פסק דין השופט א' ריבלין: זהו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ש' פינקלמן) על שני חלקיו: פסק-הדין החלקי (מיום 11.7.92) בו נקבע כי המערער, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: הבנק), גבה מן המשיבים ריבית מופרזת בניגוד לדין; ופסק-הדין המשלים (מיום 6.1.97) בו אומצה חוות דעת המומחה מטעם המשיבים, ונקבע כי על הבנק להשיב למשיבים סכומי כסף בהתאם לתחשיב שערכו. רקע עובדתי 1. שני המשיבים היו שותפים, יחד עם שניים אחרים, בשותפות הבלתי רשומה "ד.ח.ס". לצורך פעולתה העסקית, ניהלה השותפות חשבונות בסניף הבנק בזיכרון-יעקב. השותפות נטלה מן הבנק ארבע הלוואות צמודות מדד (להלן: "ההלוואות"), כדלקמן: א. הלוואה בסך 5 מיליון ל"י, מיום 9.9.79, נושאת ריבית בשיעור 7.5% לשנה, שהיתה אמורה להיפרע בתשלומים תלת-חודשיים, החל מיום 10.12.79 וכלה ביום 10.9.84. ב. הלוואה בסך 6 מיליון ש"י, מיום 12.3.80, נושאת ריבית בשיעור 7.5% לשנה; הלוואה זו היתה אמורה להיפרע בתשלומים תלת-חודשיים, החל מיום 12.8.80 וכלה ביום 12.5.85. ג. הלוואה בסך 6 מיליון ל"י, מיום 11.4.80, נושאת ריבית בשיעור 7.5% לשנה; הלוואה זו היתה אמורה להיפרע בתשלומים תלת-חודשיים, החל מיום 31.8.80 וכלה ביום 31.5.85. ד. הלוואה בסך 806,000 ש"י, מיום 17.3.81, נושאת ריבית בשיעור 4% לשנה, שהיתה אמורה להיפרע בתשלומים תלת-חודשיים החל מיום 30.6.81 וכלה ביום 30.3.86. בהסכמי ההלוואות, שנחתמו בין המשיבים לבין הבנק, (להלן: הסכמי ההלוואות) נקבע, בהוראות הצריכות לענייננו, כך: 2. מתנהל בבנק חשבון כלשהו, אחד או יותר של הלווה, יהיה הבנק רשאי, ולא מחוייב, להעמיד את ההלוואה או כל חלק הימנה לרשות הלווה ע"י זיכוי חשבון הלווה שהבנק ימצא לנכון. במקרה זה יהיה דין זיכוי החשבון כדין קבלת הסכום בהלוואה ע"י הלווה. הבנק יהיה רשאי לחייב כל חשבון שהוא של הלווה בכל תשלומים (קרן ריבית והוצאות) שיהיה חייב בהם לפי הסכם זה. 5. כל סכום משעורי הקרן או הריבית אשר לא ייפרע במועדו ישא ריבית פיגורים בשיעור החוקי המקסימלי... 10. "לבנק תהיה הרשות:- (א) לקזז כל סכום שיעמוד אצלו לזכות הלווה כנגד כל סכום המגיע ו/או שיגיע לו מאת הלווה בתוקף הסכם זה. (ב) לחייב כל סכום בכל חשבון של הלווה בסכומים המגיעים ושיגיעו לו מאת הלווה בתוקף הסכם זה". סעיף 11, להסכמי ההלוואות, קובע, בין היתר, כי במקרה של פיגור בתשלום אחד משיעורי ההלוואה, רשאי הבנק לדרוש פרעון מידי של כל יתרת ההלוואה, בצרוף ריבית פיגורים מצטברת, וכן לנקוט באמצעים למימוש הבטחונות שבידיו. 2. הלכה למעשה, לא נשאו המשיבים מעולם בריבית הפיגורים הנקובה בסעיף 5 להסכמי ההלוואה, הואיל וכל אימת שהגיע מועד פרעונו של אחד מן התשלומים, חויב החשבון החוזר הדביטורי (חח"ד), של המשיבים, בבנק, וזאת, גם בעת שהחשבון היה מצוי ביתרת חובה. באותם מקרים בהם היה, אכן, חשבון החח"ד, ביתרת חובה, במועד פרעון ההלוואה, חויבו המשיבים בריבית בגין משיכות היתר שנעשו בחשבון לצורך כיסוי ההלוואות. שיעורי הריבית האלה חרגו משיעור ריבית הפיגורים הנגבית, על-פי דין, בגין פיגור בתשלומי הלוואות הצמודות למדד, שהרי זאת לדעת: שיעור הריבית בגין משיכת יתר בחשבון חח"ד אינו מוגבל על-ידי חוק הריבית, תשי"ז1957-, ועל-ידי צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תש"ל1970- (להלן: צו הריבית), הקובעים את שיעור הריבית המקסימלי לגבי הלוואות שהוצמדו למדד. 3. בגין חיובי הריבית האלה תבעו המשיבים בבית המשפט המחוזי החזר מן הבנק. המשיבים טענו, כי מקום בו חויב חשבונם בבנק בפרעון ההלוואה, בעודו ביתרת חובה, הרי שנתקיים הכתוב כי תשלום ההלוואה לא "שולם במועד פרעונו" ולא "נפרע בפועל" (סעיף 1 לצו הריבית), ועל כן היה מקום לחייבם בריבית הפיגורים הקבועה בחוק בגין הלואה צמודת מדד - היא ולא אחרת. הבנק, מצידו, טען בבית-המשפט המחוזי, כי הסדר הפירעון האמור, קרי: חיוב חשבון החח"ד מאליו, כל אימת שהגיע מועד פירעון של אחד מתשלומי ההלוואה, נעשה בידיעת המשיבים ובהסכמתם המלאה, מתוך שהיו מעונינים שכל תשלום ייעשה במועדו - זאת למען לא יפרו את התחייבויותיהם כלפי הבנק, ולא יהיו נתונים לתוצאות העונשין הקבועות בהסכם ההלוואה. הכרעת בית-המשפט המחוזי: פסק-הדין החלקי 4. בפסק-הדין החלקי (מיום 11.7.94) דן בית המשפט המחוזי בשאלת החבות וקיבל את עמדת המשיבים. בית המשפט סבר כי פרעונה של הלוואה צמודת מדד, על דרך של משיכת יתר בחשבון החח"ד, אינה אלא עסקה נוספת, שנקשרה בין הבנק לבין הלקוח. המדובר, כך קבע, בהמרת הלוואה בהלוואה, שהרי משיכת יתר מחשבון החח"ד כמוה כהלוואה חדשה שאינה צמודה למדד, הלוואה שבאמצעותה פורעים המשיבים את ההלוואה הקודמת, הצמודה למדד. עוד קבע השופט המלומד, כי עסקה נוספת זו, של נטילת הלוואה שאינה צמודה למדד, אך כפופה לשיעורי הריבית הנוהגים בבנק, להבדיל משיעורי הריבית הנקובים בצו הריבית, יש לה תוקף, אם נתקיימו בה התנאים המצטברים האלה: ראשית, שהמשיבים הביעו את הסכמתם המלאה לתשלום החזרי ההלוואות באמצעות חיוב חשבון החח"ד, על דרך משיכת יתר, כהלוואה חדשה, ולא רק כמכשיר טכני להחזר ההלוואות, וכי הם פעלו כך תוך שהם מודעים להבדל בשיעורי הריבית; שנית, שהעסקה מגלמת בתוכה אינטרס כלכלי של הלקוח, וכי הבנק פועל בעניין זה לטובת הלקוח, לאור חובת הנאמנות וההגינות שבה הוא חב. 5. בית המשפט המחוזי סבר כי התנאי הראשון לא התקיים. אמנם - כך קבע - אין חולק כי היתה הסכמה בין הצדדים לפרוע את ההלוואה באמצעות חיוב חשבון החח"ד, אולם, כך קבע השופט המלומד, לא נמצאה, בעדויות שבאו במשפט, כל אסמכתא לכך שהיתה הסכמה ברורה ומפורשת מצד המשיבים לשינוי בשיעור הריבית. לא נמצאה ראיה לכך, קבע בית המשפט, שהבנק הבהיר למשיבים כי תשלום באמצעות חיוב החשבון השוטף אינו מכשיר טכני גרידא לפרעון ההלואה אלא שהוא גורר - מקום שהחשבון ביתרת חובה - שינוי בשיעורי הריבית. העובדה שהמשא ומתן בעניין זה התנהל בין הבנק לבין אחד השותפים שהיה רואה חשבון במקצועו, לא היה בה די, לדעת בית המשפט, כדי לשנות ממסקנתו. עם זאת ראה בית המשפט המחוזי לציין, כי לו אכן היתה ניתנת ההסכמה הנדרשת, הרי שהתנאי האחר, בדבר קיומו של אינטרס כלכלי מאחורי העסקה, נתקיים במקרה זה. זאת, משום שבתמורה לחיוב חשבון החח"ד לא נקט הבנק כלפי השותפות בסנקציות שהיו נתונות בידו, מכוח הסכמי ההלוואה, בגין אי פירעון ההלוואות. בשל התוצאה אליה הגיע, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לערוך את ההתחשבנות בין הצדדים, מחדש. הכרעת בית-המשפט המחוזי: פסק-הדין המשלים 6. בפסק-הדין המשלים עסק בית המשפט בשומת החיובים הכספיים הנובעים מן התוצאה שנקבעה בפסק-הדין החלקי. בית המשפט קמא דחה את דרך החישוב אשר הוצעה על ידי הבנק, ואשר על פיה יש לערוך מחדש אף לשיטתו של בית המשפט קמא את החשבון השוטף, ואת חשבונות ההלוואות, על בסיס ההנחה, כי בנסיבות העניין, עמדה לבנק הזכות להעמיד את יתרת ההלוואות לפרעון מיידי, וזאת בהתאם לאמור בהסכם ההלוואה. השופט המלומד סבר, כי משקבע בפסק-הדין החלקי כי שררה בין הצדדים הסכמה באשר לפרעון ההלוואות, באמצעות חיוב חשבון החח"ד, (אך מבלי שהיתה הסכמה על שינוי שיעורי הריבית), הרי שהסכמה כזו מחייבת ומשמעותה היא, כי ההלוואות אכן נפרעו בפועל. משכך קבע, מאן בית המשפט לאמץ את עמדת הבנק באשר לשיטת חישוב הריבית. בית המשפט העדיף את דרך החישוב אותה הציעו המשיבים, אשר מומחה מטעמם (רו"ח גורי), חישב את ההפרש בין סכומי הריבית בהם חויב חשבון החח"ד בפועל, לבין שיעורי ריבית הפיגורים הקבועים בחוק הריבית. הפרש זה, כך קבע השופט המלומד, מבטא את שיעור ריבית היתר, שניטלה מאת המשיבים שלא כדין, ועל כן, כך מצא, יש לחייב את הבנק להשיב למשיבים סכום זה. כנגד החלטות אלה מופנה הערעור. 7. הבנק המערער שב וטוען, כי הוסכם בינו לבין המשיבים, כי הריבית שיחוייבו בה תהא הריבית המחייבת במסגרת חשבון החח"ד, וכי לאור הלכה שנקבעה (כשנה לאחר מתן פסק-הדין נשוא הערעור), בע"א 5300/97 בנק לאומי לישראל נ' אורות מושב עובדים של עולי אמריקה להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: "פרשת אורות"), אין פסק-הדין של בית המשפט המחוזי יכול לעמוד. טענה זו, אילו נתקבלה, היתה מייתרת את הדיון ביתר טענותיו של המערער. אלא שבמקרה זה, כפי שעוד יובהר, ראוי אכן, להגיע לתוצאה שהבנק טוען לה אף כי בסטיית-מה משיטתו. פירעון הלוואה באמצעות חיוב חשבון חוזר דביטורי 8. דעת הרוב בפרשת אורות קבעה, כי טכניקת הפרעון בה נקט הבנק, באותו מקרה, אפשרית אם הוסכם על כך בין הצדדים. המשנה לנשיא ש' לוין התווה את הדין כך: "הלכה פסוקה היא שחיוב חשבון דביטורי הנמצא ביתרת חובה ייחשב כפירעון הלוואה, ולא כאקט רישומי גרידא, אם הוסכם על כך בין הצדדים. (ע"א 345/78 בנק הפועלים בע"מ נ' סרדס; רע"א 3773/91 ק.ד. תכשיטי דורינה אילת בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ). סעיף 19 להסכם ההלוואה... קובע כי הבנק רשאי לפרוע תשלום שלא שולם במועדו על ידי חיוב חשבון החח"ד של המושב, אף אם זה נמצא ביתרת חובה. לדעתי לא ניתן להפריד בין השאלה האם הוסכם שחיוב חשבון החח"ד שבחובה יחשב כפירעון ההלוואה ובין השאלה האם הסכים הלקוח לקבל הלוואה נוספת לפירעון ההלוואה, שכן כל משמעותו של חיוב חשבון החח"ד, כאשר הוא נמצא ביתרת חובה, היא מתן הלוואה ללקוח בתנאי חשבון החח"ד...". (ההדגשה הוספה). בית המשפט העליון אבחן בין עובדות המקרה שנבחנו בפרשת אורות לבין המקרה שנדון בבית המשפט העליון בע"א 2258/92 מלון נאות מדבר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מז(5) 350 (להלן: "פרשת נאות מדבר"): שלא כמו במקרה שנדון בפרשת נאות מדבר, שבו נאמר באופן כללי בהסכם ההלוואה, כי הבנק יהיה רשאי לחייב כל חשבון של המשיבים, הרי ששם, בפרשת אורות ניתנה הסכמה מפורשת של הלקוח לחייב את חשבון החח"ד גם כאשר הוא נמצא ביתרת חובה. גישת הרוב בפרשת אורות אומצה על ידי בית המשפט העליון גם בפסק דינו של השופט י' אנגלרד בע"א 7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה בע"מ, (טרם פורסם). באותה פרשה מצדיק בית המשפט את התוצאה גם בנימוקים נוספים: "יתרה מזו, אם בתום לב מדובר, הרי רעיון זה מחייב לא רק את הבנק, אלא גם את הלקוח-הלווה. האחרון התחייב להחזיר את ההלוואה הצמודה באמצעות שורה של תשלומים קבועים מראש. ואמנם התשלומים בוצעו במועדם המוסכם ובאמצעות חיוב חשבון החח"ד. כעת, לאחר זמן, בא הלווה בטענה כי דרך פרעון זו אינה חוקית, כיוון שיש בה משום עקיפת חוק הריבית. נשאל: ומה בדבר פרעון החוב?! אם הלווה סבר כי דרך הפרעון אינה כדין בשל חיובי הריבית בחשבון החח"ד, היה עליו להודיע זאת מיד לבנק כדי שגם זה יוכל לשקול את המשך צעדיו. כמובן, איש לא יכול היה לעצור בעד הלקוח מלפרוע את תשלום ההלוואה במזומן ולמנוע על ידי כך את חיוב הריבית על הפיגור" (סעיף 25 לפסק-הדין). וכן: "זאת ועוד אחרת: דומה כי התוצאה הממשית של קבלת טענתו של הלווה בחלוף הזמן היא כי ההלוואה החדשה של הבנק, שאפשרה את תשלום ההלוואה הצמודה של הלווה, הפכה, למפרע, הלוואה בלתי-צמודה בעלת שיעור ריבית מוגבל. לטעמי, תוצאות אלה אינן מתיישבות עם החובה לנהוג בתום לב, חובה החלה גם על הלקוח-הלווה" (סעיף 26 לפסק הדין). 9. ההלכה שנקבעה בפרשת אורות מלמדת, איפוא, כי המענה לשאלה האם נתקיימה הסכמה לנטילת הלוואה נוספת בתנאי חשבון החובה, או שמא המדובר אך בדרך גביה של ההלוואה המקורית, הוא בין השאר, פועל יוצא של לשון ההסכם. יש לבחון האם נכללה בהסכם ההלוואה הסכמה מפורשת, של הלקוח, לחייב את חשבון החח"ד שלו גם כאשר החשבון נמצא ביתרת חובה, ואם לאו. בעניין זה, קבע השופט י' אנגלרד בפרשת מוסכי צומת גהה, כי "כאשר ללקוח ניתן המידע הדרוש בדרך הנאותה והמקובלת, אין זה מן הראוי כי בית המשפט ינקוט כלפי הכתוב בהסכם גישה פרשנית דווקנית המתאמצת לפרשו נגד הבנק... הסכם בין בנק ובין לקוח אינו שונה מכל הסכם בין צדדים: יש לפרשו על פי הכללים הרגילים של פרשנות חוזית" (סעיף 19 לפסק-הדין). לאור האמור, יש תועלת בהשוואת נוסח הסכמי ההלוואה נשוא ערעור זה עם נוסחי ההסכם נשוא פרשת אורות מצד אחד ונשוא פרשת נאות מדבר, מצד אחר. בפרשת אורות קבע הסכם ההלוואה כך: "(ד) כל חיוב כאמור בפיסקה א(3) יעשו (אם יעשו) בין בחשבון קיים ובין בחשבון שייפתח לצורך זה על שם הלווים או על שם הערבים, לפי המקרה, בין אם החשבון שיחוייב יהיה קרדיטורי ובין אם יהיה דביטורי או שיעשה לדביטורי כתוצאה מחיובו כאמור; והיתרה הדביטורית שתהיה (אם תהיה כזו) בחשבון שיחוייב כאמור תישא ריבית בשיעור המירבי וריבית כנ"ל שתתרבה במשך כל שלושה חודשים, תישא אף היא ריבית בשיעור המירבי" [ההדגשות הוספו]. הסכם ההלוואה בפרשת נאות מדבר - לגביו נקבע, כזכור, כי אין לראות בו הסכמה לנטילת הלוואה, בתנאי ריבית חופשית, מהבנק - קבע בסעיף 6 שבו: "הבנק יהיה רשאי לפי ראות עיניו ולפי שיקול דעתו הבלעדי בכל עת ומדי פעם בפעם לחייב כל חשבון של הלקוח בכל סכום המגיע ושיגיע לבנק מאת הלקוח בכל אופן שהוא" [ההדגשות הוספו]. ואילו הסכמי ההלוואה נשוא הערעור שבפנינו קובעים: 2. ... הבנק יהיה רשאי לחייב כל חשבון שהוא של הלווה בכל תשלומים (קרן ריבית והוצאות) שיהיה חייב בהם לפי הסכם זה. ... 10. "לבנק תהיה הרשות:- (א) לקזז כל סכום שיעמוד אצלו לזכות הלווה כנגד כל סכום המגיע ו/או שיגיע לו מאת הלווה בתוקף הסכם זה. (ב) לחייב כל סכום בכל חשבון של הלווה בסכומים המגיעים ושיגיעו לו מאת הלווה בתוקף הסכם זה" [ההדגשות הוספו]. בעוד שההסכם הראשון כולל אמירה מפורשת ולפיה הבנק רשאי לפרוע כל תשלום שלא שולם במועדו, על-ידי חיוב חשבון החח"ד, אף אם זה נמצא ביתרת חובה, הרי שני האחרונים אינם כוללים אמירה מפורשת כזו. זאת ועוד, בהסכם נשוא בפרשת אורות הוסכם אף על תנאי הריבית שתישא יתרת החובה בחשבון הדביטורי. ההסכם שבפנינו - כמוהו כהסכם בפרשת נאות מדבר - לא כלל אמירה שכזו. 10. מבחינת נוסחן, קרובות, איפוא, ההוראות הרלבנטיות בהסכם שלפנינו, להוראות שנקבעו בהסכם נשוא פרשת נאות מדבר, דווקא, ולא לאלו שבהסכם שנכרת בפרשת אורות. אלא שהוראות אלה אינן עומדות לבדן: סעיף 10 להסכמי ההלוואה כאן קובע, כי: "לבנק תהיה הרשות:- (א) לקזז כל סכום שיעמוד אצלו לזכות הלווה כנגד כל סכום המגיע ו/או שיגיע לו מאת הלווה בתוקף הסכם זה. (ב) לחייב כל סכום בכל חשבון של הלווה בסכומים המגיעים ושיגיעו לו מאת הלווה בתוקף הסכם זה" [ההדגשה הוספה]. בכגון דא קבע המשנה לנשיא ש' לוין בפרשת אורות: "הרי סעיף [אחר] להסכם קובע מפורשות את זכותו של הבנק לקיזוז, ויש להניח שמנסחי ההסכם לא התכוונו לחזור על אותו עניין שוב". הנה כי כן, ההתוויות שנקבעו בפסק-הדין בעניין אורות, אינן מכריעות באופן קונקלוסיבי בסוגייה שנשוא הערעור. כשלעצמי, נוטה אני לומר שהסכם ההלוואה שבפנינו - כשהוא לעצמו - אין בו די כדי ללמד כי נתקיימה הבהרה מפורשת, וכי באה הסכמה מפורשת, בדבר קבלת הלוואה נוספת על ידי המשיבים לצורך פירעון ההלוואה בתנאים בהם התנהל חשבון החח"ד. אין בו, גם, בנוסח זה, מאידך גיסא, כדי לשלול קיומה של הסכמה כאמור. אלא שדין הערעור להתקבל, וזאת דווקא בשל הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית-המשפט קמא ולפי שיטתו. אבאר את דברי. 11. בית-המשפט המחוזי קבע כי הסכמה מפורשת חייב שתבוא לכלל ביטוי במספר מודדים: "האם התובעים הביעו הסכמתם לתשלום החזרי ההלוואות שנטלו דרך חשבון החח"ד, על דרך משיכת יתר כהלוואה חדשה, ולא כמכשיר טכני גרידא להחזר הלוואות, והאם פעלו כך מתוך מודעות לשיעורי הריבית השונים". השופט המלומד קבע אפוא כי נדרשת הסכמה לגבי שניים אלה: ראשית, לגבי עצם ביצוע הפירעון באמצעות החשבון השוטף; ושנית, לגבי עניין השינוי בשיעור הריבית. הבחנה זו עוברת כחוט השני לאורך פסק-הדין. במקרה זה, כך קבע בית המשפט המחוזי, הייתה הסכמה לגבי עצם ביצוע התשלום באמצעות חיוב חשבון החח"ד, אולם לא באה הסכמה בעניין השינוי בשיעורי הריבית. השופט המלומד מתח, איפוא, את הקו המפריד, שבין הסכמה לבין אי הסכמה, בתחום המצוי בין ההסכמה גרידא לביצוע התשלום דרך החשבון לבין ההסכמה הנוספת לשינוי שיעור הריבית; זאת, להבדיל מהצבת קו הגבול בין ביצוע התשלום באמצעות חיוב החשבון רק כאשר הוא מצוי ביתרת זכות, לבין ביצועו גם כאשר החשבון מצוי ביתרת חובה. לעניין זה האחרון קבע בית המשפט המחוזי כי נתקיימה הסכמה בין הצדדים לפירעון ההלוואה באמצעות חיוב החשבון הדביטורי וכי הסכמה זו ניתנה גם למקרה בו יהא החשבון מצוי ביתרת חובה: "משנפסק, ועניין זה הובהר חזור והדגש גם כאן, כי בין הצדדים שררה הסכמה פוזיטיבית לאופן פרעון ההלוואות, הרי יש ליתן להסכמה זו את הנפקות העולה. דהיינו, כל חיוב של החח"ד שבא לשם פרעון ההלוואות (כלומר חשבון ההלוואות זוכה במקביל) יחשב לפרעון מלא בסכומו הנקוב, בין אם מצב חשבון החח"ד היה ביתרת חובה ובין שהיה במצב של יתרת זכות..." [ההדגשה שלי]. בהכרעה עובדתית זו של השופט אין להתערב. היא מתיישבת היטב עם עדויות המשיבים במשפט. כללו של דבר: ההסדר המוסכם בין הצדדים היה, שחיוב חשבון החח"ד מהווה פירעון של ההלוואה - לא רק מקום שהחשבון ביתרת זכות, אלא אף כאשר היה הוא ביתרת חובה. 12. השופט המלומד, בבית המשפט קמא סבר, כאמור, כי לא די בכך, אלא נדרשת הסכמה מפורשת גם לעניין עצם השינוי בשיעור הריבית כתוצאה מהסדר זה. אלא שגישה זו אינה עולה כאמור בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. ההבחנה שהבחין השופט המלומד אינה מתיישבת עם הלכות אורות, בה נקבע: "...לא ניתן להפריד בין השאלה האם הוסכם שחיוב חשבון החח"ד שבחובה יחשב כפרעון ההלוואה ובין השאלה האם הסכים הלקוח לקבל הלוואה נוספת לפרעון ההלוואה, שכן כל משמעותו של חיוב חשבון החח"ד כאשר הוא נמצא ביתרת חובה היא מתן הלוואה ללקוח בתנאי חשבון החח"ד..." [ההדגשה שלי]. הווה אומר, משנמצא לנו כי המשיבים הסכימו לפירעון ההלוואה דרך חשבון החח"ד, אף אם החשבון יהיה ביתרת חובה (והסכמה כזו אפשרית היא, כאמור, וראו, בעניין זה: ע"א 345/78 בנק הפועלים בע"מ נ' סרדס מאיר, פ"ד לג(1) 691), ממילא אתה למד כי הם הסכימו למשמעות האחת והיחידה העולה מכך, קרי: לקיחת הלוואה נוספת בתנאי חשבון החח"ד. לשון אחרת, בהסכמה לפרעון ההלוואה בדרך של חיוב חשבון החח"ד, הן כאשר הוא ביתרת זכות והן כאשר הוא ביתרת חובה, מקופלת הסכמה גם בעניין הריבית הנובעת מחיוב החשבון כאשר הוא מצוי ביתרת חובה. זאת ואף זאת: אליבא דבית המשפט קמא, הוסכם על פרעון ההלוואות באמצעות חיוב חשבון החח"ד; הסכמה זו, כך קבע, היא הסכמה מחייבת ומשמעותה פרעון ההלוואות בפועל. בה בעת, חייב את הבנק לשלם למשיבים סכום כסף ששיעורו כגובה ההפרש שבין סכומי הריבית שנגבו בפועל לבין סכומי ריבית הפיגורים הקבועה בחוק. הוראה זו של השופט המלומד אינה יכולה לעמוד. אמירה לפיה ההלוואות נפרעו במועדן, באמצעות חיוב החשבון הדביטורי, אינה יכולה לדור בצוותא עם ההוראה בדבר חיוב המשיבים בריבית פיגורים, כאילו לא נפרעה ההלוואה המקורית. המסקנה המתחייבת מקביעתו של השופט קמא כי ההלוואות נפרעו במועדן, היא אחת: חיוב המשיבים בריבית בשל משיכת היתר מחשבון החח"ד. למשיכת יתר זו נתנו, כאמור, המשיבים, את הסכמתם, ועל כן מחויבים הם בריבית הכרוכה בה. הגיונה הכלכלי של העסקה 13. אליבא דבית המשפט קמא, לא די בקיום יסוד ההסכמה, אלא יש לבחון גם האם יש בעסקה הגיון כלכלי, והאם פעל הבנק לטובת הלקוח. אף אם נלך לשיטתו של השופט המלומד, הרי שאין ספק, כי למשיבים היה עניין כלכלי במניעת הפעלת הסנקציות בהן רשאי היה הבנק לנקוט במקרה של הימנעות מפרעון ההלוואה. בעניין זה קובע בית המשפט קמא: "כאשר הבנק נמנע מנקיטת פעולה מעין זו ומוכן 'לסבול' המשך אי פרעון, אך תמורת הסיכון שהוא ממשיך ליטול על עצמו דורש הוא תמורה בדמות ריבית גבוהה יותר והלקוח מתוך הסכמה בחתך המפורט לעיל נענה לכך - דיינו". והדברים מתאשרים בדברי המשיב סעידיאן, שאישר בעדותו, כי ידע שעל-פי הסכם ההלוואה, עשויה אי עמידה בתנאי ההסכם, להעניק לבנק את האפשרות להפעיל את השעבודים. סוף דבר 15. המסקנה מכל אלה היא, כי נתקיימו התנאים לקיום העסקה שבמסגרתה נטלו המשיבים הלוואה שאינה צמודה למדד וכפופה לשיעורי הריבית הנוהגים בבנק בחשבונות החח"ד, לשם פרעון ההלוואות הקודמות, הצמודות למדד. דין הערעור, אפוא, להתקבל. פסק הדין של בית המשפט המחוזי יתבטל ויבוטל החיוב בהחזר בו חויב המערער. הייתי מחייב את המשיבים לשאת בהוצאות המשפט ובשכ"ט עורך דין בסכום של 15,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין. בנקריבית