פסק דין השופט גדעון גינת כתב התביעה 1. בכתב תביעה (שהוגש ביום 17.11.99 בתיק אזרחי שלום ת"א 104148/99) טענה התובעת, כי במהלך 1997 התקינה דלתות (ואביזרים נילווים) במוסדות ציבור המצויים בתחום שיפוטה של הנתבעת ובאחריותה. הטענה היתה, כי ההסכמה בין הצדדים באה לידי ביטוי בחשבון פרופורמה מתאריך 3.11.97 שצורף לכתב התביעה כנספח א'. יצויין כבר עתה כי החשבון האמור נוקב בשמו של קבלן: חברת אס.טי. נכסים בע"מ, בעוד שמה של הנתבעת אינו מופיע בו. כאתר ביצוע העבודה צויין, שם, שמו של בית ספר באור עקיבא. בסעיף 9 לכתב התביעה נאמר: "התובעת תטען כי על הנתבעת לשאת בתשלום הסך הנתבע... מכוח התחייבותה המפורשת של הנתבעת ומכוח התעשרותה שלא כדין על חשבון התובעת". בסעיף 10 נאמר, לעניין סמכותו של בית המשפט כי היא מושתתת בין השאר, על "המקום לביצוע ההתחייבות". הדיון 2. לפי החלטת ביניים של בית משפט השלום הגישו הצדדים ראיותיהם בחקירה ראשית בתצהירים. התובעת הגישה תצהיר מיום 6.9.00 של מנהלה משה כהן בעזרתו ביקשה לבסס את העילה החוזית הנטענת נגד המועצה המקומית הנתבעת. התובעת טענה להסכם בע"פ עם הנתבעת, הנתמך בראיות בכתב ופירטה את הסכומים המגיעים לה לדברי המצהיר. בתצהיר האמור (ובכל תיעוד אחר שהוגש מטעם התובעת) לא נאמר דבר בעניין הטענה שבסעיף 9 סיפא לכתב התביעה, דהיינו, לגבי הטענה שעל הנתבעת לשאת בתשלום הסך הנתבע "מכוח התעשרותה שלא כדין". פסק הדין נשוא הערעור 3. בפסק דינו, נשוא הערעורים שבפנינו, דחה השופט המלומד את התביעה ככל שזו נסמכה על עילה חוזית. מסקנתו היתה שעילה חוזית כזאת לא הוכחה. השופט קבע: "על פי צו המועצות המקומיות (א) התשי"א1950-, נקבע בסעיף 193 כי חוזה מטעם המועצה לא יחייב אותה אלא אם חתמו עליו בצד חותמת המועצה ראש המועצה וגזברה. מכיוון שאין חוזה בכתב ואין חתימות אין גם חוזה כלל. מועצה מקומית אינה יכולה להתקשר בהסכם בעל פה לפי סעיף 193. אני דוחה את טענת ב"כ התובעת כי על פי סעיף 126 לפקודת העיריות ראש העירייה פועל בשם העירייה. ספק בעיני אם פעולה היא מונח הכולל התקשרות בחוזים ועל כל פנים נכתב בסעיף שהוא בכפוף לכל דין אחר וסעיף 193 לצו המועצות המקומיות הוא דין אחר. אין נפקות משפטית לחוזה עליו לא חתומים מורשי החתימה לפי סעיף זה (והמקביל אליו, סעיף 203 לפקודת העיריות. ראה: ע"א 739/86 ארי שם אור נ' עירית קרית גת פ"ד מד(2) 562)." - עמ' 2 לפסק הדין. 4. השופט המלומד דחה את העילה החוזית גם בהסתמך על מסקנותיו מחומר הראיות שהובא בפניו, דהיינו, הוא לא קיבל את הטענה העובדתית של התובעת בדבר הסכמה בע"פ בינה לבין הנתבעת. ברור, שבקביעות עובדתיות אלה לא נוכל להתערב. בדיון בערעורים ביום 28.11.01 לא חלק, למעשה, ב"כ המלומד של המשיבה גם על מסקנתו של בית משפט השלום לעניין העילה החוזית. עשיית עושר ולא במשפט 5. כפי שראינו עד כאן, לא נזכר הנושא של עשיית עושר ולא במשפט לכל אורך הדיונים בבית משפט השלום (למעט האיזכור שבסעיף 9 סיפא לכתב התביעה). לא רק, שלא נאמר דבר בנושא זה בשלב הגשת הראיות בתצהירים, אלא שאיש מהעדים לא נחקר בהקשר זה. כאשר סיכמו בעלי הדין טענותיהם בע"פ בבית משפט השלום ביום 3.5.01, טען ב"כ התובעת בהרחבה לעניין העילה החוזית. בפתח טענותיו ציין שקיימת מחלוקת בין התובעת לנתבעת בשאלת מחיר הטובין שסופקו ובשאלה, מי החייב בתשלום לתובעת-המשיבה בעבור אותם טובין. רק כאשר סיים ב"כ התובעת טענותיו, טען לעילה נזיקית חלופית, וכך נרשמו הדברים מפיו בפרוטוקול: "אני טוען גם לעילה נזיקית חלופית. כשבית המשפט מבקש ממני להפנות אותו לעילה הנזיקית בכתב התביעה אני עונה שמדובר על עשיית עושר ולא במשפט. כאשר בית המשפט אומר לי שלא לצטט מספרו של ברוך ברכה לגבי חובת זהירות בהקשר של עשיית עושר ולא במשפט, אני מוסיף כי עילת התביעה מוסברת בסעיף 9 לכתב התביעה. לכן אני מבקש לקבל את התביעה ולחייב בהוצאות." - פט. עמ' 16. 6. עינינו הרואות, כי טענות התובעת לעניין עשיית עושר ולא במשפט, הצטיינו בתמציתיות מופלגת. ספק אם לאור האמור בסעיף 9 סיפא ניתן לראות את כתב התביעה ככולל עילה על סמך חוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט1979-. הניסוח שם מלמד, כי הכותב ראה באי קיום ההתחייבות החוזית הנטענת משום התעשרות שלא כדין. זאת ועוד: הטוען לחובת השבה לפי סעיף 1 לחוק האמור, צריך להביא בכתב טענותיו טענות עובדתיות המראות, כי הנתבע קיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת, כלשון סעיף 1 הנ"ל, שבאו לו מאת התובע. דבר מכל אלה לא נטען. מסקנתו של השופט המלומד, לפיה נדונה עילה של עשיית עושר ולא במשפט בשים לב לטיעון שהובא בפניו, משמעותה, למעשה, כי יש לראות טענה כזאת כנטענת כל אימת שמובאת טענה חוזית. מסקנה כזאת לא ניתן לקבל. אם היתה התובעת טוענת כראוי עילה המבוססת על חוק עשיית עושר ולא במשפט, כי אז היתה גם הנתבעת רשאית להביא טענות הגנה במסגרת החוק האמור. בענייננו הציע השופט המלומד, רק בשלב הסיכומים, לב"כ התובעת להביא טענה כאמור. בכך שונתה חזית המחלוקת שבין בעלי הדין באופן שפגע בזכויותיה הדיוניות של הנתבעת. מסקנות בערעור 7. טענת ההגנה של המערערת היתה, כי לא נכרת חוזה בינה לבין התובעת. טענה זו נתקבלה בבית משפט השלום. עוד טענה המערערת, כי התקנת הדלתות נשוא המחלוקת נעשתה על ידי התובעת כקבלן משנה של קבלן ראשי עימו התקשרה הנתבעת, וכי כל החיובים הכספיים בינה לבין הקבלן הראשי, סולקו. הנתבעת תמכה טענותיה בעדות של גזבר מטעמה, אך השופט המלומד סבר כי לא הובאה בפניו ראיה בכתב המראה, כי תמורת הדלתות שולמה על ידי הנתבעת לקבלן הראשי האמור. הגיזבר, ביקש להציג ראיות בכתב בנקודה זו במהלך עדותו, אך הדבר נמנע ממנו בשים לב לטענתו של ב"כ התובעת, כי התיעוד הרלוונטי בהקשר זה לא נכלל בגילוי מסמכים. 8. אלמלא הייתי סבור כי מסקנתו המשפטית של השופט המלומד בהקשר לעילה הנטענת (יותר נכון: העילה שלא נטענה) של עשיית עושר ולא במשפט בטעות יסודה, הייתי מורה על החזרת הדיון לבית משפט השלום כדי לאפשר לנתבעת להוכיח את טענת התשלום מצידה לקבלן הראשי בגין הטובין-הדלתות שבמחלוקת. 9. לאחר עיון אני סבור, שלא היה מקום לקבל עילת תביעה חלופית של עשיית עושר ולא במשפט, מקום שנדחתה העילה החוזית כנגד המועצה המקומית, לא רק מכיוון שהעילה האמורה לא נטענה ולא הוכחה כיאות, אלא מכיוון שזה הדין לפי ההלכה הפסוקה שהובאה בפני בית משפט. צר לי על כך שהשופט המלומד לא הדריך את עצמו בעקבות פסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו (השופט גבריאל קלינג) בתיק אזרחי 1853/91 גזית ושחם נ' עיריית רחובות (7.11.99)* . השופט שם הזכיר את ההלכות לפיהן אם על פי החוק דרושה שמירה על צורה מסויימת של הסכם כדי שיקבל תוקף, הרי פירוש הדבר שאי שמירה על הצורה הדרושה כמוה כאי עשיית ההסכם, כך שמבחינה משפטית לא נעשה דבר: ע"א 487/75 עזרה וביצרון נ' גליק פ"ד ל(2) 621, 626; ע"א 449/73 המועצה המקומית יסוד המעלה נ' מילוסלבסקי פ"ד כ"ח (1) 421, 423-424; ע"א 739/86 ארי שם אור נ' עיריית קרית גת פ"ד מד (2) 562, 566; ע"א 11/71 עיריית רחובות נ' נגד פיני גולדמן פ"ד כ"ה (2) 381, 385. השופט קלינג הזכיר כי פסק בכיוון זה גם ב-ת.א. (ת"א) 1031/92 ר' וקסלמן נ' מ. י. (4.11.98). 10. אני מסכים עם מסקנותיו בהקשר זה של השופט קלינג, כי הגיון הדברים שבבסיס ההלכות שצוטטו מחייב גם שלילה של חיוב כספי על יסוד של תיאוריה של עשיית עושר ולא במשפט או בהסתמך על טענות מנע או השתק כלפי הרשות הציבורית. אם ניתן היה לקבל טענות חלופיות כאלה, הרי בכל מקרה שטענה חוזית כנגד המועצה המקומית תיכשל, מכיוון שלא נעשה חוזה, תתקבל התביעה על בסיס חלופי של עשיית עושר ולא במשפט, והמטרה של מתן תוקף להתקשרות רק אם זו נעשית בדרך שקבע המחוקק, תוכשל לחלוטין. 11. בפסק הדין ב-ד"נ 20/82 אדרס נ' הרלו אנד ג'ונס פ"ד מ"ב(1) 221 הכיר בית המשפט, באופן עקרוני, בהחלת דיני עשיית עושר ולא במשפט גם בנושאים הנשלטים על ידי ענפי משפט אחרים, כמו דיני חוזים. עם זאת, ציין, שם, השופט א. ברק: "יחד עם זאת, יש שהדין הספציפי ביקש לחרוג מהדין הכללי ולקבוע הסדר, שהוא שונה מהדין הכללי בשל המיוחדות של המסגרת הספציפית. תכלית זו יש לכבד. על-כן, מקום שהדין הספציפי מתפרש, על רקע תכליתו, כשולל הסדר של הדין הכללי, יש ליתן תוקף לידן הספציפי ולא לדין הכללי. ודוק: דחייתו של הדין הכללי תיעשה אך כדי הגשמת תכלית החקיקה ולא מעבר לה. על-כן, לעניין סוגיות כלליות שלגביהן אין הדין הספציפי נוקט כל עמדה, ימשיך הדין הכללי לחול." - שם, עמ' 263 ו'-ז'. אני סבור, כי בשים לב להנמקה, המובאת בהרחבה בפסיקה שאוזכרה בסעיף 9 לעיל, לעניין העדר נפקות משפטית של התקשרות חוזית של מועצה מקומית מקום שזו לא נעשתה בדרך ובצורה הנדרשת מכוח החוק, הרי ניתן לראות בכך משום כוונה של "הדין הספציפי", כפי המינוח במובאה דלעיל מדברי השופט ברק, לחרוג מהדין הכללי, ולמנוע בנושא האמור תחולה של דיני עשיית עושר ולא במשפט. לשון אחר: בשל מיוחדות הנושא של התקשרות של מועצות מקומיות, נושא שהוסדר הן בחקיקה והן בפסיקה שצוטטה, יש לתת משמעות לכוונת המחוקק ולמנוע עקיפתה בדרך של הסתמכות על הדין הכללי של עשיית עושר ולא במשפט. בשים לב לשיקולים אלה, אינני סבור שהיה מקום ליישום בענייננו של פסק הדין בעניין רע"א 5768/94, 5614/95, 993/96 א.ש.י.ר. נ' פורום אביזרים פ"ד נב(4) 289 הנזכר, משום מה, על ידי השופט המלומד. 12. השופט המלומד כתב כי בעניין הנדון אין ספק שההוצאה הכספית בגין הדלתות תוקצבה, שכן נעשה מכרז ואף לפי טענת הנתבעת שולמה תמורה בגין הדלתות, הגם שלא לתובעת. אינני סבור שיש מקום לאבחנה בין הוצאה שתוקצבה או לא תוקצבה בהקשר זה. האסמכתאות שצוטטו לעיל מאפשרות רק הכרעה בין שתי אפשרויות: האם נעשה חוזה כדין עם המועצה המקומית הנתבעת אם לאו. אם התשובה היא בשלילה, הרי לא ניתן לעקוף את המסקנה המשפטית, לפיה "לא נעשה דבר" בדרך של השתתת החיוב על עילה חלופית. בית משפט השלום (בעמ' 4 לפסק דינו) הזכיר את פסק הדין בעניין בג"צ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מט(4) 749. באותו עניין הזכיר הנשיא א. ברק (בעמ' 795) את הסמכות הנתונה לבית המשפט לפי סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- להורות על הפרדת החלק הבלתי חוקי שבחוזה ועל קיום חלקי של התחייבות הכלולה בו. אין כל קשר בין ההוראה שבסעיף 31 הנ"ל לבין ענייננו, שבו, לפי קביעתו של השופט המלומד (עמ' 2 לפסק הדין קטע שני) אין כל התקשרות חוזית בין בעלי הדין. 13. השופט המלומד קבע עובדתית "כי לא נקשרה כל התחייבות ישירה בין התובעת לנתבעת לאספקת הדלתות" (פסה"ד עמ' 3 קטע לפני אחרון). מסקנה זו מחייבת דחיית התביעה. הייתי מקבל את הערעור, מבטל את פסק דינו של בית משפט השלום ודוחה את הערעור שכנגד. הייתי מציע, במקרה כזה, לחייב את המשיבה לשלם למערערת את הוצאות המשפט לפי תקנה 513 בשתי הערכאות בצירוף ריבית והפרשי הצמדה (מיום הוצאתו בפועל של כל פריט) וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח + מע"מ, להיום. שופט השופטת ר.חפרי-וינוגרדוב 1. בית משפט השלום דחה את העילה החוזית וקיבל את העילה בעשיית עושר שלא כדין שצויינה בכתב התביעה כעילה חילופית. אומנם עיקר הפירוט בכתב התביעה עניינו טענות חוזיות אך לטעמי יש בו את הדרוש להעמדת עילה חילופית בעשיית עושר ולא במשפט. אף אינני סבורה כי התרחש שינוי חזית המחלוקת בין בעלי הדין בשלב הסיכומים. 2. חברי הנכבד, אב בית הדין, סבור כי לא היה מקום לקבל את העילה בעשיית עושר מקום שנדחתה העילה החוזית בשל ייחודו של נושא ההתקשרות של מועצות מקומיות, נושא שהוסדר בחקיקה ובפסיקה כאשר יש להבין את כוונת המחוקק כמחייבת מניעת עקיפתה בדרך של הסתמכות על הדין הכללי של עשיית עושר ולא במשפט. היה וחברי סבור כי ככלל, מקום שנדחתה עילה חוזית נגד מועצה מקומית, אין לקבל עילת תביעה חילופית בעשיית עושר ולא במשפט אין בידי להצטרף לעמדה כוללת כזו. גם אם עקרונית יכולה תכליתו של דין ספציפי להתכוון לשלול את תחולת הדין הכללי הרי מסקנה כזו, ביחס לכל מקרה ומקרה, מחייבת שקילה של עניינים שונים כולל תכלית יסוד דרישות הצורה שמציב חוק המועצות המקומית אל מול המישור הפרטי של שיקולי צדק ומניעת עוול פרטיקולרי. אלא, שלטעמי, אין הכרעה בעניין זה דרושה בענייננו, וזאת, משני טעמים. האחד הוא כי במקרה שלפנינו לא הוכח כלל קיומו של חוזה. השני הוא כי לדעתי לא הוכחה התעשרות שלא כדין. 3. לדעתי לא הוכיחה התובעת כי הנתבעת התעשרה שלא על פי זכות שבדין על חשבונה. הוכח כי התקיים חוזה בין הנתבעת לבין הקבלן הראשי ובמסגרת חוזה זה קיבלה הנתבעת את הטובין. לא הוכח קיומו של חוזה בין התובעת לנתבעת. גם אם פיזית הותקנו הדלתות במוסד הנתבעת על ידי התובעת, הרי, לאור החוזה בין הנתבעת לקבלן הראשי, התקבלו הדלתות על ידי הנתבעת מאת הקבלן הראשי. במצב זה, לא הוכח כי הנתבעת התעשרה שלא כדין על חשבונה של התובעת ולדעתי יש לדחות את התביעה גם בעילה של עשיית עושר ולא במשפט ולקבל את הערעור. דרכה של התובעת לתבוע שכרה מהקבלן הראשי - פתוחה. משזו מסקנתי, הרי, אין למעשה צורך לדון בערעור שכנגד ויש להורות על דחייתו. לעניין ההוצאות, הייתי מציעה לחבריי לחייב את המשיבה לשלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום כולל של 7,500 ש"ח + מע"מ להיום. ר. חפרי-וינוגרדוב, שופטת השופט יגאל גריל: אני מצטרף לחוות דעתה של חברתי הנכבדה כב' השופטת ר. חפרי-וינוגרדוב, וסבור, על יסוד נימוקיה שיש לקבל את הערעור ולהורות על דחיית התביעה. גם לעניין הוצאות המשפט אני מצטרף לעמדת כב' השופטת ר. חפרי-וינוגרדוב. י. גריל, שופט הוחלט לקבל את הערעור, לדחות את הערעור שכנגד, לבטל את פסק הדין נשוא הערעור, להורות על דחיית התביעה ולחייב את המשיבה לשלם למערערת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשתי ערכאות בסכום כולל של 7,500 ש"ח + מע"מ, להיום. חוזהמסמכיםגזברותמועצות מקומיותצוויםצו (חקיקה)