גזר דין הנאשמים הורשעו בזיהום הקרקע בשמן או דלק שנזל ממיכליות להובלת דלק שבבעלותם, בשטח פתוח ביער ירושלים הסמוך לנחל רבידה (מתחת לאתר פי גלילות), וכן בהשלכת פסולת באותו מקום. הנאשמים הורשעו בגין כך, לאחר ניהול הליך הוכחות, בעבירות של אי מניעת זיהום מקור מים, עבירה לפי סעיפים 20ב(א) ו-(ב) לחוק המים, תשי"ט-1959, ולגבי נאשמים 2 ו-3 גם סעיף 20 כ"ב לחוק המים ובעבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים, עבירה לפי סעיפים 2, 13 ו-15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984. המאשימה ביקשה להטיל על הנאשמים קנס משמעותי שירתיע מזהמים פוטנציאליים ויתרום לשיפור איכות הסביבה בטווח הארוך. ב"כ המאשימה הביאה לתמיכה בבקשתה פסקי דין בהם הוטלו על נאשמים שהורשעו בעבירות הנוגעות לאיכות הסביבה קנסות משמעותיים ביותר. ב"כ הנאשמים ביקש כי אזקוף לזכות הנאשמים את העובדה שניקו את השטח המזוהם לבסוף על חשבונם. ב"כ הנאשמים הגיש לעניין זה את דו"ח המשרד לאיכות הסביבה המאשר כי הן הפסולת, הן הקרקע המזוהמת פונו עוד קודם להגשת כתב האישום, ולא בשל אימת הדין. כן הגיש ב"כ הנאשמים קבלות המעידות על כך שהנאשמים הוציאו לניקוי השטח סכום של למעלה מ-90,000 ₪. עוד ביקש שיזקף לזכות נאשם 2 שהנו בן 80 ולמעשה לא עבד בעסק, וכן עברם הנקי של הנאשמים. לבסוף אבחן ב"כ הנאשמים את המקרה שבפניי מאותם פסקי דין אותם הגישה ב"כ המאשימה. לדבריו באותם מקרים מדובר היה בגופים ציבוריים כמו רשויות מקומיות ובעבירות שהתפרשו על פני שנים. כפי שציינתי בהרחבה בהכרעת הדין, עבירות הפוגעות באיכות הסביבה הן בעיקרן עבירות כלכליות. הנאשמים בעבירות אלו היו שמחים לפעול לשמירת איכות הסביבה לו לא הייתה נלווית לפעילות זו עלות כלכלית. אולם, כיוון שכפי שרואים מהקבלות שהוצגו, פעולות הניקוי, והשמירה על איכות הסביבה כרוכות בהוצאה כלכלית ניכרת, מעדיפים הנאשמים, ואחרים העוסקים בתחומים העלולים לפגוע באיכות הסביבה, לחסוך בהוצאות אלו, גם אם הדבר פוגע באיכות הסביבה. על כן הקנס צריך להיות כזה שיגרום לנאשמים אלו, ולכל העוסקים בתחום, להפנים את העלות הכלכלית של השמירה על איכות הסביבה לפעילותם הכלכלית. על מטרה זו של העונשים במסגרת עבירות איכות הסביבה עמד ד' פיש, בספרו דיני איכות הסביבה בישראל (תשס"ב-2002, להלן ד' פיש דיני איכות הסביבה)בעמ' 200 באמרו: "הקנס הגבוה בגין עבירה בודדת, ותוספת הקנס בגין עבירות נמשכות, נועדו לתת בידי בתי המשפט כלים להפוך פעילות בלתי חוקית המבוצעת ממניעים כלכליים לבלתי רווחית, ולהרתיע על-ידי כך עבריינים בפוטנציה. מבחינת מדיניות חקיקתית, אמור הקנס לאותת למזהם שהימנעותו מלשאת בעלות הטיפול בזיהום שנוצר על ידו, והטלת הנזק על נכסי הכלל (תורת העלויות החיצוניות - externalities) אינה מקובלת על החברה" (הדגשות שלי - מ.א.ג.) כך, אם ידע מי שמוביל דלק כי באם יגרום לזיהום, יורשע וצפוי לקנסות גבוהים, הוא יעדיף לכלול בחישוב העסקי-כלכלי שלו את ההוצאה הנדרשת למנוע זיהום ולשמור על איכות הסביבה מראש. בכל מקרה פעילותו הכלכלית תקח בחשבון הוצאות לשמירה על איכות הסביבה כמו הוצאות אחרות הנלקחות בחשבון כגון תשלומי שכר, ארנונה, מים וחשמל (לניתוח הגישה הכלכלית בהקשר של קביעת תקנים לאיכות אוויר ראו: מ' גלפי "מקומו של השיקול הכספי בהסדרת איכות הסביבה" מחקרי משפט ח' (תש"ן) 162). א' טל במאמרו "ערכים מוגנים ועבירות סביביתיות", הפרקליט מ' (תשנ"א-1991) 413, סבור כי גם בקנסות לא די, אלא אם מדובר בקנסות משמעותיים. יש לדעתו להביא להרשעה בדין ועונשים פליליים חמורים. בתגובה להצעה להטיל קנסות מנהליים על עבירות זיהום סביבה הוא מציין, בעמ' 420: "אם התגובה של המערכת המשפטית לזיהום חמור תסתכם בקנסות ונזיפות בלבד - התייחסותם של מזהמים לאיכות אוויר עירונית או למקורות מי התהום לא תהיה שונה מהתייחסותם להחלטות עסקיות רגילות...בהנחה כי על המשפט למלא תפקיד חינוכי, אין זה המסר אותו יש להעביר לציבור, כאשר משברי מים ופסולת פוקדים את המדינה." כן יש לזקוף לחובת הנאשמים שאחת מהעבירות נוגעת לזיהום מים. ציינתי בהכרעת הדין, אך אחזור על כך שוב. עבירה של זיהום מקור מים חשוב, בארץ שמקורות המים הדלים ממילא בה הולכים ומתמעטים ומזדהמים היא עבירה חמורה. עבירה מסוג זה ייתכן שהיא חמורה הרבה יותר, לפחות מבחינת הסכנה לציבור מאשר העבירות הקלאסיות כמו גניבה או תקיפה, שאנו רואים בהן עבירות שיש עמן קלון. מקורות המים הם משאב נדיר וחשוב, ופגיעה בו היא חמורה ביותר. א' טל במאמרו ערכים מוגנים ועבירות סביביתיות, הפרקליט מ' (תשנ"א-1991) 413, מציין בעמ' 416: נראה כי חוסר ידע גורם למבקרים להעלים עין מתוצאות חמורות ביותר העלולות להגרם מזיהום אויר, זיהום מים, שימוש בחומרים מסוכנים וכדומה... יש לראות את "המזהם" כמסכן את חיינו ואת בריאותנו...טחן העבירה פוגעת רק בזכותם של בני הדור הנוכחי לסביבה נקייה ממפגעים, אלא גם בזכותם של הדורות הבאים. אדם הגורם לחלחול חומר רעיל..אל תוך מי התהום...אינו יכול לסלקו. למעשה אותו חומר קטלני יופיע במי השתייה של ניני ילדנו." ומוסיף, בעמ' 421: "בעולם ובישראל מתגבשת כיום ההכרה בזכויות לסביבה בריאה...זכויות אלה הן חיוניות, אם נרצה להוריש לדורות הבאים עולם, אשר אפשר לחיות בו ללא חשש מהמים שאנו שותים או מהאוויר שאנו נושמים. מתגבש קונסנסוס חברתי שפוסל פיתוח כלכלי בכל מחיר ורואה בפגיעה בלתי סבירה בסביבה משום מעשה אנטי חברתי במלוא חומרתו. לאור הפיתוי הכלכלי הבלתי נמנע לא להפנים הוצאות הכרוכות במניעת זיהום, יש חשיבות מיוחדת בקביעת נורמות ברורות להתנהגות, אשר יבהירו את עמדת החברה ויבטיחו את זכויותינו הסביבתיות." (הדגשה שלי -מ.א.ג.) ד' פיש, דיני איכות הסביבה בישראל מציין בספרו כי בניגוד לארצות מערביות אחרות, בישראל עדיין לא הופנמה חומרת העבירות הסביבתיות בכלל ושל זיהות מים בפרט. לדבריו, בעמ' 202: "עד היום לא הוטל מאסר חובה על נאשם שהורשע, למרות האפשרות הקיימת על פי החוק. הימנעות מהטלת עונשי מאסר משקפת, יותר מכל, את הפער בין ההתייחסות שניתנה על ידי המחוקק לבין זו של מערכת המשפט והציבור בארץ, לעניין חומרתן של עבירות סביבתיות. בארצות אחרות נהוג זה מכבר להטיל עונשים משמעותיים בגין עבירות סביבתיות, ובייחוד על עבירות של זיהום מים. בארצות הברית תחום מניעת זיהום מים הינו אחד מתחומי הסביבה בהם נעשית אכיפה אגרסיבית המיוחד. היו מקרים הוכנסו מפירי החוק מאחורי סורג ובריח והוטלו קנסות כבדים..." בשנת 1996 קבע כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין ברע"פ 244/96 כים ניר ניהול שירותי תעופה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 529 , בעמ' 531-532: "מהחומר שלפני יוצא, לכאורה שעד כה הטילו בתי המשפט עונשים מתונים בשל עבירות של איכות הסביבה ואם כך הוא הגיעה השעה להעלות את רף הענישה. " רף הענישה אכן הועלה כפי שעולה מפסקי הדין שהוגשו בידי המאשימה (עוד ראו לעניין הענישה : ד' פיש, דיני איכות הסביבה, עמ' 201, ה"ש 174 ו-175). אמנם, צודק ב"כ הנאשמים בטענתו כי מקרים אלו אינם דומים לגמרי למקרה שלפנינו, אך בכל המקרים מדגישים בתי המשפט את חשיבות ההרתעה הכלכלית, ואכן רף הענישה הועלה. אשר לעובדה שהנאשמים ניקו את הקרקע על חשבונם טרם הגשת כתב האישום, זאת אכן יש לזקוף לזכותם. אולם, יש לציין בהקשר זה, כי חוק המים מקנה לבית המשפט סמכות לחייב נאשמים במקרה כזה לנקות את הקרקע או לשאת בעלויות ניקוי כזה, וזאת מעבר לקנס שיוטל. זאת, מאותן סיבות כלכליות שהזכרתי לעיל. כן יש לקחת בחשבון את עברם הנקי של הנאשמים שהוא משמעותי בעבירות מעין אלו כאשר החברה, הנאשמת 1 עוסקת בתחום שעלול לגרום לפגיעות באיכות הסביבה, וכן את העובדה שגם לאחר הגשת כתב האישום לא נפתח נגדם תיק נוסף. לאחר ששקלתי את כל הגורמים הללו אני דנה את הנאשמים לעונשים הבאים: 1. הנאשמת 1 תשלם קנס בסך 90,000 ₪. הקנס ישולם בעשרה תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 1.2.03, ובכל ראשון לחודש שלאחריו. כן תחתום הנאשמת 1 על התחייבות על סך 300,000₪ שלא לעבור עבירה על חוק המים למשך שלוש שנים מהיום. 2. הנאשם 2 ישלם קנס בסך 5,000 ש"ח. סכום יחסית נמוך זה ניתן בהחשב בגילו ובעובדה, שהגם שלא העיד, ניתן היה להסיק כי אינו עובד בחברה באופן פעיל. הקנס ישולם בעשרה תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 1.2.03, ובכל ראשון לחודש שלאחריו. 3. הנאשם 3 ישלם קנס בסך 10,000 ₪. הקנס ישולם בעשרה תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 1.2.03, ובכל ראשון לחודש שלאחריו. כן יחתום הנאשם 3 על התחייבות להמנע מעבירה על חוק המים, בסכום של 50,000 ₪ למשך שלש שנים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 ימים מהיום. משפט פלילידלקהובלות