##דוגמא לכתב תביעה## ## סוג התביעה: ## ## הסעד המבוקש: ## ## אגרה: ## ## האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו? ## כן ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובעים הינם _________ תושבי מדינת ישראל, הורים לילדים קטינים, אשר התקשרו עם הנתבעות בהסכם למתן שירותי דוגמנות וצילום, כמפורט להלן. 2. הנתבעת 1: "_________ בע"מ", ח.פ. _________, חברה הרשומה בישראל, אשר במועדים הרלוונטיים לכתב תביעה זה, הציגה עצמה כסוכנות לאספקת דוגמנים ושחקנים. 3. הנתבעת 2: "_________ בע"מ", ח.פ. _________, חברה הרשומה בישראל, אשר במועדים הרלוונטיים לכתב תביעה זה, הציגה עצמה כסוכנות לאספקת דוגמנים ושחקנים. 4. הנתבעת 3: "_________בע"מ", ח.פ. _________, חברה הרשומה בישראל, אשר במועדים הרלוונטיים לכתב תביעה זה, הציגה עצמה כסוכנות לאספקת דוגמנים ושחקנים. 5. הנתבע 4: מר _________, ת.ז. _________, אשר במועדים הרלוונטיים לכתב תביעה זה, שימש כבעל המניות העיקרי והמנהל היחיד של הנתבעות 1-3. ## ב. הסעד המבוקש ## 6. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לכל אחד מהתובעים את מלוא הסכומים ששולמו על ידם לנתבעות, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 7. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך 2,000 ש"ח בגין עגמת הנפש הרבה שנגרמה להם ולילדיהם כתוצאה ממעשי הנתבעות. 8. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, בהוצאות המשפט של התובעים, לרבות הוצאות פרסום ושכר טרחת עורך דין, בצירוף מע"מ וריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 9. עילת התביעה נולדה במועדים שונים, החל משנת _________ ועד שנת _________, עת התקשרו התובעים עם הנתבעות בהסכמים למתן שירותי דוגמנות וצילום, וגילו כי הוטעו ורומו על ידי הנתבעות. 10. הנתבעות, באמצעות נציגיהן, פנו לילדי התובעים במקומות ציבוריים, החמיאו להם על מראם והציעו להם הזדמנות לככב כדוגמנים או שחקנים. 11. בעקבות פניות אלו, הוזמנו התובעים וילדיהם לפגישות במשרדי הנתבעות ברחוב _________, _________, שם הופעלו עליהם לחצים כבדים לחתום על הסכמים ולשלם סכומים גבוהים. 12. הנתבעות הציגו מצגי שווא והבטחות סרק בדבר עתיד מזהיר לילדים בתחום הדוגמנות והמשחק, תוך הבטחה לסידור עבודה והפניה לגורמים רלוונטיים. 13. התובעים שילמו סכומים של כ-4,000 ש"ח כל אחד, בעיקר באמצעות כרטיסי אשראי, עבור אלבום צילומים (בוק) ו"מבחני בד", אך הובטח להם כי התשלום כולל גם ליווי וסידור עבודה. 14. בפועל, הנתבעות לא קיימו את הבטחותיהן לסידור עבודה או הפניה, ולאחר קבלת אלבום הצילומים, נותק הקשר בין התובעים לנתבעות. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 15. עניינה של תביעה זו בסכום כספי הנמצא בגבולות סמכותו העניינית של בית משפט נכבד זה. 16. מקום מושבן של הנתבעות, וכן מקום ביצוע העוולות וההתקשרות עם התובעים, הינם בתחום סמכותו המקומית של בית משפט נכבד זה. 17. התביעה מוגשת כתובענה ייצוגית, בהתאם להוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, ובהתאם להחלטת בית המשפט מיום _________ (בבש"א _________) אשר אישרה את התביעה כתובענה ייצוגית. ## ה. פירוט הטענות ## ## הטעיה מכוונת והצגת מצגי שווא ## 18. הנתבעות, באמצעות נציגיהן, הציגו בפני התובעים מצגי שווא מכוונים ושיטתיים, אשר נועדו להטעות אותם ולגרום להם להתקשר בהסכמים ולשלם סכומים גבוהים, תוך ניצול תקוותיהם של ההורים לעתיד ילדיהם. 19. נציגי הנתבעות פנו לילדים קטינים במקומות ציבוריים, החמיאו להם באופן מופרז על מראם החיצוני והבטיחו להם עתיד מזהיר כדוגמנים או שחקנים, ובכך יצרו ציפיות שווא והפעילו לחץ רגשי על הילדים ועל הוריהם. 20. בפגישות במשרדי הנתבעות, הציגו נציגיהן מצג שווא כאילו הילדים עברו בהצלחה "מבחני בד" וכי הם מוכשרים ומתאימים לתחום, תוך שימוש בצלמת שהוצגה לעיתים כצלמת של ערוץ טלוויזיה מוכר, עובדה שלא הייתה ולא נבראה. 21. הנתבעות טענו בפני התובעים כי "במקרה" נערכים מבחני בד באותו יום וכי מבחנים דומים לא ייערכו בעתיד הקרוב, ובכך יצרו לחץ מלאכותי על התובעים לחתום על ההסכם ולשלם באופן מיידי, מבלי לאפשר להם לשקול את ההצעה בכובד ראש. 22. הנתבעות הבטיחו בעל פה כי התשלום כולל ליווי צמוד של הילד וסידור עבודה בתחום הדוגמנות והמשחק, הבטחות שלא נכללו בהסכם הכתוב, ובכך הטעו את התובעים לחשוב שהם מקבלים תמורה רחבה יותר מהמציאות. ## הפרת חוק הגנת הצרכן ## 23. הנתבעות הפרו באופן בוטה את הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, ובפרט את סעיפים 2 ו-4 לחוק, בכך שהטעו את התובעים במעשה ובמחדל, ולא גילו להם את כל הפרטים המהותיים אודות השירותים המוצעים. 24. הנתבעות הציגו מידע מטעה בנוגע לטיב השירות, למטרתו ולתמורה המובטחת, ובכך גרמו לתובעים להתקשר בעסקה שלא היו מתקשרים בה אילו ידעו את האמת, תוך ניצול חוסר ניסיונם ותמימותם. 25. אי-גילוי העובדה שהתשלום הוא עבור אלבום צילומים בלבד, וכי אין כל התחייבות לסידור עבודה או ליווי מקצועי, מהווה הטעיה חמורה במחדל, אשר פגעה בזכותם של התובעים לקבל החלטה מושכלת. 26. הנתבעות ניצלו את מעמדן כ"עוסק" מול התובעים כ"צרכנים", והפעילו עליהם לחץ בלתי הוגן ובלתי סביר, תוך הצגת מצגי שווא והבטחות סרק, בניגוד לעקרונות היסוד של חוק הגנת הצרכן. 27. התנהלות הנתבעות, אשר כללה פיתוי ילדים, הפעלת לחץ על הורים, והצגת מידע כוזב, מהווה הפרה יסודית של חובת ההגינות והשקיפות המוטלת על עוסק כלפי צרכן, ומצדיקה מתן סעדים מכוח החוק. ## מעשי מרמה והונאה ## 28. הנתבעות ביצעו מעשי מרמה והונאה כלפי התובעים, בכך שהציגו בפניהם מצג שווא שיטתי ומכוון, אשר נועד להוציא מהם כספים במרמה תמורת שירותים שלא סופקו או שסופקו באופן חלקי ומופחת מערכם האמיתי. 29. כוונתן האמיתית של הנתבעות הייתה למכור אלבומי צילומים במחיר מופקע, תוך ניצול תקוותיהם של התובעים לעתיד ילדיהם, ולא לספק שירותי דוגמנות או קידום קריירה כפי שהובטח. 30. ההבטחות לסידור עבודה, להופעות בטלוויזיה או באירועים ספציפיים (כגון "הפסטיגל"), היו הבטחות שווא מראש, שניתנו בידיעה שאין בהן ממש, ונועדו אך ורק לשכנע את התובעים לשלם את הסכומים הנדרשים. 31. הנתבעות דאגו שלא לרשום את התחייבויותיהן לסידור עבודה בהסכם הכתוב, ובכך יצרו מנגנון מתוחכם של הונאה, שאפשר להן להתנער מהבטחותיהן בעתיד ולהותיר את התובעים ללא כל תמורה ממשית. 32. ניתוק הקשר עם התובעים לאחר קבלת התשלום ומסירת אלבום הצילומים, והימנעות ממתן כל הצעת עבודה, מוכיחים כי מדובר היה בתרמית מתוכננת מראש, שמטרתה הייתה הפקת רווחים קלים על חשבון התובעים. ## הפרת חובת תום הלב בניהול משא ומתן ובקיום חוזה ## 33. הנתבעות הפרו את חובת תום הלב המוטלת עליהן מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בכך שניהלו משא ומתן בחוסר תום לב מובהק, הציגו מצגי שווא והסתירו מידע מהותי מהתובעים. 34. התנהלות הנתבעות, אשר כללה פיתוי, הטעיה, הפעלת לחץ ואי-גילוי נאות, מהווה הפרה יסודית של עקרון תום הלב החל על צדדים למשא ומתן, ופגעה באוטונומיה של הרצון החופשי של התובעים. 35. גם לאחר חתימת ההסכם, הפרו הנתבעות את חובת תום הלב בקיום החוזה, בכך שלא קיימו את הבטחותיהן המהותיות לסידור עבודה וליווי, ובכך רוקנו את ההסכם מתוכנו המהותי מבחינת התובעים. 36. הנתבעות ניצלו את פערי הכוחות והידע בינן לבין התובעים, אשר לא היו מודעים למורכבות העסקה ולכוונות האמיתיות של הנתבעות, על מנת להשיג יתרון בלתי הוגן ולגרום לתובעים נזק כלכלי ונפשי. 37. התנהגות הנתבעות, אשר כללה התחמקות מפניות התובעים וניתוק קשר, מהווה דוגמה מובהקת לחוסר תום לב קיצוני, אשר פוגע באמון הציבור ובמערכת היחסים החוזית. ## עשיית עושר ולא במשפט ## 38. הנתבעות התעשרו שלא כדין על חשבון התובעים, בכך שקיבלו מהם סכומים כספיים גבוהים תמורת שירותים שלא סופקו או שסופקו באופן חלקי ומופחת מערכם האמיתי, ובכך הפרו את עקרון עשיית עושר ולא במשפט. 39. התשלומים ששולמו על ידי התובעים לנתבעות, בסך של כ-4,000 ש"ח לכל אחד, עבור אלבום צילומים בלבד, מהווים מחיר מופקע ובלתי סביר, ואינם משקפים את עלותו הריאלית של השירות שסופק בפועל. 40. הנתבעות הפיקו רווחים נאים ובלתי הוגנים ממעשי ההטעיה והמרמה, תוך ניצול תמימותם של התובעים ותקוותיהם, ובכך התעשרו על חשבונם שלא כדין. 41. לאור העובדה שהנתבעות לא קיימו את הבטחותיהן המהותיות לסידור עבודה וליווי, הרי שהתמורה שקיבלו התובעים הייתה אפסית ביחס לסכומים ששילמו, ובכך נוצר מצב של עשיית עושר ולא במשפט. 42. כבוד בית המשפט מתבקש להורות על השבת הכספים ששולמו על ידי התובעים, בצירוף ריבית והצמדה, על מנת למנוע את התעשרותן הבלתי צודקת של הנתבעות על חשבון התובעים. ## אחריות אישית של המנהל ובעל השליטה ## 43. הנתבע 4, מר _________, כבעל המניות העיקרי והמנהל היחיד של הנתבעות 1-3, אחראי באופן אישי למעשי המרמה וההטעיה שבוצעו על ידי הנתבעות כלפי התובעים. 44. מעשי ההטעיה והמרמה, לרבות מצגי השווא והבטחות הסרק, נעשו במסגרת מדיניות שיטתית ומכוונת, אשר יזם והנחה הנתבע 4, ועל כן יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייבו באחריות אישית. 45. הנתבע 4 ניצל את מעמדו כבעל שליטה ומנהל יחיד על מנת לבצע מעשי מרמה והטעיה כלפי צדדים שלישיים, תוך הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של התאגידים, ובכך פעל בחוסר תום לב קיצוני. 46. הימנעותו של הנתבע 4 מלהעיד או להציג ראיות מטעמו, מחזקת את המסקנה כי הוא היה מעורב באופן פעיל בתכנון ובביצוע מעשי המרמה, וכי הוא אחראי באופן אישי לנזקים שנגרמו לתובעים. 47. תכליתה של הרמת המסך היא למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לצורך ביצוע מעשי מרמה, ובמקרה זה, הנסיבות מצדיקות הטלת אחריות אישית על הנתבע 4. ## נזקים ועגמת נפש ## 48. כתוצאה ממעשי ההטעיה והמרמה של הנתבעות, נגרמו לתובעים נזקים כספיים ישירים בדמות הסכומים ששולמו לנתבעות, וכן נזקים עקיפים בדמות עגמת נפש רבה ואכזבה קשה. 49. התובעים וילדיהם חוו מפח נפש גדול ואכזבה מרה, כאשר התברר להם כי הובטחו להם הבטחות שווא וכי כספם ירד לטמיון, וכי תקוותיהם לעתיד מזהיר בתחום הדוגמנות נגוזו. 50. עגמת הנפש נגרמה לא רק מההפסד הכספי, אלא גם מהתחושה הקשה של ניצול, הטעיה ומרמה, ומהפגיעה באמון במערכת היחסים העסקית. 51. הפיצוי בסך 2,000 ש"ח לכל תובע בגין עגמת נפש, הינו סביר וראוי בנסיבות העניין, ונועד לפצות על הסבל הנפשי והרגשי שנגרם כתוצאה מהתנהלותן הפסולה של הנתבעות. 52. הנזקים שנגרמו לתובעים הם תוצאה ישירה ובלתי נפרדת ממעשי ההטעיה, המרמה והפרת החובות החוזיות והחוקיות של הנתבעות. ## הפרת חובות חקוקות ## 53. הנתבעות הפרו חובות חקוקות שונות, לרבות הוראות חוק הגנת הצרכן, חוק החוזים (חלק כללי) ופקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובכך קמה לתובעים עילת תביעה מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין. 54. הפרת חובת הגילוי הנאות, איסור הטעיה ואיסור מרמה, המעוגנים בחוק הגנת הצרכן, מהווים הפרה של חובות חקוקות, אשר נועדו להגן על ציבור הצרכנים מפני התנהלות פסולה של עוסקים. 55. התנהלות הנתבעות, אשר כללה הצגת מצגי שווא והבטחות סרק, מהווה עוולה של תרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין, וכן עוולה של רשלנות לפי סעיף 35 לפקודה, בכך שלא נקטו זהירות סבירה כלפי התובעים. 56. הנתבעות פעלו בניגוד לחובות האמון וההגינות המוטלות עליהן, ובכך גרמו לתובעים נזקים, אשר בגינם זכאים התובעים לפיצויים מכוח דיני הנזיקין. 57. הפרת החובות החקוקות על ידי הנתבעות הייתה מכוונת ושיטתית, ונועדה להפיק רווחים על חשבון התובעים, ובכך מצדיקה מתן סעדים מלאים לתובעים. ## אחריות שילוחית ואחריות מעביד ## 58. הנתבעות 1-3 אחראיות באופן שילוחי למעשי נציגיהן ועובדיהן, אשר ביצעו את מעשי ההטעיה והמרמה כלפי התובעים במסגרת עבודתם ובשליחות הנתבעות. 59. הנתבעות 1-3, כמעסיקות, אחראיות למעשי עובדיהן ונציגיהן, אשר פעלו בהנחייתן ובמסגרת סמכותם, ובכך גרמו לנזקים לתובעים. 60. הנתבע 4, כמנהל הנתבעות ובעל השליטה בהן, אחראי גם הוא למעשי העובדים והנציגים, שכן הוא זה שיזם, הנחה והדריך אותם לפעול בשיטה המתוארת, ובכך קמה לו אחריות אישית בנוסף לאחריות התאגידים. 61. אין זה סביר להניח כי העובדים פעלו על דעת עצמם, אלא בהנחיה ברורה ושיטתית "מלמעלה", מצד הנהלת הנתבעות, ועל כן האחריות מוטלת על הנתבעות ועל מנהלן. 62. הימנעות הנתבעות מלהביא עדים מטעמן, ובפרט את העובדים והנציגים שפעלו מטעמן, מחזקת את הטענה כי הן אחראיות למעשיהם וכי הן מנסות להתחמק מאחריות זו. ## ביטול הסכם והשבה ## 63. לאור מעשי ההטעיה, המרמה והפרת חובת תום הלב, זכאים התובעים לבטל את ההסכמים שנחתמו עם הנתבעות, ולקבל השבה מלאה של כל הכספים ששולמו על ידם. 64. ההסכמים נחתמו תחת השפעה בלתי הוגנת, הטעיה ומרמה, ועל כן הם בטלים מעיקרם או ניתנים לביטול על ידי התובעים, ובכך קמה חובת השבה הדדית. 65. התובעים לא קיבלו את התמורה המהותית שהובטחה להם, ובכך נכשל התמורה באופן יסודי, המצדיק את ביטול ההסכם והשבת הכספים ששולמו. 66. השבת הכספים ששולמו, בצירוף ריבית והצמדה, נועדה להשיב את המצב לקדמותו ולמנוע את התעשרותן הבלתי צודקת של הנתבעות על חשבון התובעים. 67. כבוד בית המשפט מתבקש להצהיר על בטלות ההסכמים שנחתמו בין התובעים לנתבעות, ולהורות על השבת מלוא הכספים ששולמו על ידי התובעים. ## התנהלות חסרת תום לב דיוני ## 68. הנתבעות נמנעו מלהביא ראיות או עדים מטעמן, ובכך פעלו בחוסר תום לב דיוני, אשר מחזק את גרסת התובעים ומצדיק קבלת תביעתם. 69. הסברן של הנתבעות להימנעות מהבאת עדים, לפיו עובדיהן חוששים להעיד בשל "ההד התקשורתי", הינו מגוחך וחסר בסיס, ונועד להתחמק מחובתן להציג את גרסתן בפני בית המשפט. 70. הימנעות הנתבעות מלהציג גרסה נגדית או לסתור את טענות התובעים באמצעות עדים מטעמן, פועלת לחובתן ומחזקת את אמינות עדויות התובעים. 71. ניסיונות בא כוח הנתבעים לערער את מהימנות עדי התביעה בחקירה נגדית לא צלחו, ואף חיזקו את אמינות תיאוריהם וסיפוריהם, ובכך הוכחה גרסת התובעים מעל לכל ספק. 72. שתיקתן של הנתבעות, ובמיוחד שתיקתו של הנתבע 4, בעניין זה ובעניינים אחרים, מהווה משקל ראייתי משמעותי לחובתן ומחזקת את המסקנה כי הן פעלו במרמה ובהטעיה. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##להלן דוגמא פסק דין## 1. הנתבעות 3-1 (להלן - דיסקברי) ניהלו סוכנות לאספקת דוגמנים ושחקנים. כך מכל מקום הן הציגו את עצמן. הנתבע מס' 4 הוא בעל המניות העיקרי של כל שלושת הנתבעות ומנהלן היחיד. ביזמת הנתבע 4 החלה דיסקברי לחפש ברחבי הארץ, באמצעות סניפיה בערים הגדולות, דוגמנים, או מועמדים לדוגמנות, בקרב בני נוער וילדים. כתוצאה מיזמה זו ופניית הסוכנות למועמדים פוטנציאליים, באופן ובשיטה שיפורטו בהמשך, הגיעו ל"אולפני" הסוכנות ברח' בן יהודה בתל-אביב, עשרות ומאות ילדים, מלווים ע"י הוריהם, במועדים שונים (על פי הזמנת דיסקברי) כדי לבחון את כישוריהם והתאמתם לעבודה כדוגמנים או שחקנים בסרטי פרסומת או סרטי ילדים, שאמורים היו להיות מופקים עבור ערוצי הטלויזיה השונים. למותר לציין כי הילדים והוריהם היו נלהבים מעצם פניית אנשי או סוכני דיסקברי אליהם ו"בחירתם" כמועמדים לשמש דוגמנים, או שחקנים בסרטי פרסומת או סרטי תעודה אחרים. מאות מהם הגיעו, כאמור, לאולפני דיסקברי ורובם ככולם, כך התברר להם לאחר מכן, "נפלו בפח" ורומו. כך מכל מקום הם חשו. הם לא קיבלו את שהובטח להם ואולצו לשלם סכומים גבוהים ובלתי סבירים עבור התמורה שכן קיבלו (אלבום שהכיל מספר תצלומים של הילד). חלק מההורים הגיש תלונות נגד דיסקברי הן למשטרה והן למועצה לשלום הילד ובמקרה אחד, לפחות, הוגשה אף תביעה כספית ישירה נגד הסוכנות לבית המשפט לתביעות קטנות. ביזמת המועצה לשלום הילד, התאגדו מספר מתלוננים והגישו את התובענה שבפני בשמם של 61 תובעים. כיוון שמדובר היה במאות מתלוננים נוספים הוגשה בשמם בקשה להכיר בתובענה כתביעה יצוגית על פי הוראות חוק הגנת הצרכן 1981. בהחלטתי מיום 2.1.01 נעתרתי לבקשה ואישרתי את תביעתם כתובענה יצוגית. קבעתי כי יראו את התובענה שבפני כאילו הוגשה ע"י כל מי שהתקשר עם דיסקברי בהסכם להפקת אלבום צילומים כפי שפורט שם. בתביעתם תובעים התובעים מדיסקברי ומנהלה השבת כל הכספים ששילם כל אחד מהם ופיצוי נוסף בסך -.2,000 ₪ לכל תובע בגין עגמת הנפש שנגרמה להם. את תביעתם ביססו התובעים על עילות המנויות בחוק הגנת הצרכן, היינו הטעייתם, אי מילוי חובת הנתבעים כלפיהם על פי החוק הנ"ל ומעשי מרמה שבוצעו כלפיהם ע"י דיסקברי. 2. מהראיות והעדויות שהוצגו בפני מצטיירת התמונה ושיטת הפעולה של הנתבעות כדלהלן: נציגים מטעם דיסקברי פנו לילדים או נערים, אותם הם פגשו במקומות סואנים בדרך כלל, כמו בקניונים, בתי ספר וכדומה, החמיאו להם כי "יפים הם למראה" והציעו להזמינם לראיון או "בחינת בד" כדי לבחון אפשרות העסקתם כדוגמנים או כאמנים בתחומים אחרים כמו שירה או נגינה. הילדים, שהתפתו למסור את מספרי הטלפון בביתם לנציגי דיסקברי, סיפרו בהתלהבות להוריהם את ה"קורות אותם" ואת ההזדמנות ש"התגלגלה" לפתחם לככב בסרטי פרסומת בטלויזיה. כעבור מספר ימים, ולעתים עוד באותו ערב, התקשרו אנשי דיסקברי להורים, לטלפון שאת מספרו קיבלו מהילדים והזמינו אותם למשרדיהם על מנת להסביר להם במה מדובר. ההורים אכן נענו להזמנות והגיעו בהמוניהם. חלקם בעקבות "לחץ" שהפעילו עליהם ילדיהם הנלהבים וחלקם מתוך סקרנות ועניין שגילו בהצעות שהופנו אליהם. נציגי דיסקברי הרעיפו שבחים ומחמאות לגבי יפיים של ילדיהם והתאמתם לתפקיד של דוגמנים או שחקנים בסרטי פרסומת. כך במהלך הפגישה וכך, וביתר שאת, לאחר שהילדים צולמו במצלמת וידאו באחד החדרים הצדדיים כדי לבחון, כביכול, את התאמתם לתפקיד. "במקרה", כך נאמר להורים באותה פגישה ולאחר שהילדים עברו ב"הצלחה" את "מבחני צילום הוידאו", התקיימו באותו יום "מבחני בד" (אודישן) אותם חייבים המועמדים לעבור על מנת לבחון את התאמתם לתפקיד. עוד נאמר להורים המהססים כי אם יחמיצו את ההזדמנות שנקרתה להם, במקרה, באותו יום, יהא עליהם להמתין זמן רב ואין כל בטחון שמבחן בד נוסף כזה יתקיים. בתמורה למבחן הבד ואלבום צילומים שיקבלו, נדרשו ההורים לשלם כ-.4,000 ₪, עוד באותו יום. כדי ל"שכנע" את ההורים המהססים, או את אלה ש"הרימו גבה" לנוכח המחיר הגבוה שנדרש מהם, טרחו אנשי דיסקברי לספר להם בהתלהבות על העתיד המזהיר הצפוי לילדיהם ועל ההכנסה הגבוהה שיקבלו תמורת הופעתם בסרטי פרסומת בטלויזיה. הסכום שהם נדרשו לשלם עבור הפקת האלבום בטל, איפוא, בשישים לעומת ההכנסה הצפויה להם בעתיד. על ההורים שהיססו והתלבטו במיוחד הפעילו אנשי דיסקברי "לחץ" נוסף ופיתוי באמצעות ילדיהם. הם פנו אליהם ודיברו על ליבם, בנוכחות ההורים. הם נתנו להם להבין כי סירובם של ההורים לשלם את שנדרש מהם עלול לסכן קריירה מזהירה הצפויה להם ככוכבים בסרטי פרסומת. במסגרת "מסע השכנוע" והפתוי הובטח להורים כי דיסקברי עצמה תדאג לשבץ את הילדים לעבודות דוגמנות והופעה בסרטי פרסומת ברשתות הטלויזיה השונות ובתצוגות אופנה. במקרים מסויימים הובטח להורים הופעה באירוע ספציפי כמו "הפסטיגל" (ראה עדותה ותצהירה של נילי רזון ת/1). הפתוי והלחץ שהפעילו עובדי דיסקברי או סוכניה על ההורים שהגיעו לפגישה עשו את שלהם. מרביתם, אם לא כולם, שילמו את שנדרש מהם באמצעות כרטיס אשראי עוד באותו יום. הילדים צולמו במסגרת "מבחני בד" שנערכו להם מיד לאחר מכן, לאחר שהולבשו בבגדים שסופקו להם ע"י הסוכנות. הובטח להם לקבל אלבום תצלומים (בוק) וסידור עבודה תוך פרק זמן קצר . ההורים אכן קיבלו את אלבום הצילומים כעבור מספר שבועות, אך דיסקברי מעולם לא קיימה את שהבטיחה, היינו סידור עבודה לילדים "הדוגמנים" או הפנייתם למקומות עבודה או ל"צרכני" דוגמנים למיניהם. בהסכם עליו הוחתמו ההורים במעמד התשלום ועריכת "מבחני הבד" צויין אמנם, כי התשלום הוא עבור אלבום הצילומים בלבד (ו/או דיסק שעבורו נדרשה תוספת תשלום) אך העדים שהעידו בפני ציינו, כי בשיחת השכנוע נאמר להם במפורש כי התשלום הוא גם עבור לווי צמוד של הילד או הדוגמן ע"י דיסקברי במשך מספר שנים וגם עבור הפנייתו למקומות עבודה או מפיקי סרטים. אף לא אחד מהילדים, או הוריהם, הוזמנו לצילומים או לעבודה כדוגמנים לאחר מכן. לאחר שקיבלו את "הבוק" תמורת סכום "צנוע" של -.3,950 ₪ (או סכום דומה) ששילמו באמצעות כרטיס אשראי, נותק למעשה הקשר בינם לבין דיסקברי. פניות ההורים לבירור פשר העיכוב או ניתוק הקשר נענו בהבטחות שוא שהענין יסודר בקרוב. כעבור זמן נותק לחלוטין קו הטלפון של הסוכנות. מכאן ועד הגשת התלונות והתביעות הדרך קצרה וברורה. 3. העובדות והנסיבות שפורטו לעיל הוכחו כדבעי בתצהיריהם של שלושה מהתובעים, שהוגשו כתצהירי עדות ראשית על נספחיהם. (אליהו דוד - ת/1, נילי רזון - ת/ 2 ואיריס ברנט - ת/ 3). כל השלושה, שנחקרו בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבעים, הותירו רושם מהימן. הם סיפרו בפירוט רב על שיטות השכנוע, והבטחות השווא שנתנו להם באותה פגישה במשרדי דיסקברי ועל מפח הנפש שנגרם להם ולילדיהם עקב אי מימוש ההבטחות וירידת כספם לטמיון. מתצהיריהם של כל השלושה ומתשובותיהם במהלך החקירה הנגדית עולה תמונה ברורה וחד-משמעית: השלושה, כמו גם התובעים האחרים שחתמו על הסכם דוגמת ההסכמים שצורפו כנספח ג' לתצהיריהם ושילמו באמצעות כרטיס אשראי (בתשלומים) סכומים נכבדים של קרוב ל -.4,000 ₪ כל אחד מהם, רומו והוטעו במפורש ע"י אנשי המכירות של דיסקברי. מעשי הרמיה וההטעיה החלו בפתוי ילדים רכים בשנים למסור את מספר הטלפון של הוריהם על מנת שנציגי דיסקברי יוכלו לפנות אליהם ולהמשיך במעשי ההטעיה והרמיה. במסגרת הפיתוי חלקו הסוכנים מחמאות על מראו החיצוני היפה אשר מבטיח לו, לטענת המפתים, עתיד מזהיר כדוגמן או שחקן בסרטי פרסום. הפתוי וההטעיה נמשכו ביתר שאת כלפי ההורים שהגיעו למשרדי דיסקברי. במחמאות ודברי שבח שהעטירו על ההורים בדבר המראה החיצוני של ילדיהם הצליחו נציגי דיסקברי לטעת בלבם אשליות ותקוות שווא בדבר העתיד המזהיר הצפוי לילדיהם. כדי ליצור רושם של סוכנות דוגמנות רצינית ואמינה צולמו הילדים במצלמת וידאו כדי לבחון, כביכול, את התאמתם. מיד לאחר מכן נאמר להם ע"י הצלמת כי הילד מוכשר ומתאים. בחלק מהמקרים הוצגה הצלמת כצלמת של ערוץ 2 של הטלויזיה (כמו במקרה של נילי רזון) עובדה שלא היתה ולא נבראה. כדי לשכנע את ההורים לשלם סכם כה נכבד עוד באותו יום, טענו אנשי דיסקברי בפניהם כי "במקרה" נערכים מבחני בד ביום בו התקיימה הפגישה וכי מבחנים כאלה לא יערכו בעתיד הקרוב. ע"י הצגת דברים זו יצרו הם "לחץ" על ההורים לשלם עוד באותו יום (כדי לאפשר לילדים לעבור את מבחן הבד) ומנעו מהם האפשרות לשקול את ההצעה בכובד ראש במשך זמן ממושך יותר. ברור כי הצגת הדברים באופן זה ובמיוחד העלאת המצג כי בו ביום מתקיימים "במקרה" מבחני בד וכי מבחני הבד הבאים יתקיימו כעבור כשנתיים, אם בכלל, יש בה משום הטעיה, מרמה ומצג שוא, שכן לכל התובעים, שהגיעו במועדים שונים ל"אולפני" דיסקברי, הוצג מצג זהה. כך לנילי רזון שהוזמנה והגיעה ב- 24.9.99, כך לאיריס ברנט שהגיעה ביום 23/1/00 וכך לדוד אליהו שהגיע עם בנו ב- 4.5.99. לכולם הובהר כי "בחינת הבד" או ה"אודישן" הבא ייערך כעבור כשנתיים ועל כן כדאי להם לא להחמיץ ההזדמנות. כדי להצדיק את המחיר הגבוה שנדרש מההורים הובטח להם בעל פה כי תמורת כספים תדאג דיסקברי לספק לילדיהם עבודה בדוגמנות אצל מפרסמים שונים בטלויזיה ובאמצעי תקשורת אחרים. לאחת מהם, נילי רזון, הובטח שבנה יופיע (בשירה) ב"פסטיגל" עובדה שכבר בעת שניתנה ידע נציג דיסקברי (אדם בשם ברק) שאין בה ממש. התחייבויות אלה, שנתנו לכל התובעים בעל פה במסגרת "מסע השכנוע", לא נרשמו, כמובן, בהסכם הכתוב עליו הוחתמו ההורים. בהסכם נרשם כי תמורת הסכום ששילמו יקבלו הם אלבום צילומים (והפקה דיגיטלית??) בלבד. אין בו התחייבות כלשהי של דיסקברי לספק או לדאוג לעבודה בתחום הדוגמנות. עובדה זו מדגישה ביתר שאת את שיטת ההונאה וההטעיה שננקטה ע"י דיסקברי. מצד אחד הבטיחו הם, בעל פה, הבטחות שוא להורים הציגו בפניהם מצגים שקריים כדי לשכנעם ולפתותם לשלם סכומים כה גבוהים ומצד שני דאגו שלא תרשם התחייבות מעין זו בכתב על מנת לאפשר להם להתנער מהתחייבות זו בעתיד. ואכן הבטחה זו השפיעה על מרבת ההורים שנענו להזמנת דיסקברי לשלם שכן איש מהם, לא היה נאות, מן הסתם, לשלם כ- 4,000 ₪ עבור אלבום צילומים (בוק) בלבד, אלולא השתכנע או האמין להבטחות שסיפקו לו אנשי דיסקברי בעל פה. ההבטחות לא קויימו, כאמור. יתירה מכך: לאחר מסירת אלבום הצילומים להורים, לא יצרה דיסקברי קשר עם איש מהם ולא העלתה בפניהם ולו הצעת עבודה אחת. הם אף לא הופנו למפיקי סרטי פרסומת או מארגני תצוגת אופנה כפי שהובטח להם. 4. הנתבעים נמנעו מהבאת ראיות או עדים מטעמם. ההסבר שנתן בא כוחם לצעד זה לפיו חוששים עובדי דיסקברי להעיד בשל "ההד התיקשורתי" לו זכתה פרשה זו, מגוחכים ואף מחזקים את אמינות גרסתם של עדי התובעים. לו אכן מדובר ב"עלילת שוא" שהטיחו התובעים בדיסקברי ולו לא היה כל ממש בספורים והתאורים שפורטו בתצהיריהם, מה קל ומתבקש יותר היה להציג בפני בית המשפט את ה"אמת" שלה, באמצעות עובדיה או מנהלה ולספר את גרסתה לגבי אופן ניהול והשתלשלות העניינים. הימנעותם של הנתבעים מלהציג ראיות מטעמם אומרת דרשני ופועלת במקרה זה לחובתם. אין די בהכחשה סתמית וגורפת של עובדות שנטענו על ידי התובעים והוכחו באמצעות עדים ומסמכים, על מנת להביא לדחיית גרסתם. הנתבעים כלל לא ניסו להציג גרסה נגדית ולא ניסו לסתור או לשלול, באמצעות עדים מטעמם, את גרסת התובעים. נסיונותיו של בא כוחם לערער את מהימנות עדי התביעה, במהלך החקירה הנגדית, לא עלו אף הם יפה ואף חיזקו את אמינות תיאוריהם וספוריהם. 5. הנסיבות והעובדות שפורטו לעיל ואשר, כאמור, הוכחו כדבעי מצביעות, ללא כל ספק, על קיומה של תרמית והטעיה רבתי בהתנהגותה של דיסקברי כלפי התובעים - הטעיה שהביאה והניעה אותם לשלם סכומי עתק עבור אלבום צילומים (בוק) שהכיל כ- 15-20 תצלומים ותו לא. יש בהתנהגות דיסקברי גם משום אי גילוי נאות של העובדות שהוצגו (או לא הוצגו) בפני ההורים בטרם חתמו על ההסכם. בכך הפרה דיסקברי באופן ברור ובוטה את התחייבויותיה כ"עוסק" כלפי התובעים - הצרכנים - לפי ס' 2 ו- 4 לחוק הגנת הצרכן 1981. אין לי אלא לחזור על דברים שכתבתי בהחלטתי לאשר את התובענה כתביעה ייצוגית (מיום 2.1.01). "באמצעות העובדות המטעות והמצגים הכוזבים הצליחו המשיבים (הנתבעים- נ.י.) ל"פתות" או להניע את המבקשים (התובעים-נ.י.) לשלם סכום נכבד ביותר עבור אלבום תצלומים, אשר עלותו הריאלית והאמיתית נמוכה בהרבה וזאת משום שהמבקשים התפתו להאמין להבטחותיהם כי צפויה לילדם קריירה מזהירה של דוגמן, בעוד שלמשיבים לא היתה כל כוונה או יכולת לספק להם עבודה כדוגמנים. כוונתם האמיתית של המשיבים היתה למכור "בוקים" במחיר מופקע ובאופן זה, ותוך כדי הבטחות שוא, שלא היה בהן ממש, להפיק רווחים נאים ללא מתן תמורה של ממש למתפתים" (עמ' 3 להחלטתי הנ"ל). עתה, לאחר שמיעת העדים וקביעת ממצאים עובדתיים על יסוד עדויותיהם, מתחזקות קביעותי והתרשמויותי אלה ביתר שאת ומקבלות משנה תוקף. 6. התנהגות זו, מצד דיסקברי והפרת התחייבויותיה לפי חוק הגנת הצרכן, פק' הנזיקין וחוק החוזים (חלק כללי) מקנה לתובעים את הזכות לסעדים על פי החוקים הנ"ל (ראה: ס' 31(א) לחוק הנ"ל). התובעים עתרו בכתב תביעתם להשבת כל הכספים ששילמו בפועל לדיסקברי וכן פיצוי נוסף בסך -.2,000 ש"ח לכל תובע בגין עגמת הנפש שנגרמה לו. לאור הנסיבות והמסקנות אליהן הגעתי, זכאים התובעים למלוא הסעדים להם עתרו, אם מכח דיני החוזים, אם מכח פק' הנזיקין ואם מכח הוראת חוק הגנת הצרכן. 7. משהוכחו קיומם של מעשי מרמה והטעיה מצד דיסקברי, היינו מצדן של נתבעות 1-3, כלפי התובעים ומשאין חולק כי נתבעות אלה או מי מהן, הן תאגידים שהתאגדו על פי פקודת החברות, אין אלא להטיל את האחריות למעשים אלה של דיסקברי גם על המנהל היחיד ובעל המניות העיקרי שלהן - נתבע מס' 4 (ראה: תדפיס רשם החברות - נספח א' לכתב התביעה). מעשי ההטעיה והמרמה לרבות מצגי השווא והבטחות הסרק שלא קויימו נעשו, מן הסתם, ע"י עובדי או "נציגי" דיסקברי ששוחחו עם הילדים וההורים ולאו דווקא ע"י הנתבע 4 עצמו. על אף זאת אין בכך כדי למנוע, במקרה זה, את "הרמת המסך" מעל התאגידים שהיו בבעלותו המלאה ובנהולו הבלעדי. והטלת האחריות גם עליו. ( בהנחה שכל הנתבעים 1-3 הם תאגידים משפטיים נפרדים ולא שמות "פיקטיביים" או "שמות עסק" לתאגיד משפטי אחד ששמו, כנראה, כשם הנתבעת 1). תכליתה של הרמת המסך ומטרתה היא בעיקר למנוע ממנהלים, או בעלי שליטה בתאגיד, שימוש לרעה ב"מסך" שנוצר כתוצאה מהקמת תאגיד בעל אישיות משפטית נפרדת וביצוע מעשי מרמה או הטעיה כלפי צדדים שלישיים תוך הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של התאגיד (המסך). במקרה שלפני אין ספק כי היוזמה לשווק אלבומי הצלומים ע"י דיסקברי, במחירים מופקעים, תוך כדי ביצוע מעשי מרמה והטעיה, באה ממנהלה היחיד ובעל מניותיה העיקרי. מהעדויות והתצהירים עולה כי מספר עובדים או נציגים לא קטן של דיסקברי עסקו בשווק האלבומים אם כ"צלמים", אם כ"מפתי הילדים" ברחובות ואם כ"משכנעי ההורים" במשרדים. הנחיה או הדרכה של מספר כה ניכר של עובדים או "נציגים" לפעול כפי שפעלו, יכולה היתה להינתן אך ורק ע"י מנהלה (היחיד) של דיסקברי ובעל מניותיה. הנחה זו סבירה היא בנסיבות הענין ויש לה תמוכין בעדויותיהם של עדי התביעה. אין זה מתקבל על הדעת ואין זה סביר להניח כי העובדים, או מי מהם, יזמו בעצמם ועל דעתם התנהגות מעין זו כלפי התובעים. מהעדויות עולה בבירור כי ה"משכנעים" או נציגי דיסקברי העלו בפני ההורים עובדות או מצגי שוא דומים בשיטה ובאופן זהים. חייבת היתה, איפוא, להיות "הנחיה מלמעלה" או הדרכה מצד הממונה על העובדים לפעול כפי שפעלו. מכל מקום, לא הובאה ראיה כלשהי מצד הנתבעים, או הנתבע 4 עצמו, שתסתור הנחה או קביעה זו. "שתיקתם" של הנתבעים ובמיוחד "שתיקתו" של נתבע מס' 4 בענין זה (כמו גם בעניינם האחרים כפי שפורט לעיל) מהווים בנסיבות אלה משקל ראייתי משמעותי לחובתו. הימנעותו מלנסות ולהוכיח, או להראות, באמצעות עדות מטעמו או מטעם אחרים, כי אין להרים את המסך ואין לחייבו באופן אישי, במקרה זה, פועלת לחובתו. יש בהימנעות זו כדי לתמוך תמיכה של ממש במסקנה אליה הגעתי. (ראה י. ע.א. 795/99 פרנסואה - פוזיס פד"י נ"ד(3) עמ' 107 בעמ' 117). יש, איפוא, לחייב גם את נתבע 4, כמו גם את הנתבעים 1-3, בפיצוי התובעים בסכומים שנתבעו על ידם בכתב התביעה. 8. הנסיבות שהוכחו בפני מצדיקות, כאמור, הענקת הסעדים הכספיים שהתבקשו על ידי התובעים בכתב תביעתם. כך השבת הכספים ששילמו בפועל לנתבעים לפי שעורם הנומינלי בצרוף ריבית ו הפרשי הצמדה כמבוקש על ידם, וכך פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה להם בפרשה זו. הנסיבות שהוכחו בפני והדברים ששמעתי מפי עדי התביעה, מצביעים על עגמת נפש לא מעטה שנגרמה לתובעים וילדיהם. בשלן התנהגותם "עתירת" המרמה וההטעיה של הנתבעים, זכאים הם לפיצוי על כך על פי הוראות פק' הנזיקין וס' 31(א) לחוק הגנת הצרכן. שעור הפיצוי שנתבע על ידם בגין "ראש נזק זה", היינו -.2,000 ש"ח לכל תובע, הוא סביר וראוי בנסיבות אלה. 9. לסיכום: א. אני מחייב את כל הנתבעים, כולם יחד וכ"א מהם לחוד, לשלם לכל אחד מהתובעים את מלוא הסכומים ששולמו להם, או למי מהם, על ידי כל אחד מהתובעים. בנוסף לכך ישלמו הנתבעים (כולם יחד וכ"א מהם בנפרד) לכל אחד מהתובעים סכום של-.2,000 ₪ כפצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה להם כאמור לעיל. לסכומים אלה יתווספו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה עד התשלום בפועל כמבוקש ע"י ב"כ התובעים בכתב סיכומיו. ב. על פי סמכותי לפי תק' 9 לתקנות הגנת הצרכן (סדרי דין לענין תובענה יצוגית) 1995, אני קובע כי התובעים שבפני, כמו גם התובעים במסגרת התביעה היצוגית כאמור בס' 8 להחלטתי מיום 2.1.01 (בבש"א 4991/00), יוכיחו את הסכומים ששילמו לנתבעים על ידי הצגת קבלה ו/או חשבוניות שהוצאה על ידי הנתבעים או מי מהם, המאשרת את התשלום או בהמצאת אישור מטעם חב' האשראי בדבר התשלומים שנעשו לנתבעים באמצעותה. ג. הנתבעים (וכ"א מהם לחוד) ישלמו לתובעים את הוצאות המשפט, לרבות הוצאות הפרסום ושכ"ט עו"ד בסך -.75,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל (בנוסף לשכר הטרחה שנפסק בבש"א 4991/00). כתב תביעהדוגמנותמסמכים