פסק דין 1. בפנינו ערעור על פסק דינו מיום 15.12.03 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט כ. חיר) בתיק פלילי 4052/98. המערערת, הינה הבעלים והמתפעלת של תחנת כוח בחוף שמן בחיפה. בכתב האישום שהוגש נגדה נטען, שביום 27.10.97 בשעה 13.45 או בסמוך לכך, בחוף שמן, הוטלו או הוזרמו על ידי המערערת שפכים לים מתחנת הכוח. במעשה זה, כך נטען, פעלה המערערת שלא על פי תנאי ההיתר המיוחד להזרמת שפכים שניתן לה ביום 26.9.96 מהועדה למתן היתרים. המערערת הואשמה בעבירה לפי סעיף 2 לחוק למניעת זיהום ים ממקורות יבשתיים תשמ"ח 1988 (להלן: "החוק"). 2. לאחר שמיעת ראיות החליט השופט קמא להרשיע את המערערת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום. בעקבות ההרשעה הוטל על המערערת קנס בסכום של 75,000 ₪. היא גם חוייבה לחתום על כתב התחייבות בסכום של 100,000 ₪ להמנע מלעבור על אותה עבירה למשך תקופה של שנתיים. 3. המערערת נוהגת לשאוב מהים כמות מים בהיקף של 90,000 מ"ק לשעה במטרה לקרר את הטורבינות של תחנת הכוח. אין חולק שעל פי היתר מהמשרד לאיכות הסביבה ובהתאם לתנאיו, רשאית המערערת להזרים את המים הללו חזרה לים, באמצעות תעלות המותקנות בתחנת הכוח. במועד הרלבנטי היה בתוקף היתר שניתן ביום 26.9.96 אשר הוארך מפעם לפעם (ת/2). היתר חדש (נ/1) ניתן ביום 21.6.98, לאחר המקרה נשוא כתב האישום. סעיף 2 לחוק קובע כדלקמן: "לא יטיל ולא יזרים אדם לים פסולת או שפכים ממקור יבשתי, במטרה לסלקם לים, בין במישרין ובין בעקיפין, אלא על פי היתר ובהתאם להוראות חוק זה ותקנות שהותקנו לפיו..." 4. בהתאם לראיות שהוצגו בפני הערכאה קמא, ביום 27.10.96 סמוך לשעה 13.30, נצפה בים באזור התעלות של תחנת הכוח, כתם שחור במי הים. מספר עדים העידו ונחקרו על כך. אף שלאחר מכן באה הצהרה מטעם ב"כ המערערת לפיה "הזרימה השחורה יצאה מתחנת הכוח של הנאשמת", נסקור את עיקרי הדברים שתוארו על ידי עדי הראייה. בועז גל, מדריך שייט, סיפר בעדותו כי במועד הרלבנטי הוא היה באזור תחנת הכוח החל מהשעה 6:00. לדבריו: "בערך בין השעות 13:30 ל- 14:00 הים שינה את צבעו מכחול לשחור. מכיוון שהייתי שם עם כלי שיט... ניגשתי אל מקור הזרימה של הנוזל השחור אל הים. נסעתי עם האופנוע אל פתח תעלות הקירור שזורמות מחברת החשמל אל הים. התעלות משמשות לקירור טורבינות של חברת החשמל. ניגשתי אל פתח התעלות ולקחתי עם בקבוק, מפתח התעלות, דגימה של מים. זו לא היתה זרימה של כמה דקות אלא של כחצי שעה אם לא יותר. זה גרם לכל המפרץ, מפתח התעלות בחברת חשמל ועד אזור המכולות באזור הנמל, הפך להיות שחור. זה היה כמות אדירה של חומר שחור. קראתי לפקח הימי... מכיוון שהייתי שם גם עם כלי שיט ואני מכיר את התעלות ויש רק שתיים שזורמות אל הים, חוץ מתעלות הקירור של חברת החשמל, לא יכול להיות אלא רק מפתח התעלות של חברת החשמל" (עמ' 8-9 לפרוטוקול). איתי הרצוג, בוחן של משרד התחבורה לאופנועי ים וכלי שיט קטנים, סיפר בעדותו כי ביום 27.10.97 הוא שהה בחוף שמן לצורך עבודתו. לדבריו: "ובסביבות שעה 13:30 לקראת סיום המבחן, ראינו מהכיוון של צינורות השפך שנמצאים בקצה החוף... שיוצא נוזל כהה שהתחיל להתפשט... הסתכלנו למקור שלו וראינו שהוא יוצא מהצינורות. התקרבנו כדי לראות, הייתי עם בועז. הצינורות האלה שאמרתי הם צינורות שיוצאים מחברת החשמל לים..." (עמ' 10 לפרוטוקול). חנוך הנדל, מפקח למניעת זיהום ים מטעם המשרד לאיכות הסביבה ערך ביום הארוע דו"ח על "זרימת נוזל שחור המדיף צחנה של ריקבון מתוך שטח תחנת הכוח של חברת החשמל בחיפה אל הים" (ת/1). בדו"ח המפורט נרשם כדלקמן: "בתאריך 27.10.97 בשעה 12:30 לערך, ביקרתי בחוף שמן בחיפה במסגרת סיור שגרתי. ראיתי כי השפכים הזורמים אל הים מתעלות מי הקירור של תחנת הכוח של חברת החשמל הינם צלולים וכי כל מימי המפרץ של חוף שמן הינם נקיים. בשעה 13:45 לערך, באותו יום, קיבלתי הודעה בביפר מאדם בשם בועז גל לפיה, יש זיהום בים בחוף שמן בחיפה. הגעתי לחוף שמן בשעה 13:55 לערך וראיתי כי מימי המפרץ... ליד שפך מי הקירור של תחנת הכוח, הם בצבע שחור. כמו כן היתה באויר צחנה של ריקבון. התקרבתי אל התעלות המזרימות מי קירור מתחנת הכוח וממרחק של כ-10 מטרים ראיתי כי מהתעלה הקיצונית הצפונית זורמים אל הים שפכים בצבע שחור, בעלי ריח חריף של ריקבון. נסעתי מיד אל תחנת הכוח ונכנסתי פנימה. ראיתי שאחת מתעלות כניסת מי הקירור הינה יבשה ממים ובתחתיתה היתה שכבת בוץ שחור, שהדיף ריח של ריקבון הזהה לריח שהיה בים בחוף שמן. במקום היתה משאית-מיכל שעסקה בשאיבת הבוץ השחור. שאלתי את האנשים שעסקו בשאיבת הבוץ השחור למעשיהם והם ענו כי הם עוסקים בניקוי תעלת כניסת מי-קירור... יצאתי משטח תחנת הכוח וחזרתי לחוף שמן. ראיתי כי השפכים הזורמים לים מהתעלה הקיצונית הצפונית הם שוב צלולים. ערכתי סיור בכל האזור הקרוב לחוף שמן ולא מצאתי כל זיהום או סימן המעיד שהיה באזור זיהום בשעות האחרונות..." (ההדגשות אינן במקור). מטעם המשיבה הוגשה חוות דעתו של ד"ר אילן מלסטר, העובד באגף ים וחופים במשרד איכות הסביבה ומשמש בין היתר, כמרכז הועדה הבינמשרדית למתן היתרים להזרמת שפכים לים. בחוות הדעת (ת/3) נאמר, כי בתוקף תפקידו, הוא קבע את הרכב השפכים המותר להזרמה לים מתחנת הכוח של המערערת. כן נאמר: "אני יכול לקבוע בוודאות כי על פי הרכב השפכים הנוכחי המותר להזרמה לים, השפכים הזורמים אל הים מתעלות מי-הקירור של תחנת הכוח חיפה, צריכים להיות צלולים לחלוטין למראה עין אדם וללא מטרדי ריח". במהלך עדותו בבית המשפט הסביר ד"ר מלסטר את מנגנון הפעילות של תחנת הכוח בנוגע להזרמת שפכים לים. בקשר לנקיון תעלות מי הקירור נאמר על ידו: "לא דיברנו על זה אף פעם. חברת החשמל לא ביקשה אף פעם התייחסות לענין זה". בחקירתו הנגדית אישר ד"ר מלסטר כי מים מזוהמים הנכנסים "למערכת של חברת החשמל" מן הים נפלטים באותו אופן. הוא גם אישר כי בהיתר "לא כתוב" שהשפכים לשטיפת מסנני ים צריכים להיות צלולים. ד"ר מלסטר הופנה להיתר החדש (נ/1) שניתן לאחר הארוע הנדון, שבו נקבע כי "על כלל השפכים להיות צלולים". ד"ר מלסטר השיב על כך באמרו "לא החמרנו עם חברת החשמל. זה היה צריך להיות גם קודם לכן. זה היה מובן מאליו בהיתר הקודם... לא יכול להיות שחברת החשמל הבינו אחרת." 5. מטעם המערערת העידה ד"ר מיכל פרלה, מהנדסת אזרחית בעלת תואר שני ושלישי בתחום הנדסת הסביבה וטיפול בשפכים. ד"ר פרלה מועסקת ע"י המערערת במחלקה לאיכות הסביבה ומרכזת את נושא קבלת היתרי ההזרמה לים לפי החוק למניעת זיהום ים ממקורות יבשתיים. בחקירתה הראשית, היא חלקה על דבריו של ד"ר מלסטר בכל הנוגע לסוגי השפכים שניתן היה להזרים לים לפי ההיתר שהיה בתוקף במועד הרלבנטי. לטענתה סעיף 3(ח) להיתר שעניינו, "שפכים משטיפות מסנני מי-ים לקירור ראשי", איפשר למערערת להזרים לים שפכים שאינם צלולים. בחקירתה הנגדית נדרשה ד"ר פרלה להתייחס, בין היתר, לעבודות התחזוקה של תעלות מסנני המים. בהקשר זה נאמר על ידה בעמ' 15 לפרוטוקול: "ההנחיות שלי לגבי פעולות כאלה הן שהמשקעים מפעולת הניקוי הזאת מסולקים ליבשה... אסור שיגיעו לים" (ההדגשה אינה במקור). ובהמשך: "המטרה של שטיפת המסננים זה להוריד את הלכלוך שנדבק. מי שטיפת מסנני מי-ים שהוא הבולט מבין הזרמים שלא צלולים והחוסר צלילות נובעת מאותם חלקיקים מהים שסוננו ונשטפים בחזרה. זה יכול להכיל חלקי אצות מהים, חלקי מדוזות קטנטנים מהים, דגיגונים, פלנקטון וזה משתנה כפונקציה של מה שבא מהים... זה לפעמים גם בא מהקישון. מדובר על שטיפת מסנני ים בסעיף ח' להיתר. כל שאר הסעיפים מדברים על טיב איכויות של שפכים שלא בהכרח צלולים... יכול להיות שהמים יהיו קצת עכורים, לא צלולים...". (עמ' 15-16 לפרוטוקול). ת/6 הוא מכתבו מיום 4.11.94 של ד"ר מלסטר אשר נשלח אל המערערת לפי בקשתה של ד"ר פרלה. המכתב מפרט את "אמות המידה עבור השפכים המטוהרים של מתקני תחנות הכוח ובמיוחד עבור השפכים הנובעים מניקוי כימי של הדוודים ושל מתקנים אחרים". ד"ר פרלה שנשאלה לגבי מכתב זה השיבה: "בעצם התייחסתי למכתב אמות מידה מ-94 לנושא של הצלילות וזה בעצם הפרמטרים, שעדיין בתחום שיתכן שזה לא יהיה צלול" (עמ' 16 לפרוטוקול). ד"ר פרלה גם נשאלה, האם נכון "שבהיתר החדש הוחלו אותם אמות מידה מחמירות לגבי המכתב ת/6" והשיבה על כך בחיוב. כן היה מוסכם עליה שההיתר החדש משנת 98 (נ/1) "לא שינה באופן מהותי את היתר השפכים שמותר... להזרים לים". לשאלה האם בעת ניקוי התעלות צריך היה "לחסום את הכניסה שלהם לים", השיבה ד"ר פרלה "הגיונית נראה לי שכן..." (עמ' 16 לפרוטוקול). 6. השופט קמא התייחס בהכרעת הדין לדבריהם של עדי הראייה ולהודעת ב"כ המערערת כי "הזרימה השחורה יצאה מתחנת הכוח של הנאשמת". במצב דברים זה, במוקד הדיון הועמדה השאלה, האם המערערת הזרימה את השפכים בניגוד לתנאי ההיתר? בהשיבו על כך בחיוב, הסתמך השופט קמא על עדותו של ד"ר מלסטר, לפיה נאסר על המערערת להזרים לים שפכים שמקורם בנקוי תעלות מי הקירור. השופט המלומד, גם הסתמך על דבריה המפורשים של ד"ר פרלה, כי משקעים אשר מצטברים בתעלות הניקוז "אסור שיגיעו לים". בהתייחס לדגימת הנוזל שלא נבדקה, ניתן להבין מהכרעת הדין כי השופט קמא לא ראה שהיה צורך בכך, לאור עדותו של ד"ר מלסטר שהשפכים הזורמים אל הים מתעלות מי הקירור חייבים להיות צלולים וללא מטרדי ריח ועל יסוד עדותו הבלתי אמצעית של חנוך הנדל, כי מהשפכים בצבע שחור נדף ריח של ריקבון. 7. בערעורה על הכרעת הדין טוענת המערערת, כי לא הוכח שהמים השחורים שזרמו לים היו ממקור יבשתי. לטענת בא כוחה, בית משפט קמא טעה בכך שלא דן או לא קיבל את טענת המערערת כי המים אשר זרמו לים, הם אותם מי ים שנשאבו על ידה לצורך קירור הטורבינות והוזרמו חזרה לים. עוד נטען, שבית משפט קמא התעלם מהגדרת המונח "מקור יבשתי". לפי התקנות למניעת זיהום בים ממקורות יבשתיים התש"ן-1990, הקובע כי מדובר רק בשפכים ופסולת ממקור יבשתי. המערערת הוסיפה וטענה, כי בית משפט קמא שגה בקובעו שבמים אשר הוזרמו לים היתה שקיעה של חומר בוצי שנוצר בעקבות ניקוי התעלות. בהתייחס לעדותו של חנוך הנדל בענין זה, נטען שדבריו היו מבוססים על מידע שקיבל מאחרים שלא הובאו למתן עדות. עוד נטען, כי בהעדר בדיקה מעבדתית של החומר שהוזרם לים, לא הוכח כי היתה במים בוצה ששקעה בתעלות הניקוז. הודעת הערעור גם כוללת טענה, כי בית משפט קמא טעה בקובעו שהמערערת פעלה בניגוד לתנאי ההיתר מיום 29.9.96 להזרמת שפכים לים. לטענת המערערת, אין בהיתר זה כל דרישה לפיה היא היתה מחוייבת להזרים לים שפכים צלולים. 8. אין מחלוקת כי ההזרמה של החומר השחור יצאה מתחנת הכח של המערערת. השאלה היא רק, האם המערערת הזרימה את השפכים שיצרו את הכתם בים, בניגוד לתנאי ההיתר. בענין הנוגע להרכבו של החומר שהוזרם לים, הוצגה בפני הערכאה קמא עדות ישירה מפי חנוך הנדל, על כך שראה במו עיניו כי בתחתיתה של אחת התעלות מצויה שכבת בוץ שחור שהדיף ריח של ריקבון. הנדל גם העיד שהוא ראה במקום משאית שעסקה בשאיבת הבוץ וכן ששמע מעובדי המערערת כי הם עוסקים בניקוי התעלה של כניסת מי קירור. טענתו של ב"כ המערערת כי נודע על כך להנדל מפי השמועה, חסרת יסוד ודינה להדחות. כעולה מהכרעת הדין, בית משפט קמא קבע שהמערערת הזרימה את השפכים בניגוד להיתר, על יסוד אמון שניתן בעדותו של ד"ר מלסטר, לפיה המערערת לא ביקשה אף פעם היתר להזרמת שפכים שמקורם בניקיון של תעלות מי קירור. בית משפט קמא גם נתן אמון בדבריו של ד"ר מלסטר, כי למרות שלא צויין בהיתר שהשפכים צריכים להיות צלולים, הדבר היה מובן מאליו ושלא יתכן כי המערערת לא ידעה על כך. נסיונה של ד"ר פרלה לטעון שהמערערת פעלה בהתאם להיתר, לא צלח. כפי שצויין קודם לכן, בהידרשה להתייחס לעבודות הנקיון של תעלות מסנני המים נאמר על ידה כי לפי הנחיותיה היה צריך לסלק ליבשה את המשקעים מפעולת הניקוי, שאסור היה שמשקעים אלה יגיעו לים וכן שבעת ניקוי התעלות, דרוש היה לחסום את הכניסה לים. דברים אלה עולים בקנה אחד עם עדותו של ד"ר מלסטר. ד"ר פרלה גם תמכה בגירסתו של ד"ר מלסטר, שההיתר החדש (נ/1) לא שינה באופן מהותי את ההיתר הקודם. כן הוסבר על ידה, כי שטיפת המסננים, במהלך הסרת הלכלוך מהם, כוללים מים לא צלולים בשל הימצאות חלקיקים כגון: אצות ים, חלקי מדוזות ודגיגונים. החומר הבוצי, עליו העיד חנוך הנדל, בוודאי שאינו יכול להכלל בקטגוריית החומרים הללו. עדותו של חנוך הנדל על כך שראה בתחתית התעלה שיכבת בוץ שחור וכן שראה משאית שעסקה בשאיבת הבוץ, אינה מאפשרת לקבל את טענת המערערת, כי יתכן שהזרמת המים השחורים מקורה במימיו המזוהמים של נחל הקישון. בשל אותו נימוק, גם לא ניתן לקבל את הטענה כי המים שהוזרמו לא היו ממקור יבשתי. השופט קמא היה ער לעובדה, כי חנוך הנדל קיבל לידיו בקבוק הכולל דגימה של המים העכורים, שלא הועברה לבדיקה מעבדתית ובכל זאת החליט להרשיע את המערערת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום. גם אנו סבורים, כי הוצגו בפני בית משפט קמא ראיות מספיקות להרשעת המערערת, ללא שהחומר נבדק במעבדה. בע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' פנחס פרשט ואח' פ"ד לט' (3) עמ' 1, הועלתה טענה דומה ובית המשפט העליון החליט לדחותה. בעמ' 12 נאמר: "המסקנה היא, כי מקום שקיימת אפשרות לבצע מדידות על פי הכללים הקבועים בתקנות, ירווח להם לקובל או לתביעה הכללית, ודי יהא בהוכחה שבמדידה כדי להוכיח את קיומה של העבירה ועל הנאשם יעבור העול להוכיח היפוכו של דבר. אך גם בהעדר מדידה במכשיר ועל פי הקבוע בתקנות, אין מניעה להוכיח את היסודות הדרושים בסעיף 2 לחוק בדרכי הוכחה רגילות. אין, אפוא, כלום בכך, כי המשיבים לא הביאו ראיות על פי התקנות, כאשר להוכחת תביעתם הביאו 4 עדים ועל בית המשפט היה לבחון אותם באמות מידה מקובלות ולהסיק מהם המסקנות המתבקשות". כפי שניתן להבין מכל האמור, דעתנו היא, שאין כל ממש בערעור על הכרעת הדין ואנו מחליטים לדחותו. 9. בעקבות ההרשעה הוטל על המערערת קנס בסכום של 75,000 ₪. כן חוייבה המערערת לחתום על כתב התחייבות על סך 100,000 ₪ להמנע במשך שנתיים מלבצע את העבירה בה הורשעה. בהודעת הערעור צויין אמנם כי הערעור מתייחס גם לגזר הדין, אך לא הועלתה אף טענה בקשר לכך, בין בכתב הערעור ובין במהלך הדיון בפנינו. בנסיבות אלה ובשים לב לעונש המתון שהוטל על המערערת, אנו דוחים גם את הערעור על גזר הדין. זיהום מים