פסק דין 1. התובעת נסעה ביום 21.2.09 בשעה 19.28 ברכבת הנוסעת מעכו לרחובות והתובעת מלינה כנגד נסיעה זו, אשר ערכה 5 שעות במקום שעה וחצי וזאת עקב תקלות טכניות במספר רכבות אליהן הועברה עם נוסעים אחרים. התובעת מציינת, כי בשעה 23.00 הגיעה לתחנת ההגנה בתל-אביב מבלי יכולת להמשיך בדרכה - זאת לאחר שעות רבות של עמידה, אי יכולת להגיע לשירותים ולשתיה. כתוצאה מכך, נאלצה התובעת לנסוע במונית שירות מתחנת ההגנה בת"א לרחובות וכך הגיעה לביתה בערך בחצות. התובעת פנתה בתלונה אל הנתבעת בבקשה לפיצוי כספי והיא נענתה בשלילה - אם כי התובעת מאשרת שהנתבעת הציעה לה ואף שלחה לה פיצוי באמצעות כרטיסי נסיעה, ברם התובעת החזירה לנתבעת פיצוי זה. בתביעה זו מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בסך של 5,000 ₪ עבור הוצאות משפט, אובדן ימי עבודה הקשורים לתביעה. 2. הנתבעת טוענת, שהיא לא התרשלה כלפי התובעת ועשתה כל שביכולתה על מנת לטפל באירוע נשוא תביעה זו באופן מהיר וביעילות גבוהה - הכל על מנת להקל על הנוסעים ולמנוע, ככל הניתן, את עיכובם. הנתבעת מפנה את בית המשפט לכך, שהוראות הדין החלות על הרכבת הינן "חוק רשות הנמלים והרכבות (תיקון מס' 11) התשס"ב-2002 וכן "פקודת מסילות הברזל" (נוסח חדש), התשל"ב-1972 והתקנות אשר הותקנו מכוחן. כמו כן, בפעילותה כפופה הרכבת למשרד התחבורה ופועלת בפיקוחו של שר התחבורה. לגופן של טענות התובעת, טוענת הנתבעת, בין היתר, את הטענות הבאות: א. א) הרכבת אכן יצאה בשעה 19.22, ברם בסמוך לתחנת "בנימינה" אירעה תקלה טכנית בקטר הרכבת בעטיה נבצר ממנה להמשיך בדרכה. מרגע קבלת דיווח על התקלה, פעלו נציגי הנתבעת בנקודת האירוע, באופן רציף ובזריזות על מנת לאפשר את השבת התנועה לסדרה. חרף מאמצי הצוות הטכני, נותרה הרכבת בבנימינה 43 דקות. ב) לשם מניעת עיכובים נוספים, הועברו הנוסעים אשר נסעו ברכבת בה נסעה התובעת, לרכבת חלופית, אשר עשתה את דרכה לכיוון דרום ועצרה בתחנת היעד של התובעת, קרי רחובות. לכן, הייתה לה לתובעת האפשרות להמשיך בנסיעה לרחובות, ברם התובעת בחרה שלא לעשות כן, אלא החליטה לרדת בתחנת "ההגנה" בתל-אביב והמשיכה ליעדה באמצעי תחבורה אחר. ב. אם מגיע לנוסע כלשהו פיצוי במקרה של איחור רכבות, הרי שנושא זה מוסדר בתקנה 8(א) לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבות), התש"ס-2000 (להלן: "תקנות מסילות הברזל"). לכן, עשה מנהל הנתבעת שימוש בסמכותו וקבע כי בגין איחור העולה על 60 דקות יפוצו הנוסעים בזוג כרטיסי נסיעה באותו קו. החלטתו של מנהל הנתבעת נעשתה כראש רשות מנהלית ולכן ההחלטה היא החלטה מינהלית לכל דבר ועניין. עוד טוענת הנתבעת, שהוראות הדין בדבר פיצוי אחיד בגין איחורי רכבות חלה על התובעת כעל כל משתמשי התחבורה ברכבות, לכן תביעת התובעת לפצותה בסך של 5,000 ₪ אינה עולה בקנה אחד עם הוראות התקנות. 3. א. הנתבעת אינה מכחישה את עצם קרות האירוע הנטען על ידי התובעת, אך טוענת שהאירוע לא נבע מרשלנותה וכי פעלה ללא לאות לתיקון התקלה במגבלות הקיימות בשטח, תוך שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותה. הנתבעת מודה, כי לנוסעים שהועברו לרכבת החלופית נגרם איחור של למעלה משעה בהגעה אל היעד. התובעת לא הוכיחה כי העיכובים היו כתוצאה מהזנחה או התרשלות הנתבעת. הנתבעת אינה חולקת על העובדה כי בסמוך לתחנת בנימינה קרתה תקלה טכנית בקטר הרכבת והוכח בפני כי מאז קרות התקלה, לא שקטה הנתבעת על שמריה, אלא פעלה בכל האמצעים שעמדו לרשותה להשבת תנועת הרכבות לסדרה. אני מאמין לתובעת, שהיא אכן הגיעה ליעדה כעבור מספר שעות מהמתוכנן, ברם התובעת לא הוכיחה כי איחור זה בהגעתה אל יעדה נגרם כתוצאה מרשלנות הנתבעת או מאי טיפולה של הנתבעת בתקלה ובהעמדת רכבת חלופית לנוסעים. הנתבעת הוכיחה כי בעקבות התקלה הועברו הנוסעים לרכבת חלופית, שעשתה את דרכה אל היעד אליו הייתה צריכה להגיע התובעת. ב. א) בנסיבות, כפי שהובאו בפני, יש לאבחן בין איחור ביציאת הרכבת מיעדה וסיבותיו ולבדוק אם היה מחדל בהתנהלות הנתבעת אשר אינה תלויה בתקלה הראשונית. ברי לי, כי תקלה טכנית בקטר הרכבת, מנעה את נסיעת ההמשך של הרכבת. יחד עם זאת, לא מצאתי שהתנהלות הנתבעת , לאחר אותה תקלה, הייתה בלתי סבירה, שכן מאמין אנוכי לטענות הנתבעת, שאכן נציגיה פעלו במהירות האפשרית על מנת להשיב את התנועה לסדרה. אינני מקבל את טענות התובעת, שהמקרה גרם לה ביזוי והשפלה. אין להוציא מכלל אפשרות, שהתובעת אכן בילתה שעות - מעבר למתוכנן- עד שהגיעה ליעדה הסופי, אך אינני מקבל טענותיה כי מחדלה של הנתבעת בלבד, היא זו אשר גרמה לה לאותו איחור. התובעת מאשרת את העובדה, שהנוסעים הועברו לרכבת חלופית (עמ' 1 לפ', ש' 13). אני מסכים עם התובעת, שקיימת חובה של תחבורה ציבורית לדייק בזמני היציאה, ברם במקרה שבפני לא עיכוב מכוון היה כאן, אלא שהכל קרה בשל תקלה טכנית בקטר הרכבת. לא הובהרה הסיבה מדוע ירדה התובעת בתחנת "ההגנה" בתל-אביב ולא המשיכה משם ברכבת חלופית עד רחובות ומדוע רצתה התובעת לקחת דווקא מונית ולהמשיך את דרכה עד רחובות. ב) בנוסף לטענת האיחורים, עולה מדברי התובעת, שהיא הועברה למספר רכבות חלופיות עם נוסעים אחרים ובכולן היו תקלות. התובעת טוענת גם, שכמות הנוסעים ברכבת שיצאה מעכו, הייתה כפולה ממה שצריך היה להיות והיא מלינה על כך שלא הייתה כריזה וגם לא טרחו להודיע מה גרם לעיכוב הרכבת. עברו שם רכבות נוספות ולא עצרו לאסוף את הנוסעים. מר רמי פירקה, היה הפקח באותה עת, שליווה את הרכבת ואת האירועים. הוא מאשר כי היה עומס נוסעים ובשל כך יצאה רכבת דאבל כפול והוא מאשר כי היו מספר תקלות בדרך (עמ' 2 לפ', ש' 2- 3). בהמשך, מתאר מר פירקה את הטיפולים שבוצעו וכיצד ביקשו להעביר את הנוסעים לרכבת שנסעה לאשקלון ויתר הנוסעים עדיין המתינו בתחנה. 4. לאחר שבחנתי את הראיות אשר הובאו בפני ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובעדויות הצדדים, הרי שטענותיה של התובעת מתחלקות לשתי טענות עיקריות : האחת, בדבר איחור הרכבות והצורך לעבור נסיעה במשך 5 שעות במקום שעה וחצי והשנייה, אי הנוחות בתוך הרכבת עקב העומס של הנוסעים, בשל רצון הרכבת להכניס את כל הנוסעים ברכבת אחת וכן היעדר כריזה ואי הודעה מה גרם לעיכובים. 5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמצורפים אליהם, אחליט להלן תחילה בפיצוי הנתבע על ידי התובעת בגין האיחור: א. א) בעניין זה, ביקשה התובעת להסתמך על פסק דין שניתן בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים (ת.ק. 5312/07) ממנו עולה, שכב' השופט שדן בעניין לא קיבל טענת הנתבעת, שהפיצוי צריך להיות במסגרת התקנות והנוהל. בית המשפט ציין בפסק הדין, שישנן סיבות רבות לדחיית הטענה, אך הברורה והפשוטה היא כי לא ייתכן שמנהל הרכבת שהיא הגוף המאחר וגורם את הנזקים הוא גם זה שיחליט על גובה הפיצוי. אינני בא, בפסק דין זה, לבקר, חלילה, את פסק דינו של בית המשפט, ברם עם כל הכבוד, פסק דין שניתן בבית משפט שלום או בית משפט לתביעות קטנות אינו פסק דין תקדימי מחייב. עובדה היא, שלאחר מתן פסק הדין בתיק ת.ק. הנ"ל (פס"ד מיום 31.3.08 - א' 1694/07, בש"א 9661/07) יצא פסק דין מאוחר יותר מיום 18.9.08 שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בת"א-יפו, שם הייתה עמדת בית המשפט שונה מפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות ובית המשפט המחוזי החליט: "מאחר שאני סבורה כי כל הנזקים הנטענים של חברי הקבוצה הם נזקים שהמקור שלהם הוא האיחור בתנועת הרכבות....הרי שהוראת נוהל הפיצוי חלה על כל הנזקים האלה והפיצוי שהנוסעים זכאים לו בגין נזקיהם הוא בהתאם למה שנקבע בנוהל זה.." (ראה הסיפא לסעיף 31 בעמ' 10 לפסה"ד - ההדגשה שלי-ג.ב.) ועוד נקבע:"כחלק מההסכם בין הרכבת לנוסעיה, קיים סעיף שנכלל בהסכם באמצעות הנוהל, המגביל את סכום הפיצוי שנוסעי הרכבת שנפגעו מהאיחורים יכולים לתבוע. הסעיף שולל למעשה אפשרות של תביעת נזקים אחרים- ישירים ועקיפים ומגביל את סכום הפיצוי למחיר של כרטיס אחד או שניים - לפי משך האיחור..." (ראה שם, בסעיף 32 לפסה"ד) . לדעתי, עד שלא תצא הלכה פסוקה בנדון דנן, אוכל לומר רק זאת, שמנהל הרכבת המחליט על גובה הפיצוי, אינו נוהג כך משום שכך הוא רוצה ולא משום שהוא מעביר לעצמו סמכות או לפעול ולהיטיב עם הרכבת, שהוא מחליט מטעמה, אלא העברת ההחלטה לסמכותו נתונה בדין. ב) תקנה 8 לתקנות מסילות הברזל, היא למעשה המסגרת המשפטית אשר מכוחה נקבעו תנאי הפעלה של הרכבת על ידי מנהל הרכבת. תקנה זו שכותרתה: "תביעת נוסעים", קובעת:" במסגרת תנאי ההפעלה הכלליים יקבע המנהל את שיעור הפיצויים שתשלם הרשות בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות. במסגרת תקנות אלו, פורסמו הוראות נוהל (ראה ההוראות שצורפו לכתב ההגנה). סעיף 5 להוראות הנוהל מגדיר "פיצוי" כך: "קיימים שני סוגי פיצוי, פיצוי לאחור מעל חצי שעה ופיצוי מעל שעה" ובסעיף 6 נקבעה השיטה והוראות הנוהל בגין זכאות לפיצוי. סעיף 6.1. קובע: " כל נוסע שרכש כרטיס נסיעה תקף - זכאי לפיצוי בגין איחור" ובסעיף 6.2 נקבע גובה הפיצוי, קרי: "כרטיס נסיעה באותו קו נסיעה אותו רכש הנוסע כאשר מדובר על איחור מעל 30 דקות ושני כרטיסי נסיעה באותו קו נסיעה אותו רכש הנוסע כאשר מדובר על איחור מעל שעה". כך ובהתאם להוראות הנוהל הנ"ל ולאור האמור בתק' 8 לתקנות מסילות הברזל - נהגה הנתבעת והציעה לתובעת 2 כרטיסי נסיעה, כאמור. העולה מהתקנות הנ"ל הוא, שהזכות לפיצוי שנקבע בנוהל הנ"ל היא ללא הוכחת נזק ובסכום השווי לכל נוסע. ב. נראה לי, כי בין התובעת ובין הנתבעת נכרת הסכם בעצם רכישת כרטיס הנסיעה והסכם זה חוסה, למעשה, תחת הוראות התקנות והנוהל הנ"ל המחייבות פיצוי, כאמור לעיל ואין התובעת יכולה להתעלם ממערכת חוזית זו המחייבת גם אותה ביחס לגובה הפיצוי. ג. לכן, אני קובע כי התובעת זכאית לפיצוי בגין האיחורים, ברם פיצוי זה חייב להיות בהתאם לנוהל הבא לידי ביטוי בהענקת שני כרטיסי נסיעה, כפי שאלה נשלחו אל התובעת על ידי הנתבעת. 6. באשר לטענה הנוספת של התובעת בדבר אי הנוחות בדחיסת נוסעים מעל המקובל באותה רכבת וכן היעדר כריזה ואי הודעה מה גרם לעיכובים, הנני להחליט כדלקמן: א. התובעת לא הוכיחה נזק בסכום שנתבע על ידה. במכתב מיום 25.2.09 ששלחה התובעת אל הנתבעת, הסתפקה התובעת בפיצוי בגין עגמת הנפש, זמן מבוזבז וביזוי לקוח בסך של 1,000 ₪, אך כנראה, לאחר שעיינה בפסק הדין (5312/07) החליטה התובעת להעלות את סכום התביעה לסך של 5,000 ₪, מבלי שהועלו בפני סיבות מיוחדות או אחרות מאלו שנכתבו במכתב והמצביעות על כך שהיה מקום להעלות את הסכום עד כדי 5,000 ₪, כאשר בפועל נדרש קודם לכן סך 1,000 ₪. יחד עם זאת, אני קובע כי האירועים הנוספים עליהם מלינה התובעת, אינם נכנסים למסגרת של תק' 8 הנ"ל או להוראות הנוהל הנ"ל, שכן טענות אלו אינן נוגעות לאיחור בהגעת הרכבת, אלא בעוגמת נפש שנגרמה לתובעת בשל הטענות המועלות על ידה. אני מאמין לתובעת כי בשעות לילה כה מאוחרות, כאשר היא צריכה לכתת רגליה ולהמתין במתח לבוא רכבת וכאשר נשארה ברציף מבלי לדעת היכן לפנות וגם לא ניתנה לה הדרכה מתאימה - אכן נגרמה לה עוגמת נפש והיא ראויה לפיצוי בשל כך. ב. על כן, אני קובע כי התובעת זכאית לפיצוי בגין האירועים הנוספים, שתארה ואני מאמין לתובעת, כי בסופו של יום- כאשר התקרבה שעת חצות- החליטה להגיע כבר לביתה באמצעים אחרים (מונית) ולתובעת נגרמה אי נוחות, הכבדה, טירחה מעבר לאובדן הזמן בשל האיחור בהגעה. 7. סוף דבר, לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת: א. בגין האיחור, אני מחייב את הנתבעת להעביר לתובעת 2 כרטיסי נסיעה באותו קו נסיעה אותו רכשה התובעת. הנתבעת תעביר לתובעת את זוג הכרטיסים הנ"ל תוך 21 ימים מיום מתן פסק דין זה. ב. בגין עוגמת נפש, כמפורט לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 750 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. מאחר ובפועל העבירה הנתבעת לתובעת 2 כרטיסי נסיעה והתובעת החזירה הכרטיסים, הגעתי למסקנה כי למעט הסכום שקבעתי לעיל, אין אני עושה צו להוצאות נוספות. פיצוייםאיחור רכבתרכבת