פסק דין 1. לפני ערעור על הרשעת המערער בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים, ת"פ 17308/97, לפי הכרעת דין מיום 7.12.97, אשר ניתנה על-ידי כב' השופט י' ריבלין. 2. לאחר שבחר להישפט, הואשם המערער בעקיפת רכב אחר מצד ימין, עבירה לפי תקנה 47(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-, הקובעת לאמור: "נוהג רכב לא יעקוף בכביש רכב אחר, בין שהוא באותו נתיב נסיעה ובין אם לאו, אלא מצדו השמאלי". בית-משפט קמא ביכר את עדות השוטר על פני עדויות המערער ונוסעת שהייתה עמו, זאת לאחר שהזהיר עצמו כראוי, כי המדובר בעדות יחידה. לפיכך נקבע במסכת העובדתית, כי רכב משטרה נסע בנתיב השמאלי של כביש תל-אביב ירושלים, מאחורי כלי-רכב אחר, מסוג G.M.C.. במראה הפנימית הבחין השוטר ברכבו של המערער הנוסע מאחור, באותו הנתיב, ולפתע סוטה אל עבר הנתיב הימני ומבצע עקיפה. אגב כך כמעט שאירעה התנגשות בין הרכב הנ"ל לבין מכונית ה-G.M.C., שנהגה החליט גם-כן לשוב לכיוון הנתיב הימני. מכיוון שכך נרשם למערער דו"ח תנועה, כאשר השוטר רושם בו את רוב פרטי העובדות דלעיל. הפרטים הספציפיים היו זכורים לו גם לאור הייחוד שבאירוע: עקיפה מימין של מכונית משטרה שאינה מוסווית. בעדותו תאר השוטר את התנועה באזור באותה השעה כדלילה (עמ' 1 ש' 22), כאשר "הנתיב הימני היה ריק לחלוטין" (עמ' 2 ש' 4). בגרסה זו עמד גם בחקירה הנגדית (עמ' 2 ש' 29). מהתרשומת שערך במהלך האירוע עולה, כי הוא ייחס למערער עבירה של עקיפת רכב המשטרה ולא את המכונית הפרטית, מסוג ה-G.M.C., שנסעה מלפנים. במהלך החקירה הנגדית גם שלל את הגרסה שהוצגה לפניו, לפיה טען כביכול באוזני המערער, בעת רישום הדו"ח, לעבירה של עקיפת המכונית הפרטית הנ"ל (עמ' 3 ש' 10). 3. אגב קבלת עדות השוטר נדחתה כאמור גרסת המערער, שהעיד על נסיעה בנתיב הימני בלבד, נתיב שלדבריו היה באותה העת עמוס למדי, כמו גם הנתיב השמאלי. כך אמר גם בתגובתו לכתב האישום, בהתייחסו למכונית המסחרית שהחלה להאיץ ולסטות ימינה, תוך שהוא מתעלם כליל מעצם קיומה של מכונית המשטרה, שנסעה בסמוך. 4. בערעור על הרשעתו מעורר המערער שלוש טענות, אשר רק שתיים מהן נכללו ופורטו בהודעת הערעור. הטענה השלישית הנוספת היא, שבית המשפט קבע את ממצאיו על-פי עדות השוטר בלבד, מבלי ליתן הסבר מניח את הדעת מדוע הוא עושה כן. בטענה זו אין מאום גם לגופה, עת בהכרעת הדין נכלל הסבר מפורש, מדוע הועדפה עדות הלה על-פני עדויות המערער וידידתו (סימן 7 להכרעת הדין). בית המשפט שמע את העדים ובידו היו הכלים והאמצעים להתרשם ממהימנותם. בנסיבות העניין לא מצאנו כל רבב בנימוקיו או כל דופי בהפעלת שיקול דעתו. נותר אפוא לבחון את שתי הטענות המרכזיות, שפורטו בהודעת הערעור, ובהן נדון כסדרן. 5. הטענה הראשונה מתייחסת לכך שהעובדות אינן מהוות עבירה, באשר בית המשפט לא קבע עובדתית מה היה מצב עומס הכביש וכאשר בתנאי עומס תנועה מותר לעבור מהנתיב הימני אל השמאלי, אפילו בעקיפה. הטענה האמורה נסמכת על החריג הכלול בסעיף 47(ג) לפקודת התעבורה, הקובע לאמור: "בלי לפגוע בהוראות תקנת-משנה (א) ותקנה 35, בכביש חד סטרי שיש בו שני נתיבים או יותר באותו כיוון נסיעה, אשר מחמת צפיפות התנועה נעים בו כלי רכב בטורים בכל נתיב, לא יראו כעקיפה את תנועתם של כלי רכב הנעים בנתיב אחד הנוסעים במהירות העולה על המהירות שבה נוסעים כלי הרכב שבנתיב האחר, ובלבד שהדבר לא יגרום הפרעה או סיכון לתנועה". התקנה האמורה, כלשונה, אינה באה לגרוע מהוראות תקנה 35, המחייבת תנועה מצדו הימני של הכביש, והיא מהווה רק חריג הקובע מתי מעשה העקיפה לא ייחשב כ"עקיפה" לעניין תקנת משנה א', להבחין מהוראות תקנה משנה ב' לתקנה 47, הדנה בחריגים לפיהם מותר לעקוף מצד ימין. החריג האמור, שעליו סומך המערער, מתייחס למצב מיוחד של תנועה איטית בעומס, כאשר המדובר בשני טורי נסיעה, כל אחד בנתיבו, ועת הם אינם מתקדמים בקצב זרימת תנועה אחיד. באיזון האינטרסים שבין זרימת התנועה השוטפת לבין בטחון הציבור ועוברי הדרך, מוחל החריג האמור בנסיבות הנ"ל, בשעה שהסכנה לציבור מתמעטת לאור קצב התנועה האיטי. לפיכך מוקהה במידת מה ההגנה העומדת ביסוד איסור העקיפה מצד ימין. ואכן, לעניין זה מבחינים בין זרימת התנועה אגב נסיעה בטורים לבין תנועה במקביל של "כלי רכב בודדים זה בצד זה ובנתיבים נפרדים. תנועה מהסוג האחרון מוצדקת רק לצרכי עקיפה" (ע"א 110/78 ספיאשוילי נ' מור, פ"ד לד(2) 589, 594 מול א'-ב'). מובן הדבר, כי העקיפה שבה מדובר לעיל הנה מצד שמאל, בהתאם לכלל הראשי הנקוט בסעיף משנה 47(א). גם לגופם של דברים אין בטענה האמורה מאום מההיבט העובדתי, שכן חרף טענת המערער ניתן לראות את הכרעת הדין כקובעת ממצא גם בנושא העומס. כזכור אימץ בית-משפט קמא את עדות השוטר, לפיה המדובר בנתיב תנועה ריק לחלוטין מצד ימין ונתיב שמאלי מדולל, שבו השוטר מבחין למעשה במכונית שלפניו ובמכוניתו של המערער מאחוריו. משנדחתה גרסת המערער לגבי עומס התנועה, ממילא הופכת הטענה האמורה לתיאורטית בלבד, מה גם שספק בעיני אם אפילו על-פי גרסתו, כפי שהועלתה, המדובר בנסיבות שבהן חלה תקנה 47(ג), שהרי בתקנה אין המדובר על זרימת תנועה רגילה בצפיפות מסוימת, כי אם על מצב של עומס הגורם לעיכוב בנסיעה לפחות באחד הנתיבים. הפירוש שהמערער מבקש ליתן למונח "צפיפות" אינו שווה, אם-כן, לזה הנובע מתכלית התקנה. 6. הטענה השנייה מתמקדת בעיוות הדין, שלטענת המערער נגרם לו מכיוון שכתב האישום לא היה מפורט די הצורך וכאשר הוא סבר לתומו, כי האישום מכוון לעקיפתן את רכב ה-G.M.C., על-כן טענותיו וראיותיו התמקדו בנושא קונקרטי זה בלבד. אכן, כתב האישום היה לקוני למדי ובו נרשמו העובדות כדלקמן: "נהגת ברכב הנ"ל ועקפת בצד ימין רכב אחר הנע בכביש ...". בכך טוען הנאשם, כי לא מולאה דרישת הוראת סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-, המחייבת את "תיאור העובדות המהוות את העבירה". אכן, מן הראוי שעובדות כתב האישום יכילו תאור עובדתי מדויק וקונקרטי יותר, ולעניין זה אין נפקא מינה אם המדובר בכתב אישום לעבירה לפי חוק העונשין או אם לעבירה לפי תקנות התעבורה. אם בענייני תעבורה קיים קושי לוגיסטי לתיאור הולם של העובדות, בשל סדרי הגודל של מספר העבירות ומתכונת הטיפול בשיטת הגשת כתב האישום, מן הראוי לשקול - על דרך תיקון החקיקה - גישה של הגשת "פרטים נוספים" בפתח הדיון. מכל מקום, הנאשם זכאי לדעת את העובדות שאותן מבקשת המאשימה להוכיח כלפיו, אף אם כאן שונים הם במעט פני הדברים, עת המדובר במעשה עבירה שתשומת לב הנאשם מוסבת אליו מיד בסמוך לשעת הביצוע. כנובע מהתרשומת שערך השוטר, הרי גם למערער דנן הובהר שהמדובר בעקיפה מימין של רכב המשטרה (ודוק: בתרשומת נרשם שמכוניתו של המערער סטתה לפתע לימין "ועקפה אותי מימין", כשהיא ממשיכה לכוון המכונית הפרטית שנסעה מלפנים). 7. אכן, בענייננו המדובר למירב בסברה מוטעית מצד המערער, שלא היו לה כל בסיס ויסוד, הן לאור המידע שנמסר והוצג בפניו על-ידי השוטר כבר ביום האירוע; והן לאור הנובע מראיות התביעה, עת השוטר שלל במפורש את גרסתו לגבי הטענה בדבר בעקיפה מימין של מכונית ה-G.M.C., זאת עוד בטרם נדרש המערער למסור את גרסתו. 8. עם זאת, מתשובת המערער לכתב האישום ומגרסתו עולה, שהוא - בהיבט הסובייקטיבי - הבין אולי את הדברים אחרת. בנסיבות אלו מתעוררת השאלה האם כלליות ניסוח כתב האישום פגעה בזכותו ההולמת להתגונן. לטעמי פני הדברים בעניין דידן אינם כך והמדובר בהתממות מסוימת, תוך התעלמות בלתי מובנת מעצם המעבר על-פני מכונית המשטרה. ואולם, אפילו אם כתב האישום היה נוקט בלשון מפורשת, לאמור שהמדובר כפי שבטעות הבין המערער לגרסתו, בעקיפת רכב ה-G.M.C., כפי שבטעות הבין המערער לגרסתו, עדיין ניתן היה להרשיעו לפי העובדות לאשורן, כמות שהוכחו במהלך המשפט. 9. במה דברים אמורים: סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי קובע את סמכות בית המשפט להרשיע נאשם בעבירה שנתגלתה מן העובדות שהוכחו, אף אם העובדות לא נטענו בכתב האישום "ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן" ובלבד שלא יוטל עליו עונש חמור יותר מהעונש על-פי העבירה הקודמת. בענייננו אומנם המדובר באותה העבירה, אלא, שניתן להחיל את תנאי הסעיף במקרה של שינוי במסכת העובדות (ההבדל בין מכונית ה-G.M.C. לבין מכונית המשטרה). השאלה הניצבת לפנינו היא, אפוא, האם בנסיבות שכאלו נגרעה ההזדמנות הסבירה להתגונן, כל זאת כמובן בהנחה שמלכתחילה התייחס כתב האישום למכונית האחרת (כללית ליישום סעיף 184 לחוק הסדר הדין הפלילי ולסבירות ההזדמנות להתגונן, ראו בספרם שלגי וכהן, סדר הדין הפלילי, תשמ"ב, מעמ' 218 ואילך; ע"פ 545/88 בן עזרא נ' מ"י, פ"ד מג(2) 316, 323 מול ג'-ז' וכן ע"פ 3179/91 שיאחי נ' מ"י, פ"ד מו(2) 52, 58 מול ו'-ז'). ההזדמנות הסבירה להתגונן מורכבת משניים: פן מהותי ופן דיוני. הנושא המהותי כולל את האפשרות לפרוש את יריעת ההגנה במלואה לפני בית המשפט ואילו הנושא הדיוני מחזיק את המסגרת הפרוצדורלית, שבמסגרתה יכול הנאשם לפרוש את הגנתו (ע"פ 76/79 עוזר נ' מ"י, פ"ד לג(3) 606, 615 מול ה'-ו'; ע"פ 4006/93 נוריאל נ' מ"י, דינים עליון, כרך לז, 657 - סימן 3 לפסק הדין). המבחן נעוץ על-כן בקו ההגנה, האם היה שונה בעובדות מקרה א' מעובדות מקרה ב', שהוכח למעשה. לפיכך, על הטוען בדבר להראות גם במה היה מתגונן אילו מראש הועמד לדין על העובדות שהוכחו. בהקשר לכך נפסק בע"פ 76/79 עוזר הנ"ל, בעמ' 615 מול ו'-ז', כדלקמן: "השאלה היא אם הנאשם הופתע, והאם כתוצאה מכך נמנעה ממנו האפשרות לפתח קו הגנה חדש שיש בו כדי להתגונן כנגד האישום בו הורשע, אף שזכרו לא בא בכתב האישום, על כן מקובל הוא לשאול נאשם, הטוען להיעדרה של הזדמנות סבירה להתגונן 'במה היית מתגונן, ואיזה קו הגנה נמנע ממך' (...). עולה מהאמור, כי אם קו ההגנה שבנה לעצמו הנאשם כלפי האישום שהופיע בכתב האישום כולל בחובו גם את קו ההגנה אותו היה מציב הנאשם לאישום בו הורשע אין לומר כי הנאשם הופתע, וכי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן". במענה לשאלה, מה היה המערער טוען אילו מראש ידע שהמדובר במכונית המשטרה, שנסעה כאמור בצמידות למכונית ה-G.M.C., השיב, כי אז היה נערך למשפט באופן רציני יותר, מנסה להוכיח שמקום האירוע הנטען מצוי מחוץ לתחומי גבולות מדינת ישראל, והיה גם מנסה לאתר עדים וראיות, לתחקר ולברר, על-מנת להוכיח שהכביש היה באמת עמוס כגרסתו. הנטען לעיל, בגדר "מן הגורן ומן היקב", מעיד על העדר הפגיעה בהזדמנות הסבירה של הנאשם להתגונן, שכן המדובר באירוע שאף אליבא דגרסת המערער היה באזור הידוע כקבר השייח' (עמ' 4 ש' 23), מזרחית לשער הגיא בואכה לירושלים. בידוע, אף מהידיעה השיפוטית, כי אזור זה מצוי בתחומי מדינת ישראל. אפילו אם המערער סבור שלא כך, הרי גם הוא איננו חולק על העובדה ששטח זה מצוי למעשה בשליטה מלאה של מדינת ישראל, עוד מתקופת מלחמת השיחרור. לכן, למזער, ניתן להחיל את המשפט הישראלי מכוח ההחזקה דה-פקטו. פשיטא, שבין אם כך ובין אם כך לא היה בטענה האמורה כדי לסייע למערער. גם הטענה לפיה בנסיבות האחרות היה המערער חוקר ודורש, ביתר העמקה את נושא העומס, אינה יכולה להתקבל. ראשית, ראינו כי בטענה כפי שנטענה לא היה כדי להעלות הגנה בנסיבות דנן, שהרי "צפיפות" אינה מילת קסמים; שנית, משהתבררו לו העובדות לאשורן ועד לעתה, לא עשה דבר בעניין, להראות כי היה בידו לאתר ולמצוא עדים כלשהם להעיד בנושא. בטענה ערטילאית של "שמא" - לא סגי. יתר-על-כן, במהלך המשפט, לאחר סיום ראיות התביעה, היה בידו לבקש שהות להערכות לפרשת ההגנה, לאור ההבהרה הברורה לחלוטין הנובעת מעדות השוטר, לאמור, שאין המדובר עוד, כסברתו, ברכב ה-G.M.C.. ואולם, גם את זאת לא ביקש. יוטעם, כי אף אם המערער איננו עורך-דין, הרי הוא מצוי ברזי המשפט, על-כן שבעתיים היה בידו לנקוט בדרך האמורה, ברם מטעמיו בחר להעלות נושא זה רק זמן קצר לאחר מכן, במהלך הסיכומים, שנשמעו באותו היום. 10. אם פני הדברים האמורים נכונים לגבי כתב אישום הנוקב במפורש במכונית האחרת, כמכונית שאותה עקף המערער, הרי מקל וחומר הם כאשר כתב האישום אינו נוקט כך ועסקינן רק באפשרות לסברה מוטעית מצדו. מכיוון שכך, לא נראה לנו שנפגעה זכותו הסבירה להתגונן, לו היה בידו לעשות כן, ולמעשה טענותיו לגבי עקיפת מכונית המשטרה זהות לאלו שטען מתוך סברתו הנ"ל. 11. פועל יוצא ממכלול הנאמר לעיל הוא, שדין הערעור להדחות והוא נדחה בזה. משפט פלילימשפט תעבורהעקיפה