החלטה אלה הנימוקים להחלטה אשר נתתי ביום שישי 9.11.01, בהמשך לדיון בבקשה למתן צו מניעה, שהתקיים ביום 1.11.01. א. הבקשה המונחת בפני היא למתן צו עשה זמני להורות למשיב מס' 1 (להלן: "מגדים") ליתן המלצה למשיב מס' 2 (להלן: "המינהל") ביחס למבקשת מס' 2 (להלן: "מרגלית") כחוכרת חלקה במסגרת תוכנית הרחבת מושב מגדים בהתאם להחלטה 737 של המינהל. המבקשות הגישו לבית משפט זה, ביום 23/10/01, המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי על פיו ייקבע שאין למושב מגדים סמכות להתנות המלצתו ביחס למרגלית כחוכרת (במסגרת החלטת 737), בתנאים שלא בא זיכרם בהחלטת 737, וכן מבוקש בהמרצת הפתיחה להצהיר שמרגלית זכאית לקבל את המלצת מגדים כחוכרת בהתאם להחלטת המינהל ללא ההתניה הפסולה, וכן להצהיר שעל המינהל להחכיר את החלקה למרגלית. עד כאן הסעדים שנתבקשו בהמרצת הפתיחה. ביום 24/10/01 הוגשה הבקשה נשוא החלטתי זו למתן צו עשה זמני, כפי שפירטתי בכותרת. ב. הוריתי על קיום דיון במעמד הצדדים שאכן התקיים בפניי ביום 01/11/01. לקראת ישיבה זו הוגשה תגובת מינהל מקרקעי ישראל, בתצהיר התשובה של האחראית המחוזית לעסקאות חלקאיות במינהל במחוז חיפה, גב' ורד גייסט. מטעם מושב מגדים הוגשה ביום 31/10/01 תגובה מפורטת הנתמכת בתצהירו של חבר הנהלת האגודה של המושב, מר יגאל אוליאל, בצירוף נספחים שונים. בדיון שהתקיים ביום 01/11/01 השלימו ב"כ הצדדים טענותיהם בעל פה והגישו אסמכתאות משפטיות שונות לתמיכה בעמדותיהם. עתה עלי ליתן החלטתי, וזאת בהתייחס לבקשה למתן צו עשה זמני שבבש"א 15203/01. ג. העובדות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה. המנוח יצחק רביבו ז"ל שנפטר בתאריך 24/06/01 היה בין מייסדי מושב מגדים וחבר בו מאז שנת 1956. בשנת 1961 נשא המנוח את המבקשת מס' 1 (להלן: "יהודית") לאישה ומאז ועד מועד פטירתו של המנוח התגוררו בני הזוג במושב מגדים, בנחלה מס' 25. המבקשת מס' 2 (מרגלית) היא בתם של המנוח ושל יהודית. בבקשה המונחת בפניי נטען שהמנוח ויהודית התגוררו במשק מס' 25 שבבעלותם הכולל בית פרטי, שטח קרקע הצמוד אליו, ובערך כ- 28 דונם של קרקע חקלאית. כפי שיובהר להלן, המינוח "בבעלותם" איננו מדויק, ולכך עוד אתייחס. לעניין היקף שטח הקרקע, אציין כי במחלוקת שבין הצדדים, ולצורך הדיון וההכרעה בבקשה זו למתן צו עשה זמני, מעדיף אני את האמור בחוות דעתו של המודד המוסמך, מר בני שפירא מיום 31/10/01, כשחוות דעתו, נספח ד', מצורפת לתגובת מושב מגדים. עולה ממסמך ה' שהוגש בפניי, במהלך הדיון מיום 01/11/01, שב"כ מגדים פנה ביום 31/10/01 לב"כ המבקשות וציין בפניו שהמודד, מר שפירא שרוי באבל ולכן לא יוכל להתייצב לדיון, ושאם ב"כ המבקשות מעוניין לחקור את מר שפירא, כי אז יוצע לדחות את הדיון, ואולם לא הועלתה דרישה מצד ב"כ המבקשות לחקור את המודד מר שפירא, כאמור בדברי ב"כ המושב, עו"ד א. קליר, בעמ' 3 סיפא - 4 רישא של הדיון בפניי מיום 01/11/01. דבריו אלה של ב"כ המושב לא הוכחשו. ד. לעיצומו של עניין, עולה בתמצית מחוות דעתו של המודד מר שפירא שחלקה א' של נחלה מס' 25 במושב מגדים, שטחה הרשום הוא 25.136 דונם. להבהרת העובדות, יצוין שחלקה א' של נחלה מס' 25 במושב מגדים היא, למעשה, חלקה מס' 18 בגוש 10553, ולה גבול משותף עם חלקה 19 בגוש 10553. השטח המקורי של נחלה 25 היה כ23- דונם, ואולם עפ"י תוכנית משבצת למושב מגדים, בוטלה נחלה מס' 26 שלא היתה מאויישת. חלק משטח נחלה 26 שבוטלה צורף לחלקה א' של נחלה 25, כך ששטח חלקה א' של נחלה 25 גדל מ23- דונם ל25.136- דונם. יתרת שטח נחלה 26, שבוטלה, צורפה לשטח החקלאי הציבורי של מושב מגדים, הידועה כיום כחלקה 19. חלקה 19 בגוש 10553 היא חלקה רשומה בשטח של 7.381 דונם. חלקה זו, דהיינו, חלקה 19 בשטח של 7.381 דונם היא העומדת בבסיס המחלוקת שבין המבקשות מחד גיסא לבין מושב מגדים מאידך גיסא. כעולה מחוות דעתו של המודד מר שפירא, חלקה מס' 19, צורפה כאמור לשטח החקלאי הציבורי של מושב מגדים, ואין אפשרות חוקית למינהל להחכיר חלקה זו גם במסגרת חוזה קבע לאדם פרטי, גם אם הוא תושב מגדים, הואיל ודין חלקה זו כדין שטח השייך למושב מגדים. עוד מבהיר מר שפירא בחוות דעתו שחלקה 19 במושב מגדים לא היתה מעולם חלק מנחלה מס' 25, דהיינו הנחלה שהוקצתה ליהודית ולבעלה המנוח. טענת מושב מגדים כנגד יהודית היא שיהודית מחזיקה שלא כדין בחלקה 19 הנ"ל ששטחה כאמור 7.381 דונם, ושאין יהודית רשאית להחזיק בחלקה זו. ה. נחזור עתה לתיאור מהלך הדברים: בתאריך 17/12/95 פרסם המינהל את החלטה מס' 737 (נספח א' של הבקשה) בכל הנוגע להרחבת מספר המגרשים למגורים בישובים חקלאיים שהם מושב עובדים, כפר שיתופי וכו'. כמצוטט בבקשה לצו עשה זמני נאמר בסעיף 4 (א) של אותה החלטה: "מגרשי המגורים יוחכרו על ידי המינהל למועמדים שיומלצו על ידי האגודה, ובלבד שהמגרש מיועד למגורים והמועמד אינו בעל זכות של נחלה, מגרש מגורים או משק עזר ביישוב, או ביישוב אחר, וכן אינו חבר קיבוץ או חבר מושב שיתופי" ביום 17/07/01 פנתה מזכירות מושב מגדים אל יהודית (נספח ב' של הבקשה) והפנתה תשומת לבה לכך שלפי החלטה 737 הנ"ל של המינהל, בכל הנוגע להרחבות למטרת מגורים, רשאי המינהל לשווק מגרשים שלגביהם טרם הופנו מומלצים בתוך 5 שנים מן המועד שתוכנית ההרחבה קיבלה תוקף, ולכן התבקשה יהודית, במכתב הנ"ל של המושב, להזדרז בהפניית מועמד אל המזכירות. בתאריך 27/08/01 הגיעה יהודית, כך נטען בסעיף 10 של הבקשה, וכן בסעיפים 8+9 של תצהירה, לישיבת הוועד של מושב מגדים ומסרה כי בתה מרגלית (המבקשת מס' 2) היא המועמדת מטעמה להיות מומלצת למינהל כחוכרת מגרש במסגרת החלטת ההרחבה, ואולם אז נאמר ליהודית כי תנאי מוקדם לכך שמושב מגדים ימליץ למינהל על החכרת מגרש למרגלית הינו שיהודית תסלק ידה משטחים חקלאיים שיהודית ובעלה המנוח פלשו אליהם ומחזיקים בהם שלא כדין (סעיף 11 של הבקשה וסעיף 9 של תצהיר יהודית). טענת יהודית היא שהיא ובעלה המנוח הינם בעלים של הקרקע כ45- שנה, ומעולם לא פנה אליהם איש בטענה שהם מחזיקים בשטחים כלשהם שלא כדין, גם במכתב (נספח ב' לבקשה) מיום 17/07/01, שעל פיו התבקשה יהודית להציע מועמד לא הועלה כל תנאי בדבר החזקה שלא כדין במקרקעין. ו. הואיל ומושב מגדים סירב ומסרב להמליץ על הבת מרגלית כחוכרת מגרש, בהתאם להחלטה 737 של המינהל, אלא אם תסלק יהודית את ידיה מן השטחים בהם היא מחזיקה, לטענת המושב שלא כדין, (והכוונה כמוסבר לעיל היא לחלקה 19), מוגשת בקשה זו בפני בית המשפט על מנת לחייב את המושב להמליץ למינהל על מרגלית כחוכרת חלקה במסגרת תוכנית ההרחבה של המושב לפי החלטה 737, מבלי שהמושב יתנה המלצתו בכך שיהודית תסלק את ידה מן החלקה שבמחלוקת. במסגרת שיקולי מאזן הנוחות מוסברת מידת הדחיפות של הבקשה, דהיינו, שהואיל ובפני בית המשפט הגבוה לצדק תלויה ועומדת עתירה כנגד החלטה 737 של המינהל, הורה בית המשפט הגבוה לצדק שרק עסקאות שיבוצעו במסגרת החלטה 737 עד ליום 15/11/01 תהיינה בתוקף, ואילו עסקאות שיבוצעו לאחר מועד זה, תוקפאנה עד לסיום הדיון בעתירה ולכן ללא הצו המבוקש, לא תוכל לצאת לפועל העיסקה של מרגלית עם המינהל לחכור מגרש בהתאם לתנאי החלטה 737. ז. מושב מגדים מצידו מסתמך על פרוטוקול אסיפה כללית במושב מיום 28/01/94 (נספח ג' של התגובה), בו נקבע שבכל הנוגע להקצאת מגרשים להרחבת המושב, זכאי חבר בעל נחלה להפנות מועמד מטעמו בכפוף לכך שהחבר כיסה את חובו השוטף לאגודה, וכן נקבע התנאי הנוסף: "החבר המחזיק (אדמה) קרקע עודפת מעבר למפת מינהל מאושרת מיום 1989 יהיה זכאי להפנות מועמד בכפוף למתן התחייבות לפינוי האדמה העודף ומסירתה לאגודה במועד שייקבע על ידי האגודה". אמנם החלטה זו של האסיפה הכללית היא מתאריך 28/01/94, דהיינו, לפני שנתקבלה החלטה 737 של המינהל מיום 17/12/95, ואולם האסיפה הכללית של המושב התכנסה גם ביום 17/07/96 (משמע כ7- חודשים לאחר החלטת המינהל מיום 17/12/95) וקיבלה את ההחלטה הבאה (נספח ג' 1 של תגובת המושב) כשבפיסקה ה' נכתב כך: "הוחלט לקבל את הצעת הוועד שמשקים אשר חסר להם אדמות יקבלו באדמות הים, אלה אשר יש להם אדמה עודפת במשקם ולא יחזירו את האדמה העודפת או לשכן או לאגודה לא יקבלו בשום מקום אדמות לא בפרדס ולא בשכונה, ולא יקבלו אישורים למיניהם לאף מוסד. ההחלטה התקבלה פה אחד". ח. השלב הבא בהתפתחויות היה כאשר נעשה חוזה שכירות (משבצת תלת צדדי) בתאריך 28.10.98, בין מינהל מקרקעי ישראל כמשכיר, הסוכנות היהודית כגורם המיישב, והמושב (נספח א' של תגובת המושב שהוגשה לבית משפט ביום 31.10.01). בחוזה השכירות ציינו הצדדים כי הם מעוניינים שהאגודה (משמע, המושב), תהיה בת רשות במשבצת שיועדה לה במקרקעי ישראל על ידי המינהל כשהמינהל מצידו משכיר לסוכנות לתקופה של שלוש שנים החל מיום 1.10.98, את השטח שפרטיו אמורים להיות מצורפים לחוזה השכירות ואשר קרוי "המשבצת". בסעיף 13 (ב) של חוזה השכירות נקבעה אפשרות לחידוש החוזה. במסגרת אותו חוזה גם נקבע, בעמ' 6 רישא: "ומוסכם בזה כי אין באמור בסעיף זה כדי לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר רשות בלבד, שאינן חלק מעזבונו ואין באמור בסעיף זה כדי לשנות את מעמדו של חבר האגודה על פי חוזה זה כבר רשות לכל דבר וענין" . ט. המושב, בהמשך להחלטה 737 של המינהל, מיום 17.12.95 (נספח א' של הבקשה למתן צו עשה זמני), ובהמשך להחלטות שנתקבלו באסיפה הכללית של המושב ביום 28.1.94, (נספח ג' לתגובה) וביום 27.7.96 (נספח ג' 1 לתגובה), וחוזה השכירות עם המינהל והסוכנות מיום 28.10.98 (נספח א' לתגובה), נתן המלצות לגבי מועמדים ביחס להיקף 70 מגרשים לאחר שנתמלאו התנאים שקבע המושב (דהיינו קיום התנאים על ידי החבר שהפנה את המועמד בהתאם להחלטות האסיפה הכללית, ובנוסף: תשלום הוצאות הפיתוח, וחתימת המועמד שהופנה על ידי החבר לצורך קבלת המגרש על הסכמים והתחייבויות כלפי האגודה), ואני מפנה לאמור בסעיפים 11 + 12 שבתצהיר חבר הנהלת האגודה של המושב, מר יגאל אוליאל. לתצהירו של מר אוליאל צורפו כדוגמא שני הסכמים שנעשו עם חברי מושב שהתחייבו להחזיר למושב קרקע עודפת, עד לתאריך ספציפי שנקבע כמועד פינוי: הסכם עם יוסף ואסתר קוריאט מיום 19.3.99, נספח ז' לתגובת המושב , כשמצורף לכך נספח ז' (1) דהיינו פרוט' ישיבת ועד הנהלה מיום 24.11.98 בו צויין כי הוסבר לחברים שכדי לממש את זכותם ייערך הסכם להחזרת קרקע עודפת, וכן צורף לתצהיר מר אוליאל ההסכם בדבר החזרת קרקע עודפת שנעשה בין המושב לבין ה"ה אילנה ומשה בויום מיום 26.3.99 נספח ח' לתגובת המושב. י. כפי שכבר ציינתי קודם לכן, כאשר הגיעה המבקשת מס' 1 (יהודית) ביום 27.8.01 לישיבת וועד המושב, נאמר לה שתנאי מוקדם לכך שהמושב ימליץ על בתה (המבקשת מס' 2 ) כמועמדת, הוא שיהודית תסלק ידיה משטחים חקלאיים שלטענת המושב היא ובעלה המנוח פלשו אליהם. לתגובה שמטעם המושב צורף גם פרוט' ישיבת וועד הנהלה מיום 7.10.01 (נספח ט' לתגובה), שם נאמר כי הוחלט לא לאשר את בקשתה של יהודית לקבלת מגרש בהרחבה עד לאחר שתחתום על התחייבות לפינוי האדמה הציבורית בה היא מחזיקה. י"א. בבסיס בקשתה של יהודית למתן צו עשה זמני נטען שהחלטת האסיפה הכללית מיום 28.1.94 (נספח ו' לבקשה, נספח ג' לתגובה), לא הובאה לידיעתה של יהודית, כך גם לא הועלתה בפניה הטענה שהיא בין החברים המחזיקים "קרקע עודפת". טענה זו הובאה בפניה רק ביום 27.8.01 כאשר ביקשה יהודית שהמושב ימליץ על בתה המבקשת מס' 2, כמועמדת מטעמה. כמו כן גם לא הצביע המושב בפני יהודית בצורה מדוייקת על הגודל והמיקום של אותו חלק של נחלתה שמוחזק ברשותה, לפי הנטען, שלא כדין. י"ב. הטענה בבקשה היא שיש למבקשת מס' 2 (מרגלית) זכות לקבל המלצה של המושב למינהל מקרקעי ישראל הואיל ומרגלית (המבקשת מס' 2 ) עומדת בתנאי החלטה 737 ואין מקום לכך שהמחלוקת בין המושב לבין יהודית לענין "קרקע עודפת" תמנע את המלצת המושב ביחס למבקשת מס' 2 במסגרת החלטה 737 של המינהל, וההתנייה היא התנייה פסולה, הנעשית בחוסר סבירות ובחוסר תום לב. עוד נטען בבקשה שבית המשפט הגבוה לצדק הורה במסגרת עתירה התלויה ועומדת בפניו שרק עיסקאות שיבוצעו במסגרת החלטה 737 עד 15.11.01 תהיינה בתוקף ואילו עיסקאות לאחר מועד זה תוקפאנה עד לסיום הדיון בעתירה ולכן מאזן הנוחות נוטה לטובת מתן צו העשה הזמני שאם לא כן ייגרם למבקשת מס' 2 נזק בלתי הפיך. י"ג. בתצהיר התשובה שהוגש ביום 30.10.01 מטעם המינהל על ידי האחראית המחוזית לעיסקאות חקלאיות של המינהל במחוז חיפה גב' ורד גייסט צויין שהמושב הוא בעל חוזה תלת שנתי מתחדש (הכוונה לחוזה השכירות (משבצת תלת צדדי) מיום 28.10.98 נספח א' לתגובת המושב), והמושב אחראי לעיבוד ולטיפול בשטחי המשבצת כשגודל כל נחלה בתוך המשבצת נקבע בעבר על ידי הרשות לתכנון חקלאי. מציינת הגב' גייסט בתצהירה שהמסמכים הדרושים לצורך הבאת בקשתו של מועמד לבדיקה ודיון בהנהלת המינהל הינם תצהירי האגודה והמועמד, וכן אישור מינהלת ההסדרים למגזר החקלאי (כל זאת עד 14.11.01), וכן מציינת הגב' גייסט שהמחלקה המשפטית במחוז חיפה של המינהל לא מצאה שהתנאי של החזרת שטחים עודפים לאגודה כתנאי להקצאת מגרשים בהרחבה, הינו בלתי סביר. י"ד תמצית הנטען בתגובה שמטעם המושב: נתקבלו שתי החלטות על ידי האסיפה הכללית של המושב בדבר מתן אפשרות לכל חבר שהינו בעל זכות בנחלה להפנות מועמד מטעמו לקבלת מגרש במסגרת תכנית ההרחבה כפוף למילוי תנאים מקדמיים (ההחלטה מיום 28.1.94 נספח ג' לתגובה וההחלטה מיום 27.7.96, נספח ג' 1 לתגובה), החלטות האסיפה הכללית נשלחו למינהל ולא נתקבלו כל הסתייגויות מן המינהל בנוגע לתוכן הקריטריונים. המבקשת מס' 2 (יהודית) לא השתתפה באסיפות הכלליות, גם לא מי מילדיה, מי שנהג להשתתף באסיפות אלה היה בעלה המנוח של יהודית (סעיף 26 בתצהירו של יגאל אוליאל מטעם המושב). לפי חוות דעתו של המודד מר בני שפירא (נספח ד' של תגובת המושב) חרגה המבקשת מס' 2 מחוץ לגבולות חלקה א' של נחלתה (נחלה 25) אל תוך חלקה 19 בהיקף של 7.381 דונם, ולכן נדרשה יהודית לחתום על התחייבות לפינוי השטח לפי החלטת האסיפה הכללית כתנאי מוקדם למימוש האפשרות להפנות את המבקשת מס' 2 כמועמדת למגרש בהרחבה. צויין בתגובה שעד כה המליץ המושב על מועמדים ביחס לשבעים מגרשים לאחר שנתמלאו התנאים המקדמיים על ידי החבר והמועמד, כמו למשל ההסכם עם ה"ה יוסף ואסתר קוריאט, נספח ז' לתגובה, וה"ה אילנה ומשה בויום נספח ח' לתגובה. נטען בתגובה שוועד האגודה פעל לפי הנחיות האסיפה הכללית ומבלי להפלות בין המבקשת לבין חברים אחרים שנדרשו לפנות קרקע עודפת כתנאי למימוש האפשרות להפניית מועמד למגרש בהרחבה. נטען בתגובה שלמבקשת מס' 2 (מרגלית) אין עילת תביעה ואין יריבות בינה לבין המושב הואיל והיא איננה נמנית על חברי האגודה ואין לה זכות עצמאית לקבל מגרש בהרחבה. ט"ו. נטען בתגובה שהאגודה היא אשר ממליצה על המועמדים לקבלת המגרשים שכן בהתאם לסעיף 4 (א) של החלטת המינהל 737 המגרשים יוחכרו על ידי המינהל למועמדים אשר יומלצו על ידי האגודה , כך שיש שיקול דעת לאגודה לקבוע את זהות המומלצים. ההרחבה מתבצעת בנכס של האגודה שאמור להיגרע ממשבצת האגודה ולכן טבעי שהחלטת האסיפה הכללית ליתן לחבר בעל נחלה אפשרות להפנות מועמד מטעמו לקבלת מגרש תיעשה בכפוף לכך שאותו חבר ידאג לסלק קודם לכן חוב שיש לו כלפי האגודה, ושתינתן התחייבות לפינוי שטחים שאינם נכללים במשקו של החבר ואשר מהווים חלק משטחי האגודה שהינם נכס של האגודה, זאת מתוך כוונה להקפיד על עקרון השיוויון הנוגע לחלוקת אמצעי ייצור בין חברי האגודה ולמנוע פגיעה בנכס השייך לאגודה. עוד נטען בתגובה שהזכות לביצוע הרחבה הוענקה לאגודה במסגרת משבצת האגודה שהיא נכס של האגודה ולכן זכותה של האגודה להחליט באמצעות האסיפה הכללית על אופן מימוש הזכות בנוגע למתן המלצה למועמדים וקביעת הקריטריונים. ב"כ המושב מפנה להוראת אגף חקלאי מספר 51 י' (נספח ג' 2) שם צויין, בסעיף 6, כי הקריטריונים יועברו לבדיקת מינהל מקרקעי ישראל, לכן, כך מציין ב"כ המושב, אין ממש בטענת המבקשת בדבר חוסר סמכות האגודה להתנות תנאים בטרם תיתן המלצתה. ט"ז. בנוסף מציין ב"כ המושב שהחלטת האסיפה הכללית של האגודה מחייבת את כלל חבריה, ובית המשפט לא ימיר שיקול דעתו בזה של האגודה אלא אם החלטת האגודה נגועה בשיקולים זרים או הפלייה. משבצת הקרקע שבמסגרתה נכללים מגרשי ההרחבה הינם נכס של האגודה ולכן היתה האסיפה הכללית מוסמכת להחליט על אופן מימוש ההרחבה לרבות קביעת התנאי שבעל הנחלה צריך למלא אחר התנאים המוקדמים שנקבעו על ידי האסיפה הכללית. התנאים שנקבעו על ידי האסיפה הכללית משמרים את האינטרסים של האגודה ושל כלל החברים המאוגדים בה ופינוי הקרקע העודפת נועד לשמור על שיוויון בחלוקת אמצעי הייצור ומכסות הקרקע ולמנוע פגיעה בנכס של האגודה. זכותו של בעל הנחלה להפנות מועמד מטעמו לקבלת מגרש במסגרת ההרחבה מתגבשת רק לאחר שעמד בתנאים מקדמיים שנקבעו על ידי האסיפה הכללית בהתאם להחלטה שמיום 28.1.94 נספח ג' לתגובת המושב. מכאן שהאגודה פעלה בסבירות ויש לדחות את הטענות כנגד החלטתה. י"ז. עוד מציין ב"כ המושב שמעמדם של חברי המושב בקרקע לפי חוזה המשבצת (נספח א' של תגובת המושב) הוא מעמד של בר רשות. בנוסף מציין ב"כ המושב שטענתה של המבקשת שהיא מחזיקה בשטח שנים רבות מבלי שהאגודה פנתה אליה אינה רלוונטית ואין בכך כדי להעניק זכויות למבקשת בקרקע ציבורית של האגודה, מה עוד שזכויותיה הינן של בר-רשות ואין המבקשת יכולה לקבל יותר זכויות מאלה שהוקנו לה על פי חוזה במשבצת. ב"כ המושב מפנה להוראת סעיף 161 בחוק המקרקעין: "אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק". זכותו של בר-רשות ניתנת לביטול בכל עת. י"ח. ב"כ המושב טוען שהמבקשת השתהתה בפנייתה ומטעם זה אין להיעתר לבקשה לסעד זמני והרי מדובר בשתי החלטות של האסיפה הכללית: זו מיום 28.1.94 (נספח ג'), וזו מיום 27.7.96 (נספח ג' 1 ), שהובאו לידיעת ציבור החברים על ידי פרסומם במקומות שונים במושב. (עיינו האמור בסעיף 26 שבתצהיר יגאל אוליאל). עוד טוען ב"כ המושב שסיכויי התביעה להתקבל קלושים שכן שטח משבצת האגודה אינו נכס של החברים אלא של האגודה שהיא אישיות משפטיות נפרדת מחבריה. האסיפה הכללית רשאית לקבוע מה ייעשה בנכסיה, כיצד יחולקו ובאיזה תנאים יחולקו בין חבריה, ולענין מאזן הנוחות טוען ב"כ המושב שהיעתרות לבקשה פירושה ריקון החלטת האסיפה הכללית מתוכן, יצירת הפלייה לעומת חברים אחרים שנדרשו וחתמו על התחייבות לפינוי קרקע עודפת, ובמקרה זה האינטרס של החבר היחיד נדחה מפני אינטרסים של האגודה. בנוסף מפנה ב"כ המושב גם לסעיף הבוררות שבתקנון האגודה. י"ט. בישיבת בית המשפט מיום 1.11.01 השלימו באי כח הצדדים את טיעוניהם. ב"כ המבקשות טען שאין המושב רשאי להתנות המלצתו בכך שהמבקשות תחתומנה על התחייבות להחזרת הקרקע העודפת, וכן טען שלמעשה מדובר בשתי סוגיות האחת - למי זכות הבעלות על הקרקע כשעמדת ב"כ המבקשות היא שהנכס איננו של האגודה אלא של המינהל והגוף היחיד שמוסמך לקבוע אם ובאיזה תנאים להקצות הוא המינהל (ולא האגודה). הסוגיה השניה היא: לטענת ב"כ המבקשות, אין האגודה מוסמכת להתנות תנאים שאינם מצויים בגדר החלטה 737 של המינהל. החלטה זו לא נועדה לאפשר לאגודה לגבות חובות המגיעים לה מחברי המושב או לדרוש החזרת קרקע עודפת המגיעה לאגודה לפי גירסתה. עוד טוען ב"כ המושב שהשיוויון חייב להיות כלפי המומלצים ומכאן שהמבקשת מס' 2 (הבת מרגלית) טוענת שמפלים אותה לרעה בגלל טענה המופנית כלפי אמה. (ואינה קשורה למרגלית). כ'. עוד טוען ב"כ המבקשות שהחלטה 737 של המינהל היא משנת 1995 ואילו החלטת האסיפה הכללית של האגודה, נתקבלה בשנת 1994, ואילו הקריטריונים להמלצות צריכים היו להתקבל על ידי האסיפה הכללית של האגודה, ואולם האסיפה הכללית משנת 1996 התייחסה לענייננו רק בשורה אחת, ומכל מקום גם האסיפה הכללית של שנת 1996 התקיימה בטרם ניתן פסק דין בארותיים (ע.א. 4014/97 בארותיים נגד ארד, נ"ב (4) פד"י, עמ' 614), ולפני שהיועץ המשפטי לממשלה קבע את אשר קבע, ובטרם ניתנו ההנחיות של האגף החקלאי מס' 51 י' שבנספח ג' 2 לתגובת המושב. גם אין ראיה לכך שהמינהל הודיע לאגודה שהקריטריון (בענייננו: בכל הנוגע להחזרת קרקע עודפת) מקובל עליו. עוד מציין ב"כ המבקשות (עמ' 3 של הדיון ש' 22) שמרשתו חולקת על טענת המושב בדבר הסגת גבול במקרקעין, ויש לאפשר למרשתו שיהא לה יומה בבית המשפט או בבוררות. כ"א. עמדת ב"כ המושב היא שהמצהירה (גב' יהודית רביבו) לא נכחה בדיון שהתקיים בפני ולכן יש לראות את בקשתה כבקשה שאינה נתמכת בתצהיר. עוד טען ב"כ המושב שב"כ המבקשות לא דרש את התייצבותו של המודד מר שפירא לחקירה (שלא הגיע בגלל אבל) ולכן יש לראות את חוות דעתו של המודד מר שפירא כחוות דעת שלא נסתרה. כמו כן מפנה ב"כ המושב לטענת השיהוי בהגשת הבקשה. בנוסף מציין ב"כ המושב שהחלטות האסיפה הכללית ברורות ומפורשות ובהתאם להחלטות אלה נהג ועד האגודה לגבי כלל בעלי הנחלות שבאו להפנות מועמד מטעמם. מי שהחזיק בקרקע עודפת נחתם איתו הסכם לפינוי כשמועד הפינוי נקבע בהתאם לשאלה האם יש על הקרקע מטעים או גידולים, ואין מקום לנהוג בדרך של הפלייה לגבי בעלי נחלות אחרים. החלטה 737 איפשרה לאגודה לקבוע קריטריונים מי יהיו המומלצים, ובאיזה תנאים יוכלו לקבל את מגרש ההרחבה. כדי לשמור על שוויון החליטה האסיפה הכללית לאפשר לכל חבר בעל נחלה להביא מועמד מטעמו, וכאמור האסיפה היתה מוסמכת לקבוע קריטריונים. אין הצדקה להתערב בשיקול דעתה של האסיפה הכללית הואיל ואין המדובר בהחלטה שהתקבלה בחוסר תום לב או תוך יצירת הפלייה. כ"ב. אתייחס תחילה לטענת השיהוי שהעלה ב"כ המושב. לדעתי אין לקבל טענתו זו . בעוד ב"כ המבקשות טוען שיש לבחון את טענת השיהוי החל מן המועד בו סורבה יהודית ע"י המושב (אוגוסט 2001), סבור ב"כ המושב שיש לקחת בחשבון את מועדי קבלת ההחלטות ע"י האסיפה הכללית מ- 1994 ומ- 1996. מוכן אני לקבל את עמדת ב"כ המושב ולפיה יש לקחת בחשבון את התקופה מן המועד בו נתקבלו ההחלטות של האסיפה הכללית נשוא נספח ג' ו-ג' 1 שצורפו על ידי ב"כ המושב לתגובה, דהיינו, ההחלטה מיום 28.1.94, ולפיה חבר המחזיק קרקע עודפת מעבר למפה המאושרת של המינהל מ- 1989, יהא זכאי להפנות מועמד להקצאת מגרשים להרחבת המושב בכפוף להתחייבותו לפנות את הקרקע העודפת ולמסור אותה לאגודה , וכן ההחלטה מיום 27.7.96 לפיה מי שלא יחזיר קרקע עודפת לא יקבל אדמות וגם לא אישורים לכל מוסד שהוא. החלטות אלה של האסיפה הכללית מחייבות כמובן את כלל חברי האגודה. לא נסתרה טענתו של חבר הנהלת האגודה מר יגאל אוליאל, שההחלטות המתקבלות מתפרסמות במספר מקומות במושב (סעיף 26 של תצהירו). מכאן שההחלטות הנ"ל של האסיפה הכללית מחייבות גם את יהודית. חזקה היא שהחלטות אלה הובאו לידיעתה של יהודית בדרך שבה מתפרסמות בדרך כלל החלטות האסיפה הכללית. לכן המועד הרלוונטי שיש לקחתו בחשבון הוא מועד קבלת החלטת האסיפה הכללית הראשונה מ1994- והשניה מ1996-. אם לא נקטה יהודית בהליך כלשהו כנגד תקפותן של החלטות אלה של האסיפה הכללית אין לאפשר לה כיום להעלות טענה כנגד תקפותן של החלטות אלה. כ"ג. אף על פי כן נראה לי שאין מקום להכריע במחלוקת על יסוד טענת השיהוי ולענין זה אני מפנה לע.א. 5793/96, חיים חיים נגד אהרון חיים, נ"א (5) פד"י, 625, ובמיוחד לאמור בעמ' 634 עד עמ' 636. בהתאם לאמור, שם , בעמ' 635, על בית המשפט לבחון בנוגע לטענת שיהוי האם נתקיימו שני תנאים, האחד: האם יש בשיהוי משום ביטוי לויתור על הזכות, השני, האם הורע מצב הנתבע עקב השיהוי. נראה לי לכאורה שתנאים אלה לא התקיימו במקרה שבפנינו, ומטעם זה לא הייתי דוחה את הבקשה שבפניי בגין טענת השיהוי. כך, גם, ביחס לטענה שהמבקשת מס' 1 (יהודית) לא הופיעה לדיון וממילא לא ניתן היה לחקור אותה על האמור בתצהירה. למעשה עיקר הסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים בא לידי ביטוי במסמכים שצורפו הן לבקשה והן לתגובה שמטעם המושב, וכאשר קיימת אפשרות להחליט לגופו של עניין על יסוד האמור במסמכים כפי שצורפו, (גם ללא חקירת המצהירה) ראוי ליתן את ההחלטה בבקשה למתן צו עשה זמני לעיצומו של עניין ולא על יסוד אי הופעתה של המצהירה. כ"ד. בסעיף ב' (5) של הבקשה לסעד זמני נטען שיהודית ובעלה המנוח התגוררו במושב מגדים במשק שבבעלותם. כבר ציינתי בחלק הראשון של ההחלטה שמינוח זה איננו מדוייק. בסוגיה קניינית זו ממשיך וטוען ב"כ המבקשת, בשעת הדיון בפניי מיום 1.11.01, שהנכס, ["הקרקע המדוברת"], איננו של האגודה כי אם קרקע של המינהל, והמינהל הוא הגוף היחיד המוסמך לקבוע האם להקצות שטחים, כיצד, ומה המדיניות הרלוונטית להקצאה. מנגד טוען ב"כ המושב בתגובתו שבכתב שבהתאם לחוזה המשבצת המעמד של החברים בקרקע הינו של בר-רשות, וזכות של בר-רשות ניתנת לביטול בכל עת. עוד מציין ב"כ המושב כי בהתאם לפסיקה של ביהמ"ש העליון זכויות בעלי הנחלות נגזרות מחוזה המשבצת, (עמ' 8 של תגובת ב"כ המושב), ונראה לי שאכן הדין עם ב"כ המושב. כ"ה. בענין ע.א. 633/82, לוקוב ואח' נגד מגדל ואח', מ"ג (1) פד"י, עמ' 397, בחן כב' הנשיא מ. שמגר את זכותם של ההורים במשק לפי שתי אפשרויות חלופיות, האחת, כי זכותם היא זכות לחכירת משנה, האחרת זכות של בר-רשות בלבד, כשהסכמת האגודה להעברת הרשיון (ככל שמדובר ברשיון גרידא) כפופה לאישור מוסדות האגודה. (שם, בעמ' 407 מול האותיות ו' - ז'). בענין ע.א. 103/89, אזולאי נגד אזולאי, מ"ה (1) פד"י, עמ' 477, (המתייחס גם הוא למושב מגדים) מתייחס כב' הנשיא מ. שמגר לסיווג הזכויות במשק של המשיבים מס' 1 ומס' 2 (שם), ומציין: "עם זאת עולה מן החומר הקיים המסקנה, כי אכן בבני רשות בלבד מדובר..... " (שם, בעמ' 481 מול האות א'). בענין ע.א. 3836/93 ברמלי נגד ברמלי, נ' (3) פד"י, עמ' 868, מתייחסת כב' השופטת ד. בייניש לחוזה המשולש, ומציינת בעמ' 872: "ניתן אם כן לראות כי הזכויות הוקנו לאגודה המיישבת כשזו מוסמכת להעבירן לחבריה בהגבלות מפורשות על עבירותן, ובתנאי שהן לא יכללו בעזבונו של החבר. לאגודה המיישבת ולחבריה המתיישבים אין עוד ממה שניתן להם בהסכם המשולש". כ"ו. בחוזה השכירות (משבצת תלת צדדי) מיום 28.10.98 נספח א' של תגובת המושב, דהיינו, החוזה שבין המינהל, הסוכנות והמושב נקבע כי : "הואיל והמשכיר המיישבת והאגודה מעוניינים כי האגודה תהיה בת רשות במשבצת". עוד נקבע בעמ' 6 רישא של אותו הסכם כי אין בהסכם כדי לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר רשות בלבד, שאינן חלק מעזבונו, ואין באמור בסעיף 20 של הסכם השכירות כדי לשנות את מעמדו של חבר האגודה על פי חוזה זה כבר-רשות לכל דבר וענין. כ"ז. כעולה, לכאורה, מחוות דעתו של המודד מר ב. שפירא, מיום 30.10.01 (נספח ד' של תגובת המושב), מחזיקה יהודית, לכאורה, לפי האמור בחוות הדעת, ב7.381- דונם שבחלקה 19 כשחלקה זו הוגדרה לפי התב"ע כשטח חקלאי ציבורי השייך לאגודת מושב מגדים בהתאם לחוזה המשבצת שבין המינהל לבין האגודה. מציין המודד מר שפירא בעמ' 3 של חוות דעתו סעיף 9: "אין כל אפשרות חוקית למינהל מקרקעי ישראל גם במסגרת חוזה קבע להחכיר את ה"חלקה" לאדם פרטי גם אם הוא תושב מגדים היות ודין החלקה כשטח השייך לאגודת מושב מגדים". כ"ח. אחת מטענות המבקשת מס' 1 יהודית היא שלמרות שהיא ובעלה המנוח החזיקו בקרקע זו למעלה מ45- שנה לא פנה אליהם איש בטענה שהם מחזיקים בשטחים שלא כדין. לענין זה מקובלת עליי תשובת ב"כ המושב בהתאם לעמוד 8-9 של התגובה, סעיף 4, כשאני מדגיש ומציין שמסקנתי זו מתייחסת כרגע לבקשה לסעד זמני. דהיינו: בהנחה שהמבקשת מס' 1 מחזיקה בקרקע נשוא המחלוקת מכח זכות של בר-רשות, הרי רשות כזו ניתנת לביטול בכל עת, וכפי שמציין ב"כ המושב נקבע בע.א. 50/77 מזרחי נגד אפללו, ל"א (3) פד"י, עמ' 433, בעמ' 439: "מסיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך לבר-רשות ללא תמורה או בר רשות חינם, ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת". (ההדגשה שלי) . לכן, עצם הטענה שבמהלך השנים לא בא המושב בטענה כנגד המבקשת ובעלה המנוח, אין בה כשלעצמה, כדי לשמש תשובה בפי יהודית כנגד טענת המושב שיהודית מחזיקה באותם 7.3 דונם שבחלקה 19, הנחשבת לשטח חקלאי ציבורי של המושב, ושהמושב רשאי בכל עת לבטל רשות שנתן במקרקעין אלה, במידה שרשות כזו ניתנה. עד כאן באשר לסוגיית הזכויות במקרקעין שהעלה ב"כ המבקשות בטיעונו. כ"ט. עתה עלינו להתייחס לסוגיה הנוספת שהעלה ב"כ המבקשות והיא: האם רשאית היתה האגודה להתנות תנאים מוקדמים בטרם תמליץ על מועמד מטעמו של חבר המושב. בע.א. 4014/97 בארותיים נגד מרים ארד וכו', נ"ב (4) פד"י, עמ' 614, תקפותה של החלטה 737 של המינהל מיום 17.12.95, בנוגע להרחבות מושבים, שם קיבל ביהמ"ש העליון את הערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שהצהיר על בטלותה החלקית של החלטה 737, כשבערעור נקבע שהצהרת הבטלות ביחס להחלטה 737 מבוטלת ומכאן שהחלטה זו בתוקף. לעיצומו של עניין, ולשאלה שבפנינו, קבע כב' השופט ת. אור (שם, בעמ' 619, מול האותיות ה' - ז') שמועצת מקרקעי ישראל התוותה את המדיניות הקרקעית לביצוע ההרחבות וקבעה את העקרונות לביצוע ההרחבות כשההחלטה על ביצוע הרחבה היא של כל ישוב וישוב. וכן נקבע באותו פסק דין, בעמ' 621 סיפא, שהתפקיד שנמסר לאגודה לפי החלטה 737 הוא תפקיד של גוף ממליץ. המושב ממליץ על מועמדים, והמינהל הוא אשר מקנה לפלוני את הזכות להיות חוכר. התנאים שהציב המושב בהחלטתו מיום 28.1.94, נספח ג', הינם שניים, בטרם ימליץ המושב בפני המינהל על מועמד מטעם בעל נחלה. התנאי האחד כיסוי החוב השוטף לאגודה, השני, מתן התחייבות של החבר המחזיק בקרקע עודפת לפנות את הקרקע העודפת ולמסור אותה לאגודה במועד שייקבע על ידי האגודה. ל'. לענייננו רלוונטי התנאי השני באשר להתחייבות לפנות קרקע עודפת. ב"כ המבקשות טען שהיה על האגודה להביא את הסוגיה הנ"ל לדיון בפני אסיפה כללית של המושב גם לאחר שנתקבלה החלטה 737 על ידי המינהל ביום 17.12.95 (שהרי ההחלטה נשוא נספח ג' היא מינואר 1994), אך יש לזכור שביום 27.7.96 קבעה האסיפה הכללית של האגודה שחברי מושב שלא יחזירו קרקע עודפת לא יקבלו אדמות וגם לא יקבלו אישורים למיניהם לכל מוסד שהוא, נספח ג' 1 של תגובת המושב. טענת ב"כ המבקשות בדיון מיום 1.11.01, עמ' 3 שההחלטה של האגודה משנת 1996 "נוגעת בענין רק בשורה אחת", איננה מקובלת עליי. נראה לי שמודבר בהחלטה מאד ברורה של האסיפה הכללית וגם צויין לידה שהיא התקבלה פה אחד. ל"א. לעיצומו של ענין, אינני סבור שניתן לומר שנפל פגם בהחלטה זו אשר מתנה את המלצת אגודת המושב בכך שהחבר, בעל הנחלה, שמביא מועמד מטעמו , יתחייב לפנות את הקרקע העודפת מעבר לזו שאושרה לו על פי מפת המינהל מספטמבר 1989. בהוראת האגף החקלאי של המינהל מס' 51 י' נקבע בסעיף 6, בענין הקריטריונים, שהמסמכים בענין הקריטריונים יועברו ליועץ המשפטי של המחוז לבדיקתו. בתצהיר הגב' ורד גייסט מטעם המינהל, צויין בענייננו, שהמחלקה המשפטית במחוז חיפה של המינהל לא מצאה שהתנאי של החזרת שטחים עודפים לאגודה כתנאי להקצאת מגרשים בהרחבה הוא בלתי סביר (סעיף 4 בתצהירה של ורד גייסט). כדי למנוע חזרה מיותרת אציין שעיינתי בנימוקים שפירט ב"כ המושב בתגובתו, עמ' 6 עד עמ' 8, באשר לסבירות החלטתה של האסיפה הכללית, כשב"כ המושב מציין שם שהאסיפה הכללית היתה מוסמכת להחליט על אופן מימוש ההרחבה, וכי האינטרס של פינוי אדמות עודפות נועד לשמור על שיוויון בחלוקת אמצעי ייצור וחלוקה שווה של מכסות קרקע ולמנוע פגיעה בנכס של האגודה. נימוקיו אלה של ב"כ האגודה מקובלים עליי, כך שקביעת התנאי של החזרת קרקע עודפת על ידי בעל הנחלה [שמבקש כי האגודה תמליץ על מועמד מטעמו], תנאי זה נקבע בגדר סמכותה של האסיפה הכללית, והוא בגדר קריטריון סביר. ל"ב. גם לא הוכחו שיקולים זרים או הפליה. לכאורה, על פי התשתית כפי שהובאה בפניי, נהגה האגודה בדרך זו גם ביחס לחברים אחרים, ולענין זה צורפו לתגובה שמטעם המושב הסכמים בדבר החזרת קרקע עודפת בין האגודה לבין ה"ה יוסף ואסתר קוריאט נספח ז' לתגובה , לרבות ההחלטה של וועד ההנהלה מיום 24.11.98, בה צויין שכדי לממש את הזכות להקצאת מגרש יש לערוך הסכם להחזרת קרקע עודפת, וכן ההסכם עם אילנה ומשה בויום נספח ח' לתגובת המושב. גם אין מקום לטענה הנוספת של ב"כ המבקשות ולפיה יש בתנאי זה משום פגיעה בבתה של המבקשת מס' 1, דהיינו, במרגלית, ומכאן, כך נטען, שמדובר בהתנייה פסולה. אינני סבור כך. הזכות להביא מועמד על מנת שהאגודה תמליץ עליו בפני המינהל, היא של חבר מושב, בעל נחלה. זכותו של המועמד נגזרת מזכותו של החבר בעל הנחלה. ככל שעל חבר המושב למלא תנאי מוקדם, על פי קביעת האסיפה הכללית של האגודה, הרי כל עוד לא יקויים אותו תנאי מוקדם, לא תוכל להינתן ההמלצה ביחס למועמד. מכיוון שכך, גם בענייננו, על המבקשת מס' 1 לקיים את הדרישה ולהתחייב לפנות את הקרקע העודפת, ורק אז ניתן יהיה להמליץ על בתה, המבקשת מס' 2, כמועמדת, ואין לראות בכך משום התנייה פסולה. ל"ג. המסקנה היא שעל המושב להמליץ בפני המינהל על המבקשת מס' 2 (מרגלית) כחוכרת מגרש, בגדר ההרחבות למגורים לפי החלטה 737 של המינהל, בתנאי שיהודית תחתום על התחייבות לפנות קרקע עודפת שהיא מחזיקה בה, ולמסור אותה למושב במועד שייקבע על ידי המושב, תוך מתן אפשרות ליהודית לפנות את הקרקע העודפת רק כשיסתיימו חיי המטע שבקרקע זו. (לענין אחרון זה עיינו האמור בתצהירו של יגאל אוליאל, בסעיף 20 (ג) של תצהירו). ל"ד. חרף מסקנה זו אינני סבור שניתן למנוע מן המבקשת מס' 1 יהודית, להביא את המחלוקת שבינה לבין המושב ביחס לקרקע העודפת לדיון בפני הליך של בוררות במסגרת סעיף הבוררות שבתקנון המושב (נספח א' 1 של תגובת המושב ), פרק ו', סעיף 1, שעניינו יישוב סכסוכים. אין כוונתי לטענות באשר לעצם סמכותה של האסיפה הכללית ותקפות החלטותיה של האסיפה הכללית. סוגיה זו של תקפות החלטות האסיפה הכללית כבר נדונה כאן, ובהתאם לפסיקה ברי שהחלטות האסיפה הכללית בכל הנוגע לתנאים המוקדמים שעל חבר המושב למלא בטרם תמליץ האגודה על מועמד מטעמו, תנאים אלה נקבעו כדין במסגרת סמכותה של האסיפה הכללית, והקריטריונים שנקבעו הינם סבירים. ל"ב. יחד עם זאת, ככל שיש ליהודית טענות ספציפיות כנגד המושב (פרט לטענות הנ"ל שביחס להחלטות האסיפה הכללית), בהתייחס לדרישת המושב שיהודית תפנה קרקע עודפת, הרי עצם זכותה של יהודית להביא טענותיה אלה לדיון היא בגדר זכות בעלת אופי חוקתי. אני מפנה לדברי כב' השופט ד"ר ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, ירושלים, תשנ"ט1999-, בעמ' 26: "הפירוש הצר הוא שכל אימת שבידי פלוני נתונה זכות קניינית מהותית במובן הצר שנפגעה, כגון בעלות במיטלטלין או במקרקעין, נספחת אליה גם הזכות או ה"כח" לתבוע את הזכות האמורה במערכת השיפוטית. הפירוש הרחב הוא ש"הכח" לפנות למערכת השיפוטית, כשהוא לעצמו, מהווה זכות קנין המוגנת לפי חוק היסוד, והוא - גם כאשר נשוא הזכות, כשהוא לעצמו, אינו יכול להיחשב ככזה". גם אם הזכות לה טוענת יהודית איננה בגדר "בעלות", כמשמעותה בחוק המקרקעין, הרי טענותיה של יהודית כנגד דרישת המושב לפינוי את הקרקע העודפת, נכללות במסגרת הזכות אליה מתייחס לעניות דעתי כב' השופט ד"ר ש. לוין בקטע הנ"ל המצוטט, משמע, הזכות להביא את עניינה לבירור בפני המערכת השיפוטית, ובמקרה שלפנינו, לדיון בבוררות בהתאם לתקנון של המושב. (ואין בדבריי אלה משום הבעת עמדה באשר לטענותיה של יהודית לגופן, שתתבררנה במסגרת הבוררות). ל"ו. מכאן שבמקביל לחתימתה של יהודית על ההתחייבות לפנות את הקרקע העודפת, ייחתם שטר בוררין בין יהודית לבין המושב, זאת ככל שיהודית תהא מעוניינת לברר את טענותיה הספציפיות כנגד חיובה בפינוי הקרקע העודפת, וזאת במסגרת הליך בוררות, בהתאם לתקנון המושב (למעט טענות באשר לסמכות האסיפה הכללית, ותקפות החלטותיה של האסיפה הכללית). בשטר הבוררין יש לקבוע שעל הבוררות להסתיים בתוך 90 יום. התחייבותה של יהודית לפינוי הקרקע העודפת תהא כפופה לתוצאות הבוררות. ל"ז 1. לפיכך, התוצאה אליה הגעתי היא, שעל המשיב מס' 1, מושב "מגדים", ליתן המלצתו למשיב מס' 2, שהוא מינהל מקרקעי ישראל, ביחס למבקשת מס' 2 (מרגלית אלבז) כחוכרת מגרש במסגרת ההרחבות למגורים על פי החלטה 737 של מינהל מקרקעי ישראל (מיום 17.12.95), אך זאת בתנאי שהמבקשת מס' 1 (יהודית רביבו) תחתום על התחייבות, כפי שנדרשה ממנה על ידי המשיב מס' 1, דהיינו, התחייבות לפנות קרקע עודפת שהיא מחזיקה בה מעבר למפה המאושרת של המינהל מספטמבר 1989, ולמסור קרקע עודפת זו למשיב מס' 1 במועד שייקבע על ידי המשיב מס' 1, ובלבד שהמשיב מס' 1 יתן אפשרות למבקשת מס' 1 לפנות את שטח הקרקע העודפת לא לפני תום חיי המטע שבקרקע זו. 2. ככל שהמבקשת מס' 1 תהא מעוניינת לברר את טענותיה הספציפיות כנגד חיובה בפינוי הקרקע העודפת, ייחתם שטר בוררין בין המבקשת מס' 1 לבין המשיב מס' 1, זאת במקביל לחתימתה של המבקשת מס' 1 על ההתחייבות הנ"ל, כך שטענותיה של המבקשת מס' 1 (למעט טענות בכל הנוגע לסמכותה של האסיפה הכללית ותקפות החלטותיה של האסיפה הכללית) תתבררנה במסגרת הליך הבוררות, בהתאם לתקנון המושב. בשטר הבוררין ייקבע שעל הליך הבוררות להסתיים בתוך 90 יום. התחייבותה של המבקשת מס' 1 תהא כפופה אפוא לתוצאות הבוררות. בנסיבות העניין לא יהיה צו להוצאות. מושבים נחלות ומשקיםדיני חברותאסיפה כללית