פסק דין א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחדרה (כב' השופט מר סברי מוחסן), מיום 8.1.2001 בתיק ת.א. 3644/97 לפיו חייב בימ"ש קמא את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב סכום השווה בערכו ל 9,000- (תשעת אלפים) דולר ארה"ב לפי השער היציג של הדולר ארה"ב לעומת השקל, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה עד התשלום המלא בפועל, בתוספת הוצאת משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח ומע"מ כחוק על שכר הטרחה. ב. בכתב התביעה שהוגש לבימ"ש קמא נטען שהמשיב שילם למנוח עבד אלרחים חזאן חאג' אחמד (להלן: "המנוח") סך של 9,000 (תשעת אלפים) דולר ארה"ב, וכן סך של 4,000 ש"ח + סך של 5,000 ש"ח, לפי אישור בכתב של המנוח מיום 4.4.95 (מוצג המצורף לתצהיר המשיב ת1/, ומסומן כמוצג ת2/). המערערים הם יורשיו של המנוח. נטען בתביעה שהמשיב שילם את הסכומים נשוא האישור למנוח בתמורה להתחייבות המנוח למכור קרקע למשיב, הגם שהדבר לא צויין באישור ועקב פטירת המנוח העיסקה לא יצאה לפועל. דרישת המשיב שיורשי המנוח יחזירו את כספי המשיב נענתה בשלילה. ג. בפני בימ"ש קמא העיד המשיב מחד גיסא, שהגיש תצהיר עדות ראשית, ת1/, והנתבע מס' 2, מאידך גיסא, שהגיש תצהיר עדות ראשית נ1/. בכתב ההגנה נטען שהאישור נשוא התביעה אינו מגלה עילת תביעה, וכן שאין דרך להוכיח כי החתימה על האישור היא של המנוח. (הטענה שנתבע מס' 5 הינו קטין נזנחה בהמשך). עוד נטען שהמנוח לא הותיר כל רכוש, והותיר רק חובות ובעיות רבות. ד. בפסק הדין קבע בימ"ש קמא שהמערערים (הנתבעים) לא הכחישו שהחתימה על המסמך נשוא התביעה היא של המנוח, ולא נטען בהגנה כי החתימה מזוייפת, מכאן שהמשיב הוכיח את תביעתו ע"י עדותו, שנתמכה באמצעות המסמך ת2/. הואיל ולפי ניסוח ת2/ הסכום הכולל שקיבל המנוח מן המשיב, כולל השיקים, הוא 9,000 דולר, קבע בימ"ש קמא שהסכום ששילם המשיב למנוח הוא 9,000 דולר ובסכום זה חייב בימ"ש קמא את המערערים ועל כך מלינים המערערים בפנינו. ה. עיינו בתיקו של בימ"ש קמא המונח בפנינו, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון של שני הצדדים והאזנו לטיעוניהם בפנינו ביום 11.9.01, שהיה קבוע לדיון בערעור. הגענו למסקנה לפיה דין הערעור להידחות. ו. תמצית עיקר טענות המערערים: 1. טעה בימ"ש קמא בקבעו כי המשיב שילם למוריש, כשאין במסמך כל זכר לשמו של המוריש. 2. בימ"ש קמא לא הסיק את המסקנה הנדרשת מן הסתירה שבמסמך ת2/, דהיינו, שמדובר במסמך על סך של 9,000 דולר, וכן על שני שיקים של 4,000 ש"ח + 5,000 ש"ח, כשסה"כ הסכומים הוא 9,000 דולר. בשים לב לכך, לא היתה הצדקה לכך שבימ"ש קמא ינסה ליישב סתירות אלה. 3. בימ"ש קמא התעלם מטענות המערערים שציינו כי הם אינם יכולים לאשר את תוכן המסמך, ואת עצם חתימתו של המוריש, שכן לאחר מות המוריש לא ניתן לקבוע בוודאות שהמסמך נחתם על ידי המוריש. 4. המערערים לא יכלו לטעון שחתימת המנוח מזוייפת, שכן אחרת היה נופל עליהם נטל הוכחת טענת הזיוף, אך משהכחישו את עצם החתימה היה על המשיב להוכיח שהחתימה על ת2/ היא של המוריש. 5. ת2/ אינו מגלה את מקור החיוב של המוריש, וממילא גם לא של המערערים. 6. המשיב לא הוכיח את עיסקת היסוד, ופרט לאמירת המשיב לא הובאה ראיה לביהמ"ש שתתמוך בגירסת המשיב. 7. בימ"ש קמא התעלם מהוראות חוק הירושה באשר לאחריות היורשים לחובות העזבון, ולא היה מקום לחייב את היורשים באופן אישי. ז. אין בידינו לקבל טענות אלה של המערערים. בימ"ש קמא שמע את עדות המשיב מחד גיסא, ואת עדות המערער מס' 2 (בנו של המנוח) מאידך גיסא. באשר לקביעת העובדתיות העומדות בבסיס פסק דינו של בימ"ש קמא אין מקום להתערבותנו הואיל ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים הנעשים עפ"י קביעות שבמהימנות לאור התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים שהופיעו בפניה. נכון הוא שקיימים חריגים, כגון במקרה שהקביעות העובדתיות מנוגדות לחמר הראיות שפני ביהמ"ש או שהקביעות העובדתיות אינן עולות בקנה אחד עם השכל הישר - אך לא זה המקרה שבפנינו. ח. גם את שאר טענותיהם של המערערים אין לקבל. נכון הדבר שעסקינן בתובענה כנגד העזבון, אך המשיב ציין מפורשות בתצהירו ת1/ כי הוא שילם את הכספים למנוח בתמורה להתחייבות המנוח למכור למשיב קרקע בבאקה אלגרביה, הגם שהדבר לא צויין בגוף האישור (ת2/), ועיסקה זו לא יצאה לפועל. מעיון בחקירתו הנגדית של המשיב בישיבת בימ"ש קמא מיום 21.9.00 עולה שגירסת המשיב לא נסתרה בחקירה הנגדית, ובעדותו עמד המשיב על כך שהכספים נשוא ת2/ ניתנו בגין רכישת קרקע. עדותו זו של המשיב נתמכת באמצעות המסמך ת2/. ט. צדק בימ"ש קמא בקביעתו שהמערערים לא טענו שחתימת המנוח על ת2/ מזוייפת, ולא הכחישו את החתימה שעל המסמך. הטענה שבכתב ההגנה לפיה : "אין כל דרך להוכיח כי החתימה הינה חתימת המנוח" - לאו הכחשה היא. תקנה 85 של תקנות סד"א קובעת שאין די בהכחשה כללית אלא חייב בעל דין לדון במפורש בכל טענה שבעובדה שאין הוא מודה באמיתותה. תקנה 86 של תקנות סד"א קובעת שהכחשה לא תיעשה על דרך ההתחמקות, אלא לגופו של ענין. בתצהיר העדות הראשית של מערער מס' 2 (נ1/) נטען בסעיף 5, שהמסמך ת2/ זר למערערים, ואין הם יכולים לאשר את תכנו, ואף לא את חתימת המנוח. טענה זו לאו הכחשה היא. י. על כך יש להוסיף שביום 31.1.00, בישיבת קדם המשפט האחרונה, הופיע ב"כ המשיב בגפו בפני בימ"ש קמא והודיע לפרוט': "סלע המחלוקת בין שני הצדדים יסוב סביב השאלה האם היתה או לא היתה עיסקה, שכן הצד השני לא מכחיש את קיום העיסקה אלא טוען שלא ידע". הנה כי כן, עולה מן האמור שהפלוגתא בין הצדדים הצטמצמה אך ורק לשאלה: האם היתה עיסקה, אם לאו. נכון הוא שב"כ המערערים לא השתתף בישיבה זו, מבלי שניתן הסבר לכך, אך גם לא הוגשה מצד ב"כ המערערים בקשה כלשהי לתיקון הפרוטוקול, הגם שחלפו 8 חדשים מקדם המשפט האחרון (31.1.00) עד לישיבת ההוכחות (21.9.00). אילו סבר ב"כ הנתבעים שחברו ב"כ התובע (המשיב) לא דק פורתא בהצהרתו לפרוט' בית המשפט, הרי לא היה פשוט מלבקש את תיקון הפרוטוקול. הכחשה של חתימת המנוח לא נזכרה בפלוגתא זו שבין הצדדים, וכאמור, הדבר גם לא הועלה בכתב ההגנה, ובודאי שטענת הכחשת חתימת המנוח לא נטענה לפי הנדרש בתקנות סד"א. בצדק רשאי היה בימ"ש קמא להגיע למסקנה שהמערערים גם לא הכחישו שהחתימה על ת2/ היא של המנוח. יא. נסכם סוגיה זו: אין בפני ביהמ"ש הכחשה מפורטת ומפורשת באשר לחתימת המנוח, כפי שהיה על המערערים לפרש ולפרט הכחשתם אילו חפצו לכפור בחתימת המנוח על ת2/. על כך יש להוסיף את תצהיר העדות הראשית של המשיב (ת1/), ועדותו בפני בימ"ש קמא, שלא נתערערה בחקירה הנגדית, כשמעדות המשיב עולה שהוא שילם את הכספים למנוח בגין רכישת קרקע, עיסקה שלא התבצעה בגלל מות המנוח. עדות זו של המשיב נתמכת על ידי האישור, מוצג ת2/. יב. נכון הוא שלפי המסמך, מוצג ת2/, קיימת סתירה באשר לסכומים [ 9.000 דולר + שיק של 4,000 ש"ח + שיק של 5,000 ש"ח, כשהסכום שבסה"כ הוא: 9,000 דולר], אך רשאי היה בימ"ש קמא בנסיבות אלה ליתן למסמך פירוש המקיים אותו, כשהסכום של 9,000 (תשעת אלפים) דולר הוא הסכום המינימלי שבכל מקרה יש לחייב על פיו, דהיינו, זהו הפירוש המקיים, שאין בו כדי לקפח את המערערים, ולכן צדק בימ"ש קמא במסקנותיו בסעיפים 9+10 של פסק הדין. יג. גם את הטענה לפיה קופחו המערערים בכך שחוייבו אישית (במקום עזבון המנוח) אין לקבל. סעיף 126 של חוק הירושה קובע שעד חלוקת העזבון אין היורשים אחראים לחובות העזבון אלא בנכסי העזבון. סעיף 127 של חוק הירושה קובע שאם חולק העזבון לאחר שהוזמנו הנושים כנדרש, ואחרי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אין יורש אחראי לחובות שלא סולקו, אלא אם הוכח שהיורש ידע על החובות בזמן החלוקה, וחבותו תהא כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון. וסעיף 128 לחוק הירושה מתייחס למקרה בו חולק העזבון בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה. במקרה כזה אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו, כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה, אלא אם הוכח שהיורש לא ידע על חוב פלוני בזמן החלוקה. סעיף 128 (ב) של חוק הירושה קובע: "הוכחת שוויו של העזבון או של מה שיורש קיבל מן העזבון - על היורש". יד. גם בענין היקף העזבון של המנוח, ומידת חבותם של היורשים, לא דאגו המערערים לפרט ולהבהיר את הנדרש בהגנתם, ואין להם להלין אלא על עצמם. מעיון בכתב ההגנה עולה שכל אשר נטען הוא שהמנוח לא הותיר כל רכוש אלא חובות ובעיות (סעיף 6 להגנה). בתצהיר העדות הראשית (נ1/) נטען על ידי מערער מס' 2 בסעיף 8 של התצהיר, שהמערערים לא ירשו מן המנוח: "כל רכוש בר - מימוש ו/או כל כספים, והוא הותיר לנו קופת שרצים, חובות רבים לשלטונות המס ואין לנו את היכולת להתמודד עם הבעיות והחובות הרבים.... ואף העזבון של אבי המנוח הינו רק חובות, אשר אין מאיפה לשלם". בעדות המערער מס' 2 בבימ"ש קמא, בישיבת 21.9.00, נטען על ידי המערער מס' 2 שלאחר מות המנוח גילו המערערים שיש חובות רבים, חובות של מיסים, אם כי לא ידוע למערער מס' 2 על חובות כלפי אנשים (ההדגשה שלנו). הנה כי כן: אמירות מפורשות וברורות, כנדרש לא רק בתקנות סד"א, אלא גם עפ"י חוק הירושה , לא נמצא כאן. טו. לא ברור לנו, ובודאי שאין בפנינו אמירה מפורשת, ואין בפנינו מידע שהמערערים חייבים היו להביאו לידיעת ביהמ"ש והצד שכנגד, דהיינו: 1. האם חולק עזבון המנוח, אם לאו? (סעיף 126 לחוק הירושה ). 2. האם הוזמנו הנושים לפי סעיף 99 לחוק הירושה ? (סעיף 127 לחוק הירושה ). 3. מה היה שוויו של העזבון בזמן החלוקה (סעיף 128 לחוק הירושה ). פשיטא, שאין די באמירות כלליות, כגון שהמנוח הותיר אחריו חובות רבים ו"קופת שרצים". יורש חייב להבהיר האם חולק עזבון, אם לאו, האם נעשו פעולות לאיתור נושי העזבון, מה שוויו של העזבון, מה הם נכסי העזבון, ומה הם החובות. מידע כזה לא ניתן, וכל שיש בפנינו בכתב ההגנה, בתצהיר נ1/, ובעדות המערער מס' 2, הינן טענות כלליות בלתי מפורשות ובלתי מפורטות באשר לחובות שהותיר המנוח, ובדרך זו של הצגת טענות המערערים - אין די. טז. לא מצאנו אפוא כל טעות בפסק דינו של בימ"ש קמא שיהא בה כדי להצדיק את התערבותנו, לפיכך אנו מורים על דחיית הערעור. המערערים ביחד ולחוד ישלמו למשיב את הוצאות המשפט בערעור, ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 5,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק, שישאו הפרשי הצמדה למדד ורבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. מזכירות ביהמ"ש תדאג לגבות את הוצאות הערעור מן הפקדון שהפקידו המערערים, ככל שהפקידו - ותעביר לב"כ המשיב את סכום ההוצאות המגיע למשיב על פי פסק דין זה. ירושה