פסק דין עובדות 1. התובע הועסק ע"י הנתבע, שהינו בית חולים, כמנהל מעבדת גסטרו מתאריך 5/3/67 ועד פרישתו לגמלאות בתאריך 31/5/98. עם פרישתו, החל התובע לקבל מהנתבע פנסיה מירבית בשיעור של 70%. במשכורתו של התובע נכלל רכיב כוננות שכונה 'תוספת כוננות', אולם רכיב זה לא נכלל בקביעת השכר הקובע לצורך חישוב הפנסיה. מרכיב זה הופרש לקופת גמל 5% חלק מעביד ו- 5% חלק עובד. גובה הפנסיה החודשית המשולמת לתובע ממועד פרישתו הוא 7,213 ₪. לו היה רכיב הכוננות שקיבל התובע נכלל בפנסיה שלו, היא היתה גדלה ב 4,296 ₪, המהווה 70% מ'תוספת הכוננות' שקיבל התובע במהלך עבודתו. בתאריך 13/11/1994 קיבל התובע מכתב [נספח ב' לתצהיר הנתבע] לפיו: ”הנדון: שינוי בתנאי שכרך הנני שמח לבשרך כי בהמלצת מנהל המעבדה ובתיאום עם ועד העובדים, הוחלט על השינוי הבא בשכרך: כוננויות: במעמדך כמנהל מעבדה הנך זכאי ל- 10 כוננויות חול, באופן יחסי לאחוז המשרה, החל מ- 1.8.94 . מכסה זו הינה בהתאם לצורכי העבודה הנוכחיים וניתנת לשינוי ו/או ביטול ע"י ההנהלה. תמורת מכסת הכוננויות עליך להיענות לקריאות, בהתאם לצורכי העבודה“ התובע, או מי מעובדי הנתבע, לא נדרשו לחתום על מכתב זה או על כל מסמך אחר, או לדווח על שעות הכוננות שעשו במהלך החודש. כמו כן, התשלום בגין 'תוספת הכוננות' שולם לתובע גם כאשר הוא נעדר מהעבודה, והתשלום היה קבוע ולא השתנה מדי חודש. על מערכת היחסים בין הצדדים חל הסכם קיבוצי מיוחד [נספח א לתצהיר מטעם הנתבע] (להלן: ההסכם הקיבוצי). 2. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם רכיב הכוננות צריך להיכלל כחלק ממשכורתו לצורך חישוב הפנסיה, אם לאו. טענות התובע 3. רכיב הכוננות ששולם לתובע היה פיקטיבי ושימש כתוספת קבועה למשכורתו. התובע מעולם לא נדרש להיות בכוננות, לבצע פעולה כלשהי לצורך קבלת דמי הכוננות, או לדווח על הכוננות על מנת לקבל את התשלום. כמו כן, דמי הכוננות שולמו לתובע גם כאשר נעדר מעבודתו עקב מחלה, חופשה, או כל היעדרות אחרת, והתשלום היה קבוע ולא השתנה מדי חודש. בלא קשר לתוספת הכוננות, חייב התובע, כמו שאר עובדיו של הנתבע, להיענות לכל קריאה מטעם הנתבע. לכן, יש לראות את רכיב הכוננות כחלק משכרו הקובע של התובע לצורך חישוב גמלה. טענות הנתבע 4. החוק בישראל אינו מחייב מתן פנסיה והדבר תלוי בהסכמה בין העובד למעסיקו. הסדרת עניין הפנסיה נקבע בהסכם הקיבוצי והוא לא מאמץ במלואו את הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות). בנתבע נקבע כי תוספת הכוננויות לא תיחשב כשכר לכל דבר ועניין. לחלופין, בקביעת ה'משכורת הקובעת' יש להיעזר בכללים שנקבעו לשם כך בסעיף 8 לחוק הגמלאות. לפי סעיף זה, המשכורת הקובעת מורכבת ממשכורת יסודית ותוספת קבועה שהוכרה ככזו ע"י הממשלה. אין חולק על כך שתוספת הכוננות לא הוכרה כתוספת קבועה ע"י הממשלה, ולכן אין היא נכנסת בגדר תוספת קבועה. באשר לטענה שתוספת הכוננות מהווה חלק ממשכורת היסוד, הרי שבתי המשפט נוטים להימנע ממתן גושפנקא לריבוי פיקציות המכונות תוספת אך המהוות בפועל חלק משכר היסוד, וכך יש לעשות אף במקרה דנן. מבחני הפסיקה באשר להיות תוספת שכר חלק מהמשכורת לא מתקיימים בעניינינו שכן תשלום התוספת הותנה בנכונותו של התובע להיות זמין ונגיש כל הזמן. יתרה מכך, אף התקשי"ר קובע בסעיף 27.504 (ג) כי התשלום עבור כוננויות אינו חלק מהמשכורת הקובעת לצורך חישוב גמלאות. בפועל, התובע קיבל מכתב [נספח ב לתצהיר מטעם הנתבע] בו נאמר לתובע מהי מכסת הכוננויות שלו ונאמר בה כי תמורת מכסה זו עליו להיענות לקריאות בהתאם לצורכי העבודה. התובע לא אמר דבר בקשר למכתב זה ונהג לפיו במהלך השנים. יתרה מכך, במקרה של אסון או בשעת חירום היה התובע מגיע לבית החולים גם מעבר לשעות העבודה. אשר על כן, יש לקבוע כי תוספת הכוננות שולמה לתובע עבור כוננות בפועל ולא כחלק ממשכורת היסוד שלו. פסק דין 5. סעיף 12.1 להסכם הקיבוצי, הדן בגמלאות עובדי הנתבע, קובע כי: ”12.1.1 עובדים יפרשו לגמלאות לפי הכללים והנהלים הנהוגים בבתי החולים הממשלתיים...“ תנאי הגמלאות של עובדי בתי החולים הממשלתיים מוסדרים בחוק הגמלאות ובתקשי"ר. הנתבע טוען כי הסדר הגמלאות שנקבע בהסכם הקיבוצי אינו מאמץ במלואו את חוק הגמלאות, אולם אנו לא מצאנו בסיס לטענה זו. המסקנה הנדרשת היא כי לפי ההסכם החל על עובדי הנתבע,יש להחיל (מכח ההסכם) הוראות דומות להוראות חוק הגמלאות ולהוראות התקשי"ר, ואליהן יש לפנות על מנת לדעת מהם תנאי הפנסיה להם זכאי התובע. נציין כי אף לפי ההסכם הקיבוצי החדש שנחתם לאחר פרישת התובע, הוגדרה משכורת קובעת לפנסיה על-פי הגדרתה בחוק שירות המדינה גמלאות. 6. מטרתו של חוק הגימלאות היא להבטיח לעובד שפרש לגמלאות רמת חיים שתשקף, ככל האפשר את רמת חייו לפני הפרישה [דב"ע לד/ 3-7 מדינת ישראל נ' מרדכי ביטמן, פד"ע ה 421; בג"צ 6080/94 ניסן גפני נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(4), 308; ע"ע 300312/97 יעקב נחמני נ' עיריית באר שבע, תק-אר 2000(3), 617;בג"צ 5580/94 מירוז יהודה נ' בית הדין הארצי לעבודה, תק-אר 98(1), 743]. סעיף 8 לחוק הגמלאות מגדיר מהי ה"משכורת הקובעת" לצורך חישוב סכום הגמלה החודשית לאחר פרישתו של העובד לפנסיה: ”"משכורת קובעת", לגבי אדם פלוני בזמן פלוני - שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, המגיע, באחד לחודש שבו חל אותו זמן... "תוספת קבועה" - תוספת המשתלמת על משכורתו היסודית של עובד ושהוכרה על ידי הממשלה כתוספת כזו.“ משכורת משמעה התמורה הניתנת לעובד כנגד התחייבותו לעבוד. לכאורה, כל רכיב שכר, שאיננו בגדר החזר הוצאות, צריך להיות חלק מהמשכורת, אולם משריבה המחוקק 'תוספת קבועה' בגדר 'משכורת', משמע התכוון להוציא מגדרה תוספת שאינה קבועה [וראה: דב"ע לד/ 3-7 מדינת ישראל נ' מרדכי ביטמן, פד"ע ה, 421; בג"ץ 5580/94 מירוז יהודה נ' בית הדין הארצי לעבודה, תק-על 98(1), 743; דב"ע נה/ 6-5 שלמה זינו נ' הממונה על תשלום הגמלאות, עבודה ארצי כט(1)]. 7. מאחר שתוספת הכוננות דנן אינה נכנסת בגדר 'תוספת קבועה' שכן היא לא הוכרה ככזו על ידי הממשלה, הרי שיש לבדוק האם תוספת זו נכנסת בגדריה של ה'משכורת הקובעת', שמא בגדר התוספת. במשך השנים היו שני מבחנים שמטרתם לקבוע האם מדובר בתוספת או בחלק מהמשכורת, והמבחן המרכזי שהתקבל בפסיקה הוא 'מבחן התנאי או הגורם'. לפי מבחן זה, תשלום המותנה בתנאי או גורם ממשי יסווג כתוספת, ואילו תשלום שאינו מותנה בתנאי שהוא יסווג כחלק מהמשכורת הקובעת [ע"ע 300312/97 יעקב נחמני נ' עיריית באר שבע תק-אר 2000(3), 617; בג"צ 6080/94 ניסן גפני נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(4), 308; בג"צ 5572/92 יעקב זכאי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(3); דב"ע לד/ 3-7 לעיל; בג"צ 862/89 מנצ'ל נ' בי"ד ארצי פ"ד מד(2)]. 8. בתאריך 7/10/1999 נחתם הסכם קיבוצי חדש החל מתאריך 1/1/00 על מערכת היחסים בין הנתבע לעובדיו, והוא מגדיר מהי כוננות ומהי קריאת פתע: ”13.1 עבודה נוספת כוננות - תקופת זמן מעבר לשעות העבודה, בה נדרש העובד בביתו ע"י הממונה להיות נכון לקריאת המוסד בכל עת. קריאת פתע - מצב בו נדרש עובד שאינו בכוננות או בתורנות להתייצב לעבודה לאחר הפסקה של שעה לפחות מתום עבודתו במוסד ושלא במסגרת שעות העבודה של אותו עובד.“ אמנם, הסכם זה אינו חל על מערכת היחסים בין הנתבע לתובע, שכן הוא נחתם לאחר פרישתו, אולם ההגדרות האמורות בו יכולות להיות לנו לעזר על מנת להגדיר את המצב שהיה קיים בנתבע, במועד הרלבנטי, מה גם שהגדרות אלו תואמות את האמור בפרק 27.5 לתקשי"ר, החל, כאמור, על מערכת היחסים בין התובע לנתבע. להלן הוראות התקשי"ר: ”27.502 ...תוכנית הכוננויות החודשית המאושרת והמפרטת את שמות הכוננים וסדר יומם תפורסם בלוח המודעות ביחידה ותובא לידיעת כל העובדים העשויים להזדקק במהלך עבודתם לכונן... בעת היותו בכוננות, על העובד להימצא בביתו או במקום שנקבע עם האחראי על מנת שיוכל להשיב לקריאה טלפונית. בשום מקרה לא יעזוב העובד, בעת היותו בכוננות, את המקום שנקבע לו כמקום כוננות. 27.504 כל עובד שאושר לו תשלום בעד כוננויות, יגיש לממונה הישיר עליו דיווח... אין לאשר כוננויות ולבצע תשלום עבור כוננויות בעת חופשה, מילואים ומחלה. עובד אשר מקבל תשלום עבור כוננויות אינו זכאי לקבל תשלום עבור קריאות פתע.“ במקרה דנן, לא מדובר בכוננות הדומה לכוננות המצוינת לעיל בהסכם הקיבוצי ובתקשי"ר, שכן הכוננות הנדונה לא היתה כוננות מתוכננת מראש כאשר כל יום היה עובד אחר כונן, לא היתה רשימת כוננות, העובדים לא נדרשו להישאר בביתם או להיות זמינים בדרך כלשהי במהלך היותם בכוננות (גם מפני שהעובדים לא היו כוננים ביום ספציפי), והעובדים לא נדרשו לדווח על הכוננויות שעשו בפועל. משמע, ישנם שני סוגים של כוננויות, האחת- כוננות מתוכננת- היא הכוננות האמורה בתקשי"ר ובהסכם הקיבוצי, והשניה- כוננות לא מתוכננת - היא הכוננות האמורה בעניינינו, בה העובדים לא נדרשים להיות כוננים ביום ספציפי, אלא, (לטענת הנתבעת לפחות) נדרשים להסכים להיקרא לעבודה בכל עת בה הם נדרשים [וראה: דב"ע נג/ 17-4 ההסתדרות הכללית ואח' - מדינת ישראל, פד"ע כו 263- בו נעשתה הבחנה בין שני סוגי כוננויות]. אף הצדדים מסכימים כי ישנם שני סוגי כוננות. 9. השאלה בעניינינו הינה, אם כן, האם התשלום בגין 'כוננות לא מתוכננת' מהווה חלק מהמשכורת הקובעת. דהיינו, האם הכוננות הלא מתוכננת מותנית בתנאי, אם לאו. הנתבע מצטט את סעיף 27.504 (ג) של התקשי"ר הקובע כי "התשלום עבור הכוננויות אינו חלק מהמשכורת הקובעת לצורך תשלום גמלאות", כהוכחה ניצחת לכך שאין לכלול את 'תוספת הכוננות' הנדונה בגדר המשכורת. דא עקא שהציטוט לעיל מהתקשי"ר נכון לגבי הכוננויות האמורות בתקשי"ר, דהיינו לכוננות מתוכננת, אך לא לכוננות נשוא דיונינו. 10. בתצהירו של הנתבע נאמר כי: ”14. התשלום עבור הכוננויות היה מותנה תמיד בנכונותו של התובע להיענות לקריאות בהתאם לצורכי העבודה, כשההתניה האחרונה נמסרה לתובע במכתב מיום 13/11/94... 16. התובע קיבל את התמורה עבור הכוננויות גם בצאתו לחופשה וגם בהיותו בהיעדרות בגין מחלה הואיל ותמיד היו עובדי מעבדה אחרים שהיה ניתן לקרוא להם...אולם הדבר לא הפחית מהחובה הנוספת שנטל על עצמו הנתבע (כנראה הכוונה לתובע - ההערות כאן ולהלן - לא במקור)- להופיע בבית החולים לפי קריאה. 22.א. כל המעבדות בנתבע, שהוא בית חולים, הינן מעבדות הפועלות בדרך כלל בשעות העבודה הרגילות, אולם מחמת אופיו של הנתבע, כבית חולים, נדרשת לפעמים הפעלת המעבדות בשעות אחרות, ויש צורך לקרוא לעובדי המעבדות באופן דחוף לשם ביצוע עבודות דחופות.“ מהאמור עולה כי הנתבע טוען שבתמורה לקבלת תוספת הכוננות התחייבו עובדיו להיות נכונים להיקרא לעבודה בכל שעה בה הם נדרשים לכך. לטענתו, היו פעמים בהם אכן נקרא התובע לבית החולים לאחר שעות עבודתו, כמו כל שאר עובדי הנתבע הנקראים לבית החולים בעת חירום וגם מתוקף תפקידו כמנהל מעבדה אשר יש לקרוא לו במידה ותארע תקלה שלא מצליחים להתגבר עליה, כגון 'נוהל המקררים' הקיים בנתבע וקובע כי אם יש תקלה במקררים בהם נשמרות הדגימות המצויות במעבדה, והחשמלאי לא מצליח להתגבר על תקלה זו, יש להזעיק את התובע למקום. בחקירתו הנגדית של התובע [פרוטוקול מתאריך 21/6/01 (להלן: הפרוטוקול), עמ' 1, שו' 15- 21] נאמר: ”ש. לפני חודש כל ירושלים הזדעזע מאסון ורסאי מנכ"ל בית החולים, מנהל חדר המיון הוזעק מביתו באמצע הלילה. כולם מוזעקים. כל הרופאים, האחיות נמצאים בבית החולים כולל המזכירות אתה רוצה להגיד שמנהל מעבדת גסטרו לא היה מגיע באותו יום. ת. בערב כיפור פרץ מלחמה כולם הגיעו לבית חולים זה ברור מטיב העבודה. ש. אם היית עובד בית חולים במקרה של אסון היית מגיע לבית החולים. ת. בהחלט.“ ובחקירתו החוזרת [פרוטוקול, עמ' 4, שו' 3-5]: ”ש. מתקופת עבודתך עד שפרשת לגמלאות עברת גם את מלחמת ששת הימים וכל מיני מקרי חירום אי פעם נדרשת לבוא לשם ת. לא נדרשתי. הייתי במקום ונשארנו. במלחמת יום כיפור כל אלה שהיו בירושלים באו.“ בחקירתו של נציג הנתבע [פרוטוקול, עמ' 4, שו' 20-25] נאמר: ”ת. בחודש מאי היו שני אירועים אחד תרגיל גדול עם הצבא שהזעקנו צוות מהבית אחרי שעות העבודה. ב 24 למאי הגיעו לשערי צדק 106 פצועים בשעות הלילה המאוחרות (באסון ורסאי, א.א.) הזעקנו את כל הצוות כולל מנהלי מעבדות אפילו עובדי נקיון. הזעקנו צוות גדול מאוד יותר מהרשימה שקבענו מראש וטיפלו בפצועים עד אור הבוקר ואפילו למחרת. אנו מתרגלים לאירועים כאלה ומתכוננים לכל בשורה שלא תבוא. אם התובע היה עובד כמנהל מעבדה הוא גם היה בין המוזעקים לאירוע הזה. “(אותה עת כבר פרש התובע ולכן לא הוזעק). 11. הוכח אפוא שבעיתות חירום נקראים עובדי הנתבע לבית החולים מעבר לשעות העבודה וכך גם כאשר יש מצבים מיוחדים, כמו תקלה כמפורט "בנוהל המקררים". על עניין זה נאמר כי: ”המדינה אינה זקוקה להסכמת העובדים לעבוד או להיות מוכנים להתייצב לעבודה בשעת חירום משני טעמים: הטעם האחד - קיימת אפשרות לחייב את העובדים להתייצב לעבודה בשעת חירום בצו לשעת חירום... והטעם השני- על כל עובד מוטלת חובת נאמנות למקום עבודתו, כתנאי מכללא בחוזה העבודה האישי שלו. כמו כן, יש להניח כי כל עובד בעל מצפון יתייצב לעבודה בבית חולים בשעת חירום, שכן עבודתו כרוכה בהצלת חיי אדם [דב"ע נג/ 4-17 ההסתדרות הכללית ואח' - מדינת ישראל, פד"ע כו, 263].“ יחד עם זאת, רשאית הנתבעת לתגמל העובדים הנאלצים להתייצב לעבודה באותם מצבים מיוחדים שלא ידוע מלכתחילה מתי יתרחשו על עצם נכונותם ובודאי שעל התייצבותם בפועל. זוהי למעשה הכוננות השניה בגינה שולם לתובע תשלום כוננות - 2/3. 12. באשר לכוננות הנדרשת מתוקף תפקידו הספציפי של התובע, נאמר כי: ”כנגד התשלום (של תוספת כוננות) באות דריכות מתמדת, נכונות מתמדת ואי נוחיות מתמדת - שהן מנת חלקם של מנהלי מחלקה...התשלום אינו מבוצע בהכרח עבור עבודה בפועל, אלא עבור הנכונות לבצעה שעה שיקרא לכך" [דב"ע מט/ 7-5 מדינת ישראל נ' פרופ' אפרים מנצ'ל, פד"ע כא 75; וראה: דב"ע נז/ 4-59 הסתדרות העובדים הכללית נ' מדינת ישראל, תק-אר 97(3) [להלן: פס"ד שע"מ]; דב"ע נה/ 6-5 שלמה זינו נ' הממונה על תשלום הגמלאות, עבודה ארצי, כט(1)]. אכן נכון כי רק במספר מועט ביותר של מקרים נאלץ התובע להגיע למעבדה שלא בשעות העבודה הרגילות ובגין שעות אלה, כפי שהעיד שולם לו שכר נפרד. יחד עם זאת, אף התובע מסכים כי במעבדה אותה ניהל היה 'נוהל מקררים' לפיו אם ישנה תקלה שלא מצליחים להתגבר עליה, יש לקרוא לו. 13. השאלה עליה יש לענות כעת היא האם התובע נדרש להיות, ואף היה, במצב של כוננות ואי נוחות מתמדת, שבגינו קיבל תוספת כוננות? יש להסתכל על מהות התוספת ולא כיצד כינו אותה הצדדים [דב"ע לד/ 3-7 מדינת ישראל נ' ביטמן, פד"ע ה, 421; דב"ע נה/ 5-6 שלמה זינו נ' הממונה על תשלום הגמלאות, עבודה ארצי, כט(1)]. 14. בנוסף, המכתב אותו קיבל התובע מהנתבע [נספח ב' לכתב ההגנה], האומר כי תמורת מכסת הכוננות עליו להיענות לקריאות בהתאם לצורכי העבודה, יכול להיות הסדר חד צדדי אם פעלו כך ביחס לקיבוץ העובדים. עצם ההתדיינות בין ועד העובדים לנתבע וחוסר הגעתם להסכמה בעניין 'תוספת הכוננות', לפחות לא עד חתימתו של ההסכם הקיבוצי החדש, מעיד על כי לא היתה ביניהם הסכמה על העניין, והמכתב משמש כהסדר חד צדדי (או דו צדדי) כעולה מנספח ד' לכתב ההגנה. נציין כי נספח ב' לכתב ההגנה, שהופנה לתובע על-ידי מנהל המחלקה לענייני עובדים, יצא זמן קצר לאחר הסיכום וההערות עליו של ה"ה יוסי גרנות (נספח ד' לכתב ההגנה) מיום 23/10/94 בו הודגש כי: ”הכוננויות לא יחשבו כשכר לשום דבר ועניין, ותמורתן יתחייבו העובדים להיענות לכל קריאה במשך כל החודש.“ 15. באשר למעבדה למיקרוביולוגיה והסדרי הכוננויות, הרי כפי שהבנו, אופי פעילות מעבדה זו שונה מזו של מעבדת גסטרו. שהראשונה - מיקרוביולוגיה פועלת 24 שעות ונזקקת לעובדיה לאחר שעות העבודה הרגילות בתדירות דחופה הרבה יותר, לכן שם נקבעו מראש כוננויות מתוכננות ואילו במעבדה השניה - הגסטרו - הרי שכאן כמעט ואין נזקקים לעובדי מעבדה זו לאחר שעות הפעילות הרגילות, אלא במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, לכן הכוננות במעבדה זו הינה כוננות שאינה מתוכננת - או בלשונו של ההסכם החדש (שנתקבל לאחר פרישת התובע), קריאת פתע. למעשה במעבדת גסטרו בה עבד התובע תשלום הכוננויות היה עבור הנכונות לקריאת פתע. כאשר בפועל נקרא התובע בקריאת פתע, אזי קיבל שכר בגין התייצבותו בבית החולים, כעולה מעדותו (עמ' 3 ש' 8). עולה אפוא מהאמור כי אכן מעת לעת (בתדירות נמוכה מאוד) אף הוצאה חובת התובע להתייצב מהכח אל הפועל. בגין החובה בכח להתייצב שלא בשעות הרגילות ולא כחלק מהעבודה הרגילה שולמה תוספת הכוננות - 2/3- ואילו בגין התייצבות בפועל שולמה תוספת קריאת פתע. חובת התובע להתייצב לקריאות פתע לאחר שעות העבודה במועדים לא ידועים ולא מתוכננים יוצרת למעשה את אותה כוננות לא מתוכננת ואת אי הנוחות הכרוכה במצב זה בו עשוי עובד להידרש לצאת מביתו בשעות שלאחר העבודה ולהתייצב במקום העבודה. 16. העבודה הנוספת (כלשונו של כב' הנשיא ברק בפס"ד בג"צ 862/89, ובג"צ 5580/94) שנדרשה מהתובע ובגינה שולמה תוספת הכוננות הנה נכונותו להקרא בכל עת, כדי לתת פתרונות למקרים מיוחדים ויוצאי דופן שחלקם נקבעו ככאלה - כמו בנוהל המקררים, וחלקם עולים מתוך האופי המיוחד של עבודת בית-חולים. עבודה נוספת זו היא, ורק היא, מקור הזכאות לתשלום כוננות לא מתוכננת. מדובר אפוא בתוספת אמיתית ולא בפיקציה. 17. מן הראוי לתת, בעיקר במקום בו מוסדרים יחסי הצדדים במו"מ קיבוצי, תוקף לרצונם והסכמתם של הצדדים. הצדדים הסכימו שבגין רכיבים לא פנסיונים יופרשו 5% על-ידי המעביד ו- 5% על-ידי העובד, זאת על פי הסכמי השכר 94-97. הנתבעת החלה להפריש 5% בגין רכיב תוספת הכוננות בה בשעה שמהעובדים נוכו גם 5%. העובדים העלו דרישה כלכלית חדשה בשלהי 1995 שתוספת זו תהיה פנסיונית. הוצע לעובדים שעניין זה ידון בעת ההסכם הקיבוצי החדש כמפורט בזכרון דברים מיום 19/11/95 שצורף לתצהיר התובע. זהו רצונם של העובדים, אך כידוע במו"מ יש שני צדדים ולא הוסכם שכך יהיה. 18. מסקנתנו הנה אפוא כי אכן מתקיים במקרה דנן תנאי בו מותנה תשלום תוספת הכוננות. יחד עם זאת נקבע בפסיקה כי: ”מבחן ממשיות התנאי או הגורם אינו בהכרח מספק. לא מן הנמנע שיש ממש בתנאי או בגורם מסוים, בו הותנה התשלום, אלא ששיעור התשלום אינו פרופורציונאלי לתנאי או לגורם. חוסר יחסיות זה מקים את החשד כי התוספת אינה אלא מסווה למשכורת. חשד זה עשוי להטות את הכף לסיווג התשלום כמשכורת, למרות שיש ממש בתנאי או בגורם, בו הותנה התשלום [ע"ע 300312/97 יעקב נחמני נ' עיריית באר שבע, תק-אר 2000(3), 617; בג"ץ 5580/94 מירוז יהודה נ' בית הדין הארצי לעבודה, תק-על 98(1), 743].“ במקרה דנן, אין הצדדים חלוקים על כך שגובה הפנסיה החודשית של התובע עומדת על סך 7,213 ₪, ושרכיב 'תוספת הכוננות', לו יצורף לפנסיה (דהיינו, 70% מתוספת הכוננות), יהיה בסך 4,296 ₪. ניתן לראות, כי רכיב תוספת הכוננות מהווה למעלה ממחצית הפנסיה החודשית של התובע. שיעור כה גדול זה של תשלום אינו פרופורציונאלי לתנאי לפיו על התובע להיות מוכן להיקרא לבית החולים בכל עת לאחר שעות עבודתו. עלינו אפוא לבחון את היחסים בין התשלום שמשולם עבור העבודה הרגילה בין היתר למאמץ, האחריות והזמן הנדרש בגין עבודה זו לבין הזמן, המאמץ וחוסר הנוחות הנגרם בשל נכונות התובע להקרא בכל עת. כן עלינו לשכלל גם את מספר הקריאות שנקרא בפועל. למכלול זה נראה לנו כי ניתן לזקוף לכל היותר מחצית מהרכיב ששולם כתוספת כוננויות בגין הנכונות להיקרא בכל עת, ואילו המחצית האחרת הנה ככל הנראה שכר רגיל אותו הצפינו תחת הכינוי "תוספת כוננות 2/3" מטעמים שונים ומשונים. לפיכך, יש לערוך הפרדה בין שני החלקים ויש לראות במחצית מהסכום ששולם כתוספת הכוננות 2/3 כחלק מהשכר הקובע לפנסיה, ואילו מחציתה האחרת הנה תוספת אמיתית שלא הוכרה כתוספת שכר קבועה ואינה פנסיונית. ביחס לחלק שהינו פנסיוני (מחצית תוספת הכוננות), ושבגינו יש להגדיל את הפנסיה בהתאמה, יש להפחית את הסכום שהפריש הנתבע לקופת גמל בשיעור 5%, ביחס לרכיב הכוננות. 19. סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל. הנתבע ישלם הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ תוך 30 יום. כוננותפנסיההשכר הקובע / משכורת קובעתתוספות שכר