החלטה רקע 1. המבקש הינו תושב בת-ים אשר נדרש לשלם קנסות בגין דו"חות על חניה בניגוד להוראות תמרור ד-20 (אבני שפה צבועות בכחול-לבן המורות על מקום חניה מוסדר). לטענת המבקש הסדרי החניה נקבעו וסומנו על ידי עיריית בת-ים ללא סמכות כדין ולכן הקנסות שהוטלו עליו עקב חנייה בניגוד להוראות התמרור נגבו שלא כדין. המבקש עתר בתובענתו להצהרה שהסדרי החניה בטלים, וביקש לחייב את עיריית בת-ים להשיב את הקנסות ואת אגרות החנייה ששילם. המבקש הוסיף ועתר לאישור התובענה כתובענה ייצוגית בשם כל אלה שמהם נגבו קנסות ואגרות חנייה שלא כדין, וזאת בהתאם לתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 2. סימון אבני השפה בכחול לבן, נעשה מכח סעיף 3 לחוק עזר לבת-ים (העמדת רכב וחנייתו), תשנ"ד-1994, שבו נאמר: "3. (א) ראש העיריה רשאי לקבוע אזור כמקום חניה ולהסדיר את החניה בו על ידי סדרן או באמצעות כרטיסי חניה או באמצעות מכשירים מיכניים או אלקטרוניים. (ב) נקבע מקום חניה מוסדר, יסמנו ראש העיריה בתמרור בהתאם להודעת התעבורה (קביעת תמרורים), התש"ל-1970 (להלן - הודעת התעבורה), או בתמרור אחר המיועד לכך על פי פקודת התעבורה או התקנות שהותקנו לפיה." לטענת המבקש (סעיפים 17-19 לתשובת המבקש לתגובה): "17. סעיף 1 לחוק העזר מגדיר את המונחים "מקום חניה" ו-מקום חניה מוסדר באופן הבא: "'מקום חניה' - מקום שהותרה בו חניה לרכב לפי סעיף 2 או מקום שנקבע כמקום המיועד לחניה לפי החלטת רשות רישוי או לפי אישורה או בהיתר בניה; "'מקום חניה מוסדר' - מקום חניה שנקבע כמקום חניה מוסדר לפי סעיף 3(א). " 18. המבקש יטען כי מלשון החוק עולה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי "מקום חנייה מוסדר", הנקבע על פי סעיף 3(א) לחוק העזר, חייב תחילה להיות, הן מטבעם של דברים והן על פי לשון החוק המפורשת, "מקום חנייה" אשר נקבע בהתאם לסעיף 2 לחוק העזר. 19. המבקש יטען כי סעיף 2 לחוק העזר הוא שקובע את סמכותו של ראש העיר לקבוע אזורים שונים אשר בצד הדרך כמקום חנייה, וקביעה זו הינה תנאי בל יעבור לצורך הפעלה הסמכות על פי סעיף 3(א), דהיינו קביעת אותו מקום חנייה כמקום חנייה מוסדר. שהרי, לא יתכן כי אזור שבצד הדרך יוכרז כ"מקום חנייה מוסדר" מבלי שיוכרז תחילה כ"מקום חנייה." 3. טיעונו זה של המבקש כורך סמכותם של המשיבים לקבוע מקום חנייה מוסדר על פי סעיף 3 בקיום התנאים שבסעיף 2 לקביעתו של מקום חניה. על פי סעיף 2 טעונה קביעתו של מקום חניה הסכמה של המפקח על התעבורה, שכן נאמר בסעיף 2 לחוק העזר: "2. (א) ראש העיריה רשאי, בהסכמת המפקח על התעבורה ולאחר התייעצות עם מפקד המשטרה לאסור, להגביל ולהסדיר את העמדתו של רכב או סוג מסוים של רכב. (ב) ראש העיריה רשאי בהסכמת המפקח על התעבורה ולאחר התייעצות עם מפקד המשטרה לקבוע אזור כמקום חניה שבו מותרת החניה לרכב מסוים או לסוג מסוים של רכב בלבד, לקבוע את הימים, השעות והתקופות שבהם מותרת ואת מספר כלי הרכב שמותר להחנות בעת ובעונה אחת באותו המקום." אין חולק על כך שסימון אבני השפה בכחול לבן, נעשה ללא אישורו של המפקח על התעבורה. לטענת המבקש, בהעדר האישור אין לסימון אבני השפה כל משמעות. 4. לנסיון לכרוך את סעיף 3 לחוק העזר בסעיף 2, ולומר כי ההוראות שלובות זו בזו אין בסיס. כל אחת מהוראות אלה שבחוק העזר עומדת בפני עצמה. קביעת מקום חניה מוסדר, בהתאם לסעיף 3 לחוק העזר אינה תלויה בהתקיים התנאים שבסעיף 2, ואין צורך בהסכמה מפורשת של המפקח על התעבורה לתמרור. על פי התוספת להודעת התעבורה (קביעת תמרורים), תש"ל-1970 שניתנה על ידי המפקח על התעבורה, שהוא רשות התמרור המרכזית, נקבע התמרור ד-20 ולגביו נאמר: "ד-20 אבני שפה צבועים לסרוגין בצבע כחול - : החניה מותרת על הכביש שליד אבני השפה באמצעות כרטיסי חנייה או הסדר אחר שנקבע לפי חוק עזר של רשות מקומית בדבר העמדת רכב וחנייתו." מכאן, שכאשר נקבע הסדר החניה בחוק עזר אין צורך באישור נוסף להסדר החניה על ידי המפקח על התעבורה, שכן זה ניתן מראש ובצורה גורפת בהודעת התעבורה האמורה. לאור כל האמור נראה שאין ממש בטענת המבקש כי סימונם של אבני השפה בכחול לבן נעשה שלא כדין. 5. אפילו הגעתי למסקנה אחרת באשר לסימונם אבני השפה וקיבלתי את דעתו של המבקש כי הסימון נעשה שלא כדין, אין מקום להיענות לבקשתו להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית. המבקש שילם את הקנסות שהושתו עליו על פי הדו"חות אשר נרשמו לו. בידי המבקש היתה האפשרות להודיע תוך 90 יום מיום שהומצאו לו הדו"חות כי ברצונו להישפט על העבירה, כאמור, בסעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. כאמור, בחר המבקש לשלם את הקנסות, ולכן חל עליו האמור בסעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי: "(ח) שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. אולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם ששילם את הקנס ותובע ביטל את הודעת תשלום הקנס לפי סעיף קטן (ג)." הברירה שהיתווה המחוקק בפני מי שנרשם לו הדו"ח על עבירה שיש עמה ברירת קנס היא זו הקבועה בחוק: הודעה על הרצון להישפט או תשלום הקנס שאז רואים אותו כי הודה באשמה, הורשע ונשא את עונשו. אין אדם יכול לבחור לעצמו את המסלול להתדיינות ואת עיתויו על פי נוחיותו. הכלים שבחוק סדר הדין הפלילי פשוטים וזמינים, ואין כרוך בהם הנטל שמעמיסה על הציבור התדיינות נפרדת על דרך של תובענה אזרחית. לדרכי משמיטים דברים אלה את הבסיס לעילת התביעה של המבקש. אבל אפילו אין הדבר כך, ועומדת למבקש האפשרות לתבוע את השבת הקנסות, הרי די בדברים האלה כדי להביא את בית המשפט להימנעות מהכרה בתביעתו כתובענה ייצוגית. בשקלו את הבקשה להכרה בתובענה כתובענה ייצוגית, לבית המשפט שיקול דעת נרחב. אין זה ראוי מבחינת המדיניות השיפוטית, להכיר בנסיבות האמורות בתובענה כתובענה ייצוגית. דרך זו נועדה בעיקרו של דבר ליתן תרופה בידי קבוצה שלכל אחד מחבריה אין כדאיות ויכולת להגיש ולנהל תובענה בנפרד, שכן נזקו של כל אחד קטן יחסית והטורח שבניהול תביעה אזרחית בגין אותו נזק רב מנשוא. אין הדברים כך בענייננו. הדרך להתמודד עם הרשות באשר לחיוב בקנס, היא פשוטה וקלה, כפי שנקבעה בחוק סדר הדין הפלילי. ראוי שלא לפתוח בפני הציבור מסלול חלופי, של תובענה ייצוגית אשר קיומו יכביד על הציבור ועל בתי המשפט ללא צורך. 6. לאור מסקנה שאליה הגעתי איני רואה צורך לעסוק בשאלה הנכבדה עם ניתן להגיש תובענה ייצוגית במסגרתה של תקנה 29. 7. לפיכך הנני דוחה את הבקשה להכרה בתובענה כתובענה ייצוגית, ומחייב את המבקש לשלם למשיבים את הוצאות הליכים אלה בסכום של 30,000.- ₪. משפט תעבורהתמרוריםקנסחניה