שחרור סחורה מבלי שהקונה הציג שטר מטען מקורי

פסק דין א. בפנינו שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט גב' נ. שרון), ב-ת.א. 4842/94, מיום 2.3.01, לפיו חוייבו המערערת ב-ע.א. 2336/01, אגיש הובלות בינלאומיות בע"מ, והמערערות ב-ע.א. 2364/01, ישקונט בע"מ ואלאלוף בע"מ, ביחד ולחוד, לשלם למשיב, שוקרי לחאם (להלן: "המשיב"), את הסכום של 91,644 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.94 עד התשלום בפועל, ובתוספת הוצאות המשפט. ב. העובדות הצריכות לענין הינן אלה: המשיב הוא יבואן ויצואן העוסק בשיווק. המערערת, ישקונט בע"מ, היא חברה לשיט וספנות שבבעלותה, ניהולה או הפעלתה אניה בשם City of London (להלן: "האניה"). המערערת אלאלוף בע"מ משמשת כסוכנת של ישקונט. המערערת אגיש בע"מ משמשת כעמילת מכס המטפלת גם בשילוח מטענים. המשיב התקשר עם קונה בגרמניה למכירת עשרים מנועי דיזל, ועל הקונה היה לשלם למשיב סך של 3,000 מ"ג בגין כל מנוע (ביחד: 60,000 מ"ג), ובתוספת הוצאות ההובלה. הקונה שילם 14,000 מ"ג ע"ח המגיע, ואת היתרה בסך 46,600 מ"ג היה על הקונה לשלם עם קבלת הסחורה. סוכם גם שיתרת התמורה תשולם בתוך 30 יום ממועד יציאת המטען מן הארץ. חברת אגיש סייעה למשיב בכל הכרוך בהעברת הציוד לגרמניה, והמשיב הופנה לטיפולו של מר רוני זיו, מנהל מחלקת היצוא בחברת אגיש. אגיש סיפקה את המכולה להעברת הציוד לגרמניה. המטען נמסר ע"י אגיש לאלאלוף, וזו העבירה את המטען לגרמניה. שטר המטען (ת4/) הועבר לידי מר רוני זיו (מנהל מחלקת היצוא באגיש), שמסר אותו למשיב. המשיב מצדו העביר את שטר המטען המקורי לידי סוחר בשם מר פאוזי עיסא, על מנת שפאוזי יגבה עבור המשיב את הכסף מן הקונה. משחלפו שלושים יום לאחר צאת המטען מן הארץ, הודיע פאוזי למשיב שהסחורה שוחררה לידיו של הקונה, מבלי שהקונה הציג את שטר המטען המקורי, ומבלי שהקונה שילם את החוב. בטרם שוחרר המטען הציע הקונה לשלם למשיב 10,000 מ"ג על החשבון, אך המשיב דרש את כל היתרה. כאמור בסופו של דבר הקונה לא שילם דבר, והסחורה שוחררה מבלי שהקונה הציג את שטר המטען המקורי. ג. המשיב בכתב התביעה המתוקן ייחס למערערות כולן חבות חוזית ונזיקית. ישקונט ואלאלוף טענו בהגנתן שאין הוכחה שהצדדים סיכמו ששחרור המטען לידי הנשגר יהא מותנה בביצוע התשלום. מכל מקום, שטר המטען ערוך כשטר בלתי סחיר, ולכן לא היה על מובילי המטען לקבל לידיהם את שטר המטען לפני שחרור הסחורה, הואיל ורק אדם אחד יכול לקבל את המטען כשמדובר בשטר מטען בלתי סחיר, וזאת בניגוד לשטר מטען סחיר שכל האוחז בו יכול לקבל את המטען תמורתו. עוד טענו ישקונט ואלאלוף שהיה על המשיב ליידע מפורשות את המוביל אודות פרטי העסקה, אילו רצה המשיב להבטיח את קבלת התשלום לפני שחרור המטען. כמו כן טענו שאם אמנם היתה כוונת המשיב ליצור שטר מטען סחיר, כי אז התרשלה אגיש כשהשטר שהנפיקה היה בלתי סחיר. אגיש גם היתה צריכה להבהיר למשיב שהדרך הבטוחה להבטחת התשלום היה על ידי אשראי דוקומנטרי. אלאלוף טענה שהיא רק שלוחה של ישקונט, ובתור שלוחה אין עליה כל חבות, מכל מקום, אם נושא הסוכן בחבות הרי נושא בכך הסוכן של ישקונט בנמל שבגרמניה ולא אלאלוף שהיא הסוכן של ישקונט בארץ. ד. אגיש מצדה טוענת שלפי ההסכם בין המשיב לבין הקונה לא ניתן להוכיח שקבלת המטען מותנית בתשלום יתרת הכסף. גם אין לקבל את טענת ישקונט ואלאלוף ששטר המטען הוא בלתי סחיר. שחרור המטען, כך טוענת אגיש, ללא שטר מטען, מהווה הפרה של חוזה ההובלה, הסכם הנאמנות, וחוק השומרים. אגיש, לטענתה, משמשת עמיל מכס ותפקידה מתמצה בפנייה למכס, לסוכן האניה ורשויות הנמל, ותפקידיה מסתיימים עם העמסת המטען וקבלת שטרי המטען על ידי המשיב. ה. לאחר שמיעת הראיות והגשת סיכומים בכתב על ידי ב"כ הצדדים ניתן פסק דינה של כב' השופטת קמא שקבעה כי מחזיק השטר מוגדר בשטר המטען, ת4/, בהגדרות שבצד האחורי של המסמך, כאדם שאליו הוסב השטר על ידי המחזיק המקורי ומכאן שהשטר ת4/ הוא סחיר. עוד ציינה כב' השופטת קמא שלפי הנוהג כאשר מקבל המשיב סחורה בארץ (כשהוא מייבא סחורה) עליו להציג את שטר המטען כדי לשחרר את המטען, באותו אופן ציפה המשיב שהקונה יוכל לשחרר את הסחורה בגרמניה, כלומר רק כנגד הצגת שטר המטען, ושטר המטען יעבור לידי הקונה רק לאחר שזה ישלם את יתרת המחיר. אשר לישקונט ואלאלוף קבעה כב' השופטת קמא שבשטר מטען סחיר מסירת המטען מתחייבת רק כנגד השטר המקורי. לכן, שחרור המטען בגרמניה, ללא הצגת השטר המקורי מהווה הפרת חוזה ההובלה בין המוביל למשלח (פסה"ד, עמ' 31 סיפא). כב' שופטת קמא הוסיפה וקבעה שהואיל ושטר המטען הוא סחיר היה על ישקונט ואלאלוף להוכיח ששחרור המטען ללא השטר המקורי איננו בגדר רשלנות הואיל ונטל הראיה עבר אליהם להוכיח שלא התרשלו. עוד קבעה כב' השופטת קמא שהדרך להבטחת תשלום בגין סחורה הנשלחת ע"י מוביל מטען לחו"ל היא ע"י החזקת סחורה בנמל עד שישלם הקונה את מחירה המלא של העיסקה. מציינת כב' השופטת בעמ' 33 לפסה"ד: "משהפר המוביל את חובתו לאפשר למוכר להשלים את העיסקה, חובה שקמה מתוך חוזה ההובלה, מעצם קיומו של שטר מטען סחיר, עליו לפצות את המוכר". אפילו היתה זו דרך בטוחה יותר להבטיח את התשלום על ידי אשראי דוקומנטרי, אין הדבר מפחית מאחריותה של ישקונט לקיים את החוזה שבינה לבין השולח באופן מלא. לגבי אלאלוף ציינה כב' השופטת קמא שאת חוזה העברת הסחורה ערך המשיב מול ישקונט ואלאלוף והן אלה שאחראיות כלפי המשיב , לכן עצם העובדה שפריקת המטען בנמל בגרמניה בוצעה על ידי סוכן אחר (ולאלאלוף אין חלק בפריקתו של הציוד) אין בה כדי לאפשר לאלאלוף להשתחרר מאחריותה, שכן ישקונט ואלאלוף נושאות כלפי המשיב בחבות בגין הפרת חוזה ומכח פקודת הנזיקין. ו. לגבי אגיש ציינה כב' השופטת קמא שזו הנפיקה שטר מטען סחיר ולכן היה על אגיש לדאוג להבטחת ביצוע התשלום. המשיב מסר את פרטי העסקה לאגיש, שידעה על החשיבות שיש לסחירותו של השטר לצורך קבלת התשלום, וכגורם המקשר בין המשיב לבין המוביל, היה על אגיש להבהיר חד-משמעית את חשיבות קבלת שטר המטען המקורי לפני שחרור הסחורה (עמ' 34 בפסה"ד של בימ"ש קמא). מוסיפה כב' השופטת קמא שמששוחרר המטען ללא הצגת שטר המטען המקורי, נטלה אגיש על עצמה את האחריות לבדוק מול המוביל מדוע שוחרר המטען, כעולה ממכתב מר רוני זיו אל מר פרץ מטעם אלאלוף (ת7/), לכן אין אגיש יכולה להישמע בטענה שתפקידה הסתיים עם העמסת המטען על ידי המשיב בנמל אשדוד וקבלת שטר המטען על ידו. מציינת כב' השופטת קמא שאמנם ישקונט ואלאלוף הפרו את חוזה ההובלה וגרמו נזק, אך גם על אגיש חלה חובת אחריות הואיל והיה על אגיש להבהיר למוביל את פרטי העסקה כך שלא תהיינה אי הבנות באשר לחשיבות שטר המטען כאמצעי להבטחת התשלום. לא היתה מחלוקת שיתרת הסכום שהגיעה למשיב מן הקונה היתה 46,600 מ"ג. אין לקבל את הטענה כאילו לא ניסה המשיב להקטין את הנזק בכך שדחה את הצעתו של הקונה לתשלום סך 10,000 מ"ג שכן המשיב דחה את הצעתו הנ"ל של הקונה קודם להפרת החוזה, דהיינו, קודם ששוחררה הסחורה ללא הצגת שטר המטען (עמ' 35 בפסה"ד). ז. בסיכום הדברים חייבה כב' השופטת קמא את שלוש הנתבעות ביחד ולחוד לפצות את המשיב כדי מלוא שווי הנזק ובפנינו מלינות הנתבעות על חיובן. ב-ע.א. 2336/01 מונח בפנינו ערעורה של אגיש, וב-ע.א. 2364/01 ערעורן של ישקונט ואלאלוף. ב"כ הצדדים הגישו בפנינו תיקי מוצגים ועיקרי טיעון מפורטים, וכן מונח בפנינו תיק בית משפט השלום. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 13.11.01, האזנו לטיעונים נוספים שב"כ הצדדים העלו בפנינו בעל פה, במהלכם הגיש לנו ב"כ ישקונט ואלאלוף פס"ד אמריקאי של ניו-יורק מיום 2.6.93,: או' סאליבן נ. האפאג ללויד, וב"כ המשיב הגיב על פסה"ד האמריקאי ביום 15.11.01. ב"כ המשיב הגיש במהלך הטיעון בפנינו ביום 13.11.01 את צידו האחורי של שטר המטען ת4/, בהגדלה, להוכחת הטענה שמדובר בשטר סחיר לאור פיסקה 22 (1) בה נקבע שהטובין יימסרו במכולה כנגד הצגת שטר מטען, מכאן שמדובר בשטר סחיר. ח. נתנו דעתנו לטענות המפורטות שהעלו ב"כ המערערות בשני הערעורים, הן אלה שבכתב והן אלה שבעל פה, ומסקנתנו היא שאין מקום להתערבותנו בפסק-דינו של בימ"ש השלום. הגענו לכלל דיעה שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שקבע בימ"ש קמא. הממצאים שנקבעו תומכים במסקנות המשפטיות שבפסה"ד, ואין לגלות בפסק-הדין טעות שבחוק. לפיכך דעתנו היא שיש לאשר את פסק-דינו של בימ"ש השלום ולהורות על דחיית שני הערעורים בהתאם לתקנה 460(ב) של תקנות סדר הדין האזרחי. ט. ראינו מקום להתייחס בנפרד לטענה אחת שהעלה ב"כ המערערות בע"א 2364/01 והיא שחב' אלאלוף היא סוכנת בלבד ולכן שגה, לטענתו, ביהמ"ש קמא בקבעו שאלאלוף הייתה צד להסכם ההובלה באופן כלשהו, שכן אלאלוף, לגירסתה, פעלה כשלוחה של ישקונט בנמל הטעינה, ולכן אין אלאלוף עצמה נושאת בחבות אלא רק ישקונט כשולחת. אין בידינו לקבל טענה זו. אכן, משטר המטען ת4/ עולה שאלאלוף היא סוכנות, וליתר דיוק סוכן מנהל Managing Agents, אלא שגם ב"כ ישקונט ואלאלוף איננו חולק על כך ששטר המטען התקבל אצל המשיב רק כשבוע ימים לאחר הפלגת האניה, ולאחר שחוזה ההובלה נכרת למעשה, עיינו: פרוטוקול הדיון בפנינו מיום 13.11.01, עמ' 3 שורות 8-9. עולה מן האמור לעיל, שהמסמך ממנו עולה שאלאלוף פעלה כסוכנת-מנהלת (ת4/) הומצא למשיב רק כשבוע לאחר הפלגת האניה. משלא נתאפשר למשיב לעיין ב-ת4/ לא ניתן לייחס למשיב ידיעה לגבי אותן תניות בשטר המטען שיש בהן כדי לסייג או להגביל את חבותן של המערערות כלפיו. י. לעניין זה אנו מפנים ל-ע"א 84/82 (מחוזי חיפה) ורסנו נ. המגן פסקים מחוזיים מ"ג (2) עמ' 441. באותו מקרה ביטח התובע לפני יציאתו לרודוס את מצלמתו בפוליסה לביטוח כל הסיכונים. בתוספת לפוליסה נקבע תנאי לפיו על המבוטח ללוות את הרכוש המבוטח. כאשר שהה המבוטח - התובע - על החוף ברודוס נגנבה ממנו המצלמה בשעה שנכנס לרחוץ בים, והמצלמה נותרה אותה עת על החוף. חב' הביטוח מיאנה לפצותו בטענה שהפר את התנאי המוקדם שבפוליסה בדבר ליווי הרכוש המבוטח. ביהמ"ש המחוזי קבע בערעור, בין יתר הדברים: "ולפיכך מהווה הפוליסה את ההסכם בין הצדדים, אלא שמכאן עדיין אין ללמוד שיש לייחס למבוטח בדיעבד ידיעה של תנאי, שנכלל בפוליסה, אשר על פניו נראה שהוצאה רק לאחר האירוע (וזאת כשידיעת התנאי לפני האירוע, היא בעלת חשיבות מכרעת לעניין התנהגות המבוטח על-פיו, ולעניין מילויו ידי המבוטח)" (ההדגשה שלנו). (שם, בעמ' 453). יא. ומהתם להכא: הואיל וגם ב"כ ישקונט ואלאלוף אינו חולק על כך ששטר המטען ת4/ התקבל אצל המשיב רק כשבעה ימים לאחר הפלגת האניה, ולאחר שחוזה ההובלה נכרת למעשה, לא ניתן לייחס למשיב ידיעה על כך שאלאלוף פעלה במעמד של Managing Agents. ממשיך ב"כ ישקונט ואלאלוף וטוען שחב' אגיש מעולם לא טענה שהסכם ההובלה (ת4/) סותר את המוסכם בין הצדדים, או שהצדדים לו שונים מאלה שהוצגו בפניה, מכאן, כך טוען עו"ד מ. ספרן, שיש להחזיק את אגיש כיודעת שהצדדים להסכם ההובלה הם ישקונט מחד גיסא, והמשיב מאידך גיסא, והרי האחרון יוצג ע"י אגיש, ואילו מעמדה של אלאלוף הוא כסוכנת בלבד, כעולה מן החתימה והחותמת של אלאלוף בצד התחתון הימני של ת4/ שם צויין שאלאלוף חותמת מטעם הבעלים. יב. אין בידינו לקבל טענתן זו של ישקונט ואלאלוף. הטענה נועדה להגביל את אחריותה של אלאלוף. מי שמבקש לטעון להגבלת או לסיוג אחריותו חייב להציב את התשתית הראייתית לצורך קביעת הממצאים העובדתיים הנדרשים להסקת המסקנה המשפטית על-פיה ניתן להגיע לתוצאה המגבילה את אחריותו או מסייגת את חבותו של הטוען. במקרה שבפנינו לא הוצבה התשתית הדרושה. עיינינו הרואות שב"כ ישקונט ואלאלוף משליך יהבו על כך שאגיש לא טענה שמסמך ת4/ סותר את המוסכם בין הצדדים, אך מכאן עדיין רחוקה הדרך למסקנה לפיה אגיש ידעה במועד בו נקשר חוזה ההובלה שאלאלוף פעלה כסוכן בלבד. כזכור, הומצא שטר המטען ת4/ רק כשבוע לאחר ההפלגה ולכן העובדה שמופיעה חתימת אלאלוף על ת4/ כחתימה מטעם הבעלים, בתחתית שטר המטען, אין לה משמעות כשהמסמך מומצא שבוע לאחר שהאניה הפליגה!!! . יג. לא זו אף זו: הבה נניח שאגיש ידעה שאלאלוף פעלה כסוכן בלבד. מדוע לייחס את ידיעתה של אגיש גם למשיב? כדי להגיע למסקנה כזו יש להציב את התשתית העובדתית המובילה לכך שידיעת אגיש כידיעת המשיב, וראיות כאלה לא הובאו. לחילופין, יש להראות שקיימת הוראת חוק מתאימה, כגון, סעיף 33(ב) בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א- 1981, שם נקבע שלעניין חובת הגילוי בכריתת חוזה הביטוח יראו את ידיעת סוכן הביטוח לגבי העובדות הנכונות של עניין מהותי, כידיעת המבטח. בענייננו לא התבסס ב"כ ישקונט ואלאלוף על הוראת חוק שעל בסיסה ניתן היה לקבוע שדין ידיעת אגיש כדין ידיעת המשיב, וראיות לכך לא הובאו. יד. ממשיך ב"כ ישקונט ואלאלוף וטוען שעל יסוד הצהרת הטעינה נ1/ ניתן ללמוד שאגיש ידעה שאלאלוף פועלת כסוכנת בלבד, ודין ידיעת אגיש כדין ידיעת המשיב. ואולם, כאמור כבר לעיל, לא הוכח עובדתית שאגיש הביאה את המידע לידיעת המשיב. אם היה בדעת אלאלוף לשכנע את ביהמ"ש שאחריותה מוגבלת או מסוייגת למעמד של סוכן בלבד, היה על אלאלוף לעמוד בנטל הנדרש ולהוכיח שהמשיב אכן ידע את המידע שהיה בידיעת אגיש, ולחילופין, היה על אלאלוף להראות קיומה של הוראת חוק המייחסת את ידיעתה של אגיש גם למשיב, וכזאת לא הוכח. טו. מעבר לכל אלה נוסיף ונציין שגם לא הוכח שאגיש ידעה שאלאלוף פועלת במעמד של סוכן בלבד. ב"כ ישקונט ואלאלוף מתבסס כאמור על הצהרת הטעינה מיום 21.4.94 מוצג נ1/ (התאריך המודפס ב- נ1/ הוא 21.4.98 אך אין ספק שהכוונה ל- 21.4.94), שקדמה לשטר המטען ת4/, דהיינו, הצהרת הטעינה קודמת בזמן לשטר המטען שאותו מכינים בהתאם לפרטים שבהצהרת הטעינה (נ1/). אגיש חתומה על הצהרת הטעינה שבו מופיע השם: אלאלוף, חיפה, ואילו שמה של ישקונט בע"מ כלל אינו מופיע בהצהרת הטעינה. כמו כן גם לא צויין בהצהרת הטעינה נ1/, שאלאלוף פועלת במעמד של סוכן בלבד מטעם בעלי האניה. טז. ממשיך וטוען ב"כ ישקונט ואלאלוף שהואיל ובהצהרת הטעינה נ1/ צויין שם האניה: CITY LONDON OF, משמע שאגיש ידעה מיהו הבעלים של האניה הואיל ויש לה גישה למקורות הרישום של בעלי האניות. עו"ד מ. ספרן מתבסס בעניין זה על פסק דין שניתן בניו יורק בעניין או' סאליבן נ' האפאג ללויד, שם נקבע שבתביעה בגין נזק למטען אין הסוכן נושא בחבות בגין שליחות נסתרת מקום בו הסוכן מציין שהוא חותם כסוכן, ומפרט את שם האניה וניתן לברר את הבעלים ע"י עיון במירשם. מקובלת עלינו תשובת ב"כ המשיב (מיום 15.11.01) לפיה באותו מקרה שנדון בפסה"ד של ניו יורק צויין מפורשות, בעמ' 2245 של פסה"ד, שבעל המטען (ששמו היה: או' סאליבן) כלל לא חלק על כך שהוא ידע שהאפאג ללויד לא פעלה בשם עצמה אלא בשם השולח (המוביל הימי), אלא שזהות המוביל הימי לא צויינה באותו מקרה בשטר המטען, ואילו בענייננו העובדות שונות שכן שמו של המוביל הימי (ישקונט) צויין במפורש בשטר המטען ת4/. על כך יש להוסיף, שבניגוד לפסה"ד של ניו-יורק שבו התובע או' סאליבן לא חלק על כך שהוא ידע שהאפאג ללויד לא פעלה בשם עצמה אלא בשם המוביל הימי, הרי במקרה שבפנינו המשיב כופר בכך שידע שאלאלוף פעלה כסוכנת בלבד, וכזכור שטר המטען ת4/ נמסר למשיב רק כשבוע לאחר הפלגת האניה. יז. נוסיף שבמקרה הנדון בפנינו קיים ספק של ממש באפשרות לברר את זהות הבעלים על יסוד ציון שם האניה, CITY OF LONDON, בהצהרת הטעינה נ1/. לכאורה, בוצעה הטענת הטובין על האניה באותו יום עצמו (21.4.94) שבו נעשתה הצהרת הטעינה. קשה להניח שבאותו יום עצמו גם יתבצע בירור זהותו של המוביל הימי במירשם, ומכל מקום, אם חפצו ישקונט ואלאלוף לשכנע את ביהמ"ש קמא שניתן היה לברר מעשית, ביום בו בוצעה הטעינה, את זהות המוביל הימי באמצעות מירשם הבעלות על האניה, (על מנת להסיק שישקונט זוהתה כמוביל הימי ואלאלוף פעלה כסוכן בלבד), כי אז היה על המערערות להציב את התשתית העובדתית הדרושה למטרה זו ולא להותיר את הסקת המסקנה להנחות והשערות גרידא. יח. לבסוף מצביע עו"ד מ. ספרן על עדות המנהל של חב' אגיש, מר אהוד קורנפלד, בעמ' 19 לפרוטוקול, ש' 17-18, שם נאמר שאגיש תיפקדה כסוכנת מכס שטיפלה עבור הלקוח בפנייה לרשויות המכס, סוכן האניה ורשויות הנמל, ואולם ראוי לתת את הדעת על כך שמר קורנפלד לא טיפל ספציפית בעיסקה זו אלא לאחר שהתעוררה הבעיה, עיינו, בשורות 8-9 של עמ' 19: "ואת עיסקת היצוא הספציפית אני מכיר מרגע שהתעוררה לכאורה בעיה לגבי מסירת הסחורה בגרמניה בלי שטר מטען...." לעומת זאת, מי שליווה את העיסקה מתחילתה היה מנהל מחלקת היצוא של אגיש, מר רוני זיו שהעיד בעמ' 20 לפרוטוקול , שורות 25-26: "כל משלוח שמבוצע על ידי אגיש ביצוא ימי, אנו חייבים לספק לחב' הספנות טופס שנקרא הצהרת הטענה, על סמך טופס זה הם מנפיקים שטר מטען, לפי ההוראות שניתנו להם בטופס זה". ובעמ' 22 סיפא ממשיך מר זיו: "בשילוח המטען עוסקת חב' הספנות, אני עמיל מכס. אני מסרתי את תעודת הצהרת ההטענה (נ1/) לאללוף...". הנה כי כן, מבחינת מנהל מח' היצוא של אגיש מר רוני זיו, שטיפל בעיסקת היצוא מתחילתה, הוא פנה מבחינתו לחברת הספנות, ומסר את הצהרת ההטענה לחברת אלאלוף. אין אפוא בפנינו ראיה לכך שאגיש ידעה בשעת מסירת הצהרת ההטענה (נ1/) שאלאלוף פועלת כסוכנת בלבד. גם לא הוכח שאגיש יכולה היתה באותו יום עצמו (21.4.94) לוודא מיהו המוביל הימי, וכזכור, שטר המטען ת4/, הומצא רק שבוע לאחר מכן. יט. מכאן, שבענייננו חלה הוראת סעיף 7 של חוק השליחות, תשכ"ה - 1965, בדבר שליחות נסתרת: "לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה על קיומה של השליחות, או לא ידע את זהותו של השולח, תחייב פעולת השלוח את השולח והשלוח יחד ולחוד ותזכה את השלוח בלבד...". בענייננו, הבהירה אמנם אלאלוף בשטר המטען (ת4/) ע"י החתימה והחותמת שלה בצד הימני תחתון של ת4/ שהיא פועלת כסוכנת מטעם הבעלים, אך מסמך זה לא היה בידיעת המשיב אלא כשבוע לאחר הפלגת האניה, ואילו בשעה שנקשר חוזה ההובלה, כשנמסרה הצהרת ההטענה נ1/, לא היתה אינדיקציה לכך שאלאלוף פועלת כסוכנת בלבד, ומכאן המסקנה שבדין חייבה כב' השופטת קמא את שלוש הנתבעות ביחד ולחוד לפצות את המשיב. כ. כפי שכבר ציינו לעיל אנו מקבלים את כל המימצאים העובדתיים, ואת המסקנות המשפטיות שבפסה"ד של בימ"ש קמא, ולא מצאנו טעות שבחוק שיהא בה כדי להצדיק התערבותנו. על יסוד כל האמור לעיל אנו דוחים את שני הערעורים. אנו מחייבים את המערערת ב-ע.א. 2336/01 (אגיש) לשלם למשיב שוקרי לחאם את הוצאות הערעור בסכום של 3,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, וכן מחייבים אנו את המערערות ב- ע.א. 2364/01 ישקונט ואלאלוף, ביחד ולחוד, לשלם למשיב שוקרי לחאם את הוצאותיו בערעור בסכום של 3,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה למדד ורבית כחוק מהיום ועד הפרעון המלא בפועל. המזכירות תחזיר את הפקדונות למי שהפקידם לאחר ניכוי ההוצאות כמפורט לעיל. הוצאות אלה יועברו על ידי המזכירות ישירות לב"כ המשיב שוקרי לחאם, עבור מרשו. שטרמשפט ימי - דיני ימאותסחורהשטר מטען