פסק דין 1. לפנינו תביעתו של מר אהוד הראל (להלן: "התובע"), שהוגשה ב-29.11.99 כנגד חברת סאני אלקטרוניקה בע"מ (ממנה קיבל תלושי שכר בשנת 1995) וכנגד סאני תקשורת (1994) בע"מ (ממנה קיבל תלושי שכר החל משנת 1996) (להלן: "הנתבעות"). יצויין כי הסכם העבודה של התובע נחתם עם הנתבעת 1. התביעה הינה לתשלום הפרשי שכר בגין ספטמבר 1996, עמלה בגין עבודה (מכירות) שביצע בנצרת, חופשה שנתית, פיצויי פיטורין, פיצויים בגין הפרת הסכם עבודה, תמורת הודעה מוקדמת וחלקו של המעביד בתגמולים שלא שולמו לתובע ע"י חב' הביטוח. 2. להלן עקרי העובדות: התובע עבד בנתבעות החל מיום 31.1.1995. הנתבעות עסקו בין השאר כמפיצות של חברת סלקום וכן בשיווק ובמכירה של מוצרים שונים וביניהם מכשירי טלפון ואביזרי תקשורת סלולריים. התובע עבד עד ליום 29.1.96 כאיש מכירות והחל מיום 30.1.96 מילא התובע תפקיד של סגן מנהל שרות לקוחות של הנתבעות, שמקום עבודתו הוא בבניין הנתבעות. התובע נשלח על-ידי הנתבעות לאייש נקודת מכירה שלהן ביריד השוטרים בנצרת. התובע פתח את נקודת המכירה מ-27 עד ה-29 באוגוסט 1996, וסגר את נקודת המכירה מה-8 ועד ה-10 בספטמבר 1996. 3. ביום 12.9.96, בשעות הערב המאוחרות, הגיע מר שכטר, שמשמש כסמנכ"ל הנתבעות/מנהל לוגיסטי (להלן: "שכטר"), לסניף הנתבעות וראה את התובע יוצא ממחסן הנתבעות ובידיו טלפון מסוג AT & T. שכטר הסביר לתובע כי הגיע לביקורת מחסנים, ושאלו לפשר המצאות הטלפון בידו, התובע בתגובה הסביר לו כי לקח את הטלפון על-מנת להראותו למישהו והוא יחזיר את הטלפון או את תמורתו לאחר מכן. שכטר ביקש מהתובע כי יחזיר את הטלפון. לטענת התובע, שכטר לא העלה במעמד זה כל תהייה לגבי המצאותו במחסן או במשרדי החברה בשעת לילה מאוחרת זו. לעומתו, טוען שכטר בתצהירו ובעדותו כי שאל אותו "מה בכלל הוא עושה בשעה כזו במשרדים של סאני". 4. ביום 13.9.96 נכנס התובע לחדרו של מר בן דב , מנכ"ל הנתבעות, (להלן "בן דב"), וזה העמיד בפניו שתי אלטרנטיבות: בדיקת פוליגרף או מכתב פיטורים. התובע, כטענתו, הודיע לו בתגובה כי אין בדעתו לעבור בדיקת פוליגרף, גם במחיר פיטורים. 5. התובע העיד לעצמו. מטעם הנתבעות העידו שכטר ומנהלו הישיר של התובע (להלן: "שני"). סכומי הצדדים הוגשו לבקשתם בכתב. 6. לאחר שעיינו בכל החומר שבפנינו - להלן הכרעתנו : א. פיצויי פיטורים: (1) הנתבעות טוענות כי התובע פוטר עקב מעילה חמורה באמון. מקור הסמכות לשלילת פיצויי הפיטורים לטענתן הוא סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), מאחר ועל הצדדים לא חל הסכם קיבוצי, עובדה שלא הוכחשה ע"י התובע. סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים קובע כדלקמן: "17. בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים." (2) ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים הינו תקנון העבודה הכללי בתעשיה - הסכם קיבוצי כללי, שבין התאחדות התעשיינים בישראל וההסתדרות הכללית של העובדים, שנערך ונחתם ביום 19.9.62, ושתוקן ביום 18.6.78 (להלן: "תקנון העבודה"). בסעיף 53 לתקנון העבודה נקבע: "עשה עובד אחת מאלו: (א) הפר משמעת באופן חמור; ... (ג) גנב, מעל או חבל במהלך התקין של העבודה; ... (י) עבר עבירה פלילית חמורה. ... יהיה צפוי: (א) להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום; (ב) לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים; (ג) לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים." (ההדגשות הוספו) על-פי האמור בתקנון העבודה עובד שעשה אחד מהמעשים שהוזכרו, עלול להיות צפוי לעונש של פיטורים ללא פיצויי פיטורים. (3) לאור חשדן של הנתבעות כי ניסה התובע לגנוב מהן, הגיש שכטר תלונה במשטרה כנגד התובע ביום 3.10.96, אך בסופו של דבר כתב האישום נגד התובע נמחק בהסכמה (ת/7 לתיק המוצגים של התובע). ב"כ התובע מזכיר בסיכומיו את דב"ע נא/120-3 בנג'ו נגד בן חמו (להלן: "הלכת בנג'ו") (ע' 4 ס' 26 לסיכומי התובע), שם נפסק כי זיכויו של עובד, מעבירת גניבה ממעביד, בהליך פלילי, שולל את יכולתו של המעביד להוכיח את מעשה הגניבה במסגרת הליך אזרחי, שהוגש ע"י עובד בבית-הדין לעבודה. במקרה דנן, כאמור לעיל, כתב התביעה נגד הנאשם נמחק. לגישתנו, כאשר הזיכוי הינו טכני אין מקום ליישם את הלכת בנג'ו, ומקובלת עלינו האבחנה דלהלן : "לנו נראה, כי במקרה, שהזיכוי בפלילים, שזוכה העובד, הוא "מחמת הספק" או "זיכוי טכני" טרם בדיקת הראיות לגופן, אין מקום לחסום את דרכו של המעביד להוכיח לפני בית הדין לעבודה את ההצדקה לשלילת פיצויי פיטורים או להפחתתם." (י. לובוצקי "סיום יחסי עבודה", ע' 202). נציין, במאמר מוסגר, כי בהליך אזרחי נטל ההוכחה שונה מנטל ההוכחה בהליך פלילי, ולכן אין לטעמנו לחסום את זכותו של המעביד מלנסות ולהוכיח לפני בית-דין זה את מעשה הגניבה. נפנה גם לדברים הבאים: "על-מנת לזכות במשפט פלילי דרוש לנאשם לעורר ולו ספק סביר, ובכך די. זהו כמובן נטל הוכחה נמוך בהרבה מנטל ההוכחה הנדרש מנתבע במשפט אזרחי, שעליו להציג מאזן הסתברויות שונה מזה שהציג התובע." (עו"ד ד. שמואלביץ, "הגונב ממעביד פטור?", המשפט ג' (1996) 207, בעמ' 210): ובהמשך: "התוצאה היא שלמעביד לא היה יומו בבית-משפט: המעביד לא היה צד להליך הפלילי, ולא ניתנה לו שום הזדמנות הוגנת להביא ראיותיו בפני ערכאה שיפוטית כלשהיא בקשר למעשה הגניבה." (שם, בעמ' 212). (4) מאחר והראיות לא נבחנו לגופן בהליך פלילי ולא ניתן פס"ד מזכה כנגד הנאשם (או לחילופין מרשיע) נדרשים אנו לבחון האם יש ממש בחשד הגניבה שיוחס לתובע. הנטל להוכיח כי העובד פוטר בנסיבות המצדיקות פטור ממתן פיצויי פיטורים רובץ על כתפי המעביד, וכבר נקבע כי הרוצה "להוציא עובד ממסגרת הזכאים לפיצויי פיטורים, עליו הראיה כי יש לשלול מהעובד פיצויי פיטורים" (דב"ע לג/58-3, האוניברסיטה העברית ירושלים - מינטל, פ"דע ה' 65, 68). התובע עבד אצל הנתבעות החל מסוף ינואר 1995 עד לספטמבר 1996. החל מיום 31.1.96 מילא התובע תפקיד של סגן מנהל שירות לקוחות בנתבעות. הנתבעות לא הביעו כל טענה ביחס לשביעות רצונן מעבודת התובע טרם האירוע שהתרחש בליל ה-12.9.96, וכפי שהתבטא שני "לא היה לי כל ספק בלוייליות של התובע (צ.ל לויאליות). הוא עובד טוב" (פרוטוקול עמ' 23 שורה 20). לטענת התובע, הוא הגיע למשרדי חברת סאני בלילה שבין 11.9.96 ל-12.9.96 בשעה 23:00 על-מנת לסיים עבודתו. בשעה 01:30 לערך נכנס למחסן על-מנת לחפש טלפון מסוג T &AT לידיד, שביקש לרכוש אותו ולא מצא בחנות של הנתבעות בירושלים. משידע כי למחרת יהיה בבית (בחופשה), אמר לידידו כי אם ימצא מכשיר כזה יוכל להגיע אליו ולרכוש אותו. במחסן היו שני מכשירים מהדגם אותו חיפש והוא לקח אחד מהם, לטענתו, תוך כוונה להתקשר למחרת בבוקר למנהל המחסן ולהודיע לו כי לקח מכשיר אחד ולברר באם ניתן למכור אותו ובאיזה מחיר. בצאתו מן המחסן פגש אותו שכטר וביקש ממנו להחזיר את הטלפון, באומרו שלמחרת יעבירו לו את הטלפון בצורה מסודרת מאחר והוא בעצמו לא יודע אם ניתן למכור את המכשיר. התובע ניסה להעלות ספקולציות שונות לגבי סיבת הגעתו של שכטר באותו לילה לחברה. לדידנו, סיבת הגעתו של שכטר למשרדי הנתבעות אינה רלוונטית לענייננו כלל ועיקר. (5) התובע טען בתצהירו "מר שכטר לא העלה שום תהיה, הערה או שאלה לגבי מעשי במחסן ובחברה בכלל בשעת לילה מאוחרת זו ונסע כעבור מספר דקות" (בס' 8 ד' בעמ' 5 לתצהירו). לעומת זאת, בעדותו טוען התובע "לא הטריד אותו זה שהייתי במחסן אלא זה שאני נמצא בבנין." (פרוטוקול מיום 7.11.01, בעמ' 3 שורה 9). שכטר טען בתצהירו, שהתובע אמר לו כי בעבר כבר לקח סחורה מהמחסן מספר פעמים והודיע על כך רק למחרת ושעופר בירן, שהינו עובד במחסן הנתבעות (להלן: "עופר"), יודע על זה. בהמשך טען, כי למחרת התקשר לעופר על-מנת לבדוק אם הוא אכן מאשר לתובע לקחת סחורה מהמחסן בלי לרשום אותה, ולדווח על כך רק למחרת, ועופר בתגובה אמר כי זה לא נכון ומעולם התובע לא אמר לו שהוא לקח דברים מהמחסן (ס' 13 לתצהירו של שכטר). בעקבות התשובה הבין שכטר, כך לטענתו, שהתובע לא התכוון להחזיר את המכשיר וכי לקח בעבר סחורה מהמחסן מבלי שעופר או כל אחד אחר ידע על-כך. לפיכך, התקשר לבן דב (המנכ"ל) וסיפר לו על המקרה (לטעמנו, מסקנת שכטר מדבריו של עופר, כי לקח התובע בעבר סחורה מהמחסן אינה מתחייבת כלל ועיקר, וכן כל מסקנה אחרת שהסיק. מכל מקום לענייננו, יש בה משם הטלת חשד - ואנו נדרשים לראייה). התובע בעדותו הכחיש שאמר לשכטר כי הוא נוהג לקחת סחורה מהמחסן ולדווח על-כך למחרת למחסנאי (פרוטוקול מיום 7.11.01 ע' 4 שורות 4-7). ובהמשך: "ואף פעם לא הוצאתי סחורות בצורה כזו, לא מפני שהיה אסור אלא מפני שלא היה צורך". עוד טען התובע כי היו יחסי אמון בינו לבין המחסנאים. תמוה בעינינו כי אף לא אחד מהצדדים הגיש תצהיר מי מהמחסנאים לאשש גרסתו. עדותו בפנינו נסתרת, מיניה וביה, מהודעתו במשטרה! (שורות 28-39) (ומנגד תשובתו בשורות 43-41). (6) התובע טען כי החל את יום עבודתו בשעה 8:30 עד לשעה 22:00 ופעמים רבות סיים אחר חצות. שני טען בעדותו כי אינו יודע באילו שעות היה התובע עוזב עבודתו, ובהמשך: "אני לא יודע מתי אודי עזב. אף אחד לא העביר שעון נוכחות. אבל הייתי מדבר עם אודי גם אחרי העבודה וגם בטלפון ואודי היה עובד עד שעה 20:00, 21:00 אבל לא עד 1:00 או חצות" (פרוטוקול עמ' 23 שורות 11-16). אין מחלוקת כי שכטר ראה את התובע יוצא ממחסן הנתבעות בלילה שבין 11.9.96 ל-12.9.96, בשעה 1:30 לערך, בעודו מחזיק קופסא של טלפון בידו. שכטר בעדותו טען: "שמו נמסר גם למכבי אש וגם לחב' השמירה מהסיבה שהוא נמצא בדר"כ בשעות שהבנין לא עובד בשעות סטנדרטיות, כדי שחב' השמירה תוכל להתקשר לוודא שמי שנמצא בבנין מאושר על ידי החברה" (פרוטוקול ע' 13 שורות 22 - 25). לאור האמור נראה כי התובע אכן עבד לא אחת עד שעות מאוחרות, ולדבריו, מאחר וחזר בלילה שבין 10.9.96 ל-11.9.96 מהיריד בנצרת ומאחר וידע כי בתאריך 12.9.96 יגיע לעבודה רק בצהריים וכי אח"כ צפוי לו יום חופש מתוכנן ושירות מילואים, היה בלחץ לסיים עבודתו ולכן הגיע בליל 11.9.96 למשרדי הנתבעות, ולאור עדותם של שכטר ושרון שני המאשרים כי התובע היה רגיל לעבוד עד שעות מאוחרות אזי לא היתה הפתעה מיוחדת בכך שהתובע שהה באותו לילה במשרדי הנתבעות. (7) כאמור לעיל, אין מחלוקת כי שכטר ראה את התובע בלילה שבין 11.9.96 ל-12.9.96 בשעה 1:30 לערך בעודו מחזיק קופסת טלפון בידו, אותה לקח ממחסן הנתבעות. התובע כאמור הסביר כי רצה לקחת את הטלפון לידיד שביקש לרכוש כזה. התובע לא הגיש תצהיר ה"ידיד" על-מנת שיאשר את גרסתו, מאחר ולטענתו אינו מצוי בקשרים עמו (פרוטוקול עמ' 8 שורות 12- 13). כאן המקום לציין כי בעדותו במשטרה כינה התובע את אותו אדם, בעבורו רצה לקחת את הטלפון, "אחד החברים שלי" (מוצג א' למוצגי הנתבעות עמ' 1 שורה 14), בעדותו בפני בית הדין כינהו "מכר" (פרוטוקול עמ' 2 שורה 14) ובתצהירו כינהו "ידיד" (סעיף 8 ד' לתצהירו). גרסתו של התובע בעניין זה אינה עקבית כלל. נזכיר כי דמות זו כה "עמומה" בפיו, שבעדותו, כבר לא ידע אלא את שמו הפרטי. לדידנו, גם אם היה לתובע מפתח לבנין, אין נלמדת מכך זכותו (רשות) להכנס למשרד הסמנכ"ל ולקחת המפתח למחסן. גם אם היתה לו גישה למחסן הנתבעות בשעות העבודה, וגם אם נהג להכנס לשם בשעות העבודה, לא מצאנו הצדקה לכניסתו לשם בשעת לילה מאוחרת על-מנת לקחת טלפון למכר, בלא ליידע את המחסנאים מראש (מעניין להזכיר בהקשר זה את דבריו בהודעה במשטרה לפיהם אינו יודע אם בקופסא המקומטת היה בכלל מכשיר!). לא הוכח כי לנתבעות היתה איזשהי כוונה קודמת לפטרו או כאילו השתמשו במקרה "כתירוץ" על-מנת לשחררו בלא שיקבל את המגיע לו. ההיפך הוא הנכון. הנתבעות הרחיבו את סמכויותיו של התובע, נתנו בו אמון (שהרי התובע חזר מיריד השוטרים בנצרת, כדבריו, עם סחורה בשווי עשרות אלפי שקלים ותקבולים של מעל 100,000 ש"ח). אין חשיבות לטעמנו, לערכו של הטלפון, שלקח התובע שהרי "דין פרוטה כדין מאה" ואין כל משמעות לציוד שיכול היה הנתבע לקחת אם היה רוצה בכך. אך טבעית, לטעמנו, תגובת הנתבעות לאירוע עת ביקשו לבחון - בדרכן (פוליגרף) - עד כמה הפר התובע האמון שנתנו בו ואם יוכח בפניהן שלא - יוותר בעבודתו. לא בכדי ראו הנתבעות במעשי התובע מעילה באמון, ודאי הפרתו. התובע לא ביסס "רשות" לקחת מפתח המחסן - וככל שביסס רשות כאמור, ביססה רק לסיטואציה של אבטחה!! נזכיר כי גם אם "בנוהל" כזה או אחר נהג התובע מול המחסנאי - משאין לו תימוכין ניהולי (בכתב או בעל-פה) - אין הופך נוהל התנהגותי כאמור למותר, לתקין! (וכשלא הוכיח כי "נוהל" זה הובא לידיעת מנהליו). בסוגיה דומה נקבע: "מעילה באמונו של מעביד, ובודאי גניבה ממעביד, הם חמורים ביותר, הם פוגעים באשיות יחסי העבודה. מנגד עומדת העובדה, כי מדובר בפגיעה בזכויות מוקנות של עובד בגין האשמה שעבר עבירה פלילית ומעל באמונו של מעבידו. הנטל על המעביד להוכיח זאת. אין משמעות לכך שכל שהעובד עשה הוא לומר - "לא נכון... לא גנבתי". לא עליו מוטל הנטל להוכיח שהדבר לא נעשה. על מידת ההוכחה המוטלת על המעביד להיות מוגברת" (ההדגשות הוספו). (דב"ע נה/60-3 אנואר חמיד נ' יעקב הלמן, עבודה ארצי, כרך כח (2) 197). וכן: "ככל שמבקשים לייחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עמה משום קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר מזה הדרוש במשפטים אזרחיים רגילים" (דב"ע נו/28-3 רומן בני ברק (1988) בע"מ נ' יצחק פרנסיס, ס' 14 לפסה"ד, ע"א 457/81 זיקרי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589). מנגד, אין ולא יכול להיות חולק כי עובד המתיימר לראות עצמו כמנהל אגף/ מנהל מחלקה, מנהל בכלל - ודאי מוטל עליו יתר חובות ולא יתר זכויות. לא נהיר מהו ה"דגש" שהדגיש התובע בענין שעות עבודתו הרבות (סעיף 2 לסיכומי התובע, סעיף 10 לכתב התביעה). (8) פיצויי הפיטורים הינם זכות אותה מעניק החוק, ואין לשלול זכות זו בנקל. הפסיקה חזרה והדגישה את חשיבותה של הזכות לפיצויי פיטורים. נקבע כי כשבתקנון עבודה נקבע עונש של שלילת פיצויי פיטורים יפרש אותו בית הדין "כהתוויית גבול עליון לסמכות הענישה" (דב"ע מג/84-3 קיסר - דתן בע"מ, פד"ע טז 269, 273; דב"ע לז/33-3 חברת נוימן בע"מ - מסראווה, פד"ע ח' 315, 391; דב"ע מג/84-3 חלפון - אורגיל, פד"ע ט"ו 34, 38). בדומה קבע כב' השופט כהן: "... 'הזכות לפיצויי פיטורים היא זכות סוציאלית חשובה ויסודית לפי השקפת חברתנו', ותכליתם של פיצויים אלה אינה רק 'לפצות' את העובד על פיטוריו, בין פיטורים מוצדקים ובין פיטורים בלתי-מוצדקים, אלא גם לגמול לו על שנות חייו ועוצם ידיו שנתן למעבידו או למפעלו של זה, ולהקל עליו התבססות חדשה בעבודה אחרת". (ע"א 389/60, 419, טרטקובר נ' האחים ברנט את בורכרד בע"מ, פד"י כרך טז (2), עמ' 969, 972-973). סעיף 383 לחוק העונשין, התשל"ז 1977 מגדיר את עבירת הגניבה כך: "(א) אדם גונב דבר אם הוא - (1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע; (2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר." (ההדגשות הוספו) בנסיבות המקרה קשה לומר כי הנתבעות עמדו בנטל ההוכחה המוגבר המחוייב. הן לא הוכיחו כי לתובע היתה כוונה לשלול שלילה של קבע את המכשיר. בפועל, בדיעבד, לא ניטל המכשיר. אכן, לא נטענה כנגד התובע הגניבה אלא חשד לכזו, לאור התנהגותו. תקנון העבודה קובע בסעיף 52 (ה) כי עובד שהעלים תוצרת מפעל או העבירה למשמרת אחרת או לאדם אחר כדי לזכות בכך בטובת הנאה יהיה צפוי לעונש מקסימלי של פיטורים בלי הודעה מוקדמת ועם תשלום פיצויי פיטורים. מסעיף 52 עולה איפוא כי גם במקרים של עבירות חמורות, דוגמת העלמת תוצרת המפעל, לא שוללים בהכרח את פיצויי הפיטורים. לא זו אף זו - על מידת הנטל המוטל על מעביד במקרה של עבירות חמורות, המפורטות בסעיף 53 לתקנון העבודה ניתן ללמוד גם מהאמור בסעיף 54(א) לתקנון העבודה: "נעברה אחת העברות החמורות המפורטות בסעיף 53, ועובדת העברה אינה מוטלת בספק, הרשות בידי ההנהלה להפסיק את עבודת העובד עד לבירור..." (ההדגשות הוספו). לאור כל האמור, משלא הוכח בפנינו כי התובע "גנב", והיסק כי אם כך נהג באותו ליל, נהג כך בעבר - הקש לוגי הוא, אך לא הוכח - משכך, אין לשלול בצורה מוחלטת את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים. נוסיף ונבהיר כי הוכח בפנינו להנחת דעתנו כי התובע לא נהג ביושר ולא באמינות ובכך אכן מעל באמון מעסיקתו, ועל-פי ההסכם בין הצדדים רשאיות היו הנתבעות להפסיק עבודתו של התובע ללא פיצויי פיטורים בכל אחד מהמקרים הבאים: הפרה יסודית של ההסכם, כל פעולה שיש עימה משום חוסר נאמנות/יושר כלפי החברה, ביצוע עבירה פלילית שיש עימה קלון/עבירה אחרת שאינה הולמת את תפקידו. משאין חולק כי גניבה גבוהה היא במדרג החומרה ובהתאם לפסיקת ביה"ד (דב"ע נז/76-3 שגרירות ארצות הברית של אמריקה נ' עיזבון המנוח מאיר מנשה, עבודה ארצי כרך ל (1) 383) וכשלטעמנו, מוטלת הייתה על התובע חובת אמינות ונאמנות מרובה רואים אנו להורות כי התובע יקבל 75% מפיצויי הפיטורים, שהיו מגיעים לו, קרי סך של 6,893.25 ש"ח. נבהיר כי לא נוכל להקל ראש במעשהו של התובע, שהרי כאדם שהיה אחראי על חנות למכירת מוצרים ומשהרכוש שבאחריותו היה בשווי רב, נדרשת ממנו חובת אמון מוגברת. לטעמנו, היה מקום לחשב שכר קובע לפ"פ ככולל העמלות (והפרשי העמלות), שקיבל התובע ב-12 החדשים שקדמו לסיום עבודתו (9.96), סכום הגבוה מזה שנתבע על-ידו (823 ₪ ראה סעיף 25 ג' לתביעה). משתבע התובע אך סכום זה - נחשב זכאותו לפי תביעתו (ראה ע"ע 30048/98 סימן עובדיה נ' הסתור בע"מ). ב. הודעה מוקדמת: סעיף 2 (ג) לחוזה העבודה של התובע, שנחתם ביום 20.3.1996 כתוב: "למרות האמור לעיל מוסכם בזה שבמקרה של סיבה מוצדקת, תהא החברה זכאית להפסיק את עבודתו של העובד מיידית ללא הודעה מוקדמת וללא תשלום פיצויים כלשהם לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל פיצויי פיטורין ו/או פיצויים בגין סיום ההסכם ו/או העדר הודעה מוקדמת. לסיבה מוצדקת תחשב כל אחת מאלה: 1. הפרה יסודית של ההסכם על ידי העובד. 2. כל פעולה של העובד שיש עימה משום חוסר נאמנות או חוסר יושר כלפי החברה. 3. ביצוע עבירה פלילית שיש עימה קלון או עבירה אחרת שאינה הולמת את תפקידו". כפי שנקבע בהסכם האישי, לנתבעות הזכות לפטר את התובע ללא הודעה מוקדמת (וללא פיצויי פיטורים), שעה שהתובע עשה פעולה שיש עימה משום חוסר נאמנות או חוסר יושר כלפי החברה. הנתבעות אמנם לא הרימו את נטל ההוכחה המוגבר ולא הוכיחו כי התובע גנב מהן, אך כפי שקבענו לעיל, אין ספק כי מעשיו של התובע מגיעים כדי חוסר נאמנות כלפי החברה. התובע נמצא באישון לילה עם מכשיר טלפון בידו, אותו לקח ממחסן הנתבעות, ללא כל הסבר המניח את הדעת לפעולתו. משכך, בנסיבות שתוארו רואים אנו לשלול מהתובע את הזכות לחלף הודעה מוקדמת. נבהיר כי הצדדים קבעו התנהגות כאמור כמזכה בשלילת 2 הזכויות. נבהיר עוד כי לטענת התובע, פוטר ב-17.9 (סע' 22 לתצהירו). ומנגד, מעדותו עולה, כי בפועל עזב עבודתו בעקבות השיחה בינו למנכ"ל, שיחה שהתקיימה ב-13.9.96 משכך, יכול שיהיה זכאי לחלף הודעה מוקדמת ממועד זה ולא ממועד מאוחר, כתביעתו. (ג) פיצויים בגין הפרת הסכם עבודה: התובע טוען כי על-פי הסכם העבודה (סעיף 2) היה זכאי לעבוד עד ליום 29.1.97, לפיכך הוא תובע פיצויים בגין הפרת הסכם העבודה מיום הפיטורים עד ליום פקיעת חוזה העבודה. קרי: טוען התובע כי עסקינן בהסכם לתקופה קצובה. סעיף 2 (א) להסכם העבודה שבין הצדדים קובע את תקופת ההסכם וזו לשונו: "חוזה זה יחול על יחסי העבודה שבין הצדדים החל ב-30 לינואר 1996 למשך שנה אחת עד ליום 29 לינואר 1997 ('תקופת ההסכם')". הסעיף אמנם קובע את התקופה בה יחולו תנאי החוזה, אך אינו הופך את החוזה ל"חוזה לתקופה קצובה", שכן לא קבע כי הקשר בין הצדדים יתקיים אך לתקופה האמורה. בסעיף 2 (ב) לחוזה נכתב כי תקופת ההסכם תוארך מאליה ותחודש באורח אוטומטי בכל פעם לשנה נוספת, אלא אם כן הודיע אחד הצדדים למשנהו בכתב על רצונו להפסיק את ההתקשרות על-ידי הודעה של חודש אחד מראש: "עובד לתקופת עבודה קצובה הוא עובד, המתקשר עם מעבידו בחוזה עבודה, אשר מגדיר את מישכו של החוזה, ואין בו הוראה המתירה לצד לסיימו בכל עת לפני תום התקופה". (י. לובוצקי "סיום יחסי עבודה", ע' 87). יתרה מכך, אף לו סברנו כי מדובר בחוזה לתקופה קצובה (כאמור בסעיף 9 לחוק) הרי שבסעיף 2 (ג) לחוזה העבודה הוסכם, כי החברה תהיה זכאית להפסיק עבודתו של עובד, ללא תשלום פיצויים בגין סיום ההסכם, במקרה של סיבה מוצדקת. סיבה מוצדקת מוגדרת, בין היתר, כפעולה שיש עימה משום חוסר נאמנות כלפי החברה. לאור קביעתנו לעיל ברכיב פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת - הפסקת עבודתו בטרם עת, כטענתו, הותרה בהסכמת הצדדים כאמור בחוזה, ומשכך, אין התובע זכאי לפיצויים בגין הפרת הסכם עבודה. (ד) טוען התובע כי פיטוריו היו בשרירות, שלא בתום לב ובאופן המהווה הפרה של חובת ההגינות שביחסי עבודה. כן טען כי הנתבעות פגעו קשות בסיכוייו להשתכר, ולפיכך תבע פיצוי בסך 50,000 ₪. לאור קביעתנו לעיל, אין בפיטוריו של התובע הפרה של חובה כלשהי כלפיו כולל חובת ההגינות, ודאי אין עסקינן בשרירות ובחוסר תום לב. התובע לא הוכיח כי הנתבעות פגעו ביכולתו להשתכר, ואף לא את הנזק הנטען. קשה לומר מתמליל השיחה בינו לשחר לנדאו (ת/10), שיחה שהתקיימה רק ב-17.8.99 כי יכולה היא להוכיח חבות לנזק, שאף הוא לא נטען אלא באופן סתמי ולא מפורט. אין גם לומר בנסיבות כי מעשי/התנהגות התובע מלמדים על הגינות או יושר, ויש בהתנהגותו יותר מהליכה ב"דרך הרמיה". יתר על כן, חובת תום הלב וההגינות (הכללית) - מחייבת לטעמנו מעסיק שלא ליתן המלצה (חיובית) למעסיק אחר על מי מעובדיו, אם אינו סבור (בין אם הוכח כך ובין אם לאו), שאכן עומד הוא בתנאי אותה המלצה! הנה כי כן - נדחה אף רכיב זה בתביעה. (ה) הפרשי שכר בגין חודש ספטמבר 1996: לטענת התובע הוא הגיע ביום ו' ה-13.9.96 לעבודה וניגש לדבר עם בן דב, שהעמיד בפניו שתי אלטרנטיבות - בדיקת פוליגרף או מכתב פיטורים. התובע, לטענתו, הודיע לו בתגובה כי אין בדעתו ללכת לבדיקת פוליגרף גם במחיר פיטורים. ביום 17.9.96 יצא לשירות מילואים בן 37 יום. ביום 6.10.96 קיבל מכתב פיטורים (מכתב הנושא תאריך 17.9.96, אך המעטפה נושאת תאריך 1.10.96; סעיפים 8 (ז) - 10 והנספח לתצהיר התובע). התובע טוען כי פוטר הלכה למעשה ביום 17.9.96, לפיכך התביעה ברכיב זה הינה בגין יתרת שכר חודש ספטמבר. הנתבעות טוענות בכתב ההגנה כי התובע פוטר ביום 12.9.96. במהלך חקירתו הנגדית נשאל התובע לגבי פיטוריו: "לשאלה מתי נודע לי פיטורי מהחברה - באותו היום. אילן בן-דב אמר לי אם אתה לא הולך לפוליגרף אתה מפוטר לאלתר, יום שישי ה-13/9." (פרוטוקול עמ' 7 שורות 19-20). עולה איפוא כי ביום 13.9.96 הבין הלכה למעשה כי פוטר מעבודתו לאלתר. התובע לא הגיע לאחר מכן לעבודתו, וקיבל שכר בגין הימים בחודש ספטמבר בהם עבד בפועל ולכן אין מקום לטעון לזכאות לשכר ותביעתו ברכיב זה נדחית. (ו) חופשה שנתית: ברכיב זה התביעה הינה בגין 7 ימי חופשה, שלטענת התובע עמדו לזכותו עם סיום עבודתו, והוא תובע פדיון עבורם. התובע פוטר מעבודתו ביום 13.9.96 והגיש תביעתו ביום 29.11.99, משמע כ-38 חודשים לאחר שעזב עבודתו. הנתבעות טענו בכתב ההגנה כי חלה התיישנות על התביעה. סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") קובע: "תקופת ההתיישנות לכל תביעה לפי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים." סעיף 6 (א) לחוק חופשה שנתית קובע (לפני כן היה סעיף 6, תיקון מס' 7 - התשס"ב - 2002). "החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת-העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת-העבודה שלאחריה." על פי סעיף 13 לחוק חופשה שנתית הזכות לפדיון חופשה קמה ביום סיום יחסי עובד-מעביד, משכך יום סיים יחסי עובד מעביד הוא יום היווצרות העילה. סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע כי הזכות לחופשה שנתית מתיישנת בחלוף 3 שנים. לאור שני אלה יש למנות את תקופה ההתיישנות החל מאותו מועד קדימה, בהתייחס לכל זכות שהיה זכאי לה העובד ביום היווצר העילה. (ראה: גולדברג והאוזמן "דיני עבודה", 24-9). משכך, מסקנתנו היא כי יום סיום יחסי העבודה בין הצדדים, הוא 13.9.96 ומשהוגשה התביעה ביום 29.11.99 התיישנה זכות התביעה. נזכיר כי עסקינן בהתיישנות דיונית ומשהעלו הנתבעות טענת התיישנות בהגנתן הרי שומא על ביה"ד לפעול על-פי סעיף 31. במאמר מוסגר, רואים אנו להתייחס לטענת התובע בסיכומיו ולפיה תביעתו לפדיון חופשה לא התיישנה, שכן תקופת ההתיישנות היא 4 שנים והוא הגיש תביעתו לאחר 3 שנים, חודשיים וחצי. התובע מנמק טענתו בכך שאת החופשה יש ליתן בסוף שנת העבודה או בשנת העבודה שלאחריה. לטעמנו, נתפש התובע לטעות בעירוב מין בשאינו מינו, ונסביר דברינו - סעיף 6 (א) לחוק חופשה שנתית קובע כי יכולה החופשה להינתן במשך שנת העבודה שאחרי שנת העבודה שבעדה ניתנה החופשה. סעיף 31 לחוק חופשה שנתית דן בתקופת התיישנות. לדידנו, סעיף 6 (א) לחוק חופשה שנתית איננו "מאריך" את תקופת ההתיישנות ל-4 שנים, אלא מאפשר לעובד הרוצה לתבוע זכותו בתוך תקופת ההתיישנות (בת 3 שנים, סעיף 31) לתבוע כל זכות שעמדה לו ביום היווצר העילה. מדובר בשתי הוראות דין שונות, העוסקות במערכות חובה-זכות שונות ואין האחת "מרחיבה" את רעותה. נבהיר כי גם על-פי כללי פרשנות אין לגזור מסעיף 6 הארכה לסעיף 31. עוד ראוי לציין כי על-פי תלושי השכר, שהגישו הצדדים, עמד התובע (לפחות מחודש מאי 96; ראה מוצגיו) ביתרת חופשה שלילית. משכך, אין נדרש שני "לבסס" רכיב זה, והתובע עצמו וממוצגיו, לא ביסס תביעתו ברכיב זה. אין בפנינו ולו רבב ראייה לכך כי רישומים אלה בתלושי השכר - אינם נכונים. הננה כי כן - נדחית תביעתו ברכיב זה הן לגופא והן משפטית. (ז) עמלות בגין המכירות בנצרת ובסגולה: טענתו של התובע היא כי לא שולמו לו עמלות, המגיעות לו (בגין חודש ספטמבר טוען התובע כי מגיעה לו עמלה בסך 300 ₪ עבור המכירות בסגולה, ובגין חודשים אוגוסט וספטמבר בעבור יריד המכירות בנצרת בסך של 1,150 ₪). שני בתצהירו טען כי הוסכם עם התובע בעל-פה על עמלות בשיעור של 0.5% מהמכירות בחנות, שכללו את המכירות בנצרת. כך שני בעדותו: "לשאלה כמה התובע קיבל עמלה עבור המכירות בנצרת - 0.5% איני יודע כמה כסף זה. העמלות שולמו על סך הכל המכירות כולל בנצרת והחנות בסגולה" (פרוטוקול ע' 21 שורות 8-9). בסיכומיהן טוענות הנתבעות כי הוסכם עם התובע על עמלות בשיעור 0.5% מהמכירות בחנות, שכללו גם את המכירות בנצרת. שני הודה בחקירתו הנגדית כי התובע היה זכאי לעמלות בשיעור 0.5% על המכירות בנצרת. מאחר והנתבעות לא חלקו על סכומי המכירות שציין התובע, קובעים אנו כי התובע זכאי להפרשי עמלות בגין חודשים אוגוסט-ספטמבר בסך 1,450 ₪. (ח) תגמולים של קופה"ג: ברכיב זה התביעה הינה בגין חלקו של המעביד בתגמולים, שלא שולמו לתובע, לטענתו, על-ידי חברת הבטוח לפי הוראות הנתבעות. הנתבעות טענו כי הורו לחברת הבטוח לשחרר את חלקן בחשבון התגמולים של התובע וחלק זה (למעט סך של 245 ₪) הועבר לתובע. לפיכך, כל טענה שיש לתובע בגין הסך הנ"ל עליו להפנות לחברת הבטוח. כמו כן, לטענתן, טענת התובע כאילו סכום של 450 ₪ לא הועבר לחברת הבטוח, איננה נכונה, שכן סכום זה שולם על-ידי התובע על חשבון פרמיה עבור בטוח חיים. תביעתו של התובע ברכיב זה אינה ברורה כלל ועיקר: • • בגין חודש 5/96 טוען התובע כי הורד לו בפועל סך של 234.18 ₪ והופרש לו לשתי הפוליסות סך של 124.93 ₪ לפיכך חייבות לו הנתבעות סכום של 109.25 ₪. • • בגין חודש 6/96 טוען התובע כי הורד לו בפועל סך של 212 ₪ והופרשו לו לשתי הפוליסות 115.64 ₪ לפיכך חייבות לו הנתבעות סכום של 96.36 ₪. • • בגין חודש 7/96 טוען התובע כי הורד לו בפועל סך של 194 ₪ והופרש לו לשתי הפוליסות סך של 105.82 לפיכך חייבות לו הנתבעות סכום של 88.18 ₪. • • בגין חודש 8/96 טוען התובע כי הורד לו בפועל סך של 242 ₪ והופרש לו לשתי הפוליסות סך של 132.02 ₪ לפיכך חייבות לו הנתבעות סך של 109.98 ₪. • • בגין חודש 9/96 טוען התובע כי הורד לו בפועל סך של 106 ₪ והופרש לו לשתי הפוליסות סך של 57.8 ₪ לפיכך חייבות לו הנתבעות סך של 48.2 ₪. לטענת התובע חייבות לו הנתבעות (לפי הפירוט שלעיל בקיזוז שני חודשים, שהפרישו לו בגין שניהם 1.33 ₪ יותר מהנדרש) 450.64 ₪ בגין חלק עובד וסכום מקביל בגין חלק מעביד, שנוכו והעבירו בחסר. מבדיקת תלושי השכר של התובע עולה כי אכן הסכומים שנוכו ממשכורתו עבור חלק עובד בתגמולים הינם כפי שטען. מדו"ח תשלומים של חברת הבטוח מיום 17.1.97 (ת/12 למוצגי התובע) עולה כי אכן הועברו סכומים בחסר בדיוק כטענת התובע, וטענות הנתבעות כאילו סכום זה שולם על-ידי התובע על-חשבון פרמיה בעבור בטוח חיים אינה ברורה ולא הוכחה. ואף כי יתכן וסכום הגמל חושב ע"י חברת הביטוח כפרמייה לביטוח חיים - אין בפנינו ראייה לכך. לפיכך, על הנתבעות לשלם לתובע סך של 901 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. (ט) עדויות - מבקשים אנו להבהיר, כעולה לעיל מהכרעתנו, כי עדותו של התובע היתה רחוקה מלהיות עדות אמינה ומשכנעת. עדותו של שכטר היתה מדוייקת משכנעת ואמינה. שני העיד באשר לשאלות שהוצגו לו ולא נמצא פגם באמינות עדותו; ניכר היה בו חוסר נוחות מהמעמד. (י) נציג הציבור מבקש להוסיף על האמור - 1. ראוי היה שתיק זה היה נידון במסגרת פישור (כאשר בית הדין לעבודה נותן שירותים אלו ללא תשלום נוסף). חזקה על עורכי-הדין של שני הצדדים כי הבהירו את המצב המשפטי ללקוחותיהם ועל כן נראה לח.מ כי העניין היה נסגר במהירות בהליך פישור ולא היה צריך להמתין כ-2 שנים. 2. בתיק זה נשמעו עדויות כי אצל הנתבעת היתה פעולה של הנפקת סחורה ללא רישום מסודר. יש להדגיש כי הנפקת סחורה ללא תעודת משלוח היא פעולה שאינה עולה בקנה אחד עם תקנות מס הכנסה. יש לקוות כי הדבר תוקן כפי שהעידו נציגי החברה. 3. מוטב היה כי נציג הציבור בעבר עו"ד יונה הראל (אבי התובע) לא היה מגיע לדיון בבית הדין, כדי לא ליצור אפילו שמץ של מראית עין כי בעצם נוכחותו מנסה הוא להשפיע על בית הדין מתוקף מעמדו הקודם. (יא) לאור כל האמור נדחית התביעה, למעט כאמור לעיל בסעיפים א', ז', ח'. לאור תוצאת ההליך - לא ראינו ליתן צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו. התנצלותנו לצדדים על האחור במתן פסק-הדין, שנבע מהליך ושנקבע לשמיעה מהירה ואינטנסיבית שהוטל על האב"ד דכאן. חוזה עבודההפרת חוזהחוזהפיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים