פסק דין כללי בשטח ציבורי פתוח, נמצא מזה זמן רב באגר (מחפרון), אשר היווה מפגע בטיחותי ומטרד סביבתי לתושבי המקום. הרשות המקומית, לאחר שנסיונותיה לאתר את בעלי הבאגר כשלו, פירקה אותו לחלקים ומסרה אותם למגרש גרוטאות. האם פעלה הרשות כדין? לשון אחר, האם רשאית היתה הרשות לפרק את הבאגר לחלקים, תחת גרירתו, כיחידה אחת ולסלק בדרך זו את המפגע? זו השאלה המרכזית העומדת ביסוד פסק הדין. על העובדות הטענות וההליכים התובעת הינה בעלת הזכויות במחפרון זחלי ופטיש חציבה הידראולי המחובר אליו (להלן: "הבאגר") והמשמש אותה לצרכיה, בביצוע עבודות עפר ופיתוח. במועדים הרלבנטיים, עסקה התובעת בעבודות חפירה, באתר בניה, בשכונת פסגת זאב בירושלים, שבסיומן, הושאר הבאגר, בשטח ציבורי פתוח ובסמוך לאתר הבניה. בשלהי מרץ 2001, התקבלו במנהל הקהילתי בשכונה, תלונות דיירים, הגרים בסמוך, על גרוטאת באגר נטושה, אשר היוותה, לטענתם, מטרד סביבתי ומפגע בטיחותי. בעקבות התלונות, שהועברו אל הפיקוח העירוני של הנתבעת (להלן: "הרשות המקומית" או "הרשות"), זו החליטה לפנות את הבאגר, באמצעות קבלן לפינוי גרוטאות רכב וזאת, לאחר שפירקה אותו לחלקים, הוציאה אותו לחלוטין מכלל שימוש וסילקה את חלקיו למגרש גרוטאות (להלן: "סילוק הבאגר"). לטענת התובעת, לא התקבלה, בטרם סילוק הבאגר, כל התראה ו/או הודעה מוקדמת על כוונתה של הרשות המקומית, או מי מטעמה, לעשות כן. התובעת הגישה תביעה כספית לפיצויים, בסך של 166,000 ₪, בגין הנזק הישיר ואובדן הבאגר וכן בשל נזק עקיף, של הפסד 250 ימי עבודה, בסך של 200,000 ₪ ובסך כולל, נכון ליום הגשת התובענה, של 366,000 ₪. הרשות המקומית טענה בכתב הגנתה, כי הבאגר איננו אלא גרוטאה נטושה, אשר עמד זמן רב, ללא לוחית רישוי, בשטח ציבורי, אשר יועד לבניית בית ספר, באיזור מאוכלס ובשל כך, היווה סכנה לילדים ששיחקו בסביבה. הרשות הוסיפה וטענה, כי פעלה רבות בניסיון לאיתור הבעלים, אך ללא הועיל ובכלל זה הדביקה על הבאגר, במספר הזדמנויות, הודעות הדורשות מבעליו, לסלק את המפגע. לבסוף טענה, כי נגרמו לה הוצאות של למעלה מ-20,000 ₪, עלות פינוי הבאגר וביקשה לחייב בגינן את התובעת. במהלך הדיון טען ב"כ הרשות, כי הרשות רשאית היתה לפנות גרוטאה ממקום ציבורי, מכח חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד - 1984 (להלן: "החוק"), שכן "... לאחר שחלפו שנתיים-שלוש, שיחקו ילדים על המחפרון. אני מציג לבית המשפט תמונות של המחפרון. במהלך כל התקופה הודבקו על המחפרון הודעות. לא ניתן היה לאתר את הבעלים, כיוון שלא היה מספר רישוי על המחפרון. בשל הסיכון של משחק ילדים על המחפרון ונפצע שם ילד נאלצנו לחתוך את המחפרון ולפנותו" (פרוטו' מיום 12.12.03, עמ' 1 שורות 10-14). הצדדים הגישו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים ולאחריהם, החלה שמיעת הראיות. בתחילה, העיד מר שמעון שיף על נסיבות פירוק וגרירת הבאגר, לאחר שהתבקש לפנות את הבאגר מהמקום וסירב לעשות כן. לדבריו: "... באתי לשם ראיתי שחותכים... עם ברנרים. אמרתי להם: מה אתם עושים? אמרו לי: זה צריך לקחת אותו חתוך. חתכו מה שהם רוצים" (הדגש לא במקור - מ.ב.) (פרוטו' מיום 15.6.04 עמ' 2, שורה 1). בהמשך, נחקר נציג התושבים במנהל הקהילתי, מר פרידמן, בקשר לתלונות הדיירים שהתקבלו בעניין "גרוטאת הבאגר הנטושה". לאחר עדותו, הודה ב"כ הרשות, כי "... אין מחלוקת שהנתבעת גררה את הבאגר ממקום הימצאו ולצורך כך פירקה אותו לחלקים, אין גם חולק שלצורך פירוק הבאגר והעברתו נדרשת הנתבעת להצביע על מקור חוקי שמכוחו היא מוסמכת לעשות כך" (פרוטו' מיום 17.10.04, עמ' 4 שורות 11-13). בהמשך הדיון ולאחר שנחקר מנהל התובעת, קצרות על תצהירו, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שלפיה ינתן פסק הדין בתובענה "... מבלי שיהיה צורך בחקירות המצהירים ומבלי שיש בהסכמה זו כדי להוות הודאה לגבי תוכנם" (שם, עמ' 5 שורה 27). בנסיבות אלו, נקבע המשך הדיון לסיכומים ואולם, בטרם הגשתם התגלעה מחלוקת, לעניין הוכחת גובה הנזק (החלטתי מיום 5.12.04) ולפיכך, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית נוספת, שלפיה "... גובה הנזק המקסימלי יעמוד על סך של 50,000 ₪ בלבד במחירי המועד הרלבנטי לכתב התביעה לחודש מרץ 2001. בנסיבות אלו, יסכמו הצדדים אך ורק לעניין שאלת האחריות" (פרוטו' מיום 11.1.05, עמ' 8 שורות 7-10). משהוגשו סיכומי הצדדים, הובא התיק בפני למתן פסק הדין,כדלקמן. השאלה שבמחלוקת הפלוגתא היחידה העומדת להכרעתי, עניינה בדבר מקור הסמכות שבדין, שלפיו רשאית היתה הרשות לנקוט בפעולות לסילוק הבאגר ובשאלה, האם בנסיבות העניין, נהגה הרשות כדין ובגדר הסמכות שהוענקה לה. הפן הדיוני מתצהירי הרשות עולה, כי הבאגר הושאר בשטח ציבורי פתוח, היווה מטרד ומפגע בטיחותי לתושבי המקום ומשהנסיונות לאתר את בעליו לא צלחו, לא נותרה ברירה בידה, אלא לפעול לסילוקו. הצדדים חלוקים בדבר ההליכים שקדמו לסילוק הבאגר ובכלל זה הפעולות שנעשו לאיתור בעליו, לרבות לעניין הדבקה של הודעות על הבאגר. יאמר מיד, לנוכח התשתית הראייתית שהובאה בתובענה, כי לא נפל כל פגם בהתנהלות הרשות, בקשר להליכים שקדמו לסילוק הבאגר ואלה נעשו כדין. משהסכימו הצדדים לוותר על חקירת המצהירים, הגם שלא היתה בהסכמתם כדי להוות הודאה לגבי תוכנם, יש, בוויתור התובעת על חקירת מצהירי הרשות, כדי לחזק את המשקל הראייתי לעדותם, שכן "... מקום שבעל דין "ויתר" על זכותו לחקירה נגדית... יתקשה מאוד לתקוף את מהימנות תוכנו של התצהיר" (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1662 והפסיקה המובאת שם). ודוק - הגם שאין לראות בויתור התובעת על חקירת מצהירי הרשות, הסכמה לתוכן עדותם, אין בכך כדי לסייע, מקום שבנסיבות העניין, היתה מוטלת עליה החובה לעמוד על חקירתם הנגדית, כדי להפריך את גרסת הרשות, לעניין ההליכים שננקטו קודם לסילוק הבאגר וזאת, בהיותם רלבנטיים לשאלה שבמחלוקת ומהמשקל הלכאורי שיש ליתן לעדות בגינם, בהיעדר חקירה. בנסיבות אלו, וויתורה של התובעת פועלת כנגדה ומהווה ראיה נסיבתית לחובתה, שכן מהתנהגותה, בנסיבות העניין, מתחייבת המסקנה, שאילו "... הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב" (י' קדמי, בעמ' 1391). זאת ועוד, לרשות עומדת חזקת הכשרות, שביסודה ההנחה, כי הרשות פעלה כדין ומעשיה נעשו באופן חוקי ותקין ועל הטוען אחרת, הנטל להבאת תשתית עובדתית התומכת בטענתו, מקום שזו דרושה להוכחת גירסתו (ע"א 109/87, חוות מקורה בע"מ נ' עלי יונס חסן ואח', מז(5) 1, 12-13, ע"א (י-ם) 5068/03, עירית ירושלים נ' שיקלר ואח', (טרם פורסם) פסק דין מיום 23.3.05 (להלן: "עניין שיקלר")). לפיכך ומכל האמור, הנני מקבל את גרסת הרשות, כפי שהובאה בתצהיריה, הן לעניין הימצאותה של "גרוטאת באגר נטושה", זמן רב בשטח ציבורי והיותה מפגע בטיחותי ומטרד סביבתי (סע' 3 לתצהיר בן עמי) והן בעניין הנסיונות שנעשו לאיתור בעלי הבאגר (סע' 4-5, שם, תצהיר פרידמן, תצהיר עוודאללה) וקובע, כי הרשות פעלה כדין, לעניין ההליכים שקדמו לסילוק הבאגר. זאת ועוד, בנסיבות אלו, נדמה שלא יכול להיות חולק בדבר חובתה של הרשות לפעול לסילוק המפגע הבטיחותי ובלבד, שזה ייעשה במסגרת הסמכויות שהוענקו לה, לעניין זה, בדין. מכאן, שאלה היא, האם בנסיבות העניין, נהגה הרשות כדין ובגדר הסמכות שניתנה לה, עובר לסילוק הבאגר. בשאלה זו, נעבור לדון בסמוך. המסגרת הנורמטיבית אם כן, מהו המקור החוקי ממנו שאבה הרשות את כוחה לסילוק הבאגר? בסיכומיה, טענה הרשות, כי מקור סמכותה מצוי בסעיפים 39 ו-44 לחוק העזר לירושלים (שמירת הסדר והנקיון), התשל"ח - 1978 (להלן: "חוק העזר"). סעיף 39(א) לחוק העזר - מכשול ברחוב, קובע: "לא יניח אדם, לא ישאיר, לא יקים, לא יתלה, ולא יטיל ברחוב, לא יבליט מעל לרחוב, ולא ירשה להניח, להשאיר, להקים, לתלות או להטיל ברחוב או להבליט מעל לרחוב כל דבר, אלא אם דרוש לעשות כן לטעינת הדבר או לפריקתו ותוך כדי פריקתו או טעינתו ולא יותר מן הזמן הסביר הדרוש לכך, אלא אם ניתן לכך היתר בכתב מאת ראש העירייה ובהתאם לתנאי ההיתר". (ב) "ראש העירייה רשאי לדרוש בהודעה בכתב מאדם, שעשה או שהרשה או שגרם לעשות דבר בהפרת סעיף קטן (א) לסלק את מה שנעשה כך". סעיף 44 לחוק העזר - סילוק מכשול וביצוע עבודות, קובע: "ראש העירייה רשאי באמצעות כל אדם לסלק כל דבר הנמצא ברחוב בניגוד לסעיף 39 ... סולק דבר כאמור, רשאית העירייה לגבות מהאדם החייב בסילוק הדבר או בביצוע העבודה את הוצאות הסילוק או הביצוע ..." בענייננו, כך נטען, הבאגר עונה להגדרת "מכשול ברחוב". לפיכך, משהתובעת לא פעלה לסילוקו מהשטח הציבורי, על אף שנדרשה לעשות כן, נהגה הרשות כדין, בשעה שפעלה לסילוקו, בדרך שבחרה והסירה בכך את המפגע, שהיווה מטרד סביבתי לתושבי המקום. האמנם? סע' 1 לחוק שמירת הניקיון, קובע: "רכב" - כמשמעותם בפקודת התעבורה; "גרוטות רכב" (ולא - גרוטאת רכב, כפי שנטען)- רכב שיצא מכלל שימוש מחמת שהתיישן, שפורק או שנקבע כרכב באובדן גמור, וכן שלד של רכב או חלקים ממנו. התיבה "רכב" מוגדרת בפקודת התעבורה (להלן: "הפקודה") בסע' 1, כ- "רכב הנע בכוח מיכני ..."; ו"רכב מנועי" כ- "רכב המונע מכח מיכני מכל צורה שהיא...". בתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, (להלן: "התקנות") נקבע בסע' 1, "מכונה ניידת" - "רכב מנועי שלפי מבנהו מיועד לביצוע עבודות ואיננו מיועד לגרירה". האם הבאגר הינו "רכב" ו/או "רכב מנועי" כהגדרתם בפקודה ובתקנות, שאז חל בעניינו חוק שמירת הניקיון על כל הוראותיו, או דילמא, באגר איננו רכב ומשכך, בנסיבות המתאימות, כבענייננו, מהווה "מכשול ברחוב"?. לטענת הרשות הבאגר איננו "רכב" וזאת, על יסוד הוראה תקנה 269(ב) לתקנות, שלפיה "רכב שאיננו נע על גלגלים בעלי צמיגי גומי... פטורים מהוראות סע' 2 ו- 5 לפקודה" (סע' 5 לסיכומיו). עם כל הכבוד הראוי, הנני סבור אחרת. הגדרת "רכב" בפקודה ובתקנות שהותקנו מכוחה, הינה הגדרה רחבה ביותר ולמעשה כוללת בגדרה רכב מנועי מכל סוג שהוא, קרי: "רכב המונע מכח מיכני מכל צורה שהיא" (סע' 1 לפקודה). אין ולא יכול להיות חולק, כי הבאגר "מונע מכח מיכני" ולפיכך, בנסיבות אלו, פשיטא שבאגר הינו רכב. לא זו אף זו, תקנה 269(ב) לתקנות, עליה סומכת הרשות, קובעת אמנם פטור מהוראות סע' 2 ו- 5 לפקודה, לרכב שאינו נע על גלגלים בעלי צמיגי גומי ואולם, סעיפים אלו, עניינם בחובת הסדרת רשיון רכב ותשלום אגרה ואין בינם לבין הגדרת "רכב" ולא כלום. זאת ועוד, מתקנה 269(ב) ניתן ללמוד את ההפך, לעניין הגדרת "רכב", שעל פי התקנות הינה רחבה ביותר וזו כוללת אף רכב שאינו נע על גלגלים, כבענייננו. אכן נכון, בכל הנוגע לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") נקבע, כי אין לראות בבאגר רכב מנועי (ע"א 5757/97, אליהו ואח' נ' זיאד עלי חמאדה ו- 8 אח', פ"ד נג(5) 849) וזאת, בשל אימוץ "מבחן הכשירות הנורמטיבית", שלפיו יש לבדוק את כשירותה על פי דין של מכונה ניידת לנוע על הכביש, להבדיל מכשירותה הפיזית לנוע על הכביש, ועל יסוד פרשנות תכליתית מצמצמת למונח "כשירות" שבחוק הפיצויים, לכשירות נורמטיבית בלבד (רע"א 3534/97, אטליס לינה נ' ישראל יוסף ו- 4 אח', פ"ד נג(4) 780, ת"א (אש') 6458/01, ניתאי תשובה נ' מקורות בע"מ (טרם פורסם)). בענייננו, אין בפקודה ובתקנות, לנוכח התכלית העומדת ביסודן, כל טעם, שלפיו יש לאמץ מבחן מצמצם להגדרת רכב, אלא יש לאמץ מבחן רחב יותר, הוא מבחן הכשירות הפיזית, שלפיו כל מכונה הנעה באופן מיכני והמסוגלת, מעצם טיבה וטבעה לנוע בכביש, תחשב כרכב (ת"א (חיפה) 302/93, אורי ג'בלי נ' עירית בני-ברק ואח', תק-מח 97(1), 1258). מכאן ובשים לב לתקנה 269(ב) לתקנות, כאמור, הנני קובע, כי הבאגר, העונה להגדרה של "מכונה ניידת", הינו רכב כמשמעו בפקודה ומשכך, מקומה הגיאומטרי של הסוגיה המשפטית שבענייננו, הינה בחוק שמירת הניקיון ולא בחוק העזר. סע' 8א לחוק שמירת הניקיון, שעניינו השארת רכב ברשות הרבים, קובע בס"ק (א) "... הושאר רכב ברשות הרבים במקום אחד במשך תקופה העולה על שישים ימים, רשאית הרשות המוסמכת להורות על גרירתו מהמקום". סע' 8ב לחוק שמירת הניקיון בס"ק (א) קובע: "... נגרר רכב... תהיה הרשות המוסמכת רשאית למכור את הרכב", ס"ק (ב) קובע, כי הרשות זכאית לדרוש מבעלי הרכב החזר של הוצאות גרירת הרכב והחזקתו. ס"ק (ג) קובע: "... נמכר רכב... תעמוד תמורת מכירתו לרשות בעל הרכב, בניכוי הסכומים המפורטים בס"ק (ב)"; ס"ק (ד) קובע: "תעודה מאת הרשות המוסמכת מפרטת את ההוצאות... תהא ראיה להוצאותיה". מכל המקובץ עולה, כי הרשות היתה מוסמכת ואף חייבת לפעול לפינוי הבאגר, בשל היותו מפגע בטיחותי. אולם, עם כל הכבוד הראוי, הרשות לא היתה מוסמכת לפרק את הבאגר לחלקים ו"לחתוך אותו עם ברנר", באופן שלא ניתן לעשות בו שימוש עתידי ובכך לגרום לנזק בלתי הפיך ואובדן מוחלט לבעליו, אלא, לגרור את הבאגר ממקום הימצאו כיחידה אחת, לפעול למכירתו ולהעמיד את תמורת מכירתו לרשות בעליו, בניכוי הוצאות הפינוי והכל, כפי שנקבע בסעיפים 8ב-8ג לחוק שמירת הניקיון ומשלא עשתה כן, חרגה מסמכותה ואחראית לפיצוי התובעת בגין נזקיה. אם כן, השאלה בענייננו איננה נוגעת לקיומה של סמכות, שכן אין חולק בדבר הסמכות הנתונה לרשות להסיר את המפגע, כי אם לאופן השימוש בה, אשר בנסיבות העניין, נעשה שלא כדין, קרי: בניגוד להוראות חוק שמירת הניקיון. בנסיבות אלה, התנהגות התובעת והשימוש שלכאורה עשתה בבאגר, כפי שנטען, בניגוד לחוק וללא רישוי כדין, תוך השארתו בשדה פתוח, נגיש לכל אחד ותוך יצירת סיכון לסביבה, איננו מעלה ואיננו מוריד, שכן לנוכח האמור, הרשות היתה רשאית וייתכן אף חייבת לפעול להסרת המפגע וככל שהיתה נוהגת בדרך שנקבעה לכך בדין, היתה התובעת מנועה מלטעון כנגדה, לנוכח התנהגותה כאמור. אולם, אין בהתנהגותה של התובעת, רשלנית ככל שתהיה, כדי ליתן לנתבעת את ההכשר לפעול להסרת מפגעים שלא על פי הוראות הדין ומשכך נהגה, מוטלת עליה החובה לפצות את התובעת ובתנאים שנקבעו לעניין זה. הרשות בסיכומיה מעלה טענה חילופית, לפיה הבאגר הינו גרוטת רכב ומשכך, איננה נדרשת להוראות סעיפים 8א-8ג לחוק שמירת הניקיון. ולא היא. בסע' 1 לחוק שמירת הניקיון, לעניין הגדרת "גרוטות רכב", בחלק הרלבנטי לענייננו, נקבע, רכב שיצא מכלל שימוש מחמת שהתיישן. חוק שמירת הניקיון איננו מגדיר רכב שהתיישן ואולם בתקנה 1 לתקנות, אליהם מפנה החוק בעניין הגדרת רכב, מוגדר "רכב מיושן" - "(1) רכב... שבמועד חידוש רישיונו מלאו תשע עשרה שנים משנת יצורו". בענייננו, אין חולק, כי שנת ייצורו של הבאגר היא 1991 (נספח ב' לתצהיר מנהל התובעת) ומכאן, בעת פירוק הבאגר, במרץ 2001, חלפו כ- 10 שנים משנת ייצורו ומשכך, איננו עונה להגדרת "רכב מיושן", כמשמעו בתקנות. זאת ועוד, הרשות במסגרת ראיותיה, לא הביאה כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענתה, לעניין היות הבאגר בבחינת "גרוטות רכב", כהגדרתו בחוק שמירת הניקיון, על כל חלופותיו ואין בשימוש בתיבה, "גרוטאת באגר", בתצהיריה כשלעצמו, כדי לענות על הגדרתו בחוק, כאמור. יצוין, כי גם עיון בתמונות, שהוגשו במהלך הדיון על ידי ב"כ הרשות, לעניין מצב הבאגר, מעלה כי לא ניתן לראות בבאגר גרוטת רכב ולפיכך, גם מטעם זה, יש לדחות את טענתה. ודוק - מצבו המוזנח של הבאגר, היותו נטוש לכאורה ומחדלי התובעת בעניין הרישוי, אין בהן כשלעצמן, כדי לעמוד בהגדרת "גרוטות רכב", כמשמעו בחוק שמירת הניקיון ובנסיבות אלה, אין גם בחזקת הכשרות כדי לסייע, שכן "... מקום שנפל פגם במעשי המנהל, לא תעמוד לו חזקת החוקיות ונטל הראיה בעניין חוקיות מעשיו עובר אל הרשות המנהלית" (עניין שיקלר, סע' 32 לפסק הדין). מכאן, אין מקום לקבל את טענתה החלופית של הרשות, לעניין היות הבאגר גרוטת רכב, כמשמעו בחוק שמירת הניקיון וזו נדחית. למעלה מן הצורך ואף אם ניתן היה לראות בבאגר גרוטת רכב (ואינני קובע שכך), עדיין רשאית היתה הרשות לפנותו, רק בכפוף לאמור בסע' 8(ג) לחוק שמירת הניקיון, שלפיו "סביר להניח כי בעלה התייאש ממנה מחמת מיעוט שוויה" (הדגש לא במקור - מ.ב.). בענייננו, לא זו בלבד שלא הובאה כל ראיה מטעם הרשות בדבר "מיעוט שוויו" של הבאגר - למשל, חוות דעת מומחה - אלא שעל יסוד הסכמתם הדיונית של הצדדים, הועמד שוויו, לצורך הוכחת הנזק שנגרם לתובעת, על סך של 50,000 ₪ ואין בסכום זה כדי להעיד על שווי זניח כלל ועיקר. מכל המקובץ עולה, כי הבאגר הינו רכב, כהגדרתו בחוק שמירת הניקיון ובנסיבות העניין, אין לראות בו גרוטת רכב ומשכך ומשלא נהגה הרשות, לעניין גרירת הבאגר, על פי הקבוע בסע' 8א-8ג לחוק שמירת הניקיון, הנני קובע, כי הרשות חרגה מסמכותה ועליה לפצות את התובעת, בגין נזקיה. הצדדים הסכימו, לעניין גובה הנזק, כי זה יעמוד על סך של 50,000 ₪. לפיכך ומשמצאתי, כי הרשות פעלה שלא כדין, לעניין גרירת הבאגר ועל יסוד הסכמתם הדיונית של הצדדים, יש לחייב את הרשות לפצות את התובעת בשיעור של 50,000₪ נכון למועד סילוקו. יצויין, כי על פי הוראת סע' 8ב(ב) לחוק שמירת הניקיון, רשאית הרשות לדרוש החזר כל הוצאותיה בגין גרירת הרכב ואכן, בתצהירו, העיד מר בן עמי (סע' 6), כי הוצאות הרשות לפינוי הבאגר היו בסך של 20,400 ₪ ואולם, משלא הובאה בתמיכה לתצהירו "תעודה מאת הרשות המוסמכת המפרטת את ההוצאות", כקבוע בסעיף 8ב(ד) לחוק (ואין בנספח 5, מכתב קבלן הפינוי מיום 12.6.01, שצורף לכתב ההגנה, משום "תעודה" מתאימה), אין מקום לנכות את הוצאות הרשות, במסגרת פסק הדין, הגם שנדמה, שאין חולק על זכותה בדבר הניכוי האמור ולפיכך, טוב תעשה התובעת, לאחר שתוצג בפניה ראיה מספקת, כי תסכים לניכוי ההוצאות מסכום פסק הדין להלן. סוף דבר הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת, סך של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 31.3.2001 ועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין, תישא הנתבעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד התובעת בסכום כולל של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. מפגעיםשמירת הנקיוןרכבפינויגרוטאות