החלטה מבוא 1. בקשתו של הנתבע לדחות או למחוק את התביעה מחוסר סמכות בינלאומית ומחוסר סמכות מקומית. עד אשר נבוא לדון בבקשותיו של הנתבע נפנה בקצרה להשתלשלות הענינים בתובענה זו. העובדות 2. ביום 21.4.96 הגישו התובעים כנגד הנתבע תובענה לבית משפט זה. בכתב התביעה נטען, כי הנתבע יצר לעצמו שם ותדמית של מקובל ובעל סגולות וקיבץ סביבו עדת חסידים אשר האמינו ב"כוחותיו" של הנתבע ובסגולותיו העל טבעיות וכי ניצל לרעה תמימותם של הסובבים אותו. 3. בסעיף 5 לכתב התביעה נטען כי גם התובעים נכרכו אחר הנתבע והלכו שבי אחריו החל מעת נישואיהם בשנת 1981. לטענתם פעל נגדם הנתבע באכזריות, התעלל בהם, והם אולצו למסור לו כספים שהגיעו לידיהם ובכלל זה דמי תמיכה שקיבלו מאת ה"כולל" עליו נמנו הנתבעים. לטענת הנתבעים (סעיף 9 לכתב התביעה) הגיעו הצדדים להסכמה כי הנתבע ישלם לתובעת סך של 100,000 ש"ח בשני תשלומים שוים, והתשלום הראשון שולם על ידי הנתבע ביום 19.1.93, והתשלום השני לא שולם מעולם (סעיף 10 לכתב התביעה). בהמשך נטען כי הנתבע פנה לתובע והסביר לו כי בגין הכספים שהסכים לקבל צפוי להתרחש אסון כבד על משפחת התובעים, באם לא יוחזרו לו הכספים שמסר. התובעים השיבו לנתבע סך 36,500 $ וסכום נוסף בסך 5,000 $ לוו ממנו. בעקבות פסק דין של בית הדין הרבני בירושלים, שניתן ביום 10.1.93, אשר הורה לנתבע לעזוב את ירושלים לשלוש שנים לפחות (נספח א' לכתב התביעה), וריבוי תלונות של אחרים כנגד הנתבע ומעשיו, החליטו התובעים לעמוד על זכותם לפיצוי הנתבע, ותובעים הם סך של 250,000 ש"ח, "מכח דיני הנזיקין - בגין מעשי תקיפה, גזל ורשלנות - ומכח דיני החוזים" (סעיף 17 לכתב התביעה). בסעיף 18 לכתב התביעה נאמר כי - "לבית המשפט הנכבד נתונה הסמכות המקומית והענינית לדון בתביעה זו" ללא נימוק כלשהו. 4. כתב התביעה נשלח באמצעות מזכירות בית המשפט לכתובתו של הנתבע בירושלים, כפי שנרשמה בכתב התביעה. ביום 9.5.96 הוחזר כתב התביעה בצירוף מכתב מאת בנו של הנתבע, כי הלה אינו מתגורר בירושלים מזה למעלה מ- 3 שנים בעקבות פסק הדין של בית הדין הרבני ועקר לעיר ניו-יורק שבארצות הברית, תוך ציון כתובתו המדויקת של הנתבע. 5. ביום 30.4.97 הגישו התובעים "בקשה על דרך המרצה" להתיר להם להמציא כתב התביעה אל מחוץ לגבולות המדינה על פי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, ולהתיר תחליף המצאה על דרך של פרסום מודעה בעתון יומי בארה"ב על פי תקנה 498 לתקנות הנ"ל (המ' 4629/97). בו ביום התיר בית המשפט (כב' השופטת מ. מזרחי) לתובעים לנהוג כמבוקש על ידם. 6. משלא הוגש כתב הגנה הגישו התובעים בקשה ליתן פסק דין כנגד הנתבע על פי כתב התביעה, ולאחר שהגישו תצהיר לתמיכה בטענותיהם, נעתר בית המשפט (כב' השופט ח. ברקלי) ביום 3.5.98 ונתן פסק דין כמבוקש. 7. ביום 1.3.98 הגיש הנתבע בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (בש"א 2511/99) וכן בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר כתב הגנה ולבטל ההחלטה להמצאת כתב התביעה לחו"ל וההחלטה לתחליף ההמצאה (בש"א 2510/99). בבקשתו טען הנתבע כי ההחלטה בדבר תחליף המצאה נעשתה כשנה לאחר שכבר היה בתיק בית המשפט כתובתו המדויקת של המבקש, וכי בנסיבות הענין לא היה יסוד להמצאה לחו"ל ובוודאי שלא לתחליף המצאה לחו"ל לפי תקנות סדר הדין האזרחי. מכל מקום, כך נטען, לנתבע לא הומצאה התביעה כדין והוא לא ראה הפרסום בעיתון. בתגובתו בכתב מיום 22.3.98 לבקשה זו, הסכים ב"כ התובעים לבטל פסק הדין ולעכב ביצוע פסק הדין כמבוקש על ידי הנתבע. ביום 28.4.99 ביטל בית המשפט פסק הדין מיום 3.5.98 עם הוראה להגשת כתב הגנה מטעם הנתבע בתוך 30 ימים. 8. הנתבע הגיש כתב הגנה (רק ביום 30.6.98) ובו נטען בסעיף 2 כי לבית המשפט אין סמכות לדון בתביעה "באשר לא נתמלאו התנאים לסמכות המקומית וכן ההחלטה להמצאה לחו"ל דינה להתבטל". 9. בקדם משפט שהתקיים ביום 10.11.99 עמד ב"כ הנתבע על טענותיו הנזכרות ובית המשפט הורה לצדדים להגיש סיכום טענותיהם בכתב. טענות הצדדים 10. בסיכומיו, טען ב"כ הנתבע כי התובעים באו במירמה לבית המשפט כדי "לתפוס סמכות" על ידי ציון כתובת הנתבע בירושלים על אף שידעו היטב כי הנתבע עזב את ירושלים בתחילת שנת 1993 ומתגורר בארצות הברית. בנוסף לכך נטען כי בתצהיר שצורף לבקשה להתיר המצאת כתב התביעה לחו"ל לא נמנה תנאי כלשהו מהתנאים המנויים כתנאים להמצאה לחו"ל בתקנה 500 לקנות סדר דין האזרחי, וכי בכתב התביעה לא מופיע תנאי כלשהו מתנאי הסמכות המקומית על פי תקנה 3 לתקנות האמורות. 11. בא כוח התובעת טען לעומתו, כי הסמכות המקומית קמה על פי תקנה 3 הנ"ל כיוון שהנתבע התגורר בירושלים, פעולותיו נשוא התביעה התרחשו בירושלים והתחייבותו להחזר הכספים לתובעים נעשתה בירושלים. אשר לסמכות הבינלאומית נטען כי לתובעים נודע לאחר מכן כי הנתבע עזב את הארץ וכיוון שלא ידעו ולא יכולים היו לדעת כתובתו של הנתבע בחו"ל ביקשו לבצע תחליף המצאה ונענו לכך על ידי בית המשפט. לטענת התובעים ההחלטה להתיר המצאה נכללת בסעיפי משנה (1), (4) ו - (7) לתקנה 500 לתקנות הנ"ל, שכן מקום מושבו של הנתבע או מקום מגוריו הרגיל הוא בתחום המדינה, החוזה בין הצדדים נערך בארץ וכן המעשה או המחדל המיוחסים לנתבע נעשו בארץ. עוד נטען כי באם מבקש הנתבע לערער על ההחלטה מיום 30.4.97 להתיר ההמצאה ותחליף ההמצאה לחו"ל אין זה המקום לערער על כך. ולסיכום נטען, כי בית משפט זה הוא ה"פורום הנאות" או "הפורום הטבעי" לדון בתובענה זו . דיון 12. תחילה נדון בטענתו של ב"כ התובעים (סעיף 11 לסיכומיו) כי אין זה הפורום המתאים לערעור על ההחלטה מיום 30.4.997 להתיר המצאת כתב התביעה ותחליף ההמצאה לחו"ל. הדין במקרה זה הוא עם הנתבע. תקנה 502 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") קובעת כדלקמן: "הומצא לבעל דין כתב בי-דין מחוץ לתחום המדינה, רשאי הוא לבקש את ביטול הצו המתיר את ההמצאה או לכפור בכתב הטענות בסמכות בית המשפט לדון בתובענה, והכל לא יאוחר מהיום שבו הוא טוען לראשונה לגופה של התובענה". במקרה דנן כפר ב"כ הנתבע בסמכות בית המשפט בכתב ההגנה שהגיש, ויצויין כי הקדים וטען זאת אף בבקשה לביטול פסק הדין, אף כי לא היה חייב לעשות זאת, ועל כן המסקנה כי טענותיו של הנתבע להתברר במסגרת הדיון כאן. המצאה מחוץ לתחום השיפוט 13. תקנה 500 לתקנות קובעת מתי רשאי בית המשפט להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ למדינה. המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט אינה שאלה פרוצסואלית בלבד כי אם מהותית. ספרו של דר' י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה 5 , עמ' 219) נאמר כי - "התקנות הדנות בהמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט אינן נוגעות לסדרי הדין בלבד, אלא למעשה תוחמות הן לבתי המשפט בישראל את תחומי השיפוט... המצאת כתב תביעה בחוץ לארץ אינה אלא ביטוי פרוצסואלי להטלת המרות של השיפוט הישראלי על נתבע היושב מחוץ לתחום השיפוט". ולפיכך "חייבת גישת בית המשפט לבקשה כזאת להיות זהירה וכל ספק פועל לטובת תושב החוץ, כלומר נגד הזמנתו להתדיין בארץ" (ע"א 98/67 ליבהר נ' גזית ושחם, חברה לבנין בע"מ, פ"ד כא(2) 234, 250), שכן "באמצעות התקנה מארכת זרועו של השיפוט הישראלי אל מעבר לגבולותיו הטבעיים, וכאשר כח השיפוט מוטל בספק "מן הראוי כי הנתבע יהנה" (זוסמן, לעיל, עמ' 221). תקנה 501(א) לתקנות קובעת כי: "לבקשת רשות להמציא כתב בי-דין לנתבע מחוץ לתחום המדינה יצורף תצהיר המציין כי המצהיר מאמין שיש למבקש עילת תביעה טובה והמפרש באיזה מקום או באיזו ארץ נמצא, או יתכן שנמצא, הנתבע, וכן נימוקי הבקשה". בת.א. (ת"א) 2075/90 חברת סומרקס בע"מ נ' איסכור, ת"ק-מח 91 (2), 551 , נאמר כי: "כדי להזמין את בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, שומה על התובע להגיש לבית המשפט בקשה הנתמכת בתצהיר אשר מפרט הן את עילת התביעה הנטענת כנגד הנתבע, והן את "עילת ההמצאה" מכוחה מתבקש בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, ולהתיר את הממצאה (ובלבד שהיא בגדר העילות המנויות בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי)". אשר לדיבר "נימוקי הבקשה" שבסיפא לתקנה 501(א) נקבע בע"א 832/82 הוידה נ' הינדי ואח', פ"ד מד(4) 545: "נימוקי הבקשה - פירושם שונים: המצהיר חייב לאשר בתצהיר את עיקר העובדות המהוות את עילת התביעה, כדי לשכנע את השופט, לכאורה, שיש לו עילת תביעה הראויה לדיון... נוסף על כך חייב המצהיר לפרש בתצהיר את העובדות המביאות את עניינו בתוך אחת מתקנת המשנה של תקנה 500, שאם לא כן, אין בית המשפט מוסמך להתיר את המסירה". 14. מן הכלל אל הפרט. בתצהיר שהגישו התובעים לתמיכה בבקשתם להתיר להמציא כתב התביעה לנתבע לחו"ל נאמר כך: "2. אנו מאמינים כי לנו עילת תביעה טובה כנגד המשיב, אשר התעלל בנו משך שנים ארוכות וגזל את כספנו לאורך שנים, וגרם לנו עוולות ונזקים כבדים. 3. בעקבות מעשי ההתעללות של המשיב בנו ובאחרים, נדון עניינו של המשיב מיכאל נימני בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. בית הדין הרבני גזר על המשיב גלות. אנו מצרפים לתצהירנו זה, עותק של פסק הדין שניתן כאמור, ביום 10.1.93. 4. ידוע לנו כי לאור זאת, עזב המשיב את ארץ ישראל, ומאז תחילת 1993 מתגורר המשיב בארה"ב, ככל הנראה בעיר ניו-יורק, מקום מושבו המדוייק של המשיב אינו ידוע לנו". גם אם נאמר כי בסעיף 2 לתצהיר מילאו התובעים אחר האמור בתקנה 501(א) כי הינם מאמינים "שיש למבקש עילת תביעה טובה" וכי הינם מפרטים את "עיקר העובדות המהוות את עילת התביעה" (כאמור בע"א 837/87 הנ"ל), נותרת עדיין השאלה אילו עובדות שפורטו בתצהיר מביאות את עניינם בגדרה של תקנת משנה מתקנה 500 לתקנות. בא כח התובעים טען כי אלו הן תקנות המשנה (1), (4), ו - 7). תקנות המשנה של תקנה 500 שאליהן היפנה ב"כ התובעים קובעות כדלקמן: "רשאי בית המשפט...להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה באחת מאלה: (1) מבקשים סעד נגד אדם שמקום מושבו או מקום מגוריו הרגיל בתחום המדינה; (4) התובענה היא לאכוף חוזה, לבטלו, או לקבל דמי נזק או סעד אחר בשל הפרתו באחד המקרים האלה: (א) החוזה נעשה בתחום המדינה; (ב) החוזה נעשה בידי מורשה; (ג) על החוזה חלים דיני מדינת ישראל לפי כתבו או מכללא; (7) התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה;" אף אם הייתי מוכן להניח לטובת התובעים כי הכתוב בסעיף 4 לתצהיר התובעים - "עזב המשיב את ארץ ישראל, ומאז תחילת 1993 מתגורר המשיב בארה"ב..." הכוונה היא כי קודם למועד זה התגורר הנתבע בארץ ישראל, לא מצאתי כיצד משפט זה ממלא אחר המפורט בסעיפי המשנה בתקנה 500. התובעים לא טענו בתצהירם כי מקום מושבו של הנתבע או מקום מגוריו הרגיל הוא בתחום המדינה, או כי החוזה, באם היה כזה נעשה בתחום המדינה, או כי חלים עליו דיני מדינת ישראל, או כי המעשה או המחדל נעשו בתחום המדינה. 15. זאת ועוד. לדעתי יש מקום לבוא בטרוניה רבתי אל התובעים ואל האמור בסעיף 4 לתצהירם: התצהיר ניתן ביום 10.4.97, דא עקא, כבר כשנה לפני כן, לאחר שהתובעים המציאו כתב התביעה לכתובתו הקודמת של הנתבע בארץ, הודיע בנו בכתב לבית המשפט, ביום 9.5.96, את כתובתו המדוייקת, לכאורה, של הנתבע, ואם כך כיצד זה כתבו התובעים בתצהירם כי "מקום מושבו המדוייק של המשיב אינו ידוע לנו" וזאת אף מבלי שציינו בבקשה ובתצהירם הכתובת שמסר בנו? יוזכר כי בית המשפט רשאי היה שלא להיעתר לבקשה לבצע תחליף המצאה בנימוק שזו הוגשה באיחור בלתי סביר (תקנה 899(ב) לתקנות) שכן התובעים לא נתנו הסבר כלשהו לשיהוי בהגשת הבקשה. מסקנתי היא, איפוא, כי אין לבית המשפט סמכות בינלאומית לדון בתובענה. סמכות מקומית 16. כזכור, טוען הנתבע כי אין לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתובענה ואילו התובעים טוענים כי לבית משפט זה סמכות לדון בה. עיינתי היטב היטב בכתב התביעה, המשתרע על כארבעה עמודים, ובו מגולל ב"כ התובעים את מה שעולל הנתבע לתובעים, לטענתם, וכן את פירוט תביעתם. אולם אין בכתב התביעה אף לא מילה אחת(!!) על כך כי המיוחס לנתבע אירע ובוצע בירושלים, וכן לא מצאתי בכתב התביעה עילה כלשהי על פי סעיפי המשנה בתקנה 3 לתקנות. מנימוק זה גם לא מצאתי לנכון לדון בטענת ב"כ התובעים כי "הפורום הטבעי" או "הפורום הנאות" הוא בית משפט זה. אכן, בסיכומיו, (סעיף 1.2) הסביר ב"כ התובעים במילים מפורשות כי כל מעשיו של הנתבע כלפי התובעים, כפי שטען, בוצעו בירושלים, אולם לכך אין כל זכר בכתב התביעה, שמעיון בו נקבעת הסמכות המקומית. סיכום 17. העולה מכל האמור הוא, כי לדעתי, לא קמה סמכות בינלאומית לדון בתובענה זו בישראל, ולא מצאתי כל תימוכין לטענת ב"כ התובעים, בכתב התביעה, כי הסמכות הינה לבית משפט השלום בירושלים. 18. לאור זאת הנני מקבל בקשת הנתבע ומוחק התובענה. 19. התובעים ישאו בהוצאות הנתבע בסך של 1,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. מחיקת תביעה / הליךסמכות בינלאומית