הכרעת - דין הכרעת-דין זו עוסקת בציד חוחיות, החזקה וסחר בהן. החוחית (בלטינית Carduelis Carduelis שפירושו קוץ) אשר נקראת באירופה ובארה"ב Goldfinch) היא ציפור שיר זעירה (כ-13 גרם משקלה) ממשפחת הפרושים. מצחה, לחייה וסנטרה אדומים-לוהטים ואינם מותירים ספק לגבי זיהוייה. היא ניכרת גם במעוף "הרוקד" והשירה "הפטפטנית" בזמן המעוף. מזונה זרעים, זרעוני קוצים, ובייחוד- זרעוני חוחים, ומכאן שמה. יציבה היא בארצנו. (ראו: א' אבן-שושן המילון החדש הוצאת קרית-ספר (תשכ"ו) כרך שני 727; ד' מ' קוטרידג' ו-ר' פורטר צפורי ישראל והמזרח התיכון , עורך ד"ר א' ארבל (2002) 132; ע' פז ו-י' אשבול מדריך מצולם לצפורים בישראל הדפסה 11 (2003) 242; הצפורים המדריך השלם לצפורי אירופה וישראל בהוצאת מפה והוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף החברה להגנת הטבע, עורך מדעי ד"ר א' ארבל (2003) 350). צפור יפה ועדינה זאת שבתה לבם של משוררים וציירים. בין הציירים תלמידו המוכשר ביותר של רמברנדט (אליבא ד"ר דורון לוריא, רסטוראטור ואוצר במוזיאון תל-אביב) Carel Fabritius (1622-1654), אשר ייחד לה את יצירתו הנודעת "החוחית" (ובאנגלית " Goldfinch ("Theמשנת 1650, יצירה המכונה "אהבה שבויה", בשל היות החוחית שבה כבולה ברגלה הימנית בשרשרת קבועה, שאינה מאפשרת לה לעוף. יצירת מופת זאת במקורה (שמן על פאנל עץ במידות 33.5X 32.8 ס"מ) מוצגת במוזיאון Mauritshuis בהַאג שבהולנד. 1. האישום בכתב האישום מיום 22/02/05 הואשמו שלושת הנאשמים (שהינם אחים), בכך ש"בתאריך 24/07/04 סמוך לשעה 03:29 בצומת בית הערבה נמצאו הנאשמים כשהם נוסעים ברכבם לשטח סמוך, במטרה לצוד חוחיות באמצעות רשתות. הנאשמים החזיקו ברכבם כלובים, שהכילו 5 חוחיות המשמשות בציד חוחיות, באופן שהימצאותן במקום מושכת חוחיות שבסביבה. אחת החוחיות נקנתה ע"י נאשם מס' 1 קודם למועד זה, בשוק שבשער שכם בירושלים" (סעיף א' לכתב האישום מיום 22/02/05). אין חולק, כי הציפור שנתפסה ברשות הנאשמים היא חוחית, כי החוחית היא חיית בר מוגנת, וכי במועד הרלבנטי לכתב האישום לא היו לנאשמים רשיונות ציד או היתרים לציד חוחיות. העבירות המיוחסות לנאשמים 1-3 הן: ציד חיית בר מוגנת בניגוד לסעיפים 2 ו-14(ב) לחוק להגנת חיית הבר תשט"ו-1955 (להלן: "החוק") , ציד ללא רשיון ציד בניגוד לסעיפים 2 ו-14(ב) לחוק , ציד ברשת בניגוד לסעיפים 5(6) ו-14(א) לחוק, החזקת חיית בר מוגנת בניגוד לסעיפים 8(א)(3) ו-14(א) לחוק. נאשם מס' 1 הואשם בנוסף, גם בעבירה של סחר בחיית בר מוגנת בניגוד לסעיפים 8(א)(1) ו-14(א) לחוק. לנאשמים הוסבר, כי זכותם להיות מיוצגים ע"י עו"ד (ע' 4 ש' 17), אך הם ביקשו לייצג עצמם. יוער, כי במהלך הדיון הנאשמים כמעט ולא נזקקו למתורגמן, ואף חקרו את עדי התביעה בעברית. הוא הדין במוצגי התביעה, ובעיקר בהודעות שמסרו הנאשמים (ת/3, ת/4, ת/5) ובדו"ח העיכוב של הנאשם 1 (ת/1) שנכתבו בעברית. הנאשמים בחנו אותם , מסמך מסמך, לפני שהתקבלו, לא טענו מאומה באשר לשפה בה נחקרו, והסכימו לקבלת כל המסמכים הנ"ל כראיות מטעם התביעה. 2. עדי התביעה מטעם המאשימה העידו רס"ר יורם מסילטי, שוטר במשטרת מעלה אדומים, ומר אלי דרור, פקח ברשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (להלן: רשות הטבע ) . ע"ת/1 רס"ר יורם מסילטי העיד, כי "ביום 24/07/04 סמוך לשעה 3:30 לפנות בוקר... ביצענו מחסום אני ועוד 3 שוטרים בצומת בית הערבה, ונעצר רכב מסוג מיצובישי. בתוך הרכב היו 3 אנשים, ובקשנו מהם לערוך חיפוש ברכב. הנ"ל הביעו הסכמה. בחיפוש שנערך ברכב נמצאו כלובים ובתוך אחד הכלובים היו 5 ציפורים ורשתות. שאלנו אותם מה הם הצפורים, הם אמרו זה ציפורים שתפסנו. אני חשדתי שהציפורים האלה שהם מחזיקים בהן אסור באחזקתם ולכן יצרתי קשר עם שמורות הטבע .... תוך כדי העיכוב של האנשים, אחד מהאנשים ניגש לכלוב ושחרר 4 ציפורים. יש לציין שכל הציפורים היו אותו דבר. זה היה ציפור עם ראש בצבע אדום. עיכבתי אותם בתחנה... מי ששחרר את הציפורים נפתח נגדו תיק על הכשלת שוטר" (ע' 6 ש' 4-15). ע"ת 2 פקח רשות הטבע אלי דרור, העיד: "קיבלתי טלפון סמוך ל-04:00 בבוקר מהמשטרה שיש בידיהם חשודים שמחזיקים חוחיות וציוד לחוחיות, רשתות, כלובים, וכו'... ביקשתי מהם להביא את החשודים לתחנת המשטרה במעלה אדומים והגעתי לשם. פגשתי את החשודים, חקרתי אותם תחת אזהרה... וגם ראיתי את החוחית שנותרה ואת הכלובים... ושאר הציוד שהיה: יתדות, פטיש, רשתות. .. הציוד כולו הוא ערכה קבוע של ציידי חוחיות" (ע' 9 ש' 3-10). 3. גרסת הנאשמים הנאשמים טוענים, כי ברכבם נמצא כלוב אחד, ובו חוחית אחת בלבד, ולא 2 כלובים ו-5 חוחיות כגרסת המאשימה. הנאשמים מכחישים את טענת השוטר, רס"ר יורם מסילטי , לפיה במהלך העיכוב שחרר הנאשם 1 ארבע ציפורים מתוך הכלוב. בהודעות שמסרו הנאשמים תחת אזהרה, לפקח אלי דרור ביום האירוע (ת/3 ת/4 ,ת/5) טענו הנאשמים, כי בעת שנעצרו ע"י השוטר, היו בדרכם לטיול בטבריה. הנאשמים מודים כי הכלוב, החוחית ויתר פריטי הציוד שנתפסו ברכבם- נקנו ע"י הנאשם 1 יום קודם, בשוק שבשער שכם, אך לגרסתם- הם נקנו כמתנה לחברו של הנאשם 1 המתגורר בכפר עוג'ה, אותו תכננו לבקר בדרכם לטבריה. עוד טוענים הנאשמים, כי לא ידעו שאסור לקנות חוחיות, וכן כי הם כלל אינם יודעים כיצד צדים חוחיות. 4. דיון 4.1 חיית בר מוגנת הציפור אשר נתפסה ברשות הנאשמים זוהתה ע"י הפקח כחוחית. בכתב האישום נטען ע"י ב"כ המאשימה: "החוחית הינה חית בר מוגנת" (ס' 5 לכתב האישום)- ללא כל התייחסות או הפנייה להוראות החוק הרלבנטיות. הנאשמים מצדם לא טענו, כי חוחית איננה חיית בר מוגנת. עם זאת, מאחר והנאשמים אינם מיוצגים, רואה אני לנכון לדון בשאלה זו. "חיית בר מוגנת" לפי הגדרתה בסעיף 1 לחוק היא- "חיית בר שאינה ציד, מזיק או חיית בר מטופחת". משמע, המדובר בהגדרה שיורית על דרך השלילה, המאגדת תחת כנפיה, כל "חיית בר" שאיננה נופלת בגדר אחת משלוש הקטגוריות: "ציד", "מזיק", "חיית בר מטופחת". "חיית בר" מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ-"יונק, עוף, זוחל או דו-חיים, או כל חלק ממנו, או תולדה שלו, שמקורו בשטח המדינה או מחוצה לו, שאין טבעו לחיות במחיצתו של אדם". "ציד- מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"חיית בר ששר החקלאות הכריז עליה שהיא ציד". "מזיק"- מוגדר כ"חיית בר ששר החקלאות הכריז עליה שהיא ציד". "חיית בר מטופחת" -מוגדרת כ"מין, תת מין או זן של חיית בר, שטופח או פותח לצרכי גידולו בשביה למטרות מסחר, והוכרז ע"י שר החקלאות ככזה". בתקנה 1א. לתקנות להגנת חיית הבר, תשל"ו-1976 מנויות חיות הבר המהוות "ציד", על-פי הכרזת שר החקלאות (חוגלה, זרזיר, שֹלו, שרשיר, תור ועוד..). החוחית איננה מנויה בין חיות-בר אלו. בתקנה 2 לתקנות להגנת חיית הבר, תשל"ו-1976 מנויות חיות הבר המהוות "מזיק", על פי הכרזת שר החקלאות (דרורים, עטלפים, נברנים ועוד..). החוחית איננה מנויה בין חיות-בר אלו. החוחית אף איננה עונה על הגדרת "חיית בר מטופחת", שכן אין המדובר בציפור ש"טופחה או פותחה לצרכי גידולה בשבי למטרות מסחר". משכך, לא נותר אלא לבחון, האם עונה החוחית על הגדרתה של "חיית בר". אין ספק, כי חוחית היא "עוף", ש"מקורו בשטח המדינה". אשר לתנאי הנוסף, קרי- כי המדובר בעוף "שאין טבעו לחיות במחיצתו של אדם"- מסקנתי היא, כי החוחית עומדת בתנאי זה: החוחית, ללא ספק, איננה "חית בית", שטבעה לחיות במחיצת בני אדם, כי אם ציפור-שיר, החיה במרחבי הטבע הפתוחים. העובדה, כי חוחיות רבות נתפסות ע"י ציידים ונכלאות בכלובים, על-מנת לשובב עינם ולהנעים אוזנם של בני האדם - אין בה, בכל הכבוד, כדי להפוך את החוחית לחיה, אשר מטבעה לחיות במחיצת אדם. "שהותה" של החוחית בקרב בני אדם - נעשית בעל כורחה, והיא תוצאה של מעשה ציד, תוך נקיטת אמצעי תחבולה ושל כליאת החוחית בכלוב סגור, כלומר- בתנאי שבי. ציד, כליאה ושבי- הם, מעצם הגדרתם, מצבים המנוגדים למצבו הטבעי של הניצוד, הנכלא או השבוי - ועל כן, ברי כי אין המדובר במצב הנובע מ"טבעו" של הניצוד ! בהקשר זה, יש לציין, כי שאלה דומה עלתה בפני בית המשפט המחוזי בנוגע לקוֹפָה, אשר אומצה ע"י המערער בהיותה כבת שנתיים וגדלה בביתו כאחד מבני הבית במשך שש-עשרה שנה. בנתחו את ההגדרה של "חיית בר" בחוק, קבע בית המשפט, כי השאלה האם החיה ניתנת לבִּיוּת- איננה רלבנטית : "ההגדרה בחוק היא רחבה וגורפת, וכוללת כל בעל חיים "שאין טבעו לחיות במחיצתו של אדם". קופים, אין טבעם לחיות במחיצתם של בני אדם. הדברים פשוטים ואינם צריכים ראיה, והם בידיעתו השיפוטית של בית המשפט, עוד טרום העידן של ערוץ ה"נשיונל ג'יאוגרפיק"... דרכם של קופים לחיות בטבע. חוק הגנת חיית הבר, כשמו כן הוא, נועד להגן על חיית הבר מפני מעלליהם של בני אנוש, ולא להיפך. הטכניקה בה נקט המחוקק, היא הגדרה רחבה וגורפת של "חיית בר", והגנה גורפת על כל חיית בר, שאינה עונה להגדרות "חיית בר מטופחת", "מזיק" או "ציד". כל בעל חיים שלא נכנס להגדרות אלו, נחשב לחיית בר מוגנת. שר החקלאות לא הכריז על קופים כ"מזיק" או כ"ציד" או "חיית בר מטופחת" ולכן, כל קוף, באשר הוא קוף, יהא גזעו, מינו, גודלו, ומוצאו אשר יהא, נופל בהגדרה השיורית של "חיית בר מוגנת" (כב' השופט י' עמית ע"פ (מחוזי-חיפה) 2077/02 עובדיה רני נ' מדינת ישראל - הרשות לשמירת הטבע תק-מח 2002(3) 8914, 8916). יוער, כי בפסיקה הענפה העוסקת בציד חוחיות, אין כל התייחסות פרטנית לשאלת היותה של החוחית "חיית בר מוגנת", והנחתם המקדמית של בתי המשפט (כמו גם של רשויות התביעה) היא, כי החוחית היא חיית בר מוגנת. רק במקרה אחד - נבחנה השאלה לגופו של ענין, ומסקנת בית המשפט היתה כי החוחית איננה "חיית בר" כהגדרתה בחוק, זאת מאחר ו"לא הובאו לפני ביהמ"ש ראיות לכך שהחוחית היא עוף שאין טבעו לחיות במחיצת אדם" (כב' השופטת ש' דותן ת"פ (שלום-ירושלים) מדינת ישראל נ' בראקת עדאל, פורסם באתר המשפטי "נבו"). בכל הכבוד, סבור אני כי אין צורך בהוכחה, שהחוחית היא עוף "שאין טבעו לחיות במחיצת אדם", וזאת מנימוקיו של כב' השופט י' עמית, שפורטו לעיל, בנוגע לקוף , שכן הגיונם של דבריו יפים גם לענין חוחיות. סיכומו של דבר, החוחית היא "חיית בר" מוגנת כהגדרתה בחוק. סיכומו של דבר, החוחית היא "חיית בר" מוגנת כהגדרתה בחוק. בשולי הדברים, מבקש אני להעיר, כי טוב יעשה שר החקלאות אם ישקול פרסומה של רשימה מפורטת ופשוטה של כל העופות והצפורים, שהם בבחינת עופות מוגנים ("חיית בר מוגנת"), וכי יורה לפרסם הרשימה, כך שאדם רגיל לא יזדקק ל"אקרובטיקה" ול"לוליינות" משפטית, על מנת להבין אם ציפור כלשהי היא בגדר עוף מוגן, אם לאו. 4.2 החזקה, סחר וציד של חית בר מוגנת - העבירות סעיף 2 לחוק קובע האיסור בדבר ציד חיית בר מוגנת: "לא יצוד אדם ציד או חיית בר מוגנת, אלא ברשיון ציד או בהיתר על פי סעיף 3". סעיף 5(6) לחוק מונה, בין יתר שיטות הציד האסורות , גם - "שימוש במלכודות, ברשתות או בדבק". סעיף 8 (א) (1) לחוק עניינו עבירת הסחר בחית בר מוגנת : "לא יסחר אדם בחיית בר שאינה מזיק ואינה חיית בר מטופחת אלא בהיתר סחר כללי או מיוחד". ואילו סעיף 8(א)(3) קובע העבירה של החזקת חיית בר מוגנת: "לא יחזיק אדם חיית בר שאינה מזיק ואינה חיית בר מטופחת אלא בהיתר החזקה כללי או מיוחד, או אם באה לידיו מבעל היתר סחר כללי או מיוחד או היתר העברה כללי או מיוחד, או אם הנו מחזיק כדין כאמור בסעיף קטן (ב)". הנאשמים מודים, כאמור, כי הכלוב עם החוחית שנתפס ברכבם, נקנה על ידי הנאשם 1 בשער שכם יום קודם לכן . הנאשמים לא הוכיחו, כי אותה חוחית באה לידיו של הנאשם 1 "מבעל היתר סחר כללי או מיוחד או היתר העברה כללי או מיוחד". מכאן, כי ניתן, על סמך הודאתם זו של הנאשמים, ואף בלי להכריע בדבר אמיתות גרסתם - להרשיע את הנאשמים בעבירה של החזקת חיית בר מוגנת, וכן (בנוגע לנאשם 1 בלבד) בעבירה של סחר בחיית בר (שכן " סחר" מוגדר בס' 1 לחוק - "לרבות קניה" ). המחלוקת בין הצדדים מתמקדת , אם כן, בשאלת התקיימותם של יסודות עבירת הציד. מחד- גרסת הנאשמים, לפיה הכלוב, החוחית (בלשון יחיד), ויתר הציוד שנמצא ברכבם נקנו כמתנה לחברו של הנאשם 1 המתגורר בכפר עוג'ה , לשם לטענתם היו פניהם מועדות. מאידך- גרסת המאשימה, לפיה היו הנאשמים בדרכם לציד חוחיות באזור כביש הערבה, ולמטרה זו נועדו הכלובים, החוחיות (בלשון ברבים) , הרשתות ויתר הפריטים שנמצאו ברכבם. גרסת הנאשמים אין בידי לקבלה. המדובר בגרסה תמוהה ומוזרה: הנאשמים נתפסו ברכבם בשעה 03:30 לפנות בוקר בצומת בית הערבה, מרחק נסיעה קצרה מהכפר עוג'ה, בו מתגורר כביכול חברו של הנאשם 1.שעה 3:30 לפנות בוקר , בכל הכבוד, איננה שעה סבירה לעריכת ביקורים אצל חברים ! אמנם, בחקירתו הנגדית, טען הנאשם 2 כי אותו "חבר" נוהג לקום לתפילה בשעה 04:00 לפנות בקר (ע' 18 ש' 1-2), ואולם, גם אם נכון הדבר- אין בכך, לדעתי, כדי להסיר את התמיהה. נהפוך הוא- אם נוהג אותו חבר להתפלל בשעה זו- מה להם לנאשמים כי יבואו לבקרו בדיוק בשעת התפילה.. ?! זאת ועוד, אין כל הגיון בטענת הנאשמים לפיה, כל פריטי הציוד שנתפסו ברכבם: רשתות, יתדות, פטיש, חבלים וכלוב-עץ ריק - היו חלק מה"מתנה", שנועדה לאותו חבר אלמוני... ולבסוף, יש לציין כי הנאשמים נמנעו מהבאת החבר הנ"ל לעדות , על מנת לאמת את גרסתם (ולו באשר לטענתם כי הוא מתגורר בכפר עוג'ה, כי הוא ציפה לבואם ביום האירוע, או כי היה נהוג ביניהם לבקר זה את זה בשעות הבוקר המוקדמות). בבית המשפט סיפקו הנאשמים תירוצים שונים לאי-העדתו של החבר: "ש: מה שמו של החבר בעוג'ה? ת: מוחמד עסילה. ש: מדוע לא הבאת אותו להעיד היום ? ת: הוא מהשטחים . הוא לא יכול להעיד. ש: השופט היה נותן לך אישור אם היית מבקש. ת: עברו מאז שנתיים מהיום הזה ומאז לא דיברתי איתו" (ע' 15 ש' 6-9). בסיום פרשת ההגנה, ניתנה לנאשמים ע"י ביהמ"ש הזדמנות נוספת לזמן את החבר לעדות- ואולם, הנאשמים הודיעו כי הם מוותרים על העדת עדים מטעמם. בהעדר נימוק משכנע מצד הנאשמים לאי העדתו של אותו חבר אלמוני, המהווה את הנדבך המרכזי עליו נשענת גרסת הנאשמים- עומדת להם הימנעותם זו לרועץ, בהקימה חזקה כי עדות החבר לא היתה תומכת בגרסתם. גם טענת הנאשמים, כי היו בדרכם לטיול בטבריה איננה מהימנה: המדובר, ללא ספק, בשעה מוזרה ליציאה לטיול (בהודעותיהם מסרו הנאשמים כי יצאו מביתם קצת לפני השעה 03:00 בלילה). הנאשמים לא הסבירו מדוע טרחו לצאת מביתם באישון ליל, ואף לא ידעו לומר עד מתי תכננו לשהות בטבריה, והיכן התכוונו ללון. סיכומו של דבר, גרסת הנאשמים איננה מתקבלת על הדעת, ואני דוחה אותה כבלתי אמינה. המדובר בגרסה בדויה , אשר כפי הנראה תואמה בין שלושת הנאשמים, בטרם נחקרו ע"י הפקח במשטרה (הנאשמים עוכבו ע"י השוטרים בשעה 03:30 , ונחקרו ע"י הפקח רק בשעה 08:00 בבקר, עת הגיע הפקח לתחנת המשטרה במעלה אדומים. מכאן, כי היה להם זמן רב כדי לתאם גרסאות). מול גרסתם התמוהה והבלתי אמינה של הנאשמים, ניצבת עדותו של ע"ת/2 פקח רשות הטבע אלי דרור - אמינה, עקבית ומדויקת . הלה , המשמש כפקח ברשות הטבע והגנים מזה 20 שנה- העיד בבית המשפט: "הציוד כולו הוא ערכה קבועה של ציידי חוחיות. הם פורסים את הרשת אחת ליד השניה , קושרים עם יתדות את הרשתות על פני הקרקע, מתמקמים רחקו עם חבל ביד. על הרשתות קושרים פרט או שניים של חוחיות על מנת שתשמיע קולות מצוקה, שמים מים על מנת למשוך אותן, וכאשר באות חוחיות מושכים בחבל, הרשתות נסגרות אחת על השניה וכך מתבצע ציד החוחיות" (ע' 9 ש' 10-14). ברכבם של הנאשמים - הדגיש העד- נמצאו שני כלובים: האחד גדול, בצבע ירוק , בו נכלאה החוחית שנועדה לשמש כפתיון , והשני "עשוי ממגרת עץ שמשמש בדרך כלל ציידים, על מנת להסתיר ברכב את הנוכחות של הציפורים , כי הוא מאוד שטוח, כמעט בגובה הציפור" (ע' 12 ש' 3-4). בבית המשפט ניסו הנאשמים לטעון, כי אותה מגירת עץ שימשה לאחסון כלי עבודה שונים ברכב . ואולם, טענה זו הופרכה בעליל ע"י הפקח בחקירתו הנגדית: "ש: אתה עשית עוד חיפוש ומצאת את המגירה שיש בה כלים, מברגות, ושמת את המברגה באוטו, הפכת את זה באוטו ואמרת זה מלכודת של הציפורים, בלי מכסה בלי כלום, זה מגרה. זה בשביל להחזיק את הכלים של האוטו . ת: אני נמצא בשמורות הטבע למעלה מ-20 שנה ונתקלתי כמעט בכל וריאציה אפשרית, במרבית הוריאציות האפשריות בהם ציידי חוחיות מנסים להסתיר את הציד. ללא ספק במגרה לא היו כלי עבודה, והיא היתה מותאמת לשמש ככלוב הובלה לציפורי שיר בעיקר חוחיות, עם קטע שעליו פרוסה רשת ופתח להוצאת הציפורים" (ע' 12 ש' 17-24). עוד טענו הנאשמים, שהכלוב ובו החוחית, היה מונח בגלוי מתחת למושב הרכב, בין רגליו של הנאשם 1, ללא שנעשה כל נסיון מצידם להסתירו, עובדה שיש בה כדי להעיד על טוהר כוונותיהם (ע' 13 ש' 4). טענה זו, בכל הכבוד, אין בה ממש, שכן כפי שהשיב הפקח בפשטות - הנאשמים חשו, ככל הנראה, מספיק בטוחים בחסות העלטה, ועל כן לא טרחו להסתיר את הכלוב ובו החוחית. אשר למחלוקת העובדתית בין הצדדים, בנוגע למספר החוחיות, שנתפסו ברכבם של הנאשמים- נראה לי, כי הן גרסת התביעה - מפיו של ע"ת/1 רס"ר יורם מסילטי, והן גרסת הנאשמים - לוקה בחסר, וכי מאף אחת מהגרסאות לא ניתן להסיק מסקנה ברורה: בדו"ח העיכוב של נאשם 1 מיום האירוע שעה 05:30, נכתב, כי הנאשם 1 "החזיק ציפורים אשר אסור באחזקתם . כמו כן הנ"ל שחרר את הציפורים והכשיל שוטר" (ס' 3 לדו"ח העיכוב, ת/1). בבית המשפט העיד השוטר : " ת: בתוך אחד הכלובים היו 5 ציפורים...תוך כדי העיכוב של החשודים היו השוטר והשוטרת שהיו איתי, פתחו אבטיח. בנימוס כיבדנו את החשודים.. לא היה מקום בג'יפ, הוצאנו את הכלב ואת האבטיח, והחשוד ששחרר את הציפורים אמר להם, בואו אני אתן קצת לציפורים אבטיח, ותוך כדי שהוא הגיע לכלוב, הוא הרים את הפתח של הכלוב ואז הציפורים עפו " (ע' 7 ש' 18-22). גרסתו של השוטר, יש להודות, תמוהה היא במקצת. עם זאת, נשאלת השאלה - מה לו כי ישקר באשר למספר הציפורים שהיו בכלוב ?! לא זו אף זו, בדו"ח העיכוב נכתב, כי "תגובת המעוכב" (הנאשם 1) לחשדות שיוחסו לו היתה: "אני קניתי את הציפורים"- בלשון רבים (ס' 5). וכך העיד אף הנאשם 2, בהודעתו במשטרה מיום האירוע: "יצאנו מהבית בערך לפני השעה 03:00 בלילה... אח שלי יוסף ביקש ממני שנצא לטבריה ובדרך אני צריך להוריד את הציפורים שהיו בכלוב יחד עם הציוד הנלווה אצל חבר שלו ביריחו...לקחנו איתנו אוכל ושתיה ואת כל הציוד שקשור לציפורים... אני לא יודע כמה ציפורים היו אולי 2-3" (ש' 3-12 להודעה ת/4). לעומת זאת, בהודעתו במשטרה טען הנאשם 1, כי לא היו דברים מעולם, וכי בכלוב היתה מלכתחילה חוחית אחת בלבד, ואילו הנאשם 2 חזר בו בבית המשפט מהדברים שאמר בהודעתו במשטרה, וטען כי נקט בלשון רבים, מאחר ולא ראה כמה ציפורים היו בכלוב (ע' 18 ש' 17-24). הנאשם 3 טען בהודעתו במשטרה כי היתה בכלוב חוחית אחת בלבד, ואילו בבית המשפט נמנע מלהעיד. משמע, קיימת סתירה בין גרסאות הנאשמים בינן לבין עצמן, וכן סתירה פנימית בין גרסתו של הנאשם 2 במשטרה ובבית המשפט (בהקשר זה יוער, כי אף אם הנאשם 2 אכן לא ראה, כדבריו, מה היה בתוך הכלוב, בעת שיצאו הנאשמים מביתם- נראה לי, כי אין זה הגיוני שבעת תפיסתם של הנאשמים ע"י השוטרים ועריכת החיפוש ברכב- לא ראה הנאשם 2 כמה חוחיות היו בתוך הכלוב...) . חרף האמור, אין כל צורך, למעשה, להכריע במחלוקת עובדתית זו: ראשית, המאשימה ממילא איננה טוענת כי 4 החוחיות, שהוברחו כביכול ע"י הנאשם 1, ניצודו ע"י הנאשמים, אלא רק כי הן נועדו (בדיוק כמו החוחית החמישית) לשמש כפתיונות בעת ציד החוחיות, היינו- "כדי למשוך חוחיות שבסביבה" (ס' 2 לכתב האישום). גרסת התביעה, בדבר הימצאותן של 5 חוחיות ולא אחת- יש בה, אם כן , לכל היותר, כדי לערער את גרסת הנאשמים, לפיה החוחית נקנתה כמתנה לחברו של הנאשם 1 (שהרי פחות הגיוני לתת 5 חוחיות כמתנה), ואולם- למסקנה זו הגענו, כאמור לעיל, על יסוד גרסת הנאשמים עצמה. שנית, כדי להסיק שהנאשמים היו בעיצומו של מסע הציד- די בחוחית האחת שנתפסה בידי הנאשמים, בצירוף יתר פריטי הציוד אשר נמצאו ברכבם. שלישית, מאחר וארבע הציפורים האחרות הוברחו, כביכול, ע"י הנאשם 1 מהכלוב - הרי שאין למעשה בפני ביהמ"ש כל ראיה - מקורית או משנית - לכך שאותן ציפורים היו חוחיות. ה"ראיה" היחידה לכך היא עדותו של ע"ת/1 רס"ר יורם מסילטי, כי "כל הציפורים היו אותו דבר" (ע' 6 ש' 13), עדות אשר אין לה כל משקל ראייתי, באשר היא באה מפיו של מי שאיננו מומחה בנדון. על כן, אף אם נניח כי הנאשם 1 הבריח ארבע ציפורים מהכלוב- הרי שאין לכך כל משמעות, כל עוד התביעה לא הוכיחה כי דובר אמנם בחוחיות. סיכומו של דבר, מכלול הנסיבות , קרי: הימצאות הנאשמים בשעת לילה מאוחרת הרחק מביתם, באזור בו נוהגים ציידים לצוד חוחיות, כאשר ברשותם כלוב ובו חוחית, כלוב ריק נוסף , רשתות , חבלים, פטיש ויתדות, כמו גם גרסתם הבלתי הגיונית של הנאשמים בדבר הטיול לטבריה והביקור בעוג'ה - כולן יחד מובילות, מעבר לכל ספק סביר, למסקנה כי הנאשמים ביצעו את העבירה של ציד בלתי חוקי. עבירת הציד מוגדרת בסעיף 1 לחוק : "לרבות עשיית מעשה מתוך כוונה לפגוע בחייה, בשלומה או בחירותה של חיית בר, או להדריך את מנוחתה, או לסכן את התפתחותן הטבעית של ביציה, או של כל תולדה אחרת שלה". משמע, כי עבירת הציד אינה מוגבלת לעצם מעשה הציד בפועל, אלא לכל "מעשה" הטומן בחובו כוונה לפגוע בחיית-בר מוגנת. המדובר בעבירת מטרה ולא בעבירת תוצאה , כלומר: הכוונה שבלב - ולא השלל אשר הושג בפועל, היא הקובעת, לצורך הטלת אחריות פלילית בגין צידה אסורה ! לאור ניסוחה הגורף של עבירת הציד, אומצה בפסיקה הגישה המרחיבה , לפיה "גם אדם היוצא לצוד כשהוא מצויד מכף רגל ועד ראש בכלי ציד ושאר אביזרים הצריכים לצידה, אך נתפס בכף בטרם קטל חיה כלשהי.. עשוי לעבור עבירה של צידה אסורה" (ע"פ (מחוזי-נצרת) 1296/03 מחמוד חאג' יחיא נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(4) 1256 ,1259 , פסק דין מיום 16/12/03). בהקשר זה הריני מצטרף, ללא היסוס, לדברי כב' השופטת לילי יונג-גפר בת"פ (שלום-בית-שאן) 276/03 מדינת ישראל נ' עוסאמה זידאן ואח' (פורסם באתר המשפטי "נבו"). באותו ענין דובר, כמו בענייננו- בנאשמים אשר נתפסו במחסום נחל בזק, כשברשותם רשת ללכידת ציפורים, 4 כלובים ו-4 חוחיות, אותן הביאו על מנת שישמשו כפתיון לציד חוחיות. ביהמ"ש קבע, כי די בכך כדי לבסס את יסודות עבירת הציד, שכן- " לא לעיתים קרובות נוקט המחוקק נוסח כה גורף בקביעת עבירה, ואם בחר המחוקק לנקוט בלשון "עשיית מעשה", בלא לפרש מהו אותו מעשה או להגבילו בדרך כלשהי, גילה דעתו כי אכן התכוון לכלול במונח גם מעשים המובילים למטרה של פגיעה בחיות בר ,ולא רק מעשים ישירים שיש בהם כדי לגרום לפגיעה עצמה. אכן, ביצוע הציד עצמו קשה להוכחה. העבירה נעברת הרחק מעין רואים, במהירות ובלא להותיר סימנים. לו הוגבלה הגדרת ה"מעשה" לעצם הפגיעה בחית הבר, ספק אם ניתן היה להעמיד אדם כלשהו לדין, למעט הבודדים הנתפסים בכף. לא פעם נתפסים הציידים בנסיבות המעידות עליהם באופן חד משמעי כי הם מצויים בעיצומו של מסע הציד, אך זאת טרם הפגיעה בחיה עצמה או לאחריה. כאמור, מלמד הנוסח הרחב של הסעיף על הכוונה לכלול גם את אלה בין העוסקים בצידה... גם בחינת תכליתו החקיקתית של הסעיף מוליכה למסקנה דומה. אין חולק היום כי אוכלוסיית חיות הבר בישראל נתונה בסכנה אמיתית של הכחדה... הצורך בהגנה על חיות הבר מפני אותם ציידים בלתי חוקיים הינו צורך חשוב ביותר לשם שימורו של המאזן האקולוגי בישראל ולשם מניעת אובדנם של זנים שונים, שחלקם אופייניים ואף ייחודיים לאזור זה. .." (שם, פסקה 15 לפסק-הדין מיום 18/12/03). יוער, כי בענין אחר, הביע בית המשפט המחוזי דעתו , כי "כוונתו של הצייד לצוד אין בה די. אין די גם בכך, שהאיש נתפס רגע לפני שעשה אחד מן המעשים, העשויים להיכנס לגדרה של ה'צידה'"- על כן, כאשר אדם נתפס בטרם קטל חיה כלשהי - הוא איננו נכנס, לשיטתו של ביהמ"ש במחוזי- לגדרה של עבירת הצידה, ובנסיבות כאלו ניתן יהא להרשיעו רק בעבירה של ניסיון לצוד צידה אסורה, אך לא בעבירה המושלמת (כב' השופט א' אברהם ע"פ (נצרת) 1296/03 מחמוד חאג' יחיא נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(4) 1256 ,1259 , פסק דין מיום 16/12/03). דברים אלו, יש לציין, הם בגדר אמרת אגב, שכן בקשת הערעור באותו ענין הוגבלה לענין העונש (בכל הנוגע לחילוטו של רובה הציד שנתפס), בלי שהמערער הלין על עצם ההרשעה . בערעור שהוגש לביהמ"ש העליון על פסק הדין הנ"ל, העדיפו כב' הנשיא א' ברק וכב' השופטת א' חיות "שלא לקבוע מסמרות באשר לשאלת פרשנותו של המונח "צידה" שבסעיף 1 לחוק להגנת חיית הבר... ובאשר להיקף התפרשותה של עבירת הציד ללא רשיון או ללא היתר הקבועה בסעיף 2 לחוק, כפועל יוצא מפרשנות זו ..." (רע"פ 1161/04 מחמוד חאג' יחיא נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 762). כב' השופט י' טירקל, לעומת זאת, נכנס לעובי הקורה, והביע דעתו, כי "גם פעולת הכנה לקראת מעשה הציד גופו, ואפילו לא הושלם המעשה בכך שהחיה נצודה, באות בגדר עבירה מושלמת של צידה" (שם), כלומר- לדידו, עבירת הציד מכילה בתוכה גם את עבירת הנסיון, בדומה לעבירת השוחד הקבועה בס' 294 לחוק העונשין , תשל"ז-1977, להוראת ס' 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג-1973 (הכוללת בחובה הן התנהגות של ביצוע מושלם, והן התנהגות מסייעת) ולחיקוקים נוספים בקודקס הפלילי. כך או כך, המדובר באמרות אגב בבחינת Obiter Dictum. לכשעצמי, ובכל הכבוד, נראית לי דעתו של כב' השופט י' טירקל, על פני דעתו של כב' השופט א' אברהם, לאמור: גם פעולות הכנה, שלא הבשילו לכדי צידה בפועל (מאחר והנאשם נתפס בטרם הספיק לבצע את זממו) הן בבחינת "צידה" אסורה לפי ס' 2,1 לחוק. פרשנות זו מתיישבת עם לשון החוק, עם תכליתו החקיקתית ועם צרכי השעה והמקום, עליהם עמדה כב' השופטת לילי ינג-גפר בדבריה הנ"ל. על יסוד כל האמור, מסקנתי היא כי הנאשמים דנן "עשו מעשה בכוונה לפגוע בחיית בר מוגנת", ומשכך יש להרשיעם בעבירה של ציד בלתי חוקי. מכאן לטענת הנאשמים, לפיה לא ידעו כי אסור לקנות או להחזיק חוחיות, שכן "בעיר העתיקה יש מלא ציפורים כאלו בחנויות וגם מוכרים ברחובות " (דברי הנאשם 2 בהודעתו במשטרה ת/4, ש' 12-13). ראשית ייאמר, כי אינני נותן בטענה זו כל אמון. עצם העובדה שהנאשמים יצאו מביתם באישון ליל, בחסות החשיכה, כשהם מצוידים בכל הציוד הדרוש לציד חוחיות, מלמדת כי הם ידעו שהדבר אסור (לפחות בכל הנוגע לעבירת הציד), וניסו להסתיר את מעשיהם. ואולם, אף אם נניח, כי הנאשמים לא היו מודעים לאיסור - הרי שאין בכך ולא כלום, שכן סעיף 34יט לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שכותרתו "טעות במצב משפטי" , קובע: "לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". הרישא של הסעיף קובע את הכלל הבסיסי, לפיו אי-ידיעת החוק איננה מהווה הגנה בפלילים. כלל זה - שניים הם טעמיו: האחד- טעם מעשי, שמקורו בקושי הטמון בסתירת טענת הנאשם כי לא הכיר את החוק, השני- טעם עקרוני, שעניינו חובתו של האזרח להכיר את החוק, כחלק מחובתו להיות שומר חוק (כב' השופט נ' הנדל ע"פ (מחוזי-באר-שבע) 7245/98 נעמן דג נ' רשות שמורות הטבע, תק-מח 99(1) 2642). הסיפא של הסעיף קובע סייג להטלת אחריות פלילית , מקום בו טעותו של הנאשם "היתה בלתי נמנעת באופן סביר". בענייננו- הנאשמים לא טענו ולא הוכיחו, כי "טעותם" בנוגע לאיסור החל על ציד, החזקה או סחר בחוחיות, היתה בלתי נמנעת באופן סביר. העובדה כי הסחר בחוחיות הוא בגדר "חזון נפרץ" בעיר העתיקה בירושלים (אם כך אכן הדבר)- עדיין אין בה, בכל הכבוד, כדי להפוך את "טעותם" של הנאשמים לטעות בלתי נמנעת באופן סביר. על המבקש ליהנות מהגנת טעות במצב משפטי להוכיח, כי נקט בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותו כדי לברר את היקפו של האיסור (י' קדמי על הדין בפלילים, חלק ראשון (תשס"ה-2004), 571) דבר שהנאשמים דנן לא הוכיחו. משכך, לא עומדת לנאשמים ההגנה של "טעות במצב משפטי". 5. סוף דבר מרשיע הנאשמים 1-3 בעבירה של ציד חיית בר מוגנת, עבירה לפי סעיפים 2 ו-14(ב) לחוק להגנת חיית הבר, תשט"ו-1955 (להלן: החוק); בעבירה של ציד ללא רשיון ציד עבירה לפי סעיפים 2 ו-14(ב) לחוק; בעבירה של ציד ברשת עבירה לפי סעיף 5(6) ו-14(א) לחוק; בעבירה של החזקת חיית בר מוגנת עבירה לפי סעיפים 8(א)(3) ו-14(א) לחוק . בנוסף, מרשיע הנאשם 1 בעבירה של סחר בחיית בר מוגנת, עבירה לפי סעיפים 8(א)(1) ו-14(א) לחוק. בעלי חיים (ציד)