פסק דין 1. בפני תביעה לתשלום סך של 122,800 ש"ח, שהתובע טוען כי הנתבע חב לו. בכתב התביעה טוען התובע כי הוא בעליו של מחפרון מסוג גי.אס.בי שנת יצור 1991 דגם LX3, מספר רישום 47-179-4, שעליו מורכב פטיש מסוג מונטברט (להלן: המחפרון). לטענת התובע, בחודש אוגוסט 1995 נגנב המחפרון מאתר בנייה ליד הישוב אפרת. סמוך למועד הגשת התביעה (21/10/96) התברר לתובע כי המחפרון נמכר על-ידי הנתבע לאחר. התובע טוען, כי לא מכר ולא העביר בשום צורה שהיא את המחפרון לנתבע, ולא חתם מעולם על שטר מכר או מסמך אחר שיש בו כדי להעביר את הבעלות במחפרון לנתבע. עוד נטען, כי הנתבע זייף את חתימתו של התובע בשטר המכר והעביר את המחפרון לאחרים במירמה. במעשיו של הנתבע בכל הקשור למחפרון יש משום הטעייה וגזל (סעיף 12 לכתב התביעה), ומכאן התביעה להשבת שוויו של המחפרון. הנתבע התגונן בפני התביעה בטענה, כי התובע מכר לו את המחפרון. הנתבע טוען, כי התובע מסר לו את המחפרון בחודש אוגוסט 1995 במחסום הכניסה לעיר בית לחם, בנוכחות אחרים, לאחר שקיבל תמורה מלאה עבורו. עוד נטען, כי שטר מכר ורשיונות בנוגע למחפרון נמסרו לנתבע באותו מעמד. התמורה עבור המחפרון שולמה לתובע באופן הבא: הנתבע מסר לתובע רכב מסוג אודי, שנת יצור 89, ששוויו הוערך על ידי הצדדים בסכום של 35,000 ש"ח; הנתבע מסר לתובע סכום של 70,000 ש"ח במזומן בביתו של חלפן כספים בבית לחם, עובר להבאת המחפרון למחסום על ידי התובע; באותו מעמד החזיר הנתבע לתובע שיק על סך 5,000 ש"ח שנמסר על-ידי התובע לנתבע בעיסקה אחרת בה קנה התובע מן הנתבע פטיש חציבה. שיק זה לא נפרע מחמת חוסר כיסוי והוחזר לתובע; יתרת התמורה בסך 5,000 ש"ח שולמה בשיק של אחר, לקוח של הנתבע. הנתבע מאשר, כי מכר את המחפרון לאחר, ואולם הוא לא זייף את חתימת התובע, אלא נהפוך הוא: שטר המכר התקבל על ידו כשהוא חתום בשפה הערבית. הנתבע הניח, כי התובע חתם על שטר המכר, שכן השטר נמסר לו על ידי התובע במחסום בית לחם כשהוא חתום, יחד עם המחפרון ורשיונותיו. הנתבע הגיש תובענה שכנגד בטענה כי התובע אשר התחייב למסור לו חשבונית מס בגין עיסקת המכר, ולא עשה כן, גזל מן הנתבע סכום של 16,710 ש"ח, שכן ללא חשבונית, אין הנתבע יכול לקבל החזר משלטונות מע"מ בגובה מס התשומות בגין עיסקת המכר. 2. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית על פי החלטת כב' השופט צבן מיום 5/5/98. בתצהירו חוזר התובע על האמור בכתב התביעה ומוסיף, כי הפטיש המורכב על המחפרון שנגנב נרכש בעבר מן הנתבע. התובע מוסיף, כי בגין גניבת המחפרון בחודש אוגוסט 1995 הוגשה על ידו תלונה למשטרת חברון. כ"העתק צילומי נכון של התלונה" צורף מזכר מיום 27/1/96 של תחנת חברון אל מע"צ, לפיו "ביחידתנו מתנהלת חקירה בגין גניבת מחפרון..." התובע חוזר על הטענה כי מעולם לא מכר את המחפרון לנתבע; מעולם לא חתם על שטר מכר; מעולם לא קיבל תמורה עבור המחפרון - לא בכסף לא בשווה כסף. התובע חוזר על הטענה, כי החתימה בשטר המכר זוייפה. לתצהיר התובע צורפה תעודת רישום של המחפרון על שם התובע "לשנת 94 בתוקף עד 1/5/95", חשבונית של הנתבע המעידה על רכישת הפטיש המורכב על המחפרון ממנו בסכום של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ (החשבונית היא מיום 6/2/95), וכן המזכר הנ"ל של משטרת חברון מיום 27/1/96. עד כאן ראיות התובע. בתצהירו של הנתבע נאמר, כי רכש תמורת הסך של 115,000 ש"ח את המחפרון והפטיש המורכב עליו מן התובע. עוד מוסיף הנתבע, כי במעמד מסירת הסכום במזומן של 70,000 ש"ח לתובע אצל חלפן הכספים שכתור בבית לחם, נכחו גם מר אברהים צליבי וכן נהג מונית בשם עומר אל עזה. מאוחר יותר נפגש הנתבע עם התובע במחסום בית לחם. באותו מעמד נמסר לנתבע רכב מסוג אודי, שיק על סך 5,000 ש"ח וכן הוחזר לתובע שיק שלו על סך 5,000 ש"ח שניתן עבור עיסקה אחרת ולא כובד. כנגד השלמת התמורה כאמור לעיל מסר התובע את המחפרון עם הפטיש בצרוף המסמכים ושטר המכר לידי מר אברהים צליבי, אשר אמור היה להחזיק במחפרון עד שיימצא לו קונה. לאחר שבועיים נמכר המחפרון לאדם בשם נג'יב חמורי בחברון. הנתבע מוסיף, כי באותו מעמד התחייב התובע להעביר לו חשבונית מס בגין העיסקה, ואולם הוא לא עשה כן עד כה. הנתבע הגיש תצהיר נוסף מטעמו, תצהירו של מר אברהים צליבי, ואולם מאחר שהלה לא התייצב לחקירה, יש להתעלם מתוכנו של תצהיר זה. 3. בישיבת קדם המשפט מיום 19/4/99 העלו ב"כ הצדדים את האפשרות, כי בעלי הדין יבדקו בפוליגרף בנוגע לגירסות העובדתיות שבפיהם. בהודעות מיום 28/6/99 ו19/8/99- הודיעו שני הצדדים, כי הסכימו על עריכת בדיקת פוליגרף לתובע ולנתבע, ואולם לא עלה בידם להגיע להסכמה בנוגע לשאלות שהללו ישאלו. בהחלטה מיום 19/8/99 נקבע כי רשימת השאלות לתובע ולנתבע תהא כמוצע על ידי ב"כ התובע. כן הוחלט על הוספת שתי שאלות נוספות לתובע. בתאריך 7/10/99 נערכה בדיקת הפוליגרף לצדדים. התובע נשאל את השאלות הבאות: א. האם אתה או מישהו מטעמך מכרתם את הבאגר לציון בצלאלי? ב. האם אתה או מישהו מטעמך קיבלתם כסף או שווה כסף עבור הבאגר מציון בצלאלי? הנבדק השיב על שתי השאלות בשלילה. ממצאי הבדיקה היו, כי "בתשובות הנבדק לשאלות הרלבנטיות אובחנו תגובות המצביעות על אמירת שקר". הנתבע נשאל בעת הבדיקה את השאלות הבאות: א. האם אתה המצאת מהראש את כל הסיפור על קניית המחפרון מגו'אד דבש? ב. האם אתה באמת נתת לג'ואד כסף ומכונית בעבור המחפרון? הנבדק השיב בשלילה על השאלה הראשונה ובחיוב על השניה. ממצאי הבדיקה היו, כי "בתשובות הנבדק לשאלות הרלבנטיות לא אובחנו תגובות מחשידות לאמירת שקר". חוות דעתו של עורך הבדיקה, ערן גזית ממכון לאבחון מידע י. הורוביץ, גזית, עוזרי ושות' היתה, כי התובע דובר שקר והנתבע דובר אמת. לתובע היו השגות שונות אודות הבדיקה, כפי שפרט בבקשה מטעמו שהוגשה ביום 1/11/99. בישיבת קדם המשפט לאחר מכן, בתאריך 29/12/99 הסכימו ב"כ בעלי הדין, כי "תוצאות הפוליגרף יהוו חלק מן הראיות במשפט בכפוף להזמנת עורך הבדיקה לחקירה על-ידי התובע". דא עקא, התובע בחר שלא להזמין את עורך חוות הדעת לחקירה והסתפק בהעדתו של התובע בלבד. בעשותו כן, זנח את האפשרות שניתנה לו לתקוף את ממצאי בדיקת הפוליגרף, אשר לפיהם, כאמור, נמצא התובע דובר שקר. 4. בעת חקירתו הנגדית של התובע התבררו העניינים הבאים: התובע אישר, כי רכש את הפטיש שהיה מורכב על גבי המחפרון מן הנתבע. התובע אישר גם, כי המחיר של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ נראה כמחיר סביר עבור פטיש כזה (עמ' 19 לפרוטוקול). לטענתו, שילם את כל התמורה עבור הפטיש. התמורה כללה מזומן ושיק אשר הוחלף לאחר מכן במזומן, ואולם על אף שהנתבע קיבל את מלוא התמורה במזומן, לא החזיר לתובע את השיק שלו. אשר להגשת התלונה למשטרה על גניבת המחפרון, חזר התובע על הגירסה כי הגיש תלונה במשטרת חברון בסמוך לאחר גניבת המחפרון, לפי הטענה, בחודש אוגוסט 1995 (עמ' 11 לפרוטוקול). התובע לא יכול היה להסביר מדוע אין בידו אישור על הגשת התלונה באותו מועד. לדבריו, "במשטרה אמרו לי שאין להם העתק של התלונה" (שם). עוד אמר, כי בעת הגשת התלונה במשטרת חברון, "לא נתנו לו אישור כזה [אישור על הגשת תלונה - א.א.ג.] (שם). התובע לא יכול היה להסביר מדוע על גבי תעודת הרישום של המחפרון (נספח א לתצהירו) מופיעה חותמת של תחנת חברון רק מיום 27/1/96, הוא המועד שבו נכתב המזכר (נספח ג לתצהיר התובע), המופנה ממשטרת חברון למע"צ. התובע שלל את האפשרות כי התלונן לראשונה במשטרה על גניבת המחפרון רק בחודש ינואר 1996, ואולם הוא לא יכול היה להסביר מדוע אין בידיו מסמכים או העתקי מסמכים המעידים על הגשת תלונה בסמוך לאחר הגניבה הנטענת על ידו. זאת ועוד, התובע נשאל אם הגיש תלונה נוספת במשטרה לבד מזו שהוגשה באוגוסט 1995, והשיב בשלילה (עמ' 12 לפרוטוקול). לא היה בפיו כל הסבר מדוע כתב בא כוחו באותה עת לנתבע, בתאריך 22/2/96, מכתב (נ1/) בו נאמר כי התובע התלונן במשטרה גם על מכירת המחפרון לנג'יב חמורי מחברון (סעיף 5 לנ1/). תשובת התובע בענין זה היתה, כי "משטרת חברון הזמינה אותי לזהות את הבאגר" (עמ' 12 לפרוטוקול). לא למותר לציין, כי בחקירתו הנגדית דבק התובע בגירסה שהמחפרון נגנב ממנו על ידי הנתבע ונמכר במרמה לאדם אחר. התובע שלל את גירסת הנתבע, כי המחפרון הגיע לידיו לאחר שנמכר לו על ידי התובע בתמורה. 5. הנתבע בקש להעיד עד נוסף מטעמו, מר עומר על עזה, אשר לא מסר תצהיר עדות ראשית, ומבוקשו ניתן לו. עומר על עזה (להלן: עומר) הוא נהג מונית, אשר עובד בתחנת בית לחם והכיר את הנתבע במסגרת עבודתו. העד סיפר, כי בחודש אוגוסט 1995 נקרא על ידי הנתבע לביתו של חלפן הכספים שכתור בבית לחם. במקום היו הנתבע, אברהים צליבי (להלן: צליבי) ובחור צעיר. העד הבין כי הבחור קנה מן הנתבע מחפרון. הנתבע ביקש מעומר לקחת את צליבי והבחור לצור באחר, וכך עשה. בצור באחר צליבי בדק את המחפרון ולאחר מכן נסע עימו הבחור עד מחסום בית לחם. שם התבצעה עיסקת החליפין, כך שהבחור קיבל מכונית אודי ורשיונות ומסר לנתבע שטר מכר של המחפרון. הבן של צליבי הביא את מכונית האודי למחסום, ולאחר ביצוע העיסקה נסע עם המחפרון לבית לחם, והבחור הניע את רכב האודי ועזב את המקום. העד הוסיף, כי אותו בחור היה "דבש שמכר את הבאגר שלו לציון. היה לו עוד אח קטן לדבש. שניהם בדקו את רשיונות הרכב הפרטי שמסר ציון" (עמ' 16 לפרוטוקול). בחקירה הנגדית נשאל העד, אם אותו בחור שעליו הוא מדבר כמי שמכר את המחפרון לנתבע נמצא באולם. העד השיב בשלילה (עמ' 18 לפרוטוקול). כאשר נשאל מי הבחור היושב באולם (כאשר הכוונה היתה לתובע), אמר: "זה אחיהם הגדול ואני יודע איפה הבית שלהם" (שם). העד חזר ואמר, כי ביום ביצוע העיסקה לא היה נוכח התובע היושב באולם, ואולם העד רואה אותו ואת אחיו כל יום בכפר. בחקירה הנגדית חזר העד ואישר, כי ראה במו עיניו את השלמת עיסקת המכר במחסום בית לחם, כאשר הנתבע מקבל את המחפרון ואת רשיונותיו ומוסר מכונית אודי על מסמכיה. "ראיתי שמסרו מחפרון. הצד השני קיבל אוטו בלי שום ויכוחים, ברצון ובשמחה, ונפרדנו" (עמ' 19 לפרוטוקול). עוד הוסיף העד, כי אותו דבש, מוכר המחפרון, נהג בו מצור באחר עד למחסום. אילו לא היה מעוניין למכור את המחפרון, לא היה עושה כן. 6. בחקירתו הנגדית הסביר הנתבע, כי נכנס לעיסקת רכישת המחפרון מן התובע כספיח של עיסקה קודמת ביניהם של מכירת הפטיש המותקן על המחפרון. אשר לפטיש, 5,000 ש"ח מתוך התמורה הכוללת בסך 15,000 ש"ח בגינו לא שולמו, שכן שיק של התובע שהיה בידו של הנתבע לא כובד. אותו שיק שימש חלק מן התמורה עבור המחפרון, והנתבע החזיר אותו לתובע. הוא הדין במכונית האודי. זוהי מכונית שהנתבע קיבל בעיסקה קודמת מאדם בשם סמי פאוחרי. מכונית האודי היתה עם "מספר של השטחים" (עמ' 22 לפרוטוקול), ולכן הנתבע ביקש להשתמש בה כחלק מן התמורה עבור המחפרון. הנתבע הוסיף והסביר, כי את המחפרון שרכש מן התובע לא התכוון להכניס לישראל, אלא למכור אותו בשטחים, ולכן השאיר אותו בהחזקתו של צליבי בבית לחם (עמ' 21 ו30- לפרוטוקול). הנתבע אמר, כי הוא יודע גם שנעשתה העברת בעלות בנוגע למכונית האודי על שם התובע (עמ' 24 לפרוטוקול), וכן כי העביר את הבעלות במחפרון על שם הקונה מחברון במשרד הרישוי בתל אביב (עמ' 30 לפרוטוקול). אשר לזהות התובע אמר הנתבע, כי התובע היה זה שנכח בעיסקה אצל חלפן הכספים שכתור ובמחסום גילה. כאשר נשאל כיצד עומר אמר ש"הבחור" אינו התובע, אלא אחיו, אמר הנתבע: "הוא כל פעם משנה את צורתו. פעם עם שפם ופעם לא. לא שמתי לב בדיוק במה הוא משנה את עצמו אבל זה הוא שנכח בפגישה במחסום... אני בקושי זיהיתי אותו גם אז. עזה [הכוונה לעומר - א.א.ג] אחרי 5 או 6 שנים לא יזהה אותו. יש לו ערימה של אחים. אני לא יודע אם זה הוא. יתכן כי התחלפו ביניהם" (עמ' 22 לפרוטוקול). בחקירה הנגדית נשאל הנתבע אם יש בידיו מסמכים המתעדים את נכיון השיקים אצל החלפן שכתור; את העיסקה עם אותו סמי פאוחרי בה קיבל את האודי כחלק מהתמורה; את העברת הבעלות ברכב האודי על שם התובע וכיוצא באלה, ואולם הנתבע השיב כי אין בידו אותם מסמכים, ואולם הוא יכול לדאוג להבאתם של צליבי, שכתור, סמי פאוחרי או אדם בשם נעים אבו עקר, אשר היה שותפו של סמי פאוחרי באותה עיסקה קודמת. אשר לצליבי שתצהיר עדות ראשית מטעמו הוגש, אמר הנתבע כי דודו של צליבי נפטר, ולכן לא התייצב לעדות (עמ' 23 לפרוטוקול). 7. כפי שהוזכר, הראיה היחידה שהביא התובע להוכחת תביעתו, כי הנתבע גזל ממנו את המחפרון שבבעלותו ומכר אותו לאחר במירמה, תוך זיוף מסמכי המכר, היתה עדותו שלו. לבד מחזרה על האמור בכתב התביעה בענין זה והכחשת גירסת ההגנה בדבר מכר מרצון ובתמורה, לא היתה בידי התובע לא ראיה ואף לא ראשית ראיה, אשר תתמוך בטענותיו. התובע טען, כי החתימה המופיעה על שטר המכר בנוגע למחפרון, הנחזית להיות חתימתו, איננה חתימתו, אלא זיוף של חתימתו שנעשה על ידי הנתבע (סעיף 10 לתצהיר העדות הראשית). דא עקא, שטר המכר לא הוגש כראיה, והוא הדין בחוות דעת מומחה או כל ראיה אחרת להוכחת זיוף החתימה שעליו. בנסיבות אלה, הטענה בדבר זיוף שטר המכר נותרה כטענה בעלמא, שאינה מבוססת. הוא הדין באיזכורם של רישומי רשם ציוד הנדסי באגף הרכב במשרד התחבורה ותוכנם של רישומים אלה (סעיף 12 לתצהיר). רישומי רשם ציוד הנדסי או כל רישומים אחרים בנוגע למחפרון לא הוצגו כראיה, ולכן גם הטענה בדבר תוכנם של אותם רישומים שלא הוצגו נותרה תלויה על בלימה. נעשה נסיון יחיד לתמוך את גירסת התובע בראיה אובייקטיבית. כוונתי למה שמתיימר להיות אישור משטרת חברון בדבר הגשת תלונה. דא עקא, אישור בדבר הגשת תלונה מחודש אוגוסט 1995, מועד הגניבה הנטענת של המחפרון, לא הוגש. למעשה, לא הוגש כלל אישור על הגשת תלונה. הוגש אך מזכר של משטרת חברון ממועד מאוחר בחמישה חודשים מן הגניבה הנטענת בדבר חקירה המתנהלת שם. לגבי מועד החקירה, שותק המזכר. כך גם תעודת הרישום של המחפרון נושאת חותמת של משטרת חברון מאותו תאריך, 27/1/96. במלים אחרות, אין בידי התובע כל תיעוד בדבר הגשת תלונה למשטרה לפני ינואר 1996 ואף התיעוד מינואר 1996 איננו "העתק התלונה" כפי שטען התובע בתצהירו. כפי שהזכרתי, התובע אמר, כי במשטרה אמרו לו שאין העתק של התלונה. באורח פלא "נעלמה" התלונה אשר הוגשה בחודש אוגוסט ובמשטרה לא נותר לה זכר ואף לא בידו של התובע. אי קיומו של תיעוד אודות הגשת תלונה עד לחודש ינואר 1996 - הרבה אחרי הגניבה הנטענת - מתיישב עם גירסת הנתבע ותומך בה. הנתבע אמר, כי התובע התלונן במשטרה לאחר שניסה להונות את חברת הביטוח ולתבוע את שווי המחפרון, כאשר לא היתה לו ברירה אלא לעשות כן. נמצא, כי הראיה האובייקטיבית היחידה שהצליח התובע להביא במגמה לבסס את תביעתו, אינה תורמת לביסוס התביעה אלא מסייעת בהפרכתה. תמיהה נוספת, שלא עלתה בטענות הצדדים עולה מן העובדה שהתובע בחר להתלונן, לטענתו, דווקא בתחנת חברון. התובע לא הסביר מה זיקתו לתחנת חברון כמי שמתגורר בצור באחר, כאשר המחפרון נגנב, לטענתו, באפרת. שמה של תחנת חברון עולה בחומר הראיות רק מינואר 1996, כחמישה חודשים אחרי הגניבה הנטענת ולאחר שהמחפרון נמצא. בנסיבות אלה, סביר יותר להניח כי התובע "אימץ" את חקירת המשטרה בחברון והפך אותה להגשת תלונה על ידו, מאשר שהגיש תלונה אותנטית בזמן אמת באותו מקום. 8. סיכומה של נקודה זו. לבד מדבריו של התובע בדבר גזל, מירמה וזיוף שנעשו על ידי הנתבע כלפיו, אין בידי התובע כל ראיה שהיא לביסוס טענות קשות אלה. כפי שהוזכר, שטר המכר בנוגע למחפרון לא הוגש, על אף שהוא מוזכר בתצהיר העדות הראשית; לא הוגשה כל ראיה אודות זיוף חתימתו של התובע על גבי שטר המכר; והוא הדין ברישומים הרלבנטיים אצל רשם ציוד הנדסי במשרד התחבורה. אלו הן ראיות שהתובע יכול היה להביאן, ואולם הוא לא עשה כן. הראיה האובייקטיבית היחידה שהביא התובע בנוגע להגשת תלונה על הגניבה במשטרת חברון פועלת לרעתו, שכן יש בה כדי לתמוך בטענת הנתבע, כי המחפרון לא נגנב כלל, אלא נמכר וכי הוגשה תלונת שווא למשטרה רק בחודש ינואר 1996, כאשר התובע הסתבך בתביעה שלא כדין לתשלום תגמולי ביטוח. התובע מבקש, למעשה, כי בית המשפט יאמץ את גירסתו על אף היותה נתמכת בעדות יחידה - היא עדותו שלו. משול הדבר למי שמבקש להרים עצמו בשרוכי נעליו, וכשם שפעולה זו איננה אפשרית, כך לא ניתן גם לקבל כאמת את גירסת התובע. עיון בסיכומי ב"כ התובע מעלה, כי אף ב"כ התובע לא ראה להפנות לראיה פוזיטיבית כלשהיא משל התובע. בסיכומיו טען ב"כ התובע, כי קיימות סתירות בעדויות הנתבע ועדיו ומסתירות אלה ביקש ללמוד כי יש מקום לקבל את התביעה. דא עקא, אף אם קיימות סתירות בפרטים שונים בין עדי ההגנה השונים, לרבות הנתבע, עדיין אין בכך כדי להשלים את החסר בראיות התביעה. הצבעה על קיומן של סתירות איננה יכולה למלא את החלל הגדול בראיות התביעה, בבחינת יש מאין. אכן, במשפט אזרחי רמת ההוכחה הנדרשת צריכה להיות כזו המטה את מאזן ההסתברויות לזכות התובע. ואולם, כאשר מושמעות טענות שיש בהן גוון פלילי, כבענייננו, נדרשת רמת הוכחה מוגברת (ראה: ע"א 125/89, 132 בלס, מפרק חברת קופלטורס בע"מ ואח' נ' עזבון המנוחה רוזנברג ז"ל ואח', פ"ד מו(4) 441, 449). 9. לכל האמור לעיל יש להוסיף את ממצאי בדיקות הפוליגרף שנעשו לצדדים, לפיהן נמצא התובע דובר שקר והנתבע דובר אמת. ודוק: אין המדובר אך בבדיקה אחת, אלא בתוצאות של שתי בדיקות שממצאיהן תואמים. הצדדים הסכימו כי ממצאי בדיקת הפוליגרף יהוו ראיה קבילה במשפט (ראה בענין זה: ע"א 4027/97 סולפרד בע"מ נ' עמישי חברה לשיווק בע"מ, תק-על 98(2), 278 והאסמכותאות המופיעות שם). לתובע ניתנה הזדמנות להפריך את הממצאים שלחובתו ולחקור את עורך חוות הדעת של מכון הפוליגרף. דא עקא, התובע לא הזמין את המומחה לחקירה ובכך ויתר על האפשרות לתקוף את ממצאי הבדיקה. ממצאים אלה עומדים, איפא, באופן איתן ובלתי מעורער לחובתו של התובע ומצטרפים לכל שנאמר לעיל בנוגע למשקל ראיותיו. 10. על יסוד כל האמר לעיל הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות. 11. אשר לתביעה שכנגד. הנתבע טען, כי התובע הבטיח למסור לו חשבונית מס בגין עיסקת מכר המחפרון, בה יכול היה לעשות שימוש בעסקיו ולנכות את מס התשומות. מאחר שהתובע לא הנפיק חשבונית כנדרש, נגרם לנתבע הפסד בגובה סכום המע"מ שניכויו נמנע ממנו, אותו הוא תובע בתביעה שכנגד. כפי שהזכרתי, הצביע ב"כ התובע על סתירות שונות בעדויות עדי ההגנה, בינם לבין עצמם, בין העדות בבית המשפט לבין האמור בתצהיר, וכיוצא באלה. אותן סתירות התייחסו לפרטים שונים בנוגע לעיסקת מכר המחפרון הנטענת, לגבי מועדה, פרטי התמורה, זהות הנוכחים וכיוצא באלה. בלטה במיוחד העובדה, כי העד עומר, נהג המונית, אשר גילה בקיאות רבה בפרטי העיסקה לה היה עד, אמר כי התובע לא נכח בעת ביצוע העיסקה, אלא אחיו. זאת, על אף שלדבריו הוא פוגש בתובע בכפרו, צור באחר, כל יום (עמ' 18 לפרוטוקול). לעומת זאת, גירסת הנתבע היתה, כי התובע עצמו הוא זה שמכר לו את המחפרון במחסום גילה , בנוכחות עומר ואחרים, וקיבל את תמורתו. זאת ועוד, אותה תרעומת שניתן להפנות כלפי התובע בדבר העדר ראיות של ממש לביסוס טענותיו, ניתן להפנות גם נגד הנתבע, אשר לא תמך את גירסתו בכל ראיה אובייקטיבית שהיא. כך, לא הובאה כל ראיה בנוגע להעברת הבעלות במחפרון במשרדי רשם ציוד הנדסי במשרד התחבורה, לא הובא כל מסמך בנוגע למכונית האודי וכיוצא באלה. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי אין מחלוקת שהמחפרון הגיע לידיו של הנתבע, ומכאן שאם גירסת הגניבה שבפי התובע נדחית, הרי שבפנינו עיסקת מכר כטענת הנתבע. אכן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה ואת גירסת הגניבה, המרמה והזיוף שבבסיסה, ואולם אין משמעות הדבר קבלה אוטומטית של גירסת הנתבע ושל התביעה שכנגד. גירסת הנתבע בתביעה שכנגד חייבת לעמוד במבחן נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות כשלעצמה, וכפי שהסברתי, הגעתי לכלל מסקנה כי היא אינה עומדת בנטל זה. במלים אחרות, דחייתה של גירסת הגניבה אין משמעה קבלת גירסת המכר. כך, יתכן, כי חזקתו של הנתבע במחפרון היתה חזקה כדין, ואולם היא איננה פועל יוצא של עיסקת מכר כזו המתוארת על ידו. על יסוד כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי התביעה שכנגד לא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, ולכן דינה להידחות. 12. אשר על כן, אני מחליטה לדחות את התביעה ואת התביעה שכנגד. בנסיבות הענין ולנוכח היחס בין התביעה והתביעה שכנגד, אני רואה לפסוק הוצאות לחובת התובע על אף דחייתה של התביעה שכנגד. התובע ישלם לנתבע הוצאות ושכר טירחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. מאזן ההסתברויות