פסק דין 1. העותרת, היא החברה להגנת הטבע, הגישה עתירה זו שנושאה התיישבות בודדים. הואיל ובג"צ 243/99 (אדם טבע ודין והחברה להגנת הטבע נ' המועצה האזורית רמת נגב, ועדה מחוזית לתכנון ובניה - מחוז דרום ואח', דינים עליון כרך ס', 52), מגדיר את המונח התיישבות בודדים וכן מהווה את הרקע להגשת עתירה זו, נפתח בסקירת הנאמר שם. כדברי כב' השופט זמיר: "בסוג זה של התיישבות (התיישבות בודדים), הקיים מאז השנים הראשונות של המדינה, משפחה אחת... מקבלת מאת מינהל מקרקעי ישראל... מקרקעין לצורך הקמת התיישבות חדשה. המתיישב מקים על המקרקעין חווה הכוללת מבני קבע, ענפי חקלאות ואפשר גם מלאכה זעירה. התיישבות כזאת מיועדת, מבחינת הממשלה, בעיקר לשמירה על מקרקעי ישראל מפני תפיסה על ידי גורמים שאינם מורשים". נטען כי התיישבות בודדים מוקמת לא פעם באופן בלתי חוקי. בית המשפט העליון העיר במהלך ההתדיינות בין הצדדים באותו תיק, כי ראוי לגבש עמדה כלפי התיישבות בודדים. נקבע נוהל חדש אשר "מתווה את העקרונות לאישור התיישבות - בודדים. הוא אומר, בין היתר, כי הרשות לתכנון במשרד החקלאות מתייחסת אל בקשות לאישור התיישבות -בודדים כמקרים חריגים, והיא עשויה לאשר בקשות כאלה רק בנפת באר שבע. הנוהל מפרט את הדרך להגשת הבקשה, וכן הפרטים והאישורים הנדרשים לצורך דיון בבקשה... הנוהל מבהיר כי על המתיישב מוטלת חובה, לפני שהוא מבצע כל עבודה במקרקעין, לקבל את כל ההיתרים הנדרשים על פי חוק התכנון והבניה". בעתירה המונחת בפני ניתן לחלק את המשיבים לשלוש קבוצות. כל קבוצה מיוצגת על ידי עורך דין אחר. הקבוצה הראשונה - משיבים 3-1 הינה יו"ר המועצה האזורית ויו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת הנגב, המועצה האזורית רמת נגב, וועדה מקומית לתכנון ובניה רמת נגב. הקבוצה השניה - משיבים 6-4 הינה יו"ר ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום ומנהל מקרקעי ישראל. הקבוצה השלישית - משיבים 11-8 הינה ארבעה יחידים שגרים באיזור רמת נגב. נטען על ידי העותרים כי המשיבים 11-8 מתיישבים בהתיישבות בודדים ועושים פעולות בניה ושימושים אסורים בקרקעות, בניגוד לדין ולנוהל שנקבע. עותרת החברה להגנת הטבע, בין היתר, לקבלת הסעדים הבאים, נגד כל אחד מהמשיבים 6-1: שיפעל "להפסקת הקמה של התיישבות בודדים שלא לפי תוכנית מאושרת... כי יציית להוראות בג"צ... וכן כי ינקוט כל הפעולות הדרושות להפסקת הבניה... הריסת המבנים... ו/או פינויים". כן עותרת החברה להגנת הטבע שכל אחד מהמשיבים 6-1, יפעל על פי הסמכות המוענקת לו לפי דין כנגד משיבים 11-8. למשל, פנייה לבית משפט לבקשת צו הפסקה שיפוטי, הגשת כתבי אישום, פעולה למתן צו זמני או להורות על צו הריסה ואף פעולות מעשיות להריסת המבנים. בקליפת אגוז טוענת העותרת כי מעשי משיבים 11-8 מצביעים על זילות בהוראות בג"צ 243/99, אשר ניסה לעשות סדר בנושא של התיישבות בודדים. חרף האמור באותו פסק דין, משיבים 11-8 מתעלמים מהנוהל שנקבע, וזאת בסיוע המשיבים האחרים שבמקום למנוע את התופעה מעודדים אותה. 2. טוענים משיבים 11-8 טענת סף והיא קיומו של שיהוי. משיבים אלו מדגישים כי בג"צ 243/99 ניתן ביולי 2001, כמעט שנתיים לפני שהוגשה העתירה הנדונה. אפילו על פי העתירה שהוגשה, עולה שכאשר העותרת הטיחה בפני גורמים שונים כנגד התנהגות משיבים 11-8 בשטח, היה זה בסוף שנת 2001 ותחילת שנת 2002. קם בסיס לטענה כי העתירה לא הוגשה תוך 45 יום בהתאם לתקנות. ברם, אין מקום להכריע את העתירה על סמך הטענה של שיהוי, אפילו במבחן הצר של שיהוי אובייקטיבי. עוגן הצלה כנגד טענת השיהוי מצוי בטענת העותרת שרצתה לבחון את התנהגות משיבים 6-1. הרי הזמן נמדד על פי מבחן הסבירות. דא עקא, עוגן זה הופך לתשובה עניינית של משיבים 6-4 (הועד המחוזי ומנהל מקרקעי ישראל), כנגד העתירה. מסיכומיהם העניינים של משיבים 6-4 עולה התמונה הבאה: משיבים אלה אינם פועלים בניגוד לנוהל שנקבע. מנהל מקרקעי ישראל (משיב 6) חתם על הסכמים חלקיים עם משיבים 11-8, בדבר הגבלה לשימוש חקלאי בלבד ולא מעבר לכך, דווקא מפני שאין הם עומדים בנוהל שנקבע. למשיבים 11-8 לא ניתן למשל, היתר לעשות בקרקעות שימוש למגורים. משיבים 6-4 פועלים בשני כוונים שאינם מנוגדים זה לזה. מחד אין הם מוכנים לבטל חוזים, ומאידך אינם נמנעים מלפעול נגד פולשים. ברם, מבהיר המנהל שעליו לפעול במסגרת תקציביו ומשאביו. באשר למשיבים 4 ו-5, הם ערכו סקר שבמהלכו צולמו מבנים בהתיישבות הבודדים בתחום מועצה אזורית רמת נגב, ונבדק חומר רלוונטי. לטענת הועדה המחוזית, עתירה זו היא "מבחינת התפרצות אל דלת פתוחה... שכן מערכת האכיפה החלה בפעולות אכיפה ובכוונתה להמשיך בהן עד למיצוין כדין על פי סמכויותיה. זאת כמובן בהתחשב באילוצי התקציב וכח האדם העומדים לרשותה". נראה כי נגענו בגרעין המחלוקת שבין העותרת לבין משיבים 6-4. העותרת נחרצת בעמדתה. ראייתה צרה. היא מעוניינת בתוצאה. משיבים 6-4 אחראים על אכיפה. עליהם לשקול שיקולים מעשיים. פתיחת הליך משפטי דורשת הכנה. לא הונחה תשתית לשכנעני כי משיבים 6-4 טוענים מהשפה אל החוץ. בהתחשב ברקע ובהשתלשלות ההליכים, אינני סבור כי אי שביעות רצון מצד העותרת בכוחה להביא לכך שבית המשפט המנהלי יכתיב את קצב תהליכי האכיפה. כידוע הביקורת של בית משפט זה הינה מנהלית. אל לו למלא את תפקיד הרשות. מלאכת האכיפה מסורה למשיבים 6-4, בהתאם לחוק. בודאי שאל לה לעותרת להכתיב להם לוח זמנים כראות עיניה. טוהר כוונותיה אינו מקנה לה סמכויות בדין שהוענקו לאחר. יתכן ואף העותרת מודעת לקושי בעמדתה. חיציה מכוונים לא כנגד מעשים אלא כנגד היעדר עשייה, נכון לשלב זה. היא נועלת את סכומיה בלשון זו: "אין מקום למחוק את העתירה ולשלוח את העותרת לתקופת המתנה בלתי ידועה עד אשר יואילו הרשויות לאכוף את החוק, פסיקת בג"צ ונוהל התכנון... זוהי מדינת חוק ואכיפת החוק צריכה להיעשות לאלתר". תסכולה של העותרת, גם אם ניתן להבנה מזוית ראייתה, לא הוא אשר יקבע. אל לה לדרוש מבית משפט לקבוע מראש רף זמנים בהליכים מורכבים שדורשים מחשבה והכנה ראויה. בל נשכח כי משיבים 6-4 לא היו מתנגדים לו היו מציעים להם משאבים נוספים שהיו מסייעים בעדם להאיץ את קצב עבודתם. 3. תגובותיהם של משיבים 3-1 וכן של משיבים 11-8 מציגים פן אחר של העניין. משיבים 3-1 מדגישים את חשיבות "הפרחת השממה בנגב" ובפרט באזור מועצת רמת נגב. לטענתם התנגדות החברה להגנת הטבע הינה סלקטיבית. האחרונה מציגה זווית אפשרית מסוימת, אך אין זו הזווית היחידה. עוד מציינים משיבים אלה את קיומן של תוכניות ממשלה המעודדות התיישבות בודדים, דוגמת תוכנית "דרך היין ברמת הנגב שעוסקת בכשלושים מיזמים חקלאיים - תירותיים". לטענתם פועלים הם בשיקול דעת, ביושר ובתום לב. משיבים 11-8 חולקים על התמונה העובדתית המוצגת על ידי העותרת. לטענתם הם פועלים על פי דין. לא מדובר למשל, בשימוש המבנים למגורים, פרט למגורי שומר שחיוני לביצוע העבודות החקלאיות שהותרו להם. כן מדגישים משיבים 11-8 שהממשלה מייחסת חשיבות עליונה לחיזוק התיישבות בודדים בנגב וכי הם פועלים בתיאום עם החלטות ממשלה. במסגרת עתירה זו לא אכריע בין גישות והשקפות עולם שונות ובין מחלוקות עובדתיות. האמור רלוונטי להכרעה בשני מובנים. ראשית, ככל שהתמונה העובדתית מורכבת יותר, כך מועצמת הדרישה על רשויות האכיפה לבחון את המצב בשטח. שנית, המורכבות באכיפה אינה רק בפן העובדתי. טול למשל מקרה בו נטען כי המשטרה אינה חוקרת תלונות של אלימות מטעם קורבנות מסוג מסוים. תהא תשובת הרשות אשר תהא, ברור כי תקיפה הינה עבירה שהדלת נסגרה לגביה, במובן זה שלא ניתן להפוך את מעשה התקיפה לחוקי. שונים פני הדברים לגבי עבירות אחרות. לדוגמא עבירה של ניהול עסק ללא רישיון. הגם שנעבירת עבירה יתכן שתהליך השגת ההיתר למעשה כמעט והסתיים, ובעל העסק יקבל בסופו של יום אישור לניהולו מהגורם המוסמך. התפתחות זו אינה מכשירה את העבירה בדיעבד. יחד עם זאת שיקולי האכיפה מורכבים יותר בשל אופי העבירה. על כן גם אם נאשם מורשע בעבירה כזו לא תמיד נותן בית משפט על צו סגירה לאלתר. מהצד האחר יש גם מקרים בהם בשל סכנה בטיחותית על הרשות לפעול ביתר שאת. האמור מובא לא על מנת לקבוע עמדה בסוגייה הנידונה. אינני קובע שבהכרח נעברות עבירות בענייננו. ואפילו אם כן אינני מציג עמדה לפיה מוטב להימנע מאכיפה. כל מטרתי היא להראות את מורכבות הנושא. בשל כך, ובמיוחד לנוכח הצהרת משיבים 6-4, מתחזקת הנטיה לפיה אין מקום שבית המשפט המנהלי יתערב בנדון. 4. העתירה נדחית. העותרת לא הניחה תשתית עובדתית או משפטית מספקת בנדון. העותרת תשא בהוצאות משיבים 6-4 כאחד, בסך 8,000 ₪; בהוצאות משיבים 3-1 כאחד, בסך 4,000 ₪ ובהוצאות משיבים 11-8 כאחד, גם כן בסך 4,000 ₪. כל הסכומים הינם מהיום. התיישבות בודדים