החלטה לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן) בעפ"א 80165/99, בו דחה בית המשפט את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' דורון) בת.פ. 617748-7-3. 1. כנגד המבקש נרשמו דוחות חניה היות והחנה את רכבו במקום בו החנייה מותרת לדיירי אותו רחוב בלבד, בעוד המבקש אינו תושב אותו רחוב. עוד נרשמו למבקש דוחות חניה בגין אי ציות לתמרור שאסר על עצירה במקום בין השעות 00: 7 עד 00: 19. המבקש לא שילם את הקנסות שהוטלו עליו ובחר להישפט (על פי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], התשמ"ב1982-; להלן - חוק סדר הדין הפלילי). בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' דורון) קבע כי הסבריו השונים של המבקש אינם פוטרים אותו מאחריות והרשיע אותו באישומים שהואשם בהם. בית המשפט הטיל על המבקש קנס בשיעור של 490 ש"ח. 2. המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן). בית המשפט המחוזי דן בפירוט בשתי טענות מרכזיות שהעלה בפניו המבקש. האחת היא כי העבירות בגינן הועמד לדין אינן מהוות כלל "עבירות קנס" לפי סעיף 221 לחוק סדר הדין הפלילי. המבקש הצביע על צו התעבורה (עבירות קנס), התשל"ז1976- (להלן - צו התעבורה) המסמיך, בין השאר, עיריות להכריז על עבירת קנס בחוקי עזר לגבי "חניה או העמדת רכב במקום חניה מוסדר" (ראו חלק ג' לתוספת לצו התעבורה הנ"ל). על עניינו של המבקש חל חוק העזר לעירית תל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד1984- (להלן - חוק העזר). המבקש טען כי עבירת הקנס, לאור גדרי ההסמכה, יכולה לחול רק על מקומות חניה מוסדרים, ואין היא יכולה להתייחס לחניה במקומות חנייה אסורים (מלבד אלה הנקובים בתקנה 72 לתקנות התעבורה, התשכ"א1961-, שעניינו של המבקש אינו נופל לגדרם). היות והעבירות שיוחסו לו לא נגעו לחניה במקום חניה מוסדר, טען המבקש כי לא הייתה סמכות להעמידו לדין מכוח חוק העזר. טענתו המרכזית השנייה של המבקש הייתה כי העבירה שיוחסה לו התבססה על סעיף 6(א)(2) לחוק העזר האוסר חניה אסורה על פי תמרור שהוצב כדין. טען המבקש כי הנטל להוכיח כי התמרור הוצב כדין מוטל על המאשימה, ובנטל זה היא לא עמדה. משכך, היה מקום לזכותו מההאשמות שהואשם בהם. 3. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן) דחה את ערעורו של המבקש. אשר לטענתו המרכזית הראשונה קבע בית המשפט כי סמכות העירייה נובעת לא רק מכוח צו התעבורה אלא גם מכוחה של פקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א1961- (להלן - פקודת התעבורה), ולכן היה בסיס להעמידו לדין. אשר לטענתו המרכזית השנייה, קבע בית המשפט כי הנטל להראות שהתמרור הוצב שלא כדין מוטל היה על המבקש, זאת, בין השאר, מכוחה של חזקת התקינות העומדת לה לרשות המינהלית במעשיה, ומכוחה של תקנה 22(א) לתקנות התעבורה הקובעת כי לנאשם תעמוד טענת הגנה טובה כנגד התמרור אם יוכיח ש"הוצב, סומן או נקבע שלא כדין". הוראה זו מטילה על הנאשם את החובה להוכיח שהתמרור הוצב שלא כדין. 4. על החלטה זו הוא מבקש לערער. בבקשתו חוזר המבקש, בעיקרם של דברים, על טענותיו המרכזיות בפני הערכאות קמא. ביקשתי את תגובת המשיבות לבקשה. הן מתנגדות לבקשה. המשיבות טוענות כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי מעוגנות בפסיקתו של בית משפט זה, ומשכך, אין מקום לתיתן רשות ערעור בעניינו של המבקש, ואין הצדקה כי ערכאה שלישית תידרש לעניינו. 5. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבות לה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אשר לטענת חוסר הסמכות (להעמיד את המבקש לדין על בסיס חוק העזר), מקובלת עלי הקביעה כי סמכות העירייה לעשות כן אינה נובעת אך מצו התעבורה, אלא אף מסעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה הקובע כך: 77. סמכות רשות מקומית להתקין חוקי עזר (א) מועצה של עיריה...רשאית, בהסכמת שר הפנים ושר התחבורה, להתקין חוקי עזר בדבר - (2) הסדרי כלי רכב העומדים בתוך תחומי העירייה...בדרך איסור או בדרך אחרת; בית משפט זה כבר קבע כי מקור הסמכה זה מאפשר הטלת קנס בחוק עזר על בעל רכב החונה שלא כדין (ראו רע"פ 944/97 קריב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לאור זאת אין לומר כי העמדתו של המבקש לדין נעשתה בחוסר סמכות. מצביע המבקש על כך כי קבלת פרשנות זו עלולה להוליך למסקנה כי בגין אותה עבירת חניה ניתן יהיה להטיל קנסות בשיעורים שונים על ידי שוטרים (הפועלים מכוח תקנות התעבורה) ועל ידי פקחי העירייה (הפועלים מכוח חוק העזר). אך גם אם כך הדבר, אין בכך בכדי לשלול את עצם הסמכות להעמידו לדין. 6. גם דין טענתו של המבקש, ביחס לחובת המאשימה להוכיח, כי התמרור הוצב כדין, להידחות. בית המשפט המחוזי התבסס על חזקת התקינות של הרשות המינהלית, בבואו לדחות את טענתו זו של המבקש, וגם עמדה זו מעוגנת בפסיקתו של בית משפט זה. כך פסק בעניין דומה השופט זמיר: "חזקת החוקיות, החלה על כל צו מינהלי, אומרת כי חזקה היא שהצו ניתן כחוק. מי שטוען אחרת, והוא מבקש להפריך חזקה זאת, עליו הנטל להוכיח את טענתו. חזקה זאת תופסת במסגרת תקיפה עקיפה בהליך פלילי כשם שהיא תופסת במסגרת תקיפה ישירה בהליך אחר, כגון בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. אכן, נאשם בהליך פלילי רשאי לטעון כי צו מינהלי שעליו מתבסס האישום פגום מבחינה משפטית ולכן הוא בטל. בית המשפט יכול וצריך לשמוע טענה כזאת, ואם יגיע למסקנה כי הצו אמנם פגום ובטל, הוא יכול לפסוק כך וכתוצאה לקבוע כי הנאשם זכאי. אולם עד שיפסוק כך, צריך הנאשם להרים את הנטל הרובץ עליו מכוח חזקת החוקיות ולהוכיח כי אכן הצו פגום ובטל" (ע"פ 1610/93 ותד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 837, 840) דברים אלה יפים גם לענייננו והם מקבלים חיזוק בהוראת תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, המעגנת בתקנות את חזקת החוקיות ביחס לתמרורים. המבקש טוען אמנם כי הצביע על פגמים שונים שנפלו בתמרורים המיוחדים שבגינם הוטל עליו הקנס, אך מבלי להידרש לגופן של הטענות, הרי שאין הן חורגות מעניינו של המבקש, ועל כן אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור בבית משפט זה (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128). 7. לאור כל אלה אני דוחה את בקשת רשות הערעור. משפט תעבורהחניהדוח חניה