פסק דין השופט מ' אילן: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגן הנשיא מ' טלגם), שדחה את תביעתו של המערער על הסף מפאת השתק פלוגתא. השאלה העומדת להכרעה היא, האם קביעה של בית הדין לעבודה בשאלה עובדתית, במסגרת תביעה לגימלה מהמוסד לביטוח לאומי, שנדחתה, מהווה השתק פלוגתא כלפי המערער בתביעתו הנזיקית נגד מעבידתו, היא המשיבה? העובדות המערער הוא איש תחזוקה שעבד שנים רבות בשירות המשיבה, רשת של חנויות נעליים. ב‎28.7.91- נפגע המערער בצווארו. בבדיקות שנערכו לו אובחנה פריצת דיסק בין-חולייתי (להלן: "האירוע"). הוא אושפז במהלך חודש מאי ‎1992 לניתוח כריתת דיסקים פרוצים ואיחוי בעזרת שתל מלאכותי המערער טען, כי הפגיעה אירעה עת הורה לו מעבידו להרים ארגז קרטון שהכיל ניירת במשקל העולה על ‎40 ק"ג. הוא הרים את הארגז לבדו למדף שהיה בגובה שני מטרים, ותוך כדי הרמה "נתפס" צווארו והוא חש כאבים עזים בכתף וביד שמאל. מאחר שהאירוע אירע למערער, לדבריו, בהיותו עדין עובד המשיבה הוא פנה למוסד לביטוח לאומי על מנת שזה יכיר בתביעתו כתאונה בעבודה, וישלם לו תגמולים בהתאם לחוק הביטוח הלאומי. המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) דחה את תביעתו של המערער, בטענה שהאירוע הנטען לא אירע כלל. בעקבות דחיית תביעתו הגיש המערער תביעה נגד המל"ל בבית הדין האזורי לעבודה. לחיזוק גרסת התובע נשמע במהלך הדיונים בנוסף לתובע עצמו, גם מר יהודה תומר, מנכ"ל המשיבה מעבידתו. התברר במהלך הדיון שמר תומר הוא גיסו של התובע. בית הדין דחה את התביעה, לאחר שדחה את גרסתו של המערער בדבר התרחשות האירוע בעת העבודה ובעקבותיה. הוא העלה תמיהות הנוגעות לגירסת המערער, לאור תמיהות אלו ולאור הקירבה שבין המערער ומר תומר - ונסיונם להסתירה - פסק, כי אין לתת אמון בגרסתו (עמ' ‎7 לפסק הדין). ערעורו של התובע (המערער כאן) על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה נדחה. משכך, הגיש המערער תביע פיצויים נזיקית בגין האירוע נגד מעבידתו, נעלי תומרס בע"מ, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. קביעת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגן הנשיא מ' טלגם) הנתבעת (המשיבה) כפרה בבית המשפט בעצם קרות התאונה. על כן המחלוקת לפי כתבי הטענות היתה לגבי השאלה, האם נפגע התובע באירוע שלו הוא טוען, והאם האירוע אירע או לא במהלך העבודה. מאחר שהפלוגתא בדבר קרות האירוע בנסיבות של תאונה בעבודה כבר הוכרעה לחובת התובע בבית הדין לעבודה בכל ערכאותיו, טענה הנתבעת, כי התובע מנוע מכח "השתק פלוגתא" מלטעון ולהוכיח אחרת בתביעה זו. בית המשפט קיבל את הטענה, ובדחותו את התביעה על הסף קבע: "...המעביד שלא היה צד לדיון בבית המשפט לעבודה... יוכל גם יוכל להתדיין בשאלה אם אירעה התאונה או לא, וזאת מכח היותו זר לאותו דיון ואילו העובד שהתדיין והביא את ראיותיו לא יוכל לעשות זאת מכח הילכת ההשתק". על כך הוסיף השופט בקצרה: "מה שקשה לקבל במקרה זה הוא העובדה שהמעביד התייצב בבית הדין לעבודה והודה בפה מלא שהתאונה ארעה בנוכחותו ועתה משנתבע בעצמו הוא מעלה גירסה שונה". את הקושי פותר בית המשפט באומרו: "אבל לגופו של עניין אין בכך קושיה. המעביד הוא גיסו של התובע ובית הדין לא קיבל את עדותו ולא האמין לה ובזאת היה לתובע יומו בבית המשפט ואין ההלכה מאפשרת לו לחזור ולהעלות את העניין מחדש. במקרה זה גם היו שני הצדדים שבפני נוכחים בבית המשפט קמא והממצא נקבע בנוכחותם". המערער אינו משלים עם פסק הדין, ומכן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים במסגרת השאלה נשוא הערעור התמקדו הצדדים בתנאים התוחמים את הכלל בדבר השתק פלוגתא, כפי שעוצבו בהלכה הפסוקה, ובהשפעת ההבדלים שבין דיני הראיות הנהוגים בבית הדין לעבודה לעומת אלה הנהוגים בבית המשפט המחוזי על החלת השתק כזה. ברור, כי גישתו של המערער היא, כי אין להחיל נגדו את הדוקטרינה של השתק פלוגתא. נימוקו העיקרי נעוץ בטענה הנוגעת לסדרי דין וראיות והיא, שהכרעת בית הדין לעבודה התבססה על משקל ראייתי שונה לחלוטין מזה אשר היה עומד בפני בית המשפט המחוזי, לו היה מתבקש להכריע על בסיס אותן ראיות בדיוק. לדבריו, אמרותיו של מר תומר, מנכ"ל המשיבה, בפני חוקר המל"ל ובביה"ד לעבודה, היו נחשבות בבית המשפט בגדר "הודאת בעל דין". ככזו, היה להן משקל רב, במיוחד לאור עמידתן בסתירה לאמור בכתב ההגנה של המשיבה. יש להבהיר, שלדידו חברת "נעלי תומרס בע"מ" ומר תומר - חד הם. מכאן מסיק המערער, כי לא היה לו יומו בבית המשפט. לדבריו, הדיון בבית המשפט המחוזי צריך היה לסוב סביב ניסיונותיו של המעביד להסביר את הכחשת האירוע בכתב ההגנה, לאחר שהודה בו בבית הדין ולפני חוקר המל"ל בעוד שהליך כזה נמנע מעם המערער. העובדה שהיה לו יומו בבית הדין, אומר המערער, אין משמעה גם שהיה לו יומו בבית המשפט (כאשר האבחנה היא בין בית דין לבית משפט). אשר לצדדים היריבים טוען המערער, כי ההכרעה בבית הדין היתה מול נתבע אחר ובהתייחס ליריעת מחלוקת שונה, וכי גם כאן יש חשיבות לכך, שהראייה לא הוצגה בהקשר הראייתי הנכון. מר תומר שימש בבית הדין כעד מטעם התובע לא כנתבע. משום כך, סבור המערער, כי אין כאן משום "זהות בין שני צדדים". בשלב זה היפנה אותנו המערער לסעיף ‎394 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה‎1995.- הוא מסביר, כי סעיף זה בא מפורשות לצמצם את תחולתו של כלל השתק הפלוגתא, בנוגע לממצאים שהוכרעו בבית הדין לעבודה, רק לשאלת הזכאות לגמלה מן המל"ל. לפיכך, הוא סבור, אין בכל הכות בית הדין באשר לעצם קרות התאונה כדי לחסמו מלהגיש תביעה בבית המשפט נגד המעביד בעילה נזיקית. בהיבט הראייתי מתריע המערער מהחלת הדוקטרינה גם לאור השוני שבין סדרי הדין הנוהגים בבית הדין ובבית המשפט. בשל הבדלים מהותיים שקיימים בין השניים, סבור המערער, כי קביעות בית הדין תופסות רק כשיש הוראה חוקית המורה כך, דהיינו - לעניין גמלה, לפי סעיף ‎394 לחוק המלל. הוא סבור גם, כי לנוכח הגיונו של סעיף ‎42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א‎1971- (להלן: "פקודת הראיות"), יש להיזהר מאימוץ ממצאי ערכאה אחת במסגרת הדיון בערכאה אחרת. מאחר שלפי סעיף זה, ממצאים חלוטים שהוכרעו במסגרת משפט פלילי אינם מהווים אלא ראיה לכאורה תדיינות אזרחית, ולא ראיה חלוטה, סבור המערער כי מקל וחומר, הכרעת בית הדין לעבודה אינה יוצרת "ראיה לכאורה" ובודאי שלא "השתק פלוגתא" בבית המשפט המחוזי. זאת במיוחד לאור קיומה של הודאת בעל דין בדיון בבית המשפט המחוזי. הודאה שלא היתה קיימת ככזאת כאשר הנתבע היה המל"ל. לעומת המערער, טוענת המשיבה, כי צדק בית המשפט קמא בהשתיקו את המערער מתביעתו מפאת השתק פלוגתא. לדבריה, טענת השתק פלוגתא אמנם נגזרת מטענת "מעשה בית דין" אך היא אינה זהה לה, וכי המבחן לקיומו של השתק פלוגתא הוא, האם היה לבעל הדין יומו בבית המשפט (ובמקרה שלפנינו - בבית הדין). בהליך הנוכחי, טוענת המשיבה, היה למערער יומו בבית המשפט, ולא נגרע מזכותו דבר. התאפשר לו להביא את כל עדיו והוא העלה בסיכומיו את כל טיעוניו. אף אם לא יוכרע בערעור זה, כעיקרון, שכל פסיקה של בית הדין לעבודה מהווה השתק פלוגתא בבית המשפט, סבורה המשיבה, שיש לקבוע כי בנסיבות העניין שלפנינו, המערער זכה ביומו בבית המשפט, וכי קביעותיו של בית הדין אכן מהוות השתק פלוגתא. אשר לעדותו של מר תומר טוענת המשיבה מספר טענות. כהקדמה היא מדגישה כי דבריו לחוקר המל"ל ובבית הדין לעבודה אינם "הודאת בעל דין" כי אין זהות בין מר תומר לבין המשיבה, שהיא גוף משפטי נפרד. אך גם אם נניח שעדותו היא בבחינת 'הודאת בעל דין', סבורה המשיבה שאין הודאה זו אלא ראיה ככל הראיות; וכשדנים בהשתק פלוגתא, בודאי שאין ההודאה עדיפה על כלל הראיות. המשיבה מזכירה, שההודאה כבר עמדה בפני בית הדין לעבודה במסגרת מכלול הראיות שהיו בפניו, וכי זה התחשב גם בה כשפסק נגד המערער. בשולי הדברים מציינת המשיבה את קירבת המשפחה שבין המערער לבין מר תומר, שגורעת, לגישתה, ממשקלה של עדותו, כהודאת בעל דין לעומת "הודאת בעל דין" במובנה הקלאסי. אשר להבדל בין דיני הראיות הנהוגים בבית הדין לעבודה לבין אלה הנהוגים בבית המשפט, טוענת המשיבה, כי אין בהם כדי לשנות את ההלכה בדבר השתק פלוגתא, גם כשההכרעה הראשונה נעשתה על ידי בית הדין. זוהי הערכאה השיפוטית שהיתה מוסמכת לדון ולפסוק בשאלות שמועלות בפניה, ופסיקתה בעניין היא בבחינת סוף פסוק. על אלה מקשה המשיבה גם בעניין שיקולי הצדק והמדיניות המשפטית הראויה. היא אינה מוצאת טעם להרשות לעובד לפתוח שאלה, שהוכרעה כבר על ידי ערכאה מוסמכת, מחדש. היא גם סבורה, שבמידה שמערער לא יושתק מלתבוע את המשיבה יצא המעביד קרח מכאן וכאן - פעם כאשר נפסק כי עליו לשלם פיצוי נזק לעובדו, ופעם נוספת כאשר לא יהיה זכאי לנכות את הסכום מתשלומי המל"ל, שדחה את תביעת העובד. כאשר בפיצוי לעובד חולקים שניים (המל"ל והמעביד), סבורה המשיבה, כי חשוב לראות כעיקרון, שהקביעה אם היתה תאונה אם לאו תהא זהה בשני המקרים. שני הצדדים סומכים את טיעוניהם על שני פסקי דין שונים, האחד של בית משפט זה והאחר של בית המשפט המחוזי בחיפה, כל אחד לצרכיו הוא. פסקי הדין הם ע"א ‎424/82 שוב נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לח(‎4) 354 (להלן: עניין שוב); וע"א (חיפה) ‎4826/97 גאריסי נ' סלים וא(לא פורסם; להלן: עניין גאריסי). לעניין משמעותו של סעיף ‎394 לחוק המל"ל מאמץ המערער את גישתה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן בעניין שוב, ואילו המשיבה מנסה להסביר, מדוע גישה זו שגויה, ומדוע אין לקבלה כהלכה. נדון בדברים כסדרם. דיון הדוקטרינה של "מעשה בית דין" מושתתת על עקרון סופיות הדיון, ובמסגרתה אפשר להבחין בשני כללים עיקריים - "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". השתק עילה מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה, מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך. בין היתר, צריך הטוען 'השתק עילה' להוכיח, כי יש זהות בין בעלי הדין או חליפיהם (למשל שולח ושלוח או מוריש ויורש). בהיעדר זהות בין הצדדים לא יתקיים השתק עילה, גם אם התובע בשני המקרים זהה. לעומת זאת, יתכן במקרה כזה שיתקיים השתק פלוגתא בסוגיה ספציפית. (לסיכום מפורט של התנאים להקמת השתק בשל מעשה בית דין, על שני ענפיו, ראה פסק הדין המנחה של כב' הנשיא אגרנט בע"א ‎246/66, 247/66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(‎2) 561, 583-584. ראה גם נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי בע' ‎141 מן הכלל אל הפרט אקדים ואומר, ששאלת משקלה של עדותו של מר תומר בבית המשפט לעומת משקלה בבית הדין היא מאוחרת לשאלת קיומו של השתק פלוגתא בענייננו, והדיון בה מקומו רק לאחר הדיון בהשתק. אם יצליח המערער לעבור את המכשול הניצב בפניו בדמות השתק הפלוגא, יוכל לטעון ולהביא ראיותיו לשם הכרעה (בשנית) בשאלה, אם התקיים האירוע המדובר אם לאו - הפעם לצורך התביעה הנזיקית. שנית, כמו המערער אף אני סבור, כי קיימת זהות בין מר תומר לבין המשיבה, במובן זה שהוא הופיע בבית הדין בתפקידו כמעבידו של המערער. כך גם לא היה מקום, שהמשיבה תטיל דופי במהימנותו של מנהלה. הדיון שלהלן יוצא מן ההנחה, שמר תומר העיד מטעם המשיבה. אין מחלוקת, שהעובדות שנקבעו על ידי בית הדין היו חיוניות לתוצאה הסופית שם. אלמלא דחה השופט בבית הדין את גרסתו של המערער בדבר קרות האירוע, היתה תוצאתו של פסק הדין שונה בתכלית. המערער ניסה לטעון, כי יריעת המחלוקת היתה שונה וכי עילת התביעה שונה, אך בטענה זו אין ממש. ההבדל בעילות אינו משנה את העובדה, שהמסכת העובדתית המיוחדת, שעל בסיסה נדחתה התביעה בבית הדין, היא בדיוק אותה מסכת בה נתבקש בית המשפט להכריע שנית. הפלוגתא העובדתית אותה פלוגתא היא. המערער העלה בעיה אחרת, שבמבט ראשון נראה כי יש בה ממש: באופן עקרוני נדרש, שהצדדים בשתי ערכאות הדיון יהיו אותם הצדדים, או לפחות חליפיהם, ואילו בעניין שלפנינו הנתבעת לא היתה צד לדיון שנערך בבית הדין. השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסויימת שכבר נדונה בין בעלי הדין בהתדיינות קודמת אם מתקיימים ארבעה תנאים והם: א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב. קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השניה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא. ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהעדר הוכחה. ד. ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. (סיכום מפורט של התנאים להקמת מעשה בית דין, על שני ענפיו, ראה פסק דינו המנחה של כב' הנשיא אגרנט בע"א ‎246/66, 247/66 קלוזנר נגד שמעוני פ"ד כב(‎2) 561, 583-584 וכן ספרה של נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (התשנ"א), בע' ‎441. אמנם בפסק הדין בע"א ‎258/ם פ"ד מ"ד(‎2) 576, 579 מנויים רק שלשה תנאים אבל אין זה משנה לעניננו). במקרה דנן מתקיימים שלשה מבין ארבעת התנאים המנויים. התנאי השני אינו מתקיים, כי אין זהות בין הנתבעים, אך עובדה זאת לא מונעת תמיד את האפשרות של הסתמכות על טענת השתק פלוגתא. יש מקרים שבעל הדין הוא חליפו של בעל דין בהליך הראשון או כעין חליפו או שיש "קרבה משפטית" (‎privy) בינו לבין בעל הדין בהליך הראשון או שיש זהות אינטרסים בין בעלי הדין (ראה ע"א ‎718/75 שרה עמרם נגד גד סקורניק, פ"ד לא(‎1) 29, 32-33). במקרה דנן, הנתבעת, מעבידשל התובע, יכולה היתה בתנאים מסוימים להיות חליפתו של התובע או "בקרבה משפטית אליו" בתביעה מול המוסד לבטוח לאומי וזאת מכח סעיף ‎393 לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר, בתנאים מסויימים, למעביד להגיש תובענה לבית הדין לעבודה, אם עובד או התלויים בו נמנעו מלהגיש תביעה לאר שתביעתם לגמלה לפי פרק ה' נדחתה על ידי המוסד. אולם בשום נסיבות אין לראות בה חליפתו של המל"ל. גם זהות אינטרסים ביניהם אין (ראה פסקה ‎2 של פסה"ד בענין שוב ע"א ‎424/82 הנ"ל), וגם "קרבה משפטית" אין ביניהם השאלה היא איפא, האם המעביד יכול להעלות טענת השתק פלוגתא במקרה זה אף על פי שהוא לא היה צד לדיון בבית הדין לעבודה. לדעת השופט הנכבד בבית משפט קמא, אי אפשר היה להעלות את הטענה נגד המעביד, כי הוא לא היה צד להתדיינות בבית הדין לעבודה אך אפשר להעלותה נגד התובע שהיה לו יומו בבית הדין לעבודה, וזאת מכח דיני ההשתק הרגילים. על כך הערעור בפנינו. שני בעלי הדין הסתמכו בטיעוניהם על הסעיף ‎394 לחוק הביטוח הלאומי אשר זו לשונו: "לא תישמע בכל בית משפט או בית דין טענה הסותרת פסק דין סופי של בית דין לעבודה בשאלה אם מגיעה גמלה לפי פרק ה' או לא". לדעת המערער, יש לפרש את הסעיף פירוש מצמצם. דהיינו, לנושא הגמלה, ולנושא זה בלבד אין להדרש שנית, אך ככל ענין אחר אין פסק הדין של בית הדין לעבודה יוצר מעשה בית דין. לדעת בא כוח המשיבה הסעיף ‎394 חל לא רק על נושא הגמלה, אלא גם על התשתית העובדתית שמכחה בא החיו בגמלה. אם נדחתה התביעה לגמלאות לאחר קביעה שלא היתה תאונה בעבודה הרי הסעיף הזה חוסם כל אפשרות להוכיח שהיתה תאונה כזאת בפני בית משפט אחר. פרשנותו של הסעיף ‎394 כבר נדונה על ידי בית משפט זה בעניין שוב הנ"ל שם נדון גלגולו הקודם של הסעיף (‎231ב לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשכ"ח ‎1968 דעת הרוב בפסק הדין, של כב' השופטת שטרסברג-כהן ושל המשנה לנשיא בן פורת, היתה שיש לתת לסעיף זה פירוש מצמצם המחיל אותו על שאלת הגמלה בלבד. השופט בך, שהצטרף אמנם לתוצאה הסופית של שתי חברותיו בדחיית הערעור, הסתייג מהפרשנות המצמצמת. לדעתו, לא נדרש, באותו ענין, הכרעה בשאלה הפרשנית. העובדות בפרשת שוב הנ"ל הינן במדה מסויימת הפוכן של העובדות כאן. שם נקבע על ידי בית הדין לעבודה שהיתה תאונה בעבודה (ואפילו שתיים בזו אחר זו) ולתובע נפסקה גמלה. תביעתו השיורית של התובע נגד מעבידתו, חברת החשמל, נדחתה על יסוד הקביעה העובדתית, שלא היתה תאונת בעבודה כפי שתיאר אותה התובע. השופטת שטרסברג-כהן דנה בפרשנותו של הסעיף לאור ההיסטוריה החקיקתית שלו ומציינת שהוא חל לא רק על אותם צדדים שמעשה בית דין חל עליהם אלא על כולי עלמא. יחד עם הרחבה זאת יש גם צמצום. הסעיף, לדעתה, חל רק על נושא הגמלה, ולא על ממצאים עובדתיים שנקבעו בבית הדין לעבודה וזו לשונה: "בהרחבת חוגים אלה, עליהם חלה "מניעת הטיעון", באופן שהוחלה לא רק על הצדדים לדיון בבית הדין לעבודה אלא על כולי עלמא, יש משום חריגה מרחיקת לכת מהכלל המשפטי של "מעשה בית דין", החל רק בין אותם צדדים בהליכים שונים. ההיגיון המשפטי מחייב שהרחבה כזו תצומצם לענין הנושא המהווה מעשה בית דין, כך אכן נעשה בסיפא של סעיף ‎231ב".(שם בסוף עמוד ‎359). ובהמשך: "לא יעלה על הדעת - ודומני שאף לא על דעתו של בא כח המערער - לטעון שאם נדחית תביעתו של נפגע על ידי בית הדין לעבודה, הקובע, כי לתובע לא אירעה תאונה כלל או כי התאונה לא היתה תאונת עבודה ולפיכך אין הוא זכאי לגמלה, נסתם הגולל על זכותו של הנפגע להגיש תביעת נזיקין לבית משפט נגד מעבידו או נגד צד שלישי ולהביא ראיות ולהוכיח, שאכן קרתה לו תאונה או שהתאונה שאירעה היתה תאונת עבודה. במלים אחרות לא יעלה על הדעת לקשור תובע כאמור במימצאים ובמסקנות של בית הדין לעבודה לכל ענין ודבר - (פרט לשאלת זכאותו לגמלאות)". לדעה זאת הצטרפה המשנה לנשיא והוסיפה: "הדעת נותנת שהמעביד אינו מנוע מלהעלות כל טענה, שבכוחה להדוף את התביעה על כל רכיבי העילה (למעט שאילת הניכויים, המוסבר בהמשך) לפי השקפתי מותר למעביד לטעון שהתאונה כלל לא ארעה, שהרי זו עובדה חיונית לעילה הניצבת נגדו". שם בע' ‎363). זוהי איפא הלכה שנקבעה על ידי בית משפט זה בנושא הפרשנות של סעיף ‎394 לחוק המל"ל. כאמור, המקרה ההוא היה הפוך (בית הדין לעבודה פסק גמלאות לתובע). אולם מהדברים המאוזכרים לעיל מתוך פסק הדין של השופטת שטרסברג-כהן נובע כי דעתה היא שבמקרה כמו שלנו העובד אינו מנועמלהוכיח בבית המשפט עובדות הסותרות את מה שהוכרע לרעתו בבית הדין. הדברים אמנם לא היו דרושים שם לצורך ההכרעה כי המקרה היה הפוך, בית הדין לעבודה קיבל את התביעה ובית המשפט המחוזי דחה אותה, אבל דעתה של השופטת שטרסברג-כהן היתה נחרצת מאד שהדבר פועל בשני הכוונים, גם התובע וגם הנתבע יכולים להוכיח בבית המשפט עובדות הסותרות את ממצאי בית הדין. דעה זו התקבלה גם על ידי המשנה לנשיא השופטת בן פורת. אמנם יוכל הטוען לטעון כי ההלכה הזאת גורמת עוול מסוים למעביד דוקא, שכן אם יזכה התובע בתביעתו לא יוכל המעביד אפילו לטעון לניכוי הגמלאות המגיעות לתובע, לדעת הנתבע מהמוסד לבטוח לאומי. המשנה לנשיא דנה בנושא זה ואלו דבריה: "המיוחד בהוראת סעיף זה הוא, שהממצא בדבר זכאות העובד לגמלה קושר גם כל צד שלישי בכל הליך שיפוטי. אם, דרך משל, נקבע בבית הדין לעבודה, שהעובד אינו זכאי לגימלה כגון התאונה בה נפגע, לא יוכל המזיק (הנתבע על ידי הנפגע בנזיקין) לנסות להוכיח היפוכו של דבר, כדי שאותן גימלאות, שהמוסד לביטוח לאומי, חייב לטענתו לשלם לנפגע ינוכו מסכום הפיצויים". התוצאה הזאת אמנם לא מניחה את הדעת מפני שהנתבע יוצא מפסיד בגלל החלטה שנתנה בהליך שהוא לא היה צד לו ושלא היתה לו השפעה עליו, אך יתכן שזו גזירת המחוקק. נשאלת השאלה אם זו באמת ההלכה שלאורה אנו צריכים ללכת וכי בכל מקרה, במקום שנדחתה תביעת העובד נגד המל"ל על ידי בית הדין לעבודה תוך קביעת ממצא שהתאונה לא קרתה יוכל העובד לתבוע את מעבידו בבית המשפט. כאן המקום לציין שסגן הנשיא הנכבד בבית משפט קמא לא ביסס את פסק דינו על סעיף ‎394 לחוק הביטוח הלאומי, אלא על דיני השתק הפלוגתא הכלליים. השופט היה ער לעובדה שלא מדובר בצדדים זהים בשני ההליכים, ואף, לא בצדדים שיש ביניהם "קרבה משפטית", אלא שהוא סבור היה, שההלכ הרחיבה את כלל השתק פלוגתא אף מעבר לצדדים הזהים, כך שכל בעל דין, אף מי שלא היה צד להליך הקודם יכול להעלות טענת השתק פלוגתא נגד מי שהיה צד להליך הקודם וניתן פסק נגדו, שכן לבעל דין זה היה יומו בבית המשפט והיתה לו כבר הזדמנות להעלות את כל טענותיו. בזאת הסתמך על פסק הדין בע"א ‎258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין ואח' (פ"ד מד(‎2) 576, 580) השופט הנכבד רק הזכיר את האסמכתא, אך לא אזכר את תוכנה. אני מניח שכוונתו היתה לאמור בעמוד ‎580: "הלכה פסוקה היא, כי מעשה בית דין חל גם על חליפיהם ושליחיהם של בעלי הדין וגם על צדדים קרובים למתדיינים". (‎privity) (ראה ע"א ‎165/76 ע"א ‎130/80 ובהמשך נאמר: "הדרישה של זהות הצדדים לצורך יצירת "השתק פלוגתא" נועדה לתת הזדמנות לכל בעל דין לומר את דברו לפני בית המשפט, ומצד שני לוודא שמי ש"היה לו יומו" בבית המשפט לא ישמיע דברו בשניה, למען יהיה סוף לריב ולדינים. במקרה דנן, המימצא נושא "השתק הפלוגתא" הוא מימצא נגד המערער. כיוון שהמערער הוא הצד המשותף לשתי התביעות הרי "היה לו יומו" בבית המשפט. כל הטענות שיכל היה המערער לטעון כנגד רישום המקרקעין נטענו כבר על ידיו בהתדיינות הראשונה, ועתה הוא מעונין לפתוח התדיינות זו מחדש. הצד שלא היה לו 'יומו בבית המשפט' ושלא היתה לו הזדמנות לטעון את טענותיו - מינהל מקרקעי ישראל - הוא דווקא הצד המעונין להסתמך על 'השתק פלוגתא'. אילו היה 'ממצא במשפט הראשון לטובת המערער, וזה היה מעונין להסתמך עליו כנגד מינהל מקרקעי ישראל, הרי שעל פי העקרונות המוצגים לעיל... .... לא היה מקום לקבל את טענת השתק פלוגתא, שכן למינהל מקרקעי ישראל לא ניתנה כאמור, הזדמנות לטעון טענותיו במשפט הראשוני". כדי להכריע בערעור שלפנינו, עלינו להשיב על שלש שאלות: א. לענין זהות בעלי הדין, האם די בזה שאותו בעל דין שנגדו מועלות טענת השתק פלוגתא היה צד בהליך בו נקבעו העובדות המשתיקות אותו, גם כאשר בעל הדין המעלה את הטענה לא היה צד לאותה התדיינות. ב. אם התשובה לשאלה הראשונה חיובית, האם הדין שונה כשההתדיינות הראשונה היתה בבית הדין לעבודה בתביעת גמלה לפי חוק הביטוח הלאומי וזאת לאור האמור בסעיף ‎394 לחוק המל"ל. ג. האם העובדה שמנהלה של הנתבעת ובעל השליטה בה, העיד בבית הדין לעבודה שהיתה תאונה בעבודה, מונעת מהנתבעת את העלאת טענת ההשתק. נראה לי שלשאלה הראשונה ניתנה תשובה חיובית מפי השופט בך בענין פיכטנבוים הנ"ל שאזכרתיו זה עתה. לדעה זו הסכימו שני השופטים חבריו של כב' השופט בך להרכב באותו ענין. אני מציע שלא לסטות מהלכה זו שפירושה כי גם מי שלא היה צד להליך שבו נוצר השתק פלוגתא יוכל להעלות את הטענה כטענת הגנה נגד מי שהיה צד לאותו הליך. דעה זו אושרה שוב מפי השופטת שטרסברג בע"א ‎259090 ניסים נ' דניאלי (פד"י מח(‎3) 846, 850) והסכימו עמה השופטים ש' לוין ות' אור. אשר לשאלה השניה, ניתנה עליה תשובה בענין שוב הנ"ל בפסקי הדין של השופטת שטרסברג-כהן ושל המשנה לנשיא השופטת מרים בן פורת, לפיהם יש לפרש את הסעיף ‎394 לחוק הבטוח הלאומי פירוש מצמצם כך שהוא חל רק על נושא הגימלה, ולא על מערכת העובדות שהובילו לקביעה בדבר הגימלאו, לחיוב או לשלילה. ליתר דיוק יש כאן הרחבה מחד, על ידי החלת הסעיף על כולי עלמא ולאו דוקא מי שהיו צד בהליך הקודם, וצמצום, מאידך, כך שההשתק חל רק על נושא הגמלאות. בא כוח המערער סבור שנובע מן האמור שקביעות בפסק דין של בית דין לעבודה שניתן בתביעה לגמלאות הביטוח הלאומי אף פעם אינן מהוות השתק, אלא לענין החיוב בגמלאות. אני אינני סבור כן. אני סבור שהקביעה בדבר זכאות או שלילת זכאות לגמלה לפי חוק הבטוח הלאומי מחייבת לגבי כולי עלמא ולאחר שניתן פסק דין שוב אין לסתור קביעה זו בשום הליך ובשום בית משפט. מצד שני, באותם עניינים שבהם ניתן לתבוע בבית משפט, כגון תביעת העובד נגד מעבידו לסכומים שהם מעל לסכום הגמלה, אין שום הגיון לומר שלא יחולו דיני ההשתק הרגילים. אני ער לעובדה שדברי עומדים בסתירה לדברים המפורשים שאזכרתי מפי השופטת שטרסברג בענין שוב הנ"ל, דברים שהמשנה לנשיא הסכימה עמהם, ולא בנקל אני מרשה לעצמי לחלוק עליהם, אך הדברים שם הם בבחינת אמרת אגב. הם לא היו צריכים לגופו של עניין כי שם דוקא התקבלה תביעת העובד בבית הדין לעבודה ונדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, והדברים שנאמרו בקשר למצב הדומה לעניננו נאמרו רק לצורך חיזוק הדברים על דרך גזירה שווה. בא כוח המערער טוען בסכומיו, כי אין מקום להחיל את דיני ההשתק הרגילים במקום שמדובר בקביעה שנעשתה על ידי בית הדין לעבודה לצורך נושא הגמלאות, כי מדובר בדיני ראיות שונים ובסדר דין שונה. לתמיכת דבריו צירף פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה על ידי הנשיא קליינברג והשופטים גילאור וברלינר, בעניין גאריסי. (ע"א, חיפה, ‎4826/97 - גאריסי יזיד נ' ברבארה סלים ואורי חברה לבטוח) (לא פורסם). זה היה ערעור על פסק דין של בית משפט השלום אשר קיבל טענת השתק פלוגתא שטען נתבע, מעבידו של התובע, אשר תביעתו בבית הדין לעבודה להכיר בנות כ"נכות עבודה" נדחתה. בית הדין לעבודה דחה את התביעה על יסוד חוות דעת של מומחה רפואי שמונה מטעמו, לאחר שבעלי הדין הגישו חוות דעת מומחים סותרות זו את זו ובית הדין לא רצה להכריע ביניהן, אלא מינה מומחה מטעמו. הערעור התקבל על יסוד הטענה שבהליך אזרחי רגיל בבית משפט היה התובע רשאי לחקור בחקירה נגדית הן את המומחה מטעם בית המשפט והן את המומחים של בעלי הדין שחוות דעותיהם הוגשו כראיה, בעוד שבבית הדין לעבודה הדבר נמנע ממנו. על יסוד שוני זה בדיני הראיות הנוהגים בבית הדין לעבודה לעומת אלו הנוהגים בבית המשפט התקבל הערעור. עם כל הכבוד אני מסכים לפסק הדין הנ"ל אך אין הוא עונה על השאלה בענייננו, כיוון שבנסיבות המקרה דנן, לא ניתן להצביע על שוני כלשהו בדיני הראיות בשתי הערכאות השונות. עניות דעתי היא, כי עקרונית, אין שום סיבה שלא להחיל את דיני ההשתק הרגילים לגבי כל ענין שסעיף ‎394 לחוק המל"ל לא חל עליו, גם כשההשתק נובע מקביעה של בית הדין לעבודה, וכשאני כותב דיני ההשתק הרגילים, כוונתי לדיני ההשתק כפי שנתבארו בהלכת פיכטנבוים הנ"ל, דהיינו די בכך שבעל הדין שלחובתו נקבע הממצא העובדתי היוצר את ההשתק יהיה בעל דין בכל אחד משני ההליכים. כל זה בכפוף לסייג זה שאם הממצא שעליו נשענת הטענה של השתק פלוגתא נקבע על ידי בית הדין לעבודה על יסוד דיני ראיות שונים מאלו הנהוגים בבית המשפט, לא תשמע טענת השתק פלוגתא. בענין הממצא הרפואי יש בבית הדין לעבודה, לצורך קביעת הזכאות לגמלה, סדרי דין ודיני ראיות מיוחדים, המונעים מבעלי הדין אפשרות חקירת המומחה. לכן, בענין זה, צדק בית המשפט המחוזי בחיפה בקבעו, שלא נוצר השתק פלוגתא על ידי קביעת בית הדין. במקרה דנן, נדחתה התביעה על ידי בית הדין לעבודה על יסוד הבעת אי אמונו של השופט בעדותו של התובע ובעדות גיסו שהוא גם מעבידו, מנהל הנתבעת. בענין זה אין כל שוני בדיני הראיות הנהוגים בבית המשפט ובבית הדין לעבודה ואין שום סיבה שהשאלה העובדתית באם היתה תאונה בעבודה או לא תידון שנית בבית המשפט לאחר שכבר הוכרעה על ידי בית הדין לעבודה. צודק בא כוח המערער בטענתו כי "הודאת בעל דין" של המעביד היה לה משקל שונה בדיון בבית המשפט המחוזי ממה שהיה לה בבית הדין לעבודה, אך הדבר אינו נובע משוני בדיני הראיות שבין שתי הערכאות אלא משוני בזהות בעלי הדין, וכפי שאסביר להלן אין לזה השלכה על התוצאה. לסיכום, לדעתי, עקרונית, קביעה הנוגעת למחלוקת שבין בעלי דין, שנקבעה בבית הדין לעבודה, תשמש כהשתק פלוגתא בבית המשפט כפוף לסייג אחד והוא אם הקביעה העובדתית מושתתת על דיני ראיות או סדרי הדין שונים מאלו הנהוגים בית המשפט - לא יוצר השתק פלוגתא לגבי דיון בהליך אזרחי רגיל בבית המשפט. אשר לשאלה האחרונה, האם המצב שונה כאשר מי שמעלה את טענת מעשה בית דין הוא זה אשר העיד בבית הדין לעבודה עובדות סותרות, עובדות אשר נדחו על ידי בית הדין לעבודה. השופט הנכבד בבית המשפט קמא הביע אי נוחות ממצב זה. האיש שטען לגרסה מסויימת בבית הדין לעבודה מעלה טענת השתק פלוגתא כאשר ההכרעה עליה הוא מסתמך נגדה את גרסתו. בסופו של דבר לא ראה השופט בדבר זה נימוק, שלא לקבל את הטענה. האם צדק השופט? אם אנו מקבלים את ההלכה כפי שנפסקה בענין פיכטנבוים הנ"ל מפי השופט בך כי די בכך שבעל הדין שהמימצא נושא "השתק הפלוגתא" הוא ממצא נגדו יהיה משותף לשתי התביעות (שם בע' ‎580) האם יהיה זה נכון לקבוע סייג לכלל כזה ולומר שהוא אינו חל במקום שיש "הודאו בעל דין" של בעל הדין האחר. עלינו לזכור שמדובר בהודאת בעל דין בעדות בבית הדין לעבודה. עד כמה שהדבר נוגע להתדיינות בבית המשפט המחוזי היא עדין לא חורצת את גורל התביעה. אילו התקיים דיון היה מנהל הנתבעת יכל לנסות להסביר מדוע אמר במקום אחד דבר שאינו אמת. אין ספק שעדותו בבית הדין לעבודה היא ראיה כבדת משקל, אבל היא לא חורצת את גורל התביעה ללא צורך בהכרעה שיפוטית. נראה לי שבמקרה כמו זה שלפנינו שיש "הודאת בעל דין" מסוג זה, מצד אותו בעל דין שמנסה לחסות בצלו של ההשתק פלוגתא שנקבע בנגוד לגרסתו הוא בעדות בבית משפט אחר, יהיה זה נכון לקבוע סייג המונע ממנו את האפשרות להעלות את הטענה. אני ער לעובדה שבמקרה דנן לא מדובר בזהות משפטית גמורה בין "בעל הדין" לבין העד שהעיד בבית דין לעבודה, כי בעל הדין הוא החברה בע"מ ולא מנהלה, אולם מדובר בחברה פרטית שהיא בשליטתו של העד הזה, ובית המשפט שידון בתיק יצטרך להחליט בין היתר גם בשאלה באיזו מידה "הודאתו" של המנהל בעדותו בבית הדין לעבודה מחייבת את החברה. אשר על כן אני מציע לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר אליו את הדיון על מנת שידון בתביעה לגופה. הוצאות ערכאתנו בסך ‎15,000 ש"ח יהיו לפי תוצאות הדיון בבית המשפט המחוזי. ש ו פ ט הנשיא א' ברק אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט מ' אילן. ה נ ש י א השופט י' אנגלרד אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אילן. השתק / דיני מניעותהשתק פלוגתאערעור