פסק דין 1. מהות התביעה: בפנינו תביעה לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מהדירה הנמצאת בקומת הקרקע של הבניין ברחוב ידידיה פרנקל 65, ת"א [להלן: "הדירה"], ולהחזרתה לתובעת כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ מטעם הנתבע. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. התובעת הינה הבעלים של הבניין שברחוב ידידיה פרנקל 65 בתל-אביב. ב. הדירה הושכרה לנתבע בשכירות מוגנת. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובעת: א. על פי כתב התביעה, הנתבע לא שילם את דמי השכירות החל מיולי 1998 בגין הדירה בה הוא מחזיק. לאחר מכן בסיכומיה, טוענת התובעת כי לא שולם לה שכ"ד החל מינואר 1999. ב. במועד כלשהו אשר אינו ידוע לתובעת, נטש התובע את הדירה ועבר להתגורר ברחוב הציפורן 12 בראשון לציון. ג. במועד כלשהו אשר אינו ידוע לתובעת, הפך הנתבע את הדירה, אשר הושכרה כדירת מגורים, למחסן. טיעוני הנתבע: א. הנתבע שכר את הדירה על פי הסכם שכירות מוגנת מאז חודש אפריל 1976 מאת בעליה הקודמים, מר שלמה פפושדו. ב. משנת 1979 החל הנתבע לנהל במקום עסק של מתפרה, לאחר מכן מגהצה, לאחר מכן גזרניה, ולאחר מכן החזיק וניהל במקום מחסן לכל דבר, והכל בהסכמת הבעלים הקודמים ובידיעתם המלאה. ג. בתאריכים 05.04.98 ו - 14.06.98 שילם הנתבע דמי שכירות לתובעת עבור חודשים אפריל - דצמבר 1998. החל מחודש ינואר 1999, סרבה התובעת לקבל מהנתבע דמי שכירות. ד. הנתבע לא נטש את הדירה מעולם והוא ממשיך להשתמש בה כפי שעשה מאז 1985 לערך. ה. שינוי היעוד נעשה בהסכמת בעל הבית הקודם ולאחר מכן בידיעת התובעת ובהסכמתה שבשתיקה. 4. המסגרת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובעת: עת1/, מר אריה בן ישראל, נחקר על תצהירו ת1/. כמו כן הוגש מכתב וסומן כ ת2/. מטעם הנתבע: עה1/, מר דוד אלאלוף, נחקר על תצהירו נ1/. עה2/, מר יעקב חיים אלאלוף, נחקר על תצהירו נ2/. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות ובדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים הגעתי למסקנות הבאות: א. התגבשה עילת פינוי מהדירה כנגד הנתבע על פי סעיף 131[1] בגין אי תשלום שכר דירה. ב. לא התגבשה עילת פינוי מהדירה כנגד הנתבע בגין עילת הנטישה. ג. לא התגבשה עילת פינוי מהדירה בגין שינוי מטרת השכירות. ד. יש להשית על הנתבע בעובדות המקרה דנא סעד מן הצדק, שימנע את פינויו מהדירה. להלן נימוקי להחלטה זו: 6. עילת פינוי בגין אי תשלום דמי שכירות: א. סעיף 131[1] לחוק קובע כהאי לישנא: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם , אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: [1] הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו." ב. לעניין זה הלכה היא כי: "עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע. מצב דברים זה, של ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים, הוא תנאי בל יעבור להעמדתה של עילה לפי סע' 131[1] ... כדי שתגובש עילת פינוי לפי סע' 131[1] לחוק צריך להיווצר מצב עובדתי שבו מתקיים ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים...". [ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, עמ' 9 [להלן: "בר-אופיר" וכן ע"א 582/61, בוכול נ. בוכהלטר פ"ד ט"ז, 1320]. 7. דיון ומסקנות: א. בעובדות המקרה שלפנינו, אין חולק כי הנתבע לא שילם את דמי השכירות המוגנים לתובע במשך 8 חודשים: החל מ - 01.01.99 ועד 10.08.99. ניתן לומר כי הימנעות מתשלום שכר דירה מוגן במשך 8 חודשים מגיעה לכדי ניתוק של המשכיות בתשלומים, בייחוד כאשר היה נוהג של הנתבע לשלם שכ"ד לבעלת הבית כמה חודשים מראש. ב. לטענת הנתבע אי תשלום שכ"ד נובע מסירובה המכוון של התובעת לקבל ממנו את דמי השכירות. לעניין זה הלכה פסוקה היא כי: "הניתוק בהמשכיות התשלומים צריך שיבוא כתוצאה ישירה ממחדלו של הדייר, ולא עקב סרובו של בעל הבית. בוודאי שבעל הבית איננו רשאי לאחוז בתחבולות ובתכסיסים בכדי להכשיל את הדייר ולמנוע ממנו לשלם את דמי השכירות כסדרם, ואם אומנם ילך בעל הבית בדרך של הכשלה מכוונת מראש - הוא לא יוכל ליצור על פיה עילת פינוי". [בר אופיר, שם עמ' 13 [הדגשות שלי א.ג.]; ראה גם לעניין זה ע"א 388/64 בית שמעון בע"מ נ. מרום בע"מ , פ"ד י"ט[1], 281]. במקרה דנן שוכנעתי כי אי תשלום דמי השכירות לתובע במשך 8 חודשים נבע כתוצאה ישירה ממחדלו של הדייר. 8. מסכת האירועים לעניין סוגיית אי תשלום דמי השכירות היא כדלהלן: הנתבע שילם במשך שנת 1998 לתובעת בנוהג של כמה חודשים מראש. כך כתב הנתבע בסעיף 18 לתצהירו נ1/: " ביום 16.12.98 פניתי אל החברה במשרדיה ברח' אחד העם 89 בת"א כדי להכיר את "בעל הבית" החדש ולהסדיר את נושא תשלום שכר הדירה. ... כן שילמתי באותו מועד שכ"ד עבור חודשים ינואר - מרץ 1998. ... ביום 5/4/98 שוב פניתי אל החברה ושילמתי שכ"ד בגין חודשים אפריל-יוני 1998 ... ביום 14/06/98 פניתי אל החברה ושילמתי שכ"ד עבור חודשים יולי - דצמבר 1998 ...". מאידך הוכח לי כי החל מינואר 1999 נמנע הנתבע מלשלם את דמי השכירות. אומנם התרשמתי כי הנתבע הראה נכונות לשלם בפניותיו הרבות אל התובעת בנסיון לברר מהו גובה שכ"ד. כמו כן מצאתי את עדותו של הנתבע אמינה עלי באשר להתחמקותיה של התובעת ממענה ברור באשר לגובה שכ"ד. אך בפעילות הכללית של הנתבע, נראה היה כי התרשל במילוי חובתו כנדרש: א. הנתבע הסתפק בפניות אל התובעת באמצעות הטלפון בלבד. כך מודה הנתבע: "באותה שנה לא ביקרתי במשרד החברה". [פרוטוקול עמ' 10]. ב. אי הבהירות באשר לגובה שכ"ד איננה מצדיקה עיכוב של 8 חודשים בתשלום שכ"ד. הנתבע בעבר כבר נהג לשלם לאותה בעלת בית במשך שנה, ולכן יכול היה בנקל לשלוח את שכ"ד לפי אמדן כפי שעשה לבסוף. מאידך, אף כי לא נראה שהתובעת עשתה די כדי לדרוש מהנתבע את דמי השכירות המגיעים לה, לא התרשמתי כי התנהגותה הגיעה לידי סירוב מכוון בקבלת התשלום. עובדה היא כי השיק שנשלח אליה ב 10.08.99 כובד. עולה מן המקובץ כי לא היה די בפעילות הנתבע כדי להכשיר את אי תשלום שכר הדירה. על דייר מוגן מוטלת החובה שבדין לשלם במלואם ובמועדם את דמי השכירות לבעל הבית. לפיכך, הוכח לפני כי היה ניתוק בהמשכיות בתשלומי דמי השכירות ודין עילת פינוי זו להתקבל. 9. עילת הנטישה: א. עילת הנטישה היא עילה מכוח הפסיקה ולא מכוח הוראת חוק הגנת הדייר. הלכה פסוקה היא כי יש לחייב את הדייר בפינוי כאשר הוא נוטש את הדירה: "עילת הנטישה הוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131. הראציונל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על הדיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בתי העסק שלהם כל עוד הם עומדים בדרישות שקובע בחוק. ראציונל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר כך שיש לו קורת גג או לחילופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק". [ע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים נ. נוסייבה פ"ד מו[5] 758, עמ' 765 [להלן: "פס"ד נוסייבה"]. ב. נטל השכנוע: נטל השכנוע לקיומה של עילת הנטישה מוטל על שכם בעלי הבית מתחילת הדיון ועד סופו, ועליהם להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את הדירה לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליה עוד. [בר אופיר שם, עמ' 115]. בעל הבית טוען כי הדייר נטש את הדירה חייב להוכיח שני יסודות מצטברים: 1. יסוד עובדתי אובייקטיבי: הדייר עזב את הדירה. 2. יסוד נפשי, סוביקטיבי: העדר כוונה מצד הדייר לחזור לדירה. כוונת הדייר לשוב אל הדירה מורכבת משני יסודות מצטברים: [א] העדר רצון לחזור. [ב] העדר סיכוי ממשי לחזור. אין די ברצון ערטילאי לחזור לדירה ביום מן הימים, אלא הדייר חייב להראות רצון ממשי המלווה במעשים גלויים [עיין ע"א 977/91 לעיל, עמ' 767]. על מנת לקבוע התגבשות עילת נטישה כנגד הדייר על בית המשפט להיות משוכנע שאותו דייר לא רק שנטש פיזית את הדירה, אלא גם ובעיקר שהוא נוטש אותה נפשית כמקום מגוריו. השאלה היא מה סוג הכוונה הדרושה כדי שלא תהיה נטישה היא שאלה של חוק ולא של עובדה, להבדיל מהשאלה , האם הוכחה כוונה כזאת. [ע"א [ת"א] 737/79 עזריהו נגד חג'ג', פ"די תש"מ [ב], 344,348]. 10. דיון ומסקנות: האם השתכללה עילת הנטישה? לא הוכח לי כי מתקיים היסוד העובדתי של עילת הנטישה. א. אין חולק כי הנתבע אינו מתגורר בדירה מאז 1979 ועל כך העיד הנתבע בחקירה הנגדית: "בסמוך לתקופה זו אני ואחי גרנו ביחד בדירה. ... הוא המשיך לגור כשנה בדירה זו, ואני עזבתי אותה ... חזרתי לגור בדירה בשנת 79 ... מאז אני מחזיק את הדירה". "כאשר התחתנתי עם אשתי לא גרנו בדירה זו ... אני כבר 3 שנים לא בבית שגרתי בו עם אשתי. מאז שנפרדתי מאשתי אני גר בשכירות במקום אחר או אצל חברים". [עמ' 7 לפרוטוקול]. ב. שימוש במושכר מאידך, הוכח לי כי הנתבע עושה שימוש במושכר. הדירה הפכה עם הזמן למחסן שבו הנתבע מחזיק ציוד שבבעלותו. כך טוענת התובעת בעצמה בסעיף 7.2 לכתב התביעה, כי: "כיום משמשת הדירה למטרות אחסנה בלבד עבור מגהצה שמחזיק הנתבע ...". 1. בלי לדון בשאלת שינוי היעוד של הדירה ממגורים לבית מלאכה ואחר כך למחסן, יש בהחזקת ציודו של הנתבע בדירה שמירת זיקה ושימוש במושכר. "מסקנתה של הערכאה הראשונה בסוגיית הנטישה מקובלת עלי. בנסיבות העניין שבפנינו אין לומר שהמשיב ניתק עצמו מן הקרקע שלא על מנת לשוב. די בעובדה שהמשיב שמר על זיקה מתמשכת על הקרקע, אף אם בטוייה בשימוש מועט או מוגבל" [פס"ד נוסייבה שם עמ' 770] 2. הלכה פסוקה היא כי השאלה אם דייר נטש את המושכר נמדדת לפי נסיבות כל עניין ועניין ועל פי אופי השימוש במושכר ומטרתו. [ע"א [ירושלים] 217/95 הקדש שאול מזרחי ז"ל, ו' קורלנסקי פנינה [טרם פורסם] במקרה דנן, כשמדובר בשימוש במושכר כמחסן נפסק כי אין צורך בנוכחות פיזית של השוכרים במקום. [ע"א 264/76 מרקוס ו' שלף, פ"ד ל"א[2] 622, 629]. וכן נפסק במקום אחר כי: "יש והשימוש הוא שימוש פאסיבי כמו למשל לצורך אחסון חפצים, שלגביו מתקיים השימוש גם ללא נוכחות פיזית שכיחה של הדייר בו". [ע"א [ירושלים 217/95 הקדש שאול מזרחי, ז"ל שם]. ג. האם יש שינוי במטרת השכירות המהווה נטישה? ב"כ התובעת טוען כי יש במקרה דנן שינוי המהווה נטישה. אומנם ידוע כי דייר הנוטש את דירת המגורים אינו רק זה העוזב אותה, אלא גם זה אשר שכר את מושכרו למטרת מגורים ובניגוד למוסכם החל משתמש בו למטרות עסק בלבד. אך האם זהו המקרה שלפנינו? הוכח לי כאמור כי הנתבע אינו מתגורר בדירה, אך מאידך לא הוכח בפני שינוי במטרת השכירות, מאחר ולא הוגש חוזה. לפיכך לא אוכל לקבוע כי בגין זה מתקיימת עילת הנטישה. ד. מהות המוחזק במושכר: טענה נוספת שהעלתה התובעת היא כי הציוד שנמצא בדירה הוא בבעלותו הבלעדית של אחי הנתבע ולא של הנתבע. לא מקובלת עלי טענה זו, שכן שוכנעתי מעדויות הנתבע ואחיו, כי בדירה מצוי ציוד בבעלותו של הנתבע. כך כתב מר יעקב חיים אלאלוף - אחי הנתבע בסע' 12 לתצהירו נ2/: "מאז שהעברנו את המגהצה מהדירה אל רחוב העליה בתל-אביב, אנו שומרים במקום ציוד של המתפרה, מכונות תפירה, שולחנות, חלקי מגהצים, ריהוט ישן ועוד ועוד..." כך עולה מסע' 13 לתצהירו של הנתבע [נ1/]: "בדירה המשכנו להחזיק ולאחסן ציוד של המתפרה - מכונות תפירה, שולחנות עבודה - וכן ציוד וחלקי חילוף של המגהצה, ריהוט ישן וכיו"ב". וכן בפרוטוקול מעיד הנתבע: "מה היה בדירה משנת 1978 ועד היום - אותה מיטה עם מכונת גיהוץ". [עמ' 8 לפרוטוקול]. מאחר והמתפרה היתה בבעלות הנתבע, כפי שעולה מסע' 11א' לתצהירו [נ1/]: "בסוף 1977 לערך - אחר שקיבלתי את הסכמתו של מר פפושדו לכך - ניהלתי ביחד עם אחי במשך כ - 6 חודשים מתפרה בדירה...". וכן ניהל את המגהצה עד שנת 1948: "... בסוף שנת 1978 פתחנו אני ואחי מגהצה בדירה אותה ניהלנו מס' שבועות ...". [סע' 13 לתצהיר נ1/]. מכאן עולה כי נעשה שימוש במושכר בדרך של מחסן שבו מחזיק הנתבע ציוד שבבעלותו. לפיכך, אין לי אלא להגיע למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה ודין עילת הנטישה להדחות. 11. שינוי מטרת השכירות: א. סע' 131[2] לחוק קובע כהאי לישנא: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: 1. ... 2. הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". ב. על פי ב"כ התובעת התגבשה כנגד הנתבע עילת פינוי מהמושכר בגין שינוי מטרת השכירות מדירת מגורים למחסן. כמו כן נטען כי הנתבע הפר את הסכם השכירות מספר הפרות יסודיות. 12. דיון ומסקנות: עילת פינוי של "שינוי מטרת השכירות", איננה מצוייה במסגרת העילות המופיעות בסע' 131 לחוק. על כן הטוען להתקיימותה להוכיח שלושה תנאים מצטברים, כשהראשון שבהם הוא תנאי מפורש בחוזה השכירות אשר אוסר על שינוי במטרת השכירות. ברם, חרף העובדה כי עילת פינוי זו הינה על פי חוזה השכירות וכי נטען להפרות יסודיות של חוזה זה, לא הוגש לי חוזה השכירות. כמו כן, בהעדר חוזה שכירות בכתב, לא הוכח לי כי ישנו תנאי המקנה לבעל הבית את הזכות לתבוע את פינוי הדירה והלכה היא כי: "בעל הבית איננו פטור בהצגת תנאי השכירות בתובענתו כאשר הוא טוען כי תנאים אלה הופרו, והוא מבקש להיתלות בהם לצורך ביסוס זכותו לתבוע פינוי. תנאי השכירות - קרי: חוזה השכירות צריכים להיות מצורפים לתובענה, כמצוות תקנה 75[ב] לתקנות סד"א התשמ"ד1984-. אולם בעל הבית יכול לנקוט בדרך חילופית מצומצמת להוכחת החוזה ותנאיו, כגון: ציטוט של תנאי השכירות הרלוונטיים לכתב התביעה. טענה כללית שמובאת בכתב התביעה, לפיה אי תשלום דמי שכירות מהווה הפרה של תנאי השכירות מבלי לטעון באופן מפורש מהם תנאי השכירות בהם מדובר ומה נוסחם - טענה כזו איננה מניחה את התשתית הבסיסית אשר יכולה לשמש יסוד להעלאתה של טענה לפי סעיף 131[2] לחוק הגנת הדייר נוסח משולב ". [בר אופיר, עמ' 10, 10 א', הדגשות שלי א.ג.]. מהאמור לעיל עולה כי לא התגבשה עילת פינוי כנגד הנתבע בגין הפרת חוזה השכירות. 13. סעד מן הצדק - שיקולים והכרעה: א. כללי: סע' 132[א] לחוק קובע כהאי לישנא: "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי, אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתתו". סעד מן הצדק הינו סעד המסור לשיקול דעתו של בית המשפט, באשר הינו צו אקוויטבילי, הנגזר מדיני היושר. הקו המנחה את בית המשפט בבואו להעניק סעד מן הצדק הוא שקילת חומרת התוצאה של הפינוי מחד, לעומת החומרה של הפרת החוק מאידך. הסעד יינתן לשוכר באם בית המשפט יהיה סבור כי פינוי הדייר מביתו או בית עסקו, בנסיבות העובדתיות של המקרה שלפניו, מהווה סנקציה חמורה ובלתי צודקת לעומת ההפרה וכי תוצאות ההפרה עולות בצורה ממשית על חומרת מידת ההפרה. [בר אופיר, עמ' 142 וכן עיין בע"א 5/79 רייכמן נ. רוזנבלום פד"י ל"ד[2], 208]. לפיכך, גם אם הוכחה עילת פינוי, עדיין אין בכך כדי לזכות את בעלת הבית בפינוי. סעד מן הצדק יוענק אם נקבע כי במאזן הסופי של כל השיקולים בעד ונגד מצביע על כך שהדייר ראוי לסעד זה, וכן כי זהו האיזון הנכון בין הפרתו של השוכר מחד ותוצאות הפינוי, לזכותה של בעלת הבית מאידך. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו העלה את זכות הקניין [של בעלת הבית במקרה זה] לרמה של זכות יסוד. אשר על כן, על בית המשפט להקפיד ביתר שאת על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר, משום שדיני הגנת הדייר גורעים מזכויות הבעלות של בעלי הנכסים, לפיכך יש לפרש אותם בצמצום. ב. מן הכלל אל הפרט: לאור ההלכות שפורטו לעיל, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים בעד ונגד מתן סעד מן הצדק לנתבע בנסיבות המקרה שלפנינו, סבורני כי האיזון הראוי הוא לטובת הנתבע וכל כן גמרתי אומר בליבי להעניק לו סעד זה. 13. להלן הנימוקים להחלטתי: אלה הם הכללים המנחים העיקריים כפי שנתגבשו בפסיקה, ביחס לשיקולים שיש לשקול משבאים לבחון אם ראוי הדייר שיוענק לו סעד מן הצדק. א. טיב המושכר: מדובר בדירת מגורים שמשמשת היום כמחסן. הלכה היא כי מחמירים יותר עם דייר בבית עסק מאשר דייר של דירת מגורים. [ע"א 88/81 אלסחורי ואח' נ. מזרחי פ"ד ל"ז[3], 309]. במקרה דנן, לא מדובר בשבירת מטה לחמו של הנתבע , ומאידך, גם לא בנטילת קורת גג מעל ראשו, מאחר והנתבע מתגורר במקום אחר, והמקום אינו משמש כבית עסק. לפיכך, מצאתי כי שיקול זה לא מטה את הכף לכאן או לכאן. ב. מהות ההפרה: הנתבע לא שילם לתובעת את דמי השכירות במשך 8 חודשים. מדובר בתקופה שאינה ארוכה מאוד, אך גם אינה איחור קל. ג. התנהגות הדייר: התנהגות הדייר משמשת שיקול חשוב בין השיקולים הראויים להישקל במסגרת מתן סעד מן הצדק. [ע"א 88/81 אלסחורי שם, 314]. התרשמתי כי לא היה בהתנהגות הנתבע זלזול בוטה בזכויות בעלת הבית. הנתבע פנה ביוזמתו מספר רב של פעמים לבירור גובה שכר הדירה. הוא הראה נכונות לשלם ואף שילם לבסוף את חובו כנדרש. ד. הדייר תיקן את המעוות: כאמור, הנתבע השתהה בתשלום דמי השכירות, אך יחד עם זאת, ברור שתוקן המעוות במשלוח השיק בגובה דמי השכירות לשנת 1999. שיק זה כובד אצל התובעת. תיקון המעוות נזקף לזכות הנתבע במכלול השיקולים הנ"ל. ה. הנזק ניתן לתיקון: נראה, כי ניתן "לכמת" את הנזק שנגרם לבעלת הבית, עקב השיהוי בתשלום שכר הדירה בפיצוי כספי הולם. ו. התנהגותה של בעלת הבית: התרשמתי כי היתה בהתנהגות בעלת הבית, התחמקות הנגועה בחוסר תום לב, ואף אולי ציפייה כי לא ישולמו דמי השכירות. התובעת נקטה בעמדה פסיבית: לא פנתה לנתבע בדרישה לקבלת דמי השכירות, ולא השיבה לפניותיו הרבות, למרות שיכלה בנקל לעשות זאת ולקבל את החוב המגיע לה. לפיכך, נוצר אצלי הרושם כי לא נעשה די בגביית שכר הדירה. עובדה זו פועלת לחובתה של בעלת הבית לגבי יחסה לאי תשלום דמי השכירות. כמו כן העובדה כי בכתב התביעה נטען כי לא שולם שכר דירה מיוני 1998, ואחר כך חזרה בה בעקבות קבלה שהגישה הנתבע - רובצת לפתחה. לסיכום: לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים בעד ונגד מתן סעד מן הצדק, ונתתי משקל הולם להלכה הקובעת, כי לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שעיגן את זכות הקניין כזכות חוקתית על חוקית - על סעד זה להינתן במשורה ובצימצום, שוכנעתי כי יש ליתן לנתבע סעד מן הצדק שימנע את פינויו מהדירה. הוצאות: בתשלום הוצאות ושכ"ט לקחתי בחשבון את העובדה כי שתיים מתוך שלוש עילות התביעה נדחו. 14. לאור האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מורה לנתבע לפנות ולסלק את ידו מהדירה הנמצאת בקומת קרקע של הבניין ברחוב ידידיה פרנקל 35, ת"א, ולהחזיר את החזקה בה לתובעת כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ מטעמה. ב. צו הפינוי לא יכנס לתוקפו באם ישלם הנתבע לתובעת פיצוי כספי בסך של 10,000.- ש"ח לא יאוחר מיום 30.10.2001. ג. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 8,000.- ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. פינוי מושכרמקרקעיןשכירותפינוידמי שכירות