החלטה 1. המבקשת החזיקה, כדיירת מוגנת, במשך תקופה ממושכת, במשרד בבניין המשרדים השייך למשיבים (להלן: המושכר), עד לפינויו בשנת 1998. בשנת 1983 שלחו המשיבים למבקשת דרישה להגדלת דמי השכירות. משסירבה המבקשת להיענות לדרישה זו, הגישו המשיבים לבית הדין לשכירות בקשה לקביעת דמי שכירות מוגדלים. במסגרת הליכים אלו הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, בו הוסכם, ביו היתר, כי דמי השכירות שישולמו על ידי המשיבה יהיו בהתאם לשיעור התשואה השנתית שתקבע במסגרת משפט המתנהל בין המשיבים לבין דייר אחר במבנה. כן נקבע בהסכם כי הוא תקף לגבי שנות השכירות 1983 - 1984 (להלן: הסכם הפשרה). במסגרת ההליכים שהתנהלו בין המשיבים לבין הדייר הנוסף, קבע בית המשפט המחוזי, ביום 19.4.94, כי שיעור התשואה השנתית של דמי השכירות יעמוד על 12% לשנה. 2. בעקבות קביעת שיעור התשואה השנתית כאמור, דרשו המשיבים מהמבקשת את דמי השכירות המגיעים להם על-פי הסכם הפשרה. משדרישתם סורבה, הגישו המשיבים לבית משפט השלום תביעה כנגד המבקשת, בה טענו כי דמי השכירות המוסכמים לשנים 1984-1983 מחייבים את הצדדים גם לאחר מכן, מאחר שלא שונו בהסכם חדש או על-פי החוק. לעומתם, טענה המבקשת, כי דמי השכירות האמורים חלים בתקופת ההסכם בלבד. 3. בית משפט השלום קיבל את טענת המשיבים וקבע כי דמי השכירות המבוססים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי - כאמור בהסכם הפשרה - ימשיכו לחול גם לאחר תקופת ההסכם, מהטעם שבהעדר קביעה אחרת בין הצדדים, חל סעיף 19(א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב1972- (להלן: "החוק"), לפיו ימשיכו לחול תנאי השכירות שעמדו בתוקפם ביום סיום תוקף ההסכם. עם זאת, קבע בית המשפט כי יש לחייב את המבקשת בתשלום ריבית רק החל מהמועד בו נשלחה למערערת דרישת תשלום לאחר שניתן פסק הדין בעניינו של הדייר האחר ובגין דמי השכירות הצריכים להשתלם בתקופה שלאחר שניתן פסק דין בעניינו של הדייר האחר. על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, ואילו המשיבים הגישו ערעור שכנגד, בו טענו כנגד אי חיובה של המבקשת בתשלום ריבית החל ממועד הסכם הפשרה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ואת הערעור שכנגד על-פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני. 4. המבקשת טוענת כי יש להחיל על המקרה את הוראת סעיף 53 לחוק, הקובעת כי אם הוסכם בין בעל בית ודייר על דמי שכירות של בית עסק, יחייבו דמי השכירות את הצדדים למשך תקופת ההסכם. לטענתה, סעיף 19 לחוק קובע הסדר כללי לגבי המעבר מתקופת השכירות "החוזית" לתקופת השכירות על-פי החוק, בעוד שסעיף 53 דן בהסכמים שנעשו לגבי דמי שכירות של בתי עסק במהלך תקופת השכירות החוקית - שהוא המקרה הנדון כאן. 5. דין הבקשה להידחות. צדק בית משפט השלום בהחילו על השכירות בתקופה שבמחלוקת את הוראת סעיף 19(א) לחוק. הוראת הסעיף קובעת כי "דייר המחזיק במושכר לאחר שתמה תקופת השכירות, יחולו עליו תנאי השכירות כפי שהיו מוסכמים בתום תקופת השכירות, או כפי ששונו לאחרונה על פי הסכם או על פי חוק". הסיפא לסעיף זה מלמדת כי תחולתו אינה נוגעת רק למעבר מן התקופה "החוזית" לתקופה ה"חוקית". היא באה למלא חלל ריק הנוצר בתום תקופת שכירות "חוקית" או "חוזית". סעיף זה חל הן על שכירות של בתי מגורים והן על שכירות של בית עסק. הוראת סעיף 53 לחוק אינה נוגעת לנסיבות המקרה הזה. כל שקובעת הוראה זו הוא כי דמי השכירות שנקבעו בהסכם יחייבו את הצדדים בתקופת ההסכם, וכי בתקופת ההסכם לא רשאי מי מן הצדדים לפנות לבית הדין לשכירות בבקשה כי יקבע את דמי השכירות. אולם אין בהוראת הסעיף כל התייחסות לשיעורם של דמי השכירות בתום תקופת השכירות שנקבעה בהסכם. המבקשת במקרה זה אינה מציעה כיצד יקבעו דמי השכירות בתום תקופת הסכם הפשרה, ובהעדר מנגנון, אחר אכן תחול הוראת סעיף 19(א) לחוק. תוצאה זו מתיישבת גם עם המגמה להחיל על הצדדים, ככל שניתן, הוראות שהחילו על עצמם בהסכם. עמד על כך בית משפט זה ברע"א 6842/96 שוס נ' קלמן, פד"י נב(2) 625, מפי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כי: "מצוות המחוקק היא ליתן להסכמת הצדדים, כפי שמצאה ביטויה בהסכם, תוקף מלא. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בבית עסק...כמו כן, עולה מגמה זו מהמגמה הכללית המסתמנת, להחלשת כוחה של הגנת הדייר בכלל ולגבי בתי עסק בפרט...דווקא משום הבסיס הכפייתי של יחסי השכירות, יש להחיל על הצדדים, עד כמה שניתן, את ההוראות ההסכמיות שקיבלו על עצמם בעבר ובכך לעדן, במידת האפשר, את ההתערבות הסטטוטורית ביחסי הצדדים. כמו כן, מתיישבת היא עם המגמה לחייב דייר בבית עסק בתשלום דמי שכירות ריאליים ולא בדמי שכירות ארכאים, נומינליים, שאינם מבטאים את ערך הכסף לאשורו..." (שם, בעמ' 635-634). אשר על כן דין הבקשה להידחות. 6. בתשובתם לבקשה העלו המשיבים טענות באשר לאי פסיקת ריבית בגין כל התקופה. איני נדרש לטענות אלה מהטעם שהמשיבים לא הגישו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועל כן אינם יכולים להישמע בטענות אלה. אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבים בסכום כולל בסך 10,000 ש"ח. בית הדין לשכירותשכירותדמי שכירות