פסק דין א. מבוא 1. זוהי תביעה כספית שעניינה דמי שכירות לתקופה 15.1.94 - 14.1.97, שקיבל לידיו הנתבע מידי שוכר/ים של דירה המצויה ברח' שרל לוץ 18, בת-גלים, חיפה (להלן: "הדירה"). הדירה היא בבעלותם הרשומה של שני הצדדים בחלקים שווים, אך הנתבע הוא שקיבל לידיו את דמי השכירות עבור הדירה כולה (היינו - גם בגין המחצית שבבעלות התובעת). חלקה של התובעת, היינו - מחצית, בדמי השכירות לתקופת 3 השנים שבין 15.1.94 ל- 14.1.97 הוא הסכום הנתבע בתביעה זו. אין מחלוקת לגבי כל העובדות הנ"ל, וכן לגבי נכונות סכום התביעה ולגבי העובדה שהנתבע אכן קיבל גם את הסך הנ"ל, היינו - קיבל לידיו את מלוא דמי השכירות בדירה, ולא העביר לתובעת את מחציתם. 2. הצדדים הם אח ואחות. התביעה הוגשה בשלהי ינואר 1997, ימים מעטים בלבד טרם שהוקם (ביום 2.2.97) ביהמ"ש לענייני משפחה במחוז חיפה (ומטעם זה אין כלל שאלת סמכות בתיק זה). בין הצדדים התנהלו ומתנהלים (וחוששני שעוד יתנהלו) מספר הליכים נוספים בבתי-משפט שונים. כל מאמציי להביא הצדדים לכלל הסדר עלו בתוהו. 3. תחילה טען הנתבע טענות הגנה שעניינן בשימוש שעשה בכספים נשוא התביעה, שלטענתו מזכה אותו בכך שהתביעה תידחה. טענות ההגנה הללו נזנחו לגמרי, והנתבע הודה בסיכומיו כי טענת ההגנה היחידה שלו היא מעשה בית-דין, שאפרט להלן. הצדדים ויתרו לפיכך על שמיעת הוכחות לאחר שהתשתית העובדתית של הטענה עולה כולה מהחלטות שיפוטיות שהוגשו לתיק. הסיכומים נשמעו ביום 4.4.00. 4. פחות משבוע לפני ישיבת ההוכחות הגיש הנתבע "בקשה דחופה למתן הסכמה לאיחוד תיקים עפ"י ס' 6(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה..." ("הבקשה"). בהחלטתי מיום 30.3.00 הוריתי כי הדיון (שנועד להוכחות וסיכומים בע"פ, ונשמעו בו רק סיכומים בע"פ) שנועד ליום 4.4.00 יתקיים כפי שנקבע, אלא אם יסכימו הצדדים אחרת ובכפוף גם להסכמתי, שלא ניתנה באותו שלב. בדיון ביום 4.4.00 לא עלתה עוד בקשה זו לדיון, ושני הצדדים טענו ישירות לגופו של עניין ומכאן שהבקשה נזנחה. יחד עם זאת נראה לי שלעצם הגשת הבקשה ע"י הנתבע, לעיתויה ולתוכנה נודעת חשיבות מסוימת אליה אתייחס בהמשך. ב. טענת "מעשה בית-דין" - התשתית העובדתית. 5. בת.א. (טבריה) 383/92 הגיעו הצדדים להסדר פשרה שקיבל ביום 8.7.97 תוקף של פס"ד (להלן: "הסכם הפשרה"). אין מחלוקת כי הפשרה היתה אמורה לסיים גם את הסכסוך נשוא תיק זה, והדבר נאמר בפשרה (בהסכם) במפורש. בסעיף 6 להסכם הפשרה נקבע במפורש כי תביעות מסוימות שבין הצדדים, לרבות התיק שבפניי, תימחקנה תוך 15 יום לאחר השלמת ביצועו של הסכם הפשרה, ואף הוספה שם פיסקה קצרה בכתב יד שבה נאמר כי גמר ביצוע ההסכם לעניין זה פירושו ביצוע התשלום האחרון עפ"י הסכם הפשרה. אין מחלוקת כי אם הסכם הפשרה בוצע במלואו ע"י הנתבע, דין התביעה שבפניי להימחק. 6. אין חולק כי הנתבע לא שילם את התשלום האחרון עפ"י הסכם הפשרה (ור' פרוטוקול מיום 20.10.99 והחלטתי מיום 14.11.99, והחלטת כב' סגן הנשיא רון שפירא בת.א. (טבריה) 383/92 מיום 21.10.99). ככל שהבנתי, טוען הנתבע כי התנהגות התובעת במהלך ביצוע ההסכם יצרה מצב שבגינו אין הוא חב בביצוע התשלום האחרון, וכי יש לראותו כמי שעמד בכל התחיבויותיו עפ"י הסכם הפשרה. הבאתי את הצדדים לכלל הסכמה כי כב' סגן הנשיא שפירא (מבימ"ש השלום בטבריה) יכריע, גם לעניין התיק שבפניי, בשאלה אם נחשב הנתבע כמי שביצע את כל התחיבויותיו עפ"י הסכם הפשרה, וזאת במסגרת בקשה למתן הוראות לכונסי נכסים שהוגשה ונדונה בפניו. כב' סגן הנשיא שפירא החליט שאין מקום לדון בעניין במסגרת בקשה למתן הוראות. מאז לא יזם מי מהצדדים, עפ"י הצהרות פרקליטיהם בסיכומים בפניי, כל הליך שיפוטי שיכריע בשאלה אם חרף אי ביצוע התשלום האחרון ע"י הנתבע יש לראותו - כטענתו - כמי שביצע את חלקו בהסכם הפשרה בצורה מלאה. ג. דיון ומסקנות 7. השאלה המרכזית שבפניי עולה מטענת הנתבע, לפיה גם אם הסכם הפשרה לא בוצע במלואו ע"י הנתבע, הרי מדובר לא רק בהסכם אלא גם בפס"ד. אכיפת ביצוע פס"ד היא בד"כ עניין ללשכת ההוצל"פ, אך משנחתם בהליך אחר הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד (בהליך אחר) ונאמר בו כי הוא כולל גם את דמי השכירות שהם עילת התביעה שבפניי, "נבלעה" עילת התביעה שבפניי בתוך פסק הפשרה בהליך האחר, בין שזה בוצע בשלמות ובין שטרם בוצע בשלמות. טיעון זה של הנתבע יכול להחשב כמקבל חיזוק בהתנהגות ב"כ התובעת עד כה, ממנה עולה - לדעתי - בבירור כי אין בדעת התובעת לנקוט בהליך לביטול הסכם הפשרה. 8. התשובה העיקרית של התובעת לטענה זו היא, כי הצדדים הסכימו במפורש בס' 6 להסכם הפשרה כי כל עוד שולם התשלום האחרון עפ"י הסכם הפשרה, לא ייחשב הדבר לביצוע ההסכם ולא תיכנס עדיין לתוקף ההתחיבות וההסכמה למחוק את התביעה שבפניי. לכך משיב הנתבע כי "אין זה המקום" לבחון את שאלת פרשנותו של ס' 6 להסכם הפשרה. זוהי טענה בעלמא. כוחו של הסכם הפשרה, שהושג בהליך בטבריה, כ"מעשה בית-דין" בהליך שבפניי נובע מקיומה של הוראה בעניין זה בגוף הסכם הפשרה, אך "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"; באותו הסכם היתנו הצדדים על אותו כח של "מעשה בית-דין" וקבעו, שההליך שבפניי יימחק רק לאחר שהנתבע ישלם את התשלום האחרון עפ"י הסכם הפשרה. ר' - פרופ' נ' זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי, הוצ' רמות, 1991 עמ' 337 ואילך (להלן: "זלצמן"), שם, בעמ' 338-337, ס' 153, שם נאמר שהצדדים חופשיים לעצב את ההסכם ולהשפיע על כוחו כמעשה בית-דין בהתדינויות אחרות ביניהם. נקודה זו (ההתיחסות המפורשת לתשלום האחרון) הוספה להסכם הפשרה בכתב יד, וחזקה שהדברים מעידים על המשקל הרב שהצדדים ייחסו לנקודה זו (ביצוע התשלום האחרון). יתכן כי מכח פגם כלשהוא בדרך ביצוע הסכם הפשרה ע"י התובעת פטור הנתבע מהתשלום האחרון על-פיו (שאין חולק כי לא שילם אותו), אך כרגע זוהי מבחינתי רק טענה גרידא של הנתבע. אין בפניי פס"ד בר תוקף המצהיר על כך, והצדדים - והנתבע בתוכם - גם בחרו שלא לתקן את כתבי הטענות ובכך להעמיד שאלה זו להכרעתי, אף שבהחלטתי מיום 14.11.99 (ולאחר שהתברר ששאלה זו לא תוכרע ע"י כב' סגן הנשיא שפירא) אפשרתי להם ביוזמתי את הדבר. נכון שזהו מחדלם של שני הצדדים שלא תיקנו את כתבי טענותיהם, אך הנתבע הוא זה שלפתחו רובץ העניין: הוא הטוען לתחולת "מעשה בית-דין" מכח הסכם הפשרה, והוא זה שצריך להוכיח ולשכנע כי נתמלאו התנאים שלפי הוראות הסכם הפשרה מקנים לו מעמד של מעשה בית-דין בהליך שבפניי; ובאופן קונקרטי - עליו לשכנע כי יש לראותו כמי ששילם את התשלום האחרון (או מילא את כל חובותיו עפ"י ההסכם) אף שלא עשה כן בפועל עפ"י פשוטם של דברים. הנתבע לא טרח לעשות כן - לא בהליך נפרד ולא ע"י תיקון כתב הגנתו בהליך שבפניי, תיקון שבעקבותיו היתה שאלה זו (האם קיים הנתבע את הסכם הפשרה במלואו) הופכת לפלוגתא שניתן (ואף חובה) לדון בה, לשמוע לגביה ראיות וטיעון ולהכריע בה בתיק זה. בהעדר תיקון כזה, אין אפשרות לדון בפלוגתא זו כאן. כאמור לעיל, בהחלטתי מיום 14.11.99 אף העליתי מיוזמתי את השאלה האם בדעת מי מהצדדים לתקן את כתב טענותיו וקצבתי לכך מועד, אך איש מבעלי הדין לא עשה דבר. 9. הנתבע לא פנה, עד לסיכומים עצמם ולא ביקש למחוק את התביעה שבפניי עפ"י ומכח הסכם הפשרה (פרט לבקשה לסגירת התיק שהוגשה בעקבות החלטת כב' סגן הנשיא שפירא, אשר לא התבססה על הסכם הפשרה עצמו). זאת אף שנוסח ס' 6 להסכם הפשרה אינו מחייב כי דווקא מי שהגיש את התביעות השונות (שהוסכם למחוק בעקבות השלמת ביצוע הפשרה) יהיה זה שיגיש את הבקשה למחוק כל תביעה. בכך מתחזקת ההשקפה כי גם הוא הבין היטב, שאין לו זכות להביא למחיקת התביעה לאור ס' 6 להסכם הפשרה. 10. הנתבע גם הגיש, פחות משבוע לפני הדיון של יום 4.4.00 שנועד להוכחות וסיכומים בע"פ, בקשה כמתואר בס' 4 לפס"ד זה ("הבקשה"). לדעתי, הגשת הבקשה הזו ובעיתוי הזה עומדת לכאורה בסתירה לעמדת הנתבע עצמו, כי יש מעשה בית-דין בהליך שבפניי. אם כך, מה טעם לאחד הליך זה עם הליך אחר שבבימ"ש זה, ומה הטעם לבקש להעביר את שניהם לביהמ"ש לענייני משפחה בטבריה? אם יש כאן מעשה בית-דין, אין מה להעביר ולאחד ואין טעם להטריח את ביהמ"ש (או בתיהמ"ש) רק כדי לאחד ולהעביר תביעה שממילא אין לדון בה כלל. על כך השיב הנתבע בסיכומיו כי בקשה זו היא חילופית בלבד לטענה של מעשה בית דין. זו תשובה מעניינת אך חוששני שאינה מדויקת: בבקשה (הארוכה והמפורטת, יש לומר) אין מילה וחצי מילה על כך שמדובר בבקשה חלופית. לדעתי הטענה שהבקשה היא "חלופית" לטענת מעשה בית-דין נולדה רק לצורך הסיכומים. מכל מקום, כל זה אינו רלבנטי: אם טענת "מעשה בית דין" תתקבל, אין מה להעביר והתביעה לא תתקבל; ואילו אם הטענה תידחה, הרי בהעדר הגנה אחרת (וב"כ הנתבע אמר - בהגינותו - בסיכומיו כי אין בפיו הגנה אחרת המוכרת בדין כנגד התביעה, פרט לטענת מעשה בית-דין) התביעה תתקבל. כך או כך, אין המשך להליך זה לאחר ההכרעה בשאלת קיום מעשה בית-דין, וממילא לא ברור לאיזו "חלופה" התיחסה הבקשה. הייתי מתייחס ברצינות לטענה שהבקשה היא "חלופית" לטענת מעשה בית-דין, אילו הנסיבות היו שאם תידחה טענת מעשה בית-דין יהיו עדיין טענות ומחלוקות אחרות הטעונות דיון והכרעה. במקרה כזה - ורק בו - יש משמעות לבקשה להעברת ההליך (או לאיחודו עם הליך אחר) לחילופין לטענה של מעשה בית-דין. לא זה - כאמור לעיל - המקרה שבפניי. נמצא, שהגשת הבקשה ע"י הנתבע זמן רב לאחר שלשיטתו כבר ביצע את הסכם הפשרה, אינה עולה בקנה אחד עם טענת מעשה בית-דין הבאה מפיו, בנסיבות ענייננו. 11. ב"כ הנתבע הוסיף בסיכומיו והיקשה: כיצד יתכן שיהיה חיוב כפול - הן עפ"י פס"ד בתיק זה (אם תידחה טענת מעשה בית-דין) והן עפ"י הפסק שאישור את הסכם הפשרה, הכולל במפורש גם את דמי השכירות נשוא תיק זה. על כך השיב ב"כ התובעת כי ברור שלא יגבה פעמיים בשל אותו חיוב, ואף הצהיר כי מוסכם עליו שאם התביעה תתקבל יופקד סכום פסה"ד בנאמנות (וליתר דיוק יוגדל הסכום, המוחזק גם כיום בנאמנות, עד לגובה סכום פסה"ד) עד להכרעה בשאלה אם קיים הנתבע את הסכם הפשרה בשלמותו, ואם יוכרע בהכרעה שיפוטית מוסמכת כי אכן כך הוא - יהיה זכאי לקבל חזרה את כל סכום הנאמנות, על פירותיו. תשובת התובעת, על שני חלקיה, מקובלת עליי; במישור העקרוני - מהותי יש לומר, שהנתבע ידע והסכים בכתב שכל עוד לא שילם את התשלום האחרון תוסיף (גם) התביעה שבפניי להיות תלויה ועומדת, והרי תביעה שתלויה ועומדת לא תישאר במצב זה לעולם ועד. הנתבע ידע - והסכים - שיתכן מצב בו התביעה תוכרע (וממילא גם יכול ותתקבל) בעוד הסכם הפשרה נותר "תלוי" מבלי שביצועו הושלם. הנתבע לא רק שלא ביקש למחוק אותה ולא יזם החלטה שיפוטית שתקבע כי יש לראותו כמי שקיים את הסכם הפשרה, אלא גם לא ביקשני לעכב את ההליכים או לדחות את הדיון וההכרעה. במישור המעשי, הסכמת התובעת לכך שסכום התביעה יישאר בנאמנות עד להכרעה בשאלת קיום (או הפרת) הסכם הפשרה ע"י הנתבע מונעת את הסיכון כי לאחר שבימ"ש מוסמך יקבע (כטענת הנתבע) שיש לראותו כמי שקיים את הסכם הפשרה במלואו, הוא לא יוכל לגבות חזרה את הסכום שנפסק נגדו בתיק זה אף שהסכם הפשרה אמור - כמוסכם - "לבלוע" בתוכו גם את התביעה שבתיק זה. ד. סוף דבר: (א) התביעה מתקבלת. הנתבע ישלם לתובעת סך של 19,879 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (23.1.97). (ב) בנוסף אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בסך השווה לסכומים ששולמו ע"י התובעת כאגרת בימ"ש כשכל סכום ששולם בגין האגרה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתו ע"י התובעת ועד לתשלומו לתובעת ע"י הנתבע; וכן - שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. סכום שכה"ט נקבע על-ידי בהתחשב בסכום התביעה, בכמות הדיונים ובכמות ההחלטות בתיק זה, ובאופן ניהול הדיון ע"י הנתבע שבסופו של דבר זנח כליל את כל טענות ההגנה שהעלה בתחילה, ונאחז רק בטענת הגנה שלפחות במתכונתה הנוכחית כלל לא באה לעולם בעת שביקש רשות להתגונן. על הסכומים נשוא ס"ק (ב) זה לא יחול האמור בס"ק (ג) להלן בדבר נאמנות, ויש לשלמם לתובעת באמצעות באי כוחה. (ג) לנוכח הסכמת התובעת לכך, יבוצע תשלום סכום פסה"ד כאמור בס"ק (א) לעיל כך: הנתבע יעביר לנאמן (שאני מבין שהוא כיום עו"ד מקלנן) את ההפרש בין סכום פסה"ד לפי ס"ק (א) לעיל לבין שווי הסכום שבידי הנאמן נכון ליום העברת ההפרש. אם לא יודיע הנאמן בכתב לב"כ התובעת עד יום 16.5.00 ועד בכלל כי בידיו מלוא סכום פסה"ד לפי ס"ק (א) לעיל ובערכים עדכניים, יהיה עליו להודיע בכתב עד למועד הנ"ל לב"כ התובעת מהו הסכום העדכני שבידיו והתובעת תהיה רשאית לנקוט בהליכי הוצל"פ על יתרת הסכום שלפי ס"ק (א) לעיל. במקרה כזה יחזיק ב"כ התובעת בכל סכום שייגבה בהליכי הוצל"פ (בניכוי הוצאות ושכ"ט עו"ד בהליכי ההוצל"פ) כאמור בנאמנות עד להכרעה שיפוטית מוסמכת בשאלת קיומו המלא של הסכם הפשרה ע"י הנתבע, ואילו עו"ד מקלנן ימשיך להחזיק עד אז בנאמנות בסכום שבידיו. היה ובימ"ש מוסמך יקבע שהנתבע קיים נכון לעכשיו את כל חיוביו לפי הסכם הפשרה, יוחזרו כל כספי הנאמנות על פירותיהם לנתבע; ואילו אם ייקבע ההיפך יועברו לאלתר כל כספי הנאמנות על פירותיהם לתובעת, אלא אם בימ"ש מוסמך יקבע אחרת. אינני קוצב את הנאמנות בזמן, וכל בקשה בעניין הנאמנות תוגש בהליך נפרד ועצמאי לבימ"ש מוסמך. מעשה בית דין