריו גם הרב חש כי מדובר בכפייה ולכן נמנע מלאשר כי החתימה נעשתה מרצון חופשי ובחר להצמד לנוסח אישור מאופק לפיו הנתבע כתב את הדברים, מבלי להתיחס לרצון החותם, כפי שביקש התובע. הצדדים העדיפו שלא להזמין את הרב לעדות, ומכיוון שנטל הוכחה מוטל על הנתבע, יש לזקוף זאת עקרונית לחובתו. השיקים 6. אחרי הביקור בבית הרב חזרו לרכבו של התובע. בנו של התובע המליץ לאביו כי יקחו מהנתבע שיקים בסכום בו הודה במסמך. הנתבע ובן התובע ישבו במושב האחורי ברכב כאשר התובע במושב הקדמי. הנתבע כתב והעביר לתובע שיקים כבקשתו. בשעה 2:30 לפנות בוקר לערך הגיעה החבורה לבית התובע. התובע הכניס את השיקים לכספת והניח את אקדחו. משם נסעו לבית הנתבע. התובע ביקש שהנתבע יפקיד אצלו את דרכונו, משזה לא נמצא הסכים לקבל כפקדון, עד שימצא הדרכון, את ת.ז. של הנתבע. האקדח 7. אין מחלוקת כי לתובע יש אקדח. התובע טוען כי לא נשא האקדח כלל במהלך הערב, וזה היה בכספת בביתו שם הופקדו השיקים שמסר הנתבע, והנתבע ראה האקדח רק בכספת. הנתבע טוען כי האקדח היה ברשות התובע כל הערב והוא הניחו בכספת עם השיקים. בנושא זה אני מעדיף את גירסת הנתבע כי לתובע היה אקדח במהלך כל הערב: ברור לי כי הנתבע היה מבוהל ולחוץ ולכן כתב בכתב ידו מכתב בנוסח מוכתב. הלחץ נבע מהשעות הארוכות של שהיה ביחד עם התובע, בנו, כלי-המקלות ואקדח. מדברי הנתבע אין להבין כי התובע עשה שימוש באקדח או במקלות, אך די בקיום של אלה כדי להוות רקע מאיים. הימים הבאים 8. לאחר מאורעות מוצאי השבת, ביום ראשון, פנה הנתבע לרבנים אשר יעצו לו לפנות למשטרה והוא אכן עשה כך, אולם לדבריו השוטר אמר לו שיש להגיש את התלונה במחלקת מרמה למחרת בבוקר. למחרת, יום שני ה7.4.97-, פנה והגיש תלונה במשטרה על סחיטה ואיומים. לדבריו מיד אח"כ שלח פקס לביטול השיקים לפי הוראת השוטר. המשטרה חקרה המקרה וביום 8.7.97 החליטה לסגור התיק בעילה שלא נמצאו ראיות מספיקות (ת5/). התובע הביא כאסמכתאות את ע"א 216/73 סולומונוב נ' עזרא אברהם פ"ד כח(1) 184, 192-3. בו נקבע כי בית משפט לא יבטל שיק ולא יורה להחזירו גם אם ניתן באילוץ, ובלבד שהשיק ניתן להבטחת חוב קיים שאינו שנוי במחלוקת. וכן את ע"א 152/59 סוארי נ' ברגרמן פ"ד יד 2354 לפיו "טענת אילוץ - הנובעת מכך שהנפרע הפעיל לחץ או איום על המושך - אינה טענת הגנה מקום שהשטר ניתן עבור פרעון חוב קודם שכבר היה קיים עת נמסר השטר ע"י החייב". ראשית אומר כי הכוונה בחוב קיים פירושו חוב קודם מגובש. בעניין סלומונוב נקבע כי החוב הקודם היה שנוי במחלוקת וכיוון שנקבע גם כי הלחץ עלה לכדי אילוץ, התקבל ביטול השיק (ראה עניין סלומונוב לעיל וכן נ' זלצמן "אילוץ ביצירת חיוב ואילוץ בגביית חוב" עיוני משפט ד' תשל"ה 457, 458). בעניין סוארי, האיום שדובר בו היה נקיטה באמצעי אשר כשלעצמו איננו מנוגד לחוק - נקיטה בהליך פלילי - ולכן נזקק שם בית המשפט להבחנה דלעיל. במקרה שבפנינו אין חוב מגובש עובר למתן השיקים, שכן עד 5.4.97 העביר התובע לנתבע סך 340,000 ש"ח והחוב כאילו "התגבש" במסמך ת4/, בו הודה הנתבע בנזקים שונים ומשונים שנגרמו לכאורה לתובע בסכום כמעט כפול!. לכן אם נמצא כי היתה כפיה די בכך על מנת למצוא את החיוב ניתן לביטול. רק בשל העובדה שהתובע הביא הלכות אלו לשם הצדקת התנהגותו ולמעלה מן הדרוש, נבחן אם אכן במקרה של חוב מגובש יכול אדם לנקוט בפעולות אלימות כלפי הזולת בכדי לגבות החוב. כב' השופט לנדוי עצמו אמר בעניין סולומונוב עמוד 192 כי: "... כבר הזדמן לי בע"א 352/61... להביע את דעתי, כי אין בע"א 152/59 [עניין סוארי] סימוכין להלכה כללית שעל חוב קיים מותר להשיג שטר בדרכי אילוץ, כי הדיון שם היה שייך לסוגיה המיוחדת של השגת בטוחה על ידי איום ליזום הליכים פליליים, והוא לא נגע לאיומים לבצע מעשה אלימות". שופטי הרוב קיסטר ועציוני נקטו בגישה שונה, לפיה בכל מקרה בו היתה כפיה, השאלה לצורך הכרעה בגורלה המשפטי של ההתחיבות הנה, האם הופעל הלחץ לשם גביית חוב מגובש קודם או לשם יצירת חיוב חדש (ראה זלצמן, 462). ספק אם גישה זו, לפיה במקרים של חוב מגובש קודם "כל דאלים גבר" ולנפגע נשארת אך סנקציה פלילית או נזיקית, היא גישה ראויה כיום. פסקי דין אלו ניתנו טרם חקיקת חוק החוזים, כפי שראינו סעיף 17 לחוק קובע כי חוזה הנקשר בכפיה ניתן לביטול. בחוק לא מבחינים בין חוב קודם לחוב חדש. בחוק הותר אך חריג אחד להפעלת לחץ והוא בסעיף 17(ב) לפיו אזהרה בתום לב על הכוונה להפעיל זכות חוקית לא תחשב כאיום (ראה זלצמן לעיל בעמוד 462-3). גישה שונה מזו שבסעיף 17 לחוק החוזים נותנת גושפנקה למעשי עבירה (ראה זלצמן, עמוד 461). אמנם אין ראוי לתת סעד לאדם החייב חוב מגובש, שהרי מוסר תשלומים הוא ביסודה של חברה מסחרית יציבה, ולנושה זכות לקניינו. אולם מול זכות זו עומדת זכות שמעמדה אינה פחות, והיא זכות האדם לחייו ולשלמות גופו. שתי הזכויות זוכות למעמד שווה ומעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פקודת השטרות וחוק החוזים נחקקו טרם חקיקת חוק היסוד הנ"ל אולם חוקי היסוד משליכים על דרך הפרשנות של מערכת הדינים כולה וקובעים נקודות איזון חדשות במסגרת הדין הישן ותמריץ למחשבה חדשה (ראה דברי המשנה לנשיא (כתוארו דאז) ברק בבש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, 414). הכרה בחריג להתרת כפיה כמוהו כהיתר לפגוע בזכות החייב לחירות ולשלמות הגוף, דבר הפוגע במרקם העדין של היחסים בין הזכויות אשר זכו לאיזון באמצעות מערכת אכיפת החוק. לנושה זכות לקנינו ובמקרה וימנע חייב מתשלום, עומדת לו הדרך לפנות בבקשה לסעד מבתי המשפט ומערכת ההוצאה לפועל. אין כל הצדקה לפגוע בזכות האדם לשלמות גופו ע"י הקניית זכות יתרה לנושה והכרה בפירות פגיעתו כלגיטימיות. ראוי, ביחוד בתקופה זו, בה אלימות גואה ברחובות, כי נימנע מהכשרת הסכמים שהושגו בדרכים כוחניות ופסולות, גם אם תוצאת ההסכם ראויה. אומנם במקרה של חוב קצוב, לכאורה דחיית תביעה על בסיס שטר שהושג בכפייה תוביל לתביעה בה יזכה לאכיפת ההסכם, אולם אכיפה זו תושג בדרך בה נדרש כל אזרח שומר חוק לנקוט - דרך שאינה תמיד קלה ומהירה הן בשל הפרוצדורה הדורשת לעיתים עירובם של עורכי דין והן בשל העומס המוטל על מערכת המשפט. הימנעות מביטול השיק תזכה את המחזיק בפרס בדרך של קיצור הליכים. לפחות במקום בו מדובר בכפייה במובנה המצומצם, הרי באיזון בין הטבה עם הכופה לבין הטבה עם אדם בעל מוסר תשלומים נמוך, יש להעדיף שלא לזכות בפרס את הכופה. האיזון שהושג בסעיף 17 לחוק החזים הוא האיזון הראוי. החייב אינו חסין מאיום, אך הנושה מוגבל לאיום בשימוש בזכות חוקית. כאמור בדיני שטרות, חזקה כי אוחז השטר מחזיק כשורה. על כן, נטל ההוכחה הוא על הנתבע להוכיח כי אינו צריך לקיים את חיובו על -פי השטר. מדברי הנתבע עצמו עולה כי הוא מודה בחוב של 17,330₪. אולם, גם על-פי הגורסים כי לא יותר לבטל חוזה מקום שהלחץ בא לשם גביית חוב קודם, משהוכיח נתבע קיומו של לחץ, על התובע להראות שהחוב הקודם, אותו הוא מבקש לגבות, כשר כשלעצמו וכי לא היה בלחץ אלא משום אמצעי להשגת המגיע לו בדין (ראה דברי כב' המשנה לנשיא בן-פורת בפס"ד שפיר לעיל בעמוד 158). כפיה 10. הנתבע טוען כי לא חתם על ההסכם והשיקים מרצונו החופשי אלא תחת כפיה. כפי שראינו התנאים המאפשרים לצד להשתחרר מחיובי הסכם או שטר בשל כפיה הם שלושה: א) התקשרות חוזית. ב) קיומה של כפיה. ג) קשר סיבתי בין הכפיה לבין ההתקשרות. כמו כן נקבע כי הכפיה איננה צריכה להיות יסודית אלא, היא נבחנת סוביקטיבית בנעלי המתקשר (ראה פסה"ד בענין שריר נ. אפל הנ"ל). קיימת דעה כי המבחן אינו תמיד סובייקטבי, אולם גם הגורסים כך בוחנים את הכפיה כסוביקטיבית כאשר מדובר בכפיה מהקטגוריות המסורתיות, וחוזרים למבחן אובייקטיבי מרוכך בקטגוריות המודרניות כהפרת חוזה או לחץ כלכלי (ראה ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך ב' עמוד 900-1). אין עוררין כי נחתם ההסכם ונחתמו השטרות. ארועי הלילה נטעו חשש אמיתי בלב הנתבע והאירועים היו מאיימים: נסיעה ממושכת ברכב; ישיבת בן התובע לצד הנתבע; הימצאות כלי-המקלות ואקדח - בסיטואציה שכזו די בהמצאות כלי הנשק אף בלא איום מפורש, כפי שהנתבע טוען שבן התובע איים עליו, כדי שהנתבע יחוש מאוים; הנתבע לא אמר כי התובע איים עליו באמצעות אקדח אלא ציין כי האיומים נעשו בנוכחות אקדח או כי בן התובע רמז לנתבע כי הוא ישנה את התנהגותו אם יראה את ה"כלי" של אביו. בספרות מובא כדוגמא לכפיה באיום נסיון לאלץ אדם לחתום על חוזה באמצעות ביקור בביתו יחד עם גברתן אלים (ראה שלו לעיל בעמוד 235). לאחר מסכת הארועים באותו הערב, קל להבין כי חששו של הנתבע מלחצי התובע גדלו משגילה כי באמתחתו אקדח. אולם גם בלא הכנסת האקדח או קביעה באיזה מועד נכנס האקדח לתמונה, נראה כי החתימה על המסמך והשיקים נעשתה תחת איומים של התובע ובנו. אם כן ניתן לקבוע כי היתה כפיה. השאלה היא אם היה קשר סיבתי בין הכפיה לבין ההתקשרות. הקושי לקבוע זאת נעוץ בביקור בביתו של הרב גנס. הנתבע יכל בהזדמנות זו לבקש סעד ועזרה מהרב ובכך לנטרל את חששו מהתובע. לדברי הנתבע בחקירתו הנגדית, חשש כי גם אם יבקש את עזרת הרב יבולע לו מייד עם צאתם. כן לדבריו הובטח לו כי אם יחתום על המסמכים יהיה בטוח עד למחרת. הבטחה זו של התובע גרמה לו להעדיף לחתום על המסמכים ולנסות לסדר את העניין למחרת, במקום לעורר מהומות בשעת ליל אצל אדם מכובד שאינו מכיר היטב. הנתבע מציין כי למחרת היום פנה לבקש עזרה אצל רבנים. הוא פנה לישיבתו של הרב גנס אולם בכניסה ראה מכונית מסוג מכוניתו של התובע עם שלט נכה כפי שיש לתובע. חששו שמא התובע עוקב אחריו גרם לו לעזוב את המקום ולהסתתר עד הערב עת הלך (בשעה 22:00) להגיש תלונה במשטרה. כאמור, האפשרות לסעד חלופי אינה שוללת את טענת הכפיה מקום שמדובר בכפיה באיום באלימות (ראה פס"ד שאול רחמים הנ"ל, עמ' 100-101, שם היתה למשיבה אף הזדמנות להתייעץ עם עו"ד, היתה התייעצות, ולמרות זאת הוכרה הכפיה). הביקור בבית הרב באישון לילה אמנם לא נוצל ע"י הנתבע לזעוק את זעקת הכפיה, אולם אין בכך לאיין את קיומה. הביקור בבית הרב היה קטע אחד, קצר, מתוך מסכת שלמה, בלתי טבעית, בעולם היחסים העסקיים או הרגילים בין אנשים: ישיבה ממושכת ברכב, קיום "כלים" בידי התובע, הכתבת מכתב עם הודאה מוחלטת בכל מכל כל, הודאה בחוב ששעורו כפול כמעט מהסכום שהנתבע קיבל מהתובע רק כמה חודשים קודם לכן, נסיעות הלוך ושוב באמצע הלילה לחפש אדם אשר יאשר את רצונו החופשי של הנתבע, חתימה על השיקים אחרי הביקור אצל הרב גנס, ולבסוף הנתבע המבוהל עוד מוסר את תעודת הזהות שלו לתובע. כל המסכת הזו מלמדת כי הנתבע היה מבוהל ומפוחד גם בעת הביקור אצל הרב גנס וגם אחריו. התוצאה 11. הנתבע הוכיח כי היתה כפיה וכי קיים קשר סיבתי בין הכפיה לבין החתימה על השיקים. לפיכך הוא היה רשאי לבטלם. ראוי לצדדים לברר את החיובים הכספיים ביניהם באופן מלא ומסודר בעילה חוזית ולא בעילה עפ"י שטר. התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ועוד שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ. טענת כפייהקשר סיבתי