פסק דין חוק עזר לירושלים (שמירת הסדר והנקיון), תשל"ח-1978, מטיל בסעיף 23(ג) בו אגרה עבור פינוי פסולת בניין, בשיעור שנקבע בתוספת החמישית. השאלה המונחת לפנינו בערעור זה, האם אגרה זו צריכה להיות מוטלת על החייב בפינוי פסולת הבניין (סעיף 23(א) לחוק העזר), גם אם הוא מקבל את אישור הרשות המקומית לפנות את פסולת הבניין למקום אחר, שאינו האתר שנקבע על-ידי הרשות המקומית על-פי סעיף 7(א) לחוק שמירת הנקיון, תשמ"ד-1984 (להלן: האתר המוסדר). המשיבות ביצעו עבודות בנייה באזור ירושלים. קבלן המשנה מטעמן ביקש אישור מהמערערת לפנות את פסולת הבניין מאתר הבנייה לאתר סלילת כביש מס' 4, מקום שבו ביצע אותו קבלן עבודות נוספות ונזקק למילוי עפר. המערערת נעתרה לבקשה, אך דרשה מהמשיבות תשלום אגרת פינוי פסולת הבניין, בהתאם לחוק העזר הנ"ל, בסך של 569,250 ש"ח, כתנאי לקבלת היתר הבנייה. לאחר שהתשלום בוצע, הגישו המשיבות תביעה לבית-משפט קמא להשבת החיובים, בטענה שלא הייתה עילה מכוח חוק העזר לחייבן בתשלום האגרה, בין אם משום שלטענתן אין מדובר כלל בפסולת בניין, ובין אם משום שהאגרה צריכה להשתלם רק כאשר פסולת הבניין מופנית לאתר המוסדר המנוהל על-ידי המערערת. לטענת המשיבות, לא הייתה להן ברירה אחרת זולת ביצוע התשלום, שכן בלעדיו לא היו מקבלות היתר בנייה ועלולים היו להיגרם להן נזקים רבים. לחלופין טענו, כי יש להבחין בין פינוי פסולת בניין ובין העברתה. בתוספת החמישית לחוק העזר נקבע שיעור האגרה, ולצדה פטור: "העברת פסולת בניין ממקום למקום באותו אתר, ללא שימוש בדרך ציבורית לצורך העברתה - פטור מתשלום אגרה". על סמך פטור זה טוענות המשיבות, כי חיוב התשלום באגרה יכול שייעשה רק על פינוי של פסולת בניין, להבדיל מהעברתה. בית-משפט קמא נעתר לתביעת המשיבות והורה על השבת סכומי האגרה. בפסק הדין בחנה השופטת קמא את טענות המערערת לשיהוי וויתור, ולאחר דיון מפורט בנושא זה הגיעה לכלל מסקנה, שטענות אלו אינן מהוות הצדקה לדחיית התובענה. לנוכח התוצאה שאליה נגיע להלן, אין לנו צורך להיזקק לכך אולם ראינו לנכון להעיר כי בנסיבות העניין, מן הראוי היה לבדוק את טענת השיהוי באספקלריה של סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, בדבר פטור מהשבה מלאה או חלקית. שיקולים אלה שונים משיקולי השיהוי במשפט המנהלי, אף אם גם להם יש שני היבטים, הן של משמעות הוויתור עקב הזנחת התובענה; והן של שינוי מצב לרעה בהסתמך על השיהוי. ככל שמדובר ברשות ציבורית הגובה מיסים והנסמכת על תקציב שנתי, יש ליתן לשיקול השיהוי משקל מיוחד, נושא שלא נבחן כלל בפסק הדין (השוו: ע"א (י-ם) 5526/04 עיריית מעלה אדומים נ' סאסי קבלני בניין בע"מ). בית המשפט הוסיף וקבע בפסק הדין, כי לפי הפרשנות הנכונה של חוק העזר, תכלית הטלת האגרה מתייחסת לשלב הסופי של פינוי פסולת הבניין, דהיינו, הבאתה אל האתר המוסדר. לפיכך סבר, כי את האגרה יש להטיל רק על מי שעשה שימוש באתר האמור, ומכאן המסקנה שהמשיבות זכאיות להשבת סכום האגרה. אגב כך דחה בית המשפט את טענת המשיבות, שלפיה אין מדובר בפסולת בניין אלא בסלע גרוס או במצע לכביש, קרי - חומר בנייה הניתן לשימוש חוזר. בחנו היטב את המפורט בפסק הדין ואת טענות באי-כוח הצדדים, ולא נוכל להסכים למסקנה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת. חוק שמירת הנקיון מטיל על הרשות המקומית חובה לקבוע אתרים מוסדרים, כדי לצמצם את המפגעים הסביבתיים והאחרים העלולים להיגרם משפיכת פסולת בניין במקומות בלתי מוסדרים. על רקע זה, בין היתר, זכאית הרשות המקומית לגבות אגרה על-פי סעיף 23 הנ"ל לחוק העזר. האגרה לא נגבית בעת ביצוע שפיכת הפסולת, אלא כבר בעת קבלת האישור לפנות את פסולת הבניין או עם קבלת היתר הבנייה, לפי המוקדם. הדבר מצביע על-כך, שאין זיקה ישירה מתחייבת בין הטלת האגרה ובין פינוי הפסולת לאתר המוסדר דווקא. עצם הצורך לפנות פסולת בניין מאתר בנייה, הוא המקים את החובה לקבל אישור על-פי חוק העזר, ותנאי לקבלת אישור הוא תשלום האגרה. שיעור האגרה גם נקבע על סמך "כמויות הפסולת שיפונו מאתר בנייה פלוני" (סעיף 23(ב1) לחוק העזר). "הרגע הקובע" לעניין עצם החיוב ולגבי שיעורו הוא אפוא, בתחילתו של תהליך פינוי פסולת הבניין ולא בסופו. לפיכך, אין רלוונטיות למקום שפיכת פסולת הבניין. בנסיבות אלו, גם מי שעובר על החוק ומחליט לשפוך את פסולת הבניין במקום שאינו מוסדר וללא אישור, לא יוכל לטעון לפטור מתשלום האגרה. אלה הם פני הדברים גם למי שעושה כן בהסכמה וברשות מצד הרשות המקומית. מצב הדברים המשפטי הנ"ל, מעוגן בלשונו של חוק העזר, מתיישב עם תכליתו כעולה גם מפרוטוקולי הדיונים שקדמו לחקיקתו ועולה בקנה אחד גם עם השיקולים הכלכליים שביסוד חובת תשלום האגרה. ואכן, המערערת הצביעה בטענותיה על שלל עלויות שיש לה, כתוצאה מחובתה לקיים את דרישות שמירת הסדר והנקיון בהקשר של פסולת בניין, אשר חורגות מדלת אמותיו של האתר המוסדר ושאינן נובעות רק מעצם קיומו ומהצורך לנהלו. בחנו גם את טענתו של עו"ד הניג על-כך, שאין מדובר כלל בפסולת בניין כמשמעותה בחוק העזר. לעניין זה מקובלים עלינו הדברים שנרשמו בפסק הדין ואין לנו צורך להוסיף עליהם. אכן, הגדרת "פסולת בניין" בסעיף 1 לחוק שמירת הניקיון היא רחבה ומלמדת שגם חומרים או שיירי חומרים היכולים לשמש לבנייה, מוגדרים כ"פסולת בניין". במילים אחרות: אפשרות המחזור אינה מוציאה את החומר מגדר היותו "פסולת בניין". לא ראינו לקבל גם את טענתן החלופית של המשיבות, אשר ביקשו לגזור לענייננו גזירה שווה מן הפטור שבתוספת החמישית לחוק העזר. לא דומה העברת פסולת בניין ממקום למקום בתוככי אתר הבנייה, לפינוי פסולת בניין מכל מקום אחר אל האתר המוסדר, או אל מקום שאינו מוסדר. אם נדקדק במילות הפטור "ללא שימוש בדרך ציבורית", נמצא שהעברת פסולת בניין ממקום למקום בתוך אתר בנייה חייבת בתשלום אגרה, אם נעשתה תוך שימוש בדרך ציבורית; קל וחומר לגבי פינוי פסולת בניין מחוץ לאתר הבנייה, כבענייננו. יוטעם, כי הטלת האגרה אינה נובעת מעצם שימוש בדרך ציבורית והקריטריון האמור לפטור, נועד רק כדי ליצור מבחן חיצוני ברור אימתי העברת פסולת נעשית בתוך האתר עצמו. לנוכח האמור, דעתנו היא כי דין הערעור להתקבל, באופן שהתובענה שהוגשה אל בית-משפט השלום תידחה. כך אנו מורים. המשיבות תישאנה בהוצאות המערערת ובשכר טרחת עורך-דינה בשתי הערכאות (כולל), בסך של 15,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. פינוי פסולתפסולתאגרהפינויבניין