החלטה א. הבקשה שבפניי היא להורות למשיבים ליתן למבקשים לעיין במסמכים שגולו על ידם בגילוי המסמכים והוכרזו כחסויים, דהיינו, דו"ח חקירה מיום 30.12.97 וקלטת אודיו מיום 25.12.97, דו"ח חקירה מיום 27.4.99, דו"ח חקירה מיום 31.5.99 + קלטת אודיו מיום 25.5.99, דו"ח חקירה מיום 10.11.99 וקלטת אודיו מיום 4.11.99, קלטות מיום 4.11.99 + 25.5.99 + 21.12.97. בקשת העיון מתבססת על הלכת ביהמ"ש העליון בתיק רע"א 4249/98 מיום 19.12.99 שמעון סוויסה נ. הכשרת היישוב ואח' (טרם פורסם). ב. המשיבים מתנגדים לבקשה בנימוק שהמבקשים אינם חולקים על חסיונם של המסמכים שנעשו לצורך ההליכים המשפטיים ואין ספק, כך נטען, שלמשיבים זכות חסיון לגביהם. מציינים המשיבים שבפסה"ד בענין שמעון סוויסה (רע"א 4249/98) נקודת המוצא של ביהמ"ש העליון היתה שהמשיבים שם לא טענו טענה של חסיון, ובפועל לא היה מדובר בחסיון אלא אך זאת שביהמ"ש רשאי לדחות את הגשת ההודעות לשלב שלאחר הגשת תצהירי המערער (עמ' 2 לפסה"ד, סעיף 4 (ג) וביהמ"ש התבקש, שם, להפעיל את שיקול דעתו ולהתיר אפשרות עיון בהודעות מסויימות של התובע לאחר שהתובע ייתן תצהיר עדות ראשית מטעמו. עמדת ב"כ המשיבים בבקשה שבפניי היא שבניגוד לענין סוויסה הרי בענייננו המשיבים לא וויתרו, ואינם מוותרים, על טענת החסיון העומדת להם, ולכן מה שנקבע בענין שמעון סוויסה אינו רלוונטי לענייננו ואינו מסייע למבקשים. מכל מקום, גם פס"ד סוויסה מכיר בצורך לדחות העיון במסמכים מסוג זה, גם כשיש וויתור על חסיון, למועד מאוחר יותר, כדי לאפשר גילוי האמת ולמנוע מן התובע בתביעת נזיקין לכלכל צעדיו עפ"י החקירות שבידי הנתבעת. ג. בהחלטתי מיום 11.4.00 קבעתי את הדיון בבקשה במעמד הצדדים לישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפניי ביום 11.5.00, והוריתי שעל ב"כ המשיבים לוודא שכל המסמכים שבמחלוקת יימצאו ברשותו בישיבת 11.5.00 לרבות תמלילי הקלטות, ואכן קבלתי בישיבה זו את החומר החסוי לעיוני, לרבות דו"ח חקירה נוסף מיום 23.4.2000 שטרם הופיע ברשימת המסמכים הקודמת. ד. אינני רואה מקום לאבחנה הנטענת של ב"כ המשיבים בין המקרה הנדון בפנינו לפסה"ד שניתן ברע"א בענין שמעון סוויסה. שאלתי את ב"כ המשיבים בישיבת יום 11.5.2000 האם בדעתם לעשות שימוש בחומר החסוי, אם לאו, ותשובתה בעמ' 27 לפרוט' היתה: "אנחנו עדיין לא גיבשנו לעצמנו דעה אם אנחנו נרצה לעשות שימוש בחמר הזה". אילו היו המשיבים מודיעים חד משמעית שהם יימנעו מלעשות שימוש כלשהו בחומר החסוי, כי אז ניתן היה לשקול טענתם שלפיה יש מקום לאבחנה בין המקרה שבפנינו לבין פסה"ד בענין שמעון סוויסה, ואולם איני רואה צורך לדון ולהכריע בכך כשטענת המשיבים היא שהם טרם גיבשו דעתם האם ברצונם לעשות שימוש בחומר החסוי, ופירוש ההודעה, למעשה, לפי דעתי לפחות, שהמשיבים שומרים על זכותם לעשות שימוש בחומר החסוי, לפי הצורך, במהלכו של המשפט, כפי שיתפתח. אוסיף ואציין, כי בענייננו המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת אך ורק בשאלת הנזק בלבד. ה. במצב דברים זה מן הראוי ליישם את ההלכה כפי שנקבעה בפסה"ד שברע"א 4249/98, דהיינו: בתביעות לפיצויים בגין נזקי גוף, כמו בתביעות אחרות, יש מקום לגילוי כללי של מסמכים ולעיון בהם. רשאי ביהמ"ש לסטות מן הכלל האמור אם סבור ביהמ"ש שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש הראיות ולא יסייע לחשיפת האמת. בהחליטו לסטות מן הכלל, יתן ביהמ"ש דעתו למחלוקת כפי שנתגבשה בכתבי הטענות ושאר נסיבות הענין. במקרה מתאים רשאי ביהמ"ש לעיין בעצמו במסמך ולעמוד על הפער הקיים בין העובדות שבתביעה לבין תיאור העובדות שבראיה המצויה במחלוקת (פיסקה 14 של פסה"ד). עוד ובהמשך מציין ביהמ"ש העליון, בפיסקה 15 של פסה"ד, שרשאי ביהמ"ש לדחות עיון במסמכים "מזיקים" גם בנסיבות אחרות שבהן הוגשה תביעה לפיצויים על נזקי גוף, לפי נסיבותיו המיוחדות של המקרה. ו. עיינתי בחומר החסוי שנמסר לעיוני ולאחר שנתתי דעתי להלכה כפי שנקבעה ב-רע"א 4249/98, לטיעוני הצדדים, ונסיבות הענין כפי שעולות מכל המצוי בתיק ביהמ"ש, נראה לי, מתוך איזון האינטרס של התובעים לקבל לעיונם את החומר החסוי מחד גיסא, ואיזון האינטרס של הנתבעים שלא לחשוף חומר זה, מאידך גיסא, כי נכון יהיה לקבוע במקרה זה שהתובעים יקבלו לעיונם את החומר החסוי לאחר שיגישו את תצהירי העדות הראשית מטעמם לביהמ"ש, לאחר שאורה על כך. הכוונה היא, כמובן, להמצאת מלוא החומר החסוי המעודכן שיתאסף בידי הנתבעים ובאי כוחם עד למועד בו יוגשו לביהמ"ש תצהירי העדות הראשית שמטעם התובעים בתיק זה. אין צו להוצאות. החומר החסוי נשאר בלשכתי ויימסר לידי ב"כ הנתבעים ישירות בלשכתי. עיון במסמכיםמסמכים