פסק דין גזר-דין מבוא וטענות הצדדים 1. מהו העונש הראוי לתאגיד הנותן שירות נסיעות באוטובוס ציבורי, לפי רישיון מאת המפקח על התעבורה, בגין באי-ביצוע נסיעה שהיה עליו לבצעה לפי תנאי הרישיון? 2. הנאשמת הורשעה לפי הודאתה בכך שביום 17.1.08, שעה 14:00, לא ביצעה נסיעה בקו 89 ממסוף קרית שרת בחולון לחניון רידינג בתל-אביב. 3. המעשה האמור הוא בגדר אי-עמידה בתנאי הרישיון - עבירה לפי סעיף 2 ['שירות הסעה באוטובוס'] וסעיף 7(א) ['איסור הפסקת שירות'] בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), תשל"ד-1974, בזיקה לתקנה 385 ['הפעלת שירות לפי רישיון'] בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ולפי הסעיפים 39(ב) ['עונשין'], 39א ['אחריותו של חבר בני אדם'] ו-39ב ['אחריותו של מעביד ומרשה'] בחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957. 4. כמו-כן מהווה המעשה האמור אי-הפעלת שירות סדיר - עבירה לפי סעיף 2 ['שירות הסעה באוטובוס'] וסעיף 7(א) ['איסור הפסקת שירות'] בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות, תשל"ד-1974, בזיקה לתקנה 399(א) [הפעלת שירות סדיר] בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ולפי הסעיפים 39(ב)(2), 39א ו-39ב בחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957. 5. המאשימה מבקשת קנס מרתיע; ומצביעה על רמת ענישה שבמסגרתה הוטלו, בגין מקרים דומים, קנסות בסך 20,000 ₪. עוד מבקשת המאשימה לפסוק פיצוי למתלונן. 6. הנאשמת מבקשת לאבחן את הפסיקה האמורה ולהימנע מלהחיל אותה על ענייננו, שבמסגרתו המתין המתלונן זמן קצר יחסית. 7. עוד מצביעה הנאשמת על שיקולים לקולה, ובהם: הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה; השיעור המזערי של תקלות ביחס להיקף הנסיעות שמבצעת הנאשמת; הנסיבות האובייקטיביות שבגינן, ככל הנראה, התעכב הנהג שהיה אמור לבצע את הנסיעה; והעיקרון שלפיו אין להטיל על הנאשמת עול בלתי אפשרי. דיון והכרעה 8. הקפדה על תנאי הרישיון, ומתן שירות סדיר, בתחום התחבורה הציבורית, הם אינטרס ציבורי חיוני; הן מבחינת ציבור הנוסעים, הן מבחינת המשק בכללותו, והן מבחינת השמירה על איכות הסביבה. 9. תפקודם התעבורתי של מאות אלפי בני-אדם, הנוסעים בתחבורה הציבורית בכל יום, תלוי בביצוע קפדני וסדיר של הנסיעות המתוכננות. כל כשל נקודתי בביצוע נסיעה מתוכננת כאמור גורר פגיעה במימוש תכניותיהם התעבורתיות של מאות נוסעים, ובהסתמכותם על נותני-השירות. לעתים גורמים כשלים כאמור לסיכול השגתם של יעדים חיוניים; כגון הגעה בזמן לעבודה או לטיפול רפואי או לפגישה חשובה. לעתים גורמים כשלים כאמור עגמת נפש רבה; כגון החמצת פעילות או אירוע שלקראתם הושקעו משאבים ונרקמו ציפיות. 10. יש ליתן את הדעת כי השימוש בתחבורה הציבורית נפוץ במיוחד בקרב מי שאינם משופעים באמצעים, וידם אינה משגת לנסוע במכונית פרטית. נוסעים אלה תלויים בתחבורה הציבורית, ובמיוחד בתחבורה הציבורית המונופוליסטית. הם ראויים להגנת הדין. 11. עיכובים בביצוע נסיעות ציבוריות גורמים לאבדן שעות עבודה רבות למשק. כל דקה של עיכוב בנסיעה ציבורית מוכפלת במאות נוסעים אשר התעכבו בגללה. כל תופעה של אי-הקפדה על לוח הזמנים מוכפלת במי-יודע-כמה נסיעות, אשר התעכבו בהשראתה, ובהשראת הנורמה של אי-הקפדה כאמור שכל תופעה כזו מחזקת. 12. חוסר היכולת להסתמך על תחבורה ציבורית אמינה מרחיק נוסעים מן התחבורה הציבורית אל החלופה של שימוש-יתר במכוניות פרטיות. הדבר גורר הגדלת הצפיפות בכבישים, אשר כשלעצמה מאטה את קצב הנסיעה וגוררת עיכובים כאמור. 13. שמירת איכות הסביבה מחייבת הגדלת ההיזקקות של הציבור לתחבורה הציבורית, במקום למכוניות פרטיות הגורמות לזיהום מצרפי גדול יותר. מובן כי חוסר היכולת להסתמך על תחבורה ציבורית אמינה פוגע בהגשמתו של יעד חיוני זה. 14. לא יכול להיות ספק גם בכך שמעבר של נוסעים משימוש במכוניות פרטיות לשימוש בתחבורה ציבורית יקטין את מספרן של תאונות-דרכים, ויחסוך חיי-אדם ונזקים רבים לגוף ולרכוש. 15. נוכח האינטרסים האמורים, מתגמדת חשיבות השאלה אם המתלונן הספציפי המתין בתחנה 10 דקות או 20 דקות או 30 דקות. העיקר הוא בחומרת הנזק המצרפי והמצטבר, כמבואר לעיל. לפיכך לא ניתן לסווג אי-ביצוע נסיעה ספציפית, יהיו הנסיבות הספציפיות אשר יהיו, כמחדל 'קל'. 16. מאותו טעם, אין להפריז במשקל הניתן לחלוף הזמן בין ביצוע העבירה לבין מתן גזר הדין. המדובר באכיפתה של נורמת-שירות נאותה. העיקר אינו במתן גמול הולם על האשמה הנעוצה בעבירה הקונקרטית שבוצעה במועד המסוים, אלא בהשגת הרתעה הולמת מפני ביצוע עבירות דומות בעתיד. יש מקום להעדיף את האינטרס הציבורי, המחייב הרתעה אפקטיבית, על שיקולים הקשורים בעבירה הקונקרטית הבודדת הנדונה. 17. אין לקבל את טענתה המרומזת של הנאשמת ל'נזק ראייתי' שנגרם לה בשל חלוף הזמן האמור. מצופה מן הנאשמת וחברותיה לקיים רשומות מלאות בדבר ביצוע הנסיעות בהתאם לתנאי הרישיון, לרבות ציון הנסיבות שבעטיין לא בוצעה במועדה נסיעה כזו או אחרת. אם אין הנאשמת יכולה להצביע על נבצרות מתועדת מביצוע הנסיעה הנדונה, אין לה להלין אלא על עצמה. 18. זאת ועוד: אין די בכך שהיו נסיבות מסוימות שבגינן נבצר מן הנהג הספציפי שיועד לביצוע הנסיעה לצאת במועד המתוכנן. תקלות מתרחשות לעתים, ואף שהתקלה הספציפית לא נצפתה במישור הקונקרטי - התרחשותן של תקלות לעולם צפויה. לפיכך מצופה מן הנאשמת וחברותיה להכין מראש עתודות זמינות לשם מתן מענה לתקלות. 19. מצופה מן הנאשמת וחברותיה להעמיד אוטובוסים ונהגים כוננים במסופי המוצא, לשם מילוי מקומם של נהגים ואוטובוסים שלא התייצבו לביצוע הנסיעה המתוכננת. העלות הנוספת הכרוכה בכך היא חלק מן ההשקעה המצופה מן הנאשמת וחברותיה לצורך עמידה בתנאי הרישיון, לרבות בשים לב לחומרת הנזקים כתוצאה מאי-עמידה בתנאי הרישיון כאמור לעיל. 20. על כן, הישענות מוחלטת של הנאשמת על נהג ספציפי, ללא הכנה מראש של עתודות כאמור, עולה כדי 'כניסה למצב בהתנהגות פסולה' [חוק העונשין, סעיף 34יד]. אין מקום, אפוא, להתחשב לקולה בנסיבות הטריביאליות של עומסי תנועה או עיכוב אחר שגרם לנהג הספציפי לאחר לביצוע הנסיעה. 21. הנאשמת טוענת לשיעור תקלות זניח בהשוואה להיקף הנסיעות שהיא מבצעת, וזאת תוך התבססות על מספר האישומים בגינן של תקלות אלה. אין בידי לקבל את ה"סטטיסטיקה" הזו. ניתן להניח כי שיעור התלונות בגין עבירות מן הסוג הנדון, בהשוואה למספר התקלות בפועל, קטן ביותר. רבים מאיתנו נתקלים מפעם-לפעם בתקלות כאלה ואחרות. כמה פעמים אנו טורחים להתלונן על כך באופן ממוסד? הא-ראיה, שרק מתלונן אחד התלונן על אי-ביצוע הנסיעה הנדונה, הגם שמטבע הדברים היו מאות נוסעים שנפגעו מכך. יש להניח, אפוא, כי מאחורי "קצה הקרחון" של מאות בודדות של אישומים עומד מספר רב הרבה יותר של מחדלים. 22. הנאשמת לא הביאה ולו ראשית ראיה לטענתה כי רמת הענישה שעליה הצביעה המאשימה מהווה "עול בלתי אפשרי" עבור הנאשמת. אדרבא. מטענת הנאשמת בדבר ההיקף המזערי של התקלות בהשוואה להיקף הנסיעות מתחייב כי הקנסות בגין התקלות מהווים עומס כלכלי קל-יחסית בהשוואה להכנסות מכלל הנסיעות. 23. מכל מקום, נוכח העלות הכלכלית של יצירת עתודות נחוצות לשם עמידה קפדנית בחובותיה של הנאשמת, הכרחי לכונן רמת ענישה אשר תעקר את היתרון הכלכלי הכרוך באי-יצירת עתודות כאמור. 24. מן הסתם, נוח יותר לנאשמת ולחברותיה לקיים משטר של סלחנות-יחסית כלפי תקלות. משטר כזה מפחית מן המעמסה המוטלת על הנהגים והמנהלים. דווקא משום כך, נדרש תמריץ כלכלי כדי לכונן משטר של היעדר-סלחנות לתקלות; או, ליתר דיוק: היעדר-סלחנות למחדלים, שרק בכוחו למזער את התרחשותם. 25. בסופו של דבר, אכיפה אסרטיבית של נורמות שירות נאותות תניב תועלת רבה גם לנאשמת ולחברותיה. היא צפויה להביא לשיפור השירות, ובעקבותיו - להגדלת ההיזקקות הציבורית לו. דבר זה יניב, כאמור, תועלת רבה לציבור. אולם, הראשונות ליהנות מן הרווחים הגלומים בכך יהיו הנאשמת וחברותיה. 26. כבר בשנת 1994 פסק בית המשפט המחוזי בירושלים קנס בסך 20,000 ₪ על הנאשמת, בגין עבירה דומה [ע"פ 100/94 מ"י נ' 'אגד' אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, מיום 25.5.94]. באותו עניין נטענו בשם הנאשמת טענות דומות לאלה שנטענו בענייננו. גם שם הודתה הנאשמת באשמה, וחסכה בכך זמן שיפוטי יקר. דברים שאמר בית המשפט שם יפים גם לענייננו, ולמעשה לכל הקשר שבו עומדת הנאשמת או מי מחברותיה לדין בגין עבירה דומה: "אין סיכוי שייעשו התיקונים המתאימים אם לא יהיה גורם יעיל שידחף את 'אגד' לביצוע התיקונים. מדובר בגוף כלכלי בעל היקף גדול, וקנס שמוטל על גוף כזה צריך להיות אפקטיבי. חוששני שהקנס המקסימלי שניתן להטילו (אז - 22,500 ₪; ש"פ) הוא קטן מכדי לשמש גורם יעיל ומרתיע לשינוי הגישה האמורה של הנאשמת, ואולם אני כבול בקנס זה. אני מקבל את הערעור ומעמיד את העונש על קנס כספי של 20,000 ₪". 27. הקנס שהוטל כאמור לעיל, בערכי היום, עולה לסך כ-37,000 ₪. מדברי בית המשפט שם עולה כי הקנס הראוי היה צריך להיות גבוה יותר. המניעה שהייתה אז, בדמות התקרה הסטטוטורית, אינה קיימת כיום, משהקנס המקסימאלי עומד על סך כ-67,000 ₪. לאור השיקולים שפורטו לעיל, ראוי היה לכאורה כי הקנסות בהקשרים כבענייננו יעמדו על סכומים שבין הסכום המשוערך כאמור לבין הקנס המקסימאלי כאמור, ולא יתקבעו על הסכום האנכרוניסטי-לכאורה של 20,000 ₪. 28. יחד עם זאת, אין מקום להגדיל בבת-אחת, במידה ניכרת, את הסכומים הנפסקים; תוך יצירת פער בלתי סביר בין פסיקתם של בתי משפט שונים. 29. בנסיבות דנן, משהנאשמת הודתה בעבירה שיוחסה לה וחסכה זמן שיפוטי יקר, ובהיעדר נסיבות מיוחדות לחומרה כאלה שצוינו בפסק הדין בעניין ע"פ 100/94 הנזכר - לא אמצה את הדין עם הנאשמת, ולא אטיל עליה קנס בסכום גבוה מן הסך האמור של 20,000 ₪. 30. אוסיף ואטיל על הנאשמת פיצוי למתלונן בסך 300 ₪, בהתחשב בעובדה כי הודאתה בעבירה חסכה למתלונן את הטורח והשקעת הזמן הכרוכים בהתייצבות למתן עדות בבית המשפט. סיכום 31. לאור המקובץ, משיקולים הנעוצים באינטרס החיוני של פרטים כה-רבים בקיומה של תחבורה ציבורית אמינה, ובאינטרס הציבורי החיוני של עידוד השימוש בתחבורה הציבורית; ובשים לב לעקרונות ולסכומים שהותוו בפסיקה לפני למעלה מעשור, כמו גם לרמת הענישה העדכנית; ובהיעדר שיקולים בעלי משקל מספיק לסטות לקולה מרמה זו, שכשלעצמה ממומשת-לכאורה בחסר - אני גוזר על הנאשמת קנס בסך 20,000 ₪, ופיצוי למתלונן בסך 300 ₪, שישולמו תוך 30 יום מקבלת גזר הדין. הפיצוי למתלונן יופקד בקופת בית המשפט, והמזכירות תעביר אותו למתלונן. קנסאוטובוס