פסק דין 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לענייני תעבורה בירושלים בת.פ.11129/00 מיום 3.4.01 (כב' השופט י. רבלין). בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר, 167 קמ"ש במקום 80 קמ"ש. ההרשעה הייתה תוך כדי דחיית טענות המערער הנוגעות לאמינות מכשיר הממל"ז ואמינות הפעלתו (להלן: גם המכשיר). בא כוח המערער תוקף את אמינותו של השוטר המפעיל את המכשיר ולא אמינות המכשיר. לדידו, צריך להראות את הרישומים לפיהם איך הוא בדק את הכשיר. תעודת עובד ציבור (ת1/) איננה יכולה להשלים את החסר, כל עוד לא הוצג יומן ההפעלה של המכשיר ממנו ניתן ללמוד שהוא כויל כהלכה. הוא מבקש את תוצאות הבדיקה, ולדעת אם השוטר יודע להפעיל את המכשיר. התרשמותו של בית משפט קמא איננה מספקת אותו, היות ומדובר בעניין טכני שיש לפרוש את כל היריעה. הוא הגיש לעיון בית המשפט את פסק דין מבית משפט זה בע"פ (ירושלים) 2453/00, גד פלר נגד מדינת ישראל. לחילופין, באם יידחה ערעורו על ההרשעה, הוא מבקש להקל בעונשו של המערער בהיותו עונש כבד. מדובר בנהג מקצועי החי מעבודתו כנהג. בא כוח המשיבה טען כי פסק הדין האמור עומד בסתירה לפסיקת בית המשפט העליון. הוא הציג את רע"פ 6048/97 נפתלי שאלתיאל נ' מדינת ישראל, תקדין עליון כרך 98 (4), תשנ"ח/תשנ"ט - 1998. הוא הוסיף עוד, לעניין אמינות המפעיל כי בית משפט קמא קבע כי השוטר אשר הפעיל את המכשיר ומי שבדק את תקינותו היו מהימנים עליו. בית משפט של ערעור איננו מתערב במהימנות עד כל עוד לא הוכח שהשיקולים אשר הפעיל בית המשפט חורגים מהסביר. בית משפט קמא הסתמך לא רק על המכשיר, אלא גם על ראיות עצמאיות. היות והמערער לא העיד, לא באה כל ראיה אחרת הסותרת את עדותו של השוטר. משנתפס המערער, הוא לא חלק שהוא נסע מעל המהירות המותרת, ובכך יש ראשית הודייה. אם נצרף את שני הדברים האמורים לזו של המכשיר, נגיע למסקנה שלא היה מקום לערער על פסק הדין. הפרקליט הוסיף עוד כי אין בהודעת הערעור כל טענה בדבר מידת העונש, לכן אין מקום להעלותה בשלב השמעת טענות בעל פה. 2. כאמור, טענתו המרכזית של המערער היא שאין להסתפק בקביעה שבית המשפט מאמין לשוטר שהוא ערך את הבדיקות לפי הוראות היצרן ומצא את המכשיר כשיר ותקין. לשיטתו, היה על השוטר להראות את רשימת הבדיקות שעשה, ולא להסתפק בתוצאות. אקדים ואומר כי אין ממש בערעור זה. אנמק את דברי: א. הסניגור המלומד נכנס לתחום טכני מפורט מאוד, שרק בעלי אותו ידע יכולים להתמודד עמו. אין לבית המשפט את אותו ידע טכני על מנת לקבוע אם עדותו של העד נכונה במובן הטכני הצר. ב. הסניגור לא רק שהתנגד שהעד יציג את תיק המכשיר שהיה ברשותו, הוא אף התנגד לשאלות הבאות להבהיר מה הוא עושה במהלך בדיקתו למכשיר. העד פירט בעדותו את מה שהוא עושה כאשר הוא בודק את מכשיר הממל"ז. בתחילת חקירתו של טכנאי מעבדת הממל"ז, הוא העיד כי הוא בדק את המכשיר ביום 22.5.00, חודש לפני ביצוע העבירה. את תוצאות הבדיקה הוא רושם בתיק המכשיר שהיה עמו באותה ישיבה. הסניגור התנגד להצגת מסמך זה בנימוק: "לא ראיתי. לא תוגש ראיה שההגנה לא ראתה" (עמ' 1, ש' 14). לא ירדתי לסוף דעתו של הסניגור, הרי זאת בדיוק הראיה שהוא מבקש לראות, מדוע אם כן הוא מתנגד להצגתה בנימוק הטכני שהעלה. היה בידו לראות במו עיניו ולהיווכח מה נעשה במהלך הבדיקה. ג. העד ציין שבכל מהלך הבדיקה, הוא כפוף לנוהל מסוים שמספרו 04.449.321, ועליו לפעול לפי הוראות מסוימות כשהנוהל "מול העיניים". כאשר כל הבדיקות הן תקינות, הוא חותם בספר המכשיר שהכל תקין, ואם התוצאות לא תקינות הוא מתקן מה שצריך לתקן. בחקירתו הנגדית פירט העד מה הוא בודק, הוא ציין כי הוא בודק לפי הוראות היצרן. לכך בית המשפט האמין לעד והעריך את עדותו כאמינה. ובעניין כגון דא, אין בית משפט של הערעור מתערב. ד. בסדרה של פסקי דין צוין כי היות והמכשיר מצוי בשימוש מזה מספר שנים שבמהלכן נבדקה אמינותו של המכשיר, נוצרה חזק שבעובדה, לפיה תוצאות פעולתו של המכשיר הן נכונות. חזקה זו ניתנת לסתירה, והנטל הוא על מי שטוען ההפך (ראה לדוגמה: בש"פ 2343/00 אביבה כהנא נ' מדינת ישראל; רע"פ 6048/97, נפתלי שאלתיאל נ' מדינת ישראל). ברם, בענייננו, הסניגור נמנע מלתקוף את מהימנות המכשיר, וכאמור, הוא תוקף את אמינות העד. נראה לי כי במקרה זה, ניסיון זה לא יצלח לאור האמור לעיל. 3. לחילופין, מבקש הסניגור להתערב בעונש אשר הוטל על המערער בהיותו עונש כבד. בנסיבות המקרה והמהירות המופרזת בה נסע המערער נראה לי כי העונש כלל איננו כבד, והוא אף נוטה לקולא, וזאת לאור רשימת עבירות התנועה הרבות לחובתו. לאור האמור, הערעור נדחה. משפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות