פסק דין 1. התובעת מס' 2 (להלן - "לוטפיה") היא אימו של הנתבע מס' 1 (להלן - "הנתבע"). התובעת מס' 1 (להלן - "באסמה") היא בתה של לוטפיה ואחותו של הנתבע. המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לזכויות בחלקת קרקע הנמצאת בבית-חנינה והידועה כחלקה 182 בגוש 30610 (להלן - "הקרקע"). הקרקע גובלת בחלקה עליה בנוי הבית בו מתגוררות לוטפיה ובאסמה והיא נרכשה ע"י לוטפיה מבעליה הקודמים, פאיז חליל עבד אל נור, בשנת 1975. אגב, בלוח הזכויות עדיין רשום הנ"ל כבעל הזכויות בקרקע. 2. התביעה העיקרית הוגשה לאחר שהנתבע החל לבצע בקרקע עבודות הכשרה לבניה, בסוף שנת 1999. בכתב התביעה עותרות התובעות לסעדים הצהרתיים שבגדרם ייקבע, כי לוטפיה רכשה את הקרקע, בשנת 1975, מאותו עבד אל נור, ובשנת 1996 העבירה לוטפיה את הזכויות בקרקע לבתה באסמה, כך שכיום באסמה היא הזכאית להירשם כבעלת הקרקע. מכיוון שהנתבע קיבל מהועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים היתר לבצע עבודות בניה על הקרקע (נספח ד' לכתב התביעה), עותרות התובעות להצהרה לפיה ההיתר האמור בטל. בשל עתירה אחרונה זו, צורפה הועדה המקומית כנתבעת. ואולם בדיון שהתקיים ביום 11.7.00 הוסכם על מחיקת התביעה נגד הועדה המקומית, לאחר שבא-כוחה הודיע שמרשתו תקבל כל הכרעה של בית המשפט בנוגע ליחסים שבין התובעות לבין הנתבע (עמ' 5 לפרוטוקול). 3. אגב, הנתבע העלה טענה בדבר העדר סמכות עניינית לבית משפט זה, אך טענה זו נדחתה ע"י כב' השופטת וכסלר (בש"א 4988/99). 4. הנתבע הגיש תביעה שכנגד ואף הוא עותר לסעדים הצהרתיים - מנוגדים לסעדים שהתבקשו בכתב התביעה - לפיהם הנתבע רשאי להירשם כבעל הזכויות בקרקע וכי לתובעות, או מי מהן, אין כל זכויות בקרקע. עוד עותר הנתבע לצו לפיו על הנתבע הפורמלי לרשום את הנתבע כבעל הקרקע "בכפוף להשלמת כל ההליכים הפורמליים הנדרשים על פי דין לצורך השלמת רישום זה". ייאמר מיד, כי אינני רואה לנכון ליתן צווים המופנים לנתבע הפורמלי (פקיד ההסדר). ראשית, מדובר בנתבע "פורמלי", משמע שבעלי הדין לא ביקשו כל סעד כלפיו. שנית, לא הוצג בפני כל מסמך המאשר, כי כתב התביעה נמסר כדין לנתבע הפורמלי. המחלוקת בה יש להכריע היא בין התובעות לבין הנתבע, ובין בעלי דין אלה בלבד. על פי ההכרעה שתיפול במחלוקת זו, יוכל הצד הזוכה, בהסתמך על פסק הדין, לנקוט בכל הליך שייראה לו לצורך רישום זכויותיו, ואינני סבור שיש מקום ליתן, בגדר ההליך דנן, צווים אופרטיביים בענין הרישום בפועל. 5. תמצית טענת התובעות היא, שהקרקע נרכשה בשנת 1975 ע"י לוטפיה, מכספה שלה ולפיכך היא היתה רשאית להעביר את זכויותיה לבאסמה. תמצית טענת הנתבע היא, שהקרקע נרכשה ע"י לוטפיה עבורו, בכספו שלו. למעשה, הטענה היא, שבין הנתבע לבין לוטפיה קיימים יחסי שליחות, במסגרתם נרכשה הקרקע ע"י לוטפיה, שהיתה אמנם צד להסכם הרכישה, אך פעולה זו נעשתה בשם הנתבע וזיכתה אותו. למעשה מדובר בשליחות נסתרת (שכן בהסכם לרכישת הקרקע מבעליה המקוריים לא נאמר דבר על יחסי השליחות). הנתבע מבקש עכשיו "לאמץ לעצמו זכויות השלוח כלפי הצד השלישי" (סעיף 7 לחוק השליחות, תשכ"ה1965-, להלן - "חוק השליחות"). אכן, הנתבע לא השתמש במונחים המשפטיים הנ"ל, אך ברור שזו כוונתו וניתן לראות בהגשת התביעה וגם בהחתמת לוטפיה על המסמך שצורף כנספח ה' לכתב התביעה, מסמך שעוד נתייחס אליו בהרחבה בהמשך, כשכלול האימוץ (ראו: א' ברק, חוק השליחות, תשנ"ו, סעיף 708, בעמ' 998; להלן - "ברק"). עד שאנו מגיעים לשאלות משפטיות, נקדים ונסקור את המערכת העובדתית והראיות שהובאו בנוגע לה. 6. לוטפיה רכשה את הקרקע תמורת 11,000.- דינרים ירדניים. ב"כ הצדדים הניחו, כי סכום זה היה שווה, במועד הרכישה, ל- 33,000.- דולר של ארה"ב. עיסקה זו באה לידי ביטוי בשני מסמכים: הסכם מיום 21.7.75 (מוצג ת2/ ותרגומו לעברית ת2/א) ויפוי כח מיום 24.7.75 (נספח ב' לכתב התביעה). כאן יצוין, כי ב"כ הצדדים הסכימו, כי כל המסמכים שצורפו לכתב התביעה ייחשבו כמוצגים בתיק (עמ' 41 ש' 8 לפרוטוקול), לפיכך לא כל הנספחים לכתב התביעה סומנו בנפרד כמוצגים. אגב, הסכמה זו משמיטה את הקרקע מתחת לטענת התובעות כנגד קבילות נספח ה' לתביעה, מסמך שידובר בו בהרחבה בהמשך. 7. ביום 19.2.96 נחתם, במשרדו של הנוטריון א' מוגרבי, מסמך שכותרתו "הסכם מכירת אדמה ויפוי כח נוטריוני לרישומה" (נספח ג' לכתב התביעה). על פי מסמך זה מכרה לוטפיה את הקרקע לבאסמה, תמורת סכום של 50,000.- דינר (במהלך הדיון הניחו הצדדים כי הסכום שווה לכ- 75,000.- דולר). המסמך הנ"ל יכונה להלן: "הסכם 1996". 8. עוד קודם לחתימה על הסכם 1996, נחתם ע"י לוטפיה, לטענת הנתבע, המסמך שצורף כנספח ה' לכתב התביעה, מסמך מיום 20.7.93 (להלן - "המסמך שבמחלוקת"). התובעות טוענות, כי לוטפיה כלל לא חתמה על המסמך שבמחלוקת וכי חתימתה עליו זויפה על ידי הנתבע. תרגומו של המסמך שבמחלוקת, שצורף אף הוא לכתב התביעה, ואיש לא טען כנגד נכונות התרגום, הוא כדלהלן: "הנדון: תצהיר העברת נכס פרטי. אני גב' לוטפיה הלאל נג'אר, נושאת ת.ז. ..., במלוא כוחי הבריאותי ודעה צלולה, מתגוררת בבית חנינה בירושלים, קיבלתי בעבר יפוי כח למכירת החלקה 182 גוש 10 מבית חנינה ביני לבין מר פאיז עבד אלנור המתגורר בירושלים אז במקום הקונה בני, מר מחמד הלאל נג'אר, הנמצא בארה"ב, להשלים את המכר בזמנו. לכן אני מבטלת את חתימתי ומוותרת על זכויותיי ביפוי כח שקיבלתי בזמנו ומחזירה את הבעלות בחלקה 182 גוש 10 למר מוחמד הלאל נג'אר החל מיום חתימת תצהיר זה ללא תמורה". בהמשך לאמור לעיל מופיעה חתימה, היא החתימה שנטען שזויפה, ותאריך 20.7.93. כמו כן מופיעה על המסמך חותמת של גוף הנקרא "ועדת הפיתוח בית חנינה". יצויין, כי המסמך המקורי לא אותר ע"י הנתבע וכל שהוגש הוא תצלום שלו. כאמור, היתה הסכמה שכל הנספחים לכתב התביעה ייחשבו כמוצגים שהוגשו. לפיכך לא יכולות התובעות לטעון, לראשונה בסיכומים, לאי קבילות המסמך שבמחלוקת, מחמת העובדה שלא הוגש המקור. אכן, נוסח המסמך שבמחלוקת (לפחות ככל שהדבר עולה מתרגומו) אינו בהיר, אך ניתן לקבוע שמשמעות האמור בו היא, שבעבר קיבלה לוטפיה יפוי כח מהבעלים המקורי של הקרקע (אל נור), וענין זה בוצע על ידה עבור הקונה "האמיתי", הוא הנתבע המתגורר בארה"ב. לוטפיה מוותרת במסמך הנ"ל על זכויותיה על פי ההסכם לרכישת הקרקע ומעבירה את הבעלות בקרקע לנתבע. 9. בשל המחלוקת בדבר האוטנטיות של חתימת לוטפיה על המסמך שבמחלוקת, הוסכם, כי המסמך האמור יועבר למומחה מטעם בית המשפט לשם מתן חוות דעת בשאלה, האם לוטפיה חתומה עליו אם לאו (עמ' 15 לפרוטוקול) בסופו של דבר מונה המומחה מר יעקב יניב ליתן חוות דעת בסוגיה. המומחה חיווה דעתו ונחקר על חוות דעתו, כפי שיפורט בהמשך. בקשת התובעות להציג חוות דעת מטעמן, לאחר שהוגשה חוות דעתו של מר יניב, נדחתה בהחלטה מפורטת מיום 11.3.01 (בש"א 5536/01). 10. השאלה העובדתית המרכזית היא, האם הקרקע נרכשה ע"י לוטפיה בשנת 1975 עבור הנתבע או עבור לוטפיה עצמה. יצויין, כי קיים קושי בקביעת ממצאים עובדתיים על פי העדויות, שכן כל העדים הרלבנטיים נוגעים בצורה זו או אחרת במחלוקת. מדובר בסכסוך בין בני משפחה, בו נוצרה חזית של התובעות, האם ובתה, כנגד הנתבע, בנה הבכור של התובעת. לא ניתן להשתחרר מהרושם, שברקע המחלוקת מצויה מערכת יחסים מורכבת ובעייתית בתוך המשפחה. הנתבע הוא בנה הבכור של לוטפיה, יליד 1943 (ראו מוצג נ5/) ואילו באסמה היא בתה הצעירה, ילידת 1964 (עמ' 44, ש' 3 לפרוטוקול). באסמה נכה מאז היותה בת 4, כאשר לקתה בשיתוק ילדים. היא מתגוררת עם אמה, לוטפיה, ותומכת בה (כפי שהתברר בעדויותיהן של התובעות). מאידך, הנתבע עזב את הארץ לפני שנים רבות, בשנת 1967, השתקע בארה"ב, שם, ככל הנראה, עשה חיל בעסקים. הנתבע שב לירושלים בשנת 1995. בעלה המנוח של לוטפיה עזב את בית המשפחה בראשית שנות החמישים ואת מרבית שנותיו בילה בברזיל ובארה"ב, פרט לתקופות קצרות של שהות בירושלים (במהלך אחת מהן גם נולדה באסמה). בארה"ב הקים הבעל משפחה שניה, נישא לאשה נוספת ונולדו לו ילדים. היחסים בין הנתבע ובני משפחתו לבין לוטפיה אינם קלים. הכעס של לוטפיה על הנתבע התבטא גם בעדותה (ראו עמ' 24 לפרוטוקול). במקום אחר העידה לוטפיה, כי הנתבע "היה זר בשבילי, מעולם לא שלח לי דבר. הוא היה בא וחוזר. מעולם לא שימח אותי" (עמ' 20 ש' 25-24 לפרוטוקול), והוסיפה, כי הנתבע לא סייע לה כלכלית, בהבדל מאחיו דאוד, מחמוד ועסאד. גם באסמה העידה על מצב יחסים זה כאשר מסרה בעדותה, כי: "אמא שלי שמונה פעמים הלכה ובאה מארה"ב והיא לא נכנסה לבית של מחמוד" (צ"ל מוחמד, הנתבע, עמ' 52 ש' 28-27 לפרוטוקול). רעייתו של הנתבע, איזדיהר, העידה, כי לוטפיה "מעולם לא אהבה אותי. עד היום היא לא אוהבת אותי והיא אפילו לא מכירה את הילדים שלי" (עמ' 58 ש' 23-22 לפרוטוקול). איזדיהר הוסיפה, כי לוטפיה אמנם ראתה את בניו של הנתבע "אבל לא היו לה יחסים איתם, והיא היתה רעה כלפיהם" (עמ' 60 ש' 25 לפרוטוקול). מכאן שמערכת היחסים העכורה בין לוטפיה ובאסמה לבין הנתבע ורצונה של לוטפיה לסייע לבתה הצעירה, הרווקה, הנכה, המתגוררת עימה וקרובה אליה במיוחד, מקימה יסוד לחשש כי לבעלי הדין ולעדים הקשורים עימם יש מניעים שונים העלולים להטות את עדותם. עם זאת, יש במערכת היחסים האמורה כדי להסביר במשהו את התנהגותה של לוטפיה, שהיא אשה קשישה, את התכחשותה לזכויותיו של הנתבע ואת העדפתה של באסמה על ידה. 11. גירסת הנתבע היא, שלאחר שלוטפיה סיפרה לו, בשנת 1975, בעת ששהה בארה"ב, על הזדמנות לרכישת הקרקע, הגובלת בחלקה עליה נבנה בית המשפחה, החליט שהוא מעונין לרכשה וביקש מאימו לבצע את הרכישה עבורו. הנתבע העיד, כי את התמורה עבור הקרקע, בסך 33,000.- דולר, שלח לאימו במזומן על ידי שלושה שליחים. סכום של 8,000.- דולר נמסר ללוטפיה ע"י חותנתו של הנתבע, אימה של איזדיהר, הגב' סלימה מחמוד חאמד (להלן - "סלימה"), אשר שהתה באותה עת בירושלים, אליה הגיעה לתקופה של שנה, לאחר שעזבה את המקום לארה"ב בשנת 1950. לגירסת הנתבע, הוא מסר לסלימה 4,000.- דולר עוד בטרם עזבה את ארה"ב, הואיל וידע על האפשרות לרכישת הקרקע עוד לפני נסיעתה של סלימה (עמ' 65 לפרוטוקול). סכום נוסף של 4,000.- דולר שולם ממקורותיה של סלימה, אשר הגיעה ארצה ובידה סכום נכבד במזומן. על מעשיה של סלימה יפורט בהמשך. תשלום נוסף, בסך 8,000.- דולר, הועבר באמצעות אדם בשם חוסני עותמאן (להלן - "חוסני"). אדם זה מסר את הכסף ללוטפיה והנתבע החזיר את הסכום לבנו של חוסני, אשר היה מעונין לרכוש חנות בניו-יורק (עמ' 65 לפרוטוקול). הסכום הנוסף, בסך 17,000.- דולר, הועבר ללוטפיה באמצעות אדם בשם שעבאן סעיד. 12. אותו חוסני הוא כיום תושב בית-חנינה. הנתבע היה מעונין שחוסני יעיד. ההזמנה להעיד נמסרה לחוסני ע"י עו"ד נביל ג'ית, שפעל מטעם הנתבע. עו"ד ג'ית העיד, כי חוסני מסר לו, בעת מסירת ההזמנה, שאינו מעונין להעיד, שכן אינו רוצה להתערב בסכסוך (עמ' 93 ש' 25-21 לפרוטוקול). עוד העיד עו"ד ג'ית, כי חוסני אמר לו שהתובעות היו בביתו, ביקשו ממנו לא להעיד ואיימו עליו שאם יעיד הן יקללו אותו ואת בניו (עמ' 94 ש' 5-4 לפרוטוקול). בתגובה לעדות זו העידה באסמה, כי אכן הגיעה עם לוטפיה לביתו של חוסני, וזה אמר להן שהנתבע מטריד אותו. באסמה שללה את האפשרות שהיא ואמה קיללו את חוסני או איימו עליו. כאשר נשאלה מדוע הלכה לחוסני השיבה "הלכנו אליו לא כדי שהוא יבוא לבית המשפט" (עמ' 95 ש' 15 לפרוטוקול). יהא הדבר אשר יהא, ניתן להניח כי שני הצדדים לחצו על חוסני בקשר לעדותו. בהיותו עד הנתבע, לא היה זה ראוי שהתובעות תסורנה לביתו. מכל מקום, ניתן הסבר לאי התייצבותו של חוסני בבית המשפט ולפיכך אינני סבור שניתן לשקול את אי העדתו לחובת הנתבע. אך מובן הוא שחוסני לא רצה להיות מעורב בסכסוך המשפחתי שנפוץ, כנראה, בכל בית חנינה (כפי שהעיד אחיה של לוטפיה: "כל בית חנינה שומעים את הדברים האלה מהצעקות שלהן". עמ' 57 ש' 33 לפרוטוקול). במצב זה גם אין לתמוה על כך שהנתבע לא ביקש מבית המשפט לנקוט באמצעי אכיפה להבטיח את הופעתו של חוסני בבית המשפט. 13. כאמור, בנוסף לסכום של 16,000.- דולר, שהועברו ע"י סלימה וחוסני, הועבר סך של 17,000.- דולר ללוטפיה ע"י אדם בשם שעבאן סעיד שהגיע לבית-חנינה מניו-יורק (עמ' 65 לפרוטוקול). לא הוברר האם ניתן היה לזמן אדם זה להעיד. 14. עדותו של הנתבע ביחס לדרך העברת הכספים, באמצעות שלושת "השליחים" הנ"ל, נתמכה גם בעדויותיהן של רעייתו איזדיהר, ושל אמה סלימה. כפי שנראה, אף לוטפיה, בעדותה, חיזקה גירסה זו. עדות הרעיה אינה מוסיפה משקל של ממש לדבריו של הנתבע, הן בשל קשרי הנישואין ביניהם והן בשל כך שמרבית הדברים שהעידה עליהם הגיעו לידיעתה מפיו של הנתבע. מאידך, יש משקל לעדות סלימה. עדות זו נשמעה כעדות מוקדמת, שכן סלימה עמדה לעזוב את הארץ, והיתה זו העדות הראשונה שנשמעה במשפט, על אף היותה עדות מטעם ההגנה. גירסתה של סלימה לא היתה אחידה, אך יש לזכור שמדובר באשה קשישה שניכר היה שמעמד מתן העדות לא היה קל עבורה. מכאן שתשובות סותרות שניתנו אפשר לייחס גם לאי הבנה מצידה של העדה ולגילה. סלימה העידה, כי הגיעה ארצה בשנת 1975 וברשותה יותר מ- 12,000.- דולר במזומן (עמ' 7 ש' 15 לפרוטוקול). לדבריה, הנתבע ורעייתו (בתה) יצרו עימה קשר טלפוני וביקשו ממנה להעביר סך של 8,000.- דולר ללוטפיה עבור רכישת קרקע. סלימה העידה, כי פגשה את לוטפיה ומסרה לה את הכסף ולוטפיה אמרה לה "שהיא באה לקבל את הכסף כדי לקנות למוחמד חלקת אדמה" (עמ' 8 ש' 9 לפרוטוקול). בעדותה הראשית הוסיפה סלימה, כי הסכום של 8,000.- דולר הוחזר ע"י מוחמד באופן ש- 3,000.- דולר נשלחו על ידו מארה"ב לירושלים ע"י אדם שהגיע משם והיתרה הוחזרה לבעלה בארה"ב. בחקירתה הנגדית של סלימה נאמר תחילה שלפני נסיעתה לירושלים, לא ידעה שתתבקש להעביר כסף ללוטפיה (עמ' 9 ש' 26-23 לפרוטוקול). מיד לאחר מכן, כשנשאלה סלימה אם הנתבע נתן לה כסף לפני נסיעתה השיבה בחיוב (שם, שורות 33-32), והוסיפה שקיבלה לפני הנסיעה 4,000- דולר ויתרת הסכום העבירה ללוטפיה מכספה שלה (עמ' 10 ש' 7 לפרוטוקול). במצב זה לא ברור מדוע הנתבע היה אמור להחזיר לסלימה (או לבעלה) את מלוא הסכום של 8,000.- דולר וסלימה לא ידעה להסביר ענין זה (עמ' 15 לפרוטוקול). 15. במהלך עדותה של סלימה הוגש מסמך עליו חתומה העדה, בשנת 1996, ולפיו היא מאשרת שמסרה ללוטפיה 8,000.- דולר לקניית הקרקע לטובת הנתבע. עוד נאמר במסמך זה (ת1/) כי סלימה מאשרת שהסכום "נשלח איתי" ע"י הנתבע. תרגום המסמך ת1/ נמצא בעמ' 10 לפרוטוקול. מסמך זה נחתם ביום 13.5.96. סלימה העידה, כי הבינה שהיה צורך בהחתמתה על מסמך זה בשנת 1996, שכן לוטפיה מנעה מהנתבע לבנות על הקרקע (עמ' 13 ש' 24 לפרוטוקול). גם הנתבע התייחס לת1/ והסביר, כי הצורך בהכנתו נבע מכך שהחלו בעיות עם באסמה ולוטפיה הכחישה שסלימה נתנה לה את הכסף עבור רכישת הקרקע (עמ' 75 ש' 23-21 לפרוטוקול). בהמשך עדותו הכחיש הנתבע כי אימו סירבה אותה עת שהוא יבנה על הקרקע וכי זה היה המניע לכתיבת ת1/, כשהוא עומד על כך שלוטפיה לא התנגדה לבניה (עמ' 76 לפרוטוקול). אינני סבור שלמסמך ת1/ יש משקל שיכול לחזק את העדויות שניתנו בבית המשפט בדבר העברת הכספים ללוטפיה. ברור שהמסמך הוכן כאשר הנתבע הבין שלוטפיה מתכחשת לקבלת הכסף מסלימה או כאשר היא (או באסמה) גילו התנגדות לבניה. הסיבה המדויקת להכנת המסמך ת1/ אינה חשובה. אכן, עולה מת1/ שכל הסכום של 8,000.- דולר נמסר לסלימה עוד לפני נסיעתה (בניגוד לעדותה ולעדות הנתבע), אך אינני רואה חשיבות רבה לנתון זה בשל פרק הזמן הרב שעבר מאז העברת הכספים (שהיתה בשנת 1975) והעדר מסמכים שתיעדו העברה זו. אגב, המסמך ת1/ נחתם לאחר שנחתם הסכם 1996, ואין לשלול האפשרות שדבר קיומו של הסכם זה נודע לנתבע ועל כן הוא החל נוקט בצעדים שונים. 16. בעדותה של לוטפיה יש משום חיזוק ברור לגירסת הנתבע, לפיה היא קיבלה סכום כסף מסלימה. לוטפיה מאשרת ענין זה, אך טוענת שקיבלה רק 4,000.- דולר. לדבריה, פגשה בסלימה וביקשה ממנה 4,000.- דולר. סלימה נענתה לבקשה זו, והכסף שימש את לוטפיה לצורך התקנת ארונות מטבח, לסיוד ולטיח, בדירות שנבנו בבנין בו היא גרה (עמ' 22 ש' 18-15 לפרוטוקול). לדבריה, לא הסבירה לסלימה מדוע נחוץ לה הכסף. לוטפיה לא הצליחה להסביר אם סכום זה ניתן לה כהלוואה או כמתנה ("ש. את חשבת שזו מתנה? ת. לא, זה היה בשבילי כמו חוב. ש. למי היית צריכה להחזיר את החוב? ת. להחזיר אותם אני לא חשבתי להחזיר ... היא היתה בארה"ב וחשבתי שאם היא תחזור אני אתן לה אותם", עמ' 22 ש' 30-25 לפרוטוקול). גירסתה של לוטפיה בענין זה מפוקפקת ביותר. ראשית, ביודענו כי מערכת היחסים בינה לבין איזדיהר אינה מהמשופרות, קשה להניח שסתם כך תפנה לסלימה ותזכה להלוואה, או מתנה, בסכום נכבד של 4,000.- דולר, מבלי שתסביר מדוע דרוש לה סכום זה. שנית, לוטפיה לא הצליחה להסביר האם מדובר בהלוואה או מתנה, וכיצד אמור הסכום להיות מוחזר. שלישית, לוטפיה שינתה בהמשך עדותה את גירסתה. כאשר נאמר לה, בחקירה נגדית, שקיבלה מסלימה 8,000.- דולר ולא 4,000.- דולר, השיבה לפתע: "מה שקיבלתי ממנה שילמתי כקנס" (עמ' 26 ש' 23 לפרוטוקול). דהיינו - לא עוד כסף שהתקבל לצורך התקנת ארונות ושיפוץ דירות. בהמשך הוברר שמדובר בקנס ששולם בקשר עם כתב אישום שעניינו בניה בלתי חוקית, לכאורה, בבית מגוריה של לוטפיה. כששוב נשאלה לוטפיה על הסכום המדויק שקיבלה מסלימה השיבה: "היו חוסני ואחמד והם שהביאו אותם" (עמ' 26 ש' 33 לפרוטוקול). בשלב זה העידה לוטפיה שאותם חוסני ואחמד מסרו לה 8,000.- דולר, וסכום זה שימש אותה לתשלום הקנס (עמ' 27 לפרוטוקול). והנה, דברים אלה מתיישבים עם גירסת הנתבע, לפיה אותו חוסני מסר גם הוא ללוטפיה סך של 8,000.- דולר. נמצא, שבעדותה של לוטפיה עצמה טמונים "גרעינים" שיש בהם כדי לחזק את גירסת הנתבע, בעוד שהגירסה שהיא ביקשה להציג מעוררת סימני שאלה לא מעטים. כפי שנראה בהמשך, קיימים חיזוקים נוספים לגירסת הנתבע לפיה היה זה הוא שהעביר את הכסף לרכישת הקרקע. 17. מטעם הנתבע העיד גם אחיה של לוטפיה, פאהמי עליאן אחמד. אכן, בחקירתו הנגדית של עד זה הוברר שהוא מועסק כיום ע"י הנתבע, כך שיתכן שיש לו אינטרס להעיד לטובת הנתבע. עם זאת, מדובר באדם מבוגר, שהעיד על עצמו שהוא מבוסס כלכלית ויש לזכור שלוטפיה אינה עבורו אדם זר, אלא זו אחותו. עד זה העיד, שכאשר שוחח עם לוטפיה לפני שנתיים בענייני רכישת קרקעות, היא סיפרה לו "שהיא קנתה חלקת אדמה למוחמד [הנתבע], חלקה שנמצאת ליד ביתה ... היא דיברה עם מוחמד כדי שיביא לה כסף ומוחמד שלח כסף כדי שהיא תקנה את חלקת האדמה בשבילו, והיא קנתה את חלקת האדמה למוחמד, כמו שהיא קנתה לילדיה האחרים ... אלה המילים שהיא אמרה לי" (עמ' 54 ש' 14-9 לפרוטוקול). עם כל הזהירות שיש לייחס לעדות העד הנ"ל, מהטעמים שפורטו, הרי שלנוכח חולשת גירסתה של לוטפיה, והשתלבות עדות זו בראיות אחרות, יש גם בה כדי לחזק את גירסת הנתבע. 18. חוסר הסבירות שבגירסת לוטפיה, לפיה הקרקע נרכשה מחסכונותיה ולא באמצעות כספים שהעביר הנתבע, נובע מהראיות בדבר מצבה הכלכלי של לוטפיה. כבר תואר מצבה המשפחתי של לוטפיה, כאשר בעלה אינו מתגורר עמה ושוהה בחו"ל. על פי עדותו של הנתבע, מעולם לא צבר אביו רכוש ואין להניח שסייע ללוטפיה. גם לוטפיה עצמה מאשרת ענין זה, כאשר העידה שבעלה שלח לה "בכל חודש-חודשיים" סכום של 100.- דולר (עמ' 32 ש' 26 לפרוטוקול). מדובר בסכומים שאינם יכולים להצטבר לסך של 33,000.- דולר, מה גם שבוודאי נעשה בהם שימוש לצרכים השוטפים. אגב, גם גירסתה של לוטפיה בדבר קבלת 4,000.- דולר מסלימה, לשם שיפוץ דירות או השלמת בנייתן, מעידה על חסרון כיס אצלה. אין לשכוח שמדובר באותה התקופה בה נרכשה הקרקע (1975), ואם ללוטפיה לא היה כסף לצרכים הנ"ל (כמו גם לתשלום הקנס לעיריה), מהיכן היה ברשותה סכום גדול של 33,000.- דולר? ההסבר שניתן לכך ע"י לוטפיה אינו משכנע. כשנשאלה למקור הכסף, השיבה: "תמיד היה לי כסף. בעלי היה בארה"ב והיו לנו נכסים כמו עצים, מישמש, פירות שאני מכרתי. היו לנו הרבה עצים" (עמ' 23 ש' 7-6 לפרוטוקול). ראינו, כי אותו בעל לא היה יכול להיות מקור ממשי לכספים. לגבי העצים, העיד אחיה של לוטפיה, שהיו לה 10 עצי זית לשימוש ביתי (עמ' 53 ש' 14 לפרוטוקול) ושלושה עצי אפרסק (עמ' 55 ש' 8 לפרוטוקול). אותו עד נשאל בחקירה חוזרת כיצד הוא יודע שללוטפיה לא היה כסף עד לשנת 1975 והשיב תשובה קצרה שיש עימה כח שכנוע רב: "כיוון שהיינו עניים" (עמ' 58 ש' 15 לפרוטוקול). עם כל ההסתייגויות מעדותו של הנ"ל, כמפורט לעיל, וגם בהתחשב בכך שבאותן שנים לא שהה בארץ אלא חודשיים-שלושה בשנה, נראה כי מדובר בתשובה כנה ואמיתית, מה גם שלוטפיה עצמה לא הצליחה לשכנע כיצד אספה סכום נכבד של כסף. מסקנה זו מתחזקת גם מעדותה של באסמה, שהעידה, כי לוטפיה מכרה אפרסקים וזיתים בשוק מחנה יהודה, כאשר היתה מעמיסה את מרכולתה על ראשה (עמ' 47 לפרוטוקול), גם אם מאוחר יותר הסחורה נלקחה ע"י משאיות שהגיעו לביתן. גם הנתבע העיד, כי עד שנת 1973 גרה המשפחה, בת 11 נפשות, בשני חדרים (עמ' 63 לפרוטוקול). אם נשוב לעדותה של לוטפיה, נוסיף, שכאשר נשאלה האם החזיקה "במטפחת" סך של 11,000.- דינר, השיבה: "שתי לירות, חמש, עשר" (עמ' 31 ש' 9 לפרוטוקול). בהקשר אחר העידה לוטפיה, שכאשר הנתבע ביקש ממנה כסף השיבה לו: "אני אמרתי לו שאין לי כסף בכדי לאכול" (עמ' 27 ש' 31 לפרוטוקול). התוצאה היא, שאין אפשרות לקבל את גירסת לוטפיה לפיה הצליחה לחסוך סכום של 33,000.- דולר, והאפשרות שהכסף הועבר ע"י הנתבע מארה"ב סבירה הרבה יותר. ודוק - אין כל טענה מצד התובעות לפיה הסכום ניתן ללוטפיה ע"י הנתבע כמתנה או כהלוואה. הטענה היא, שלוטפיה גייסה את הסכום הדרוש לרכישת הקרקע ממקורותיה שלה. טענה זו אין דרך לקבל. מכאן, שגם ענין זה, של מקורות המימון לרכישת הקרקע, תומך בגירסת הנתבע. 19. נדבך נוסף, שיש בו משום סיוע לנתבע, הוא העובדה, שהתבררה מעדותה של לוטפיה, שהפרוצידורה של רכישת קרקע על ידה עבור מי מבניה, לא היתה מיוחדת למקרה של הנתבע. בעמ' 34 לפרוטוקול מתארת לוטפיה כיצד רכשה קרקע לבנה דאוד בכפר ג'יב וכיצד רכשה חלקה נוספת "שבנויה עליה וילה של מוחמד בהר". בנוסף העידה לוטפיה, כי גם לבנה מחמוד רכשה קרקע ("למחמוד קניתי לבד", שם, שורה 18). בעמ' 35 מדובר על רכישת קרקע לבת רביחה. אכן, העדות בנדון אינה בהירה ולא ברור אם בכל פעם אכן לוטפיה חתמה על הסכם הרכישה בשמה שלה כצד להסכם, או רק טיפלה בהיבטים אחרים של הרכישה, אך עולה ממנה שמדובר בדרך פעולה שאינה מיוחדת לנתבע, לפיה לוטפיה מטפלת, בדרך זו או אחרת, ברכישת קרקעות עבור ילדיה. 20. נפנה עתה לבחינת המסמך שבמחלוקת, שנוסחו המלא הובא בסעיף 8 דלעיל. כאמור, לוטפיה טוענת שחתימתה על מסמך זה זויפה. המומחה מטעם בית המשפט, שמונה על פי הסכמת הצדדים, מר יעקב יניב, השווה את החתימה שבמחלוקת עם ארבע דוגמאות חתימה נוספות. דוגמה אחת היא חתימת לוטפיה על הסכם 1996 ושלוש דוגמאות נלקחו מחתימתה על הסכם שכירות מיום 14.6.97. כאן יצויין, כי לוטפיה אינה יודעת קרוא וכתוב. כשנשאלה על כך השיבה תחילה כי היא חותמת רק בטביעת אצבע (עמ' 23 ש' 20 ו- 22 לפרוטוקול). בהמשך התברר, כי לוטפיה יודעת לצייר את חתימתה. מר יניב מסכם את תוצאות בדיקתו במילים אלה: "מצאתי התאמה במספר תכונות כתיבה, המעלות לכאורה את האפשרות שחתימות אלה נכתבו ע"י כותב אחד. יחד עם זאת המגבלה שציינתי ... [בדיקת עותק צילומי ולא מקור המסמך, צ.ז.] והעדר דוגמאות חתימה נוספות ... בין השנים 95-93, אינם מאפשרים להגיע למסקנה ברורה בשאלה האם החתימה במחלוקת נכתבה ע"י כותבת הדוגמאות ...". בחקירתו הסביר מר יניב מהי דרגת ההסתברות שניתן לבססה במקרה דנן. לדבריו, קיימות ארבע דרגות זיהוי: הדרגה הראשונה היא קיום זהות בין המסמך שבמחלוקת לבין הדוגמאות. הדרגה השניה היא קיום זהות בתכונות הכתיבה במידה שאינה מותירה ספק של ממש. הדרגה השלישית היא התאמה בתכונות הכתיבה, או בחלק מהן, בין המסמך שבמחלוקת לבין הדוגמאות ו"סביר מאד" שהכתב שבמחלוקת נכתב ע"י כותב הדוגמאות. הדרגה הרביעית, היא המתקיימת במקרה דנן, היא מציאת התאמה במספר תכונות כתיבה בין הכתב במחלוקת לבין הדוגמאות ו"קיימת אפשרות שהכתב שבמחלוקת נכתב ע"י כותב הדוגמאות, אבל במידה פחותה מאשר הדרגות הקודמות" (עמ' 89 לפרוטוקול). הדרגה החמישית, לדברי המומחה, מצויה בתחום האי-זיהוי והיא מתייחסת למצב בו אין אפשרות לחוות דעה על יסוד המסמכים שהופנו למומחה (עמ' 93 לפרוטוקול). על פי דברים אלה, לפיהם סביר יותר שהחתימה שבמחלוקת נכתבה ע"י לוטפיה מאשר שהיא לא נכתבה על ידה, הרי שעל פי נטל ההוכחה במשפט אזרחי, של מאזן ההסתברויות, ניתן לקבוע מימצא לפיו לוטפיה חתמה על המסמך שבמחלוקת. אגב, בקביעת מימצא זה יש משקל גם לכל האמור לעיל, בדבר עדיפות גירסת הנתבע על פני גירסת התובעות בכל הנוגע לנסיבות רכישת הקרקע ודרך מימון הרכישה. כלומר - מסקנת המומחה, גם אם אינה בדרגת וודאות גבוהה, מתחזקת לרקע מכלול הראיות. מר יניב ביסס היטב את מסקנתו האמורה במהלך חקירתו בבית המשפט. מר יניב היה מודע לכך שמדובר בחתימה שנעשתה תוך "צילום" האותיות, דהיינו - על ידי מי שאינו יודע לכתוב. מר יניב גם היה ער לכך שהחתימות המופיעות בדוגמאות נחזות להיות יותר פרימיטיביות מהחתימה שבמחלוקת, אבל בכל זאת עמד בהרחבה על קיום תכונות משותפות לכל החתימות. גם העובדה שהחתימה שבמחלוקת נכתבה בשנת 1993 בעוד שהדוגמאות מאוחרות בארבע שנים יכולה להסביר את ההבדל (עמ' 92 ש' 22-19 לפרוטוקול). אינני רואה צורך לחזור כאן על כל הפרטים שנמסרו ע"י מר יניב מהם למד כי יש תכונות כתיבה משותפות הן לחתימה שבמחלוקת והן לדוגמאות (ראו עמ' 91-90 לפרוטוקול). הרושם הברור שהתקבל מעדותו של המומחה הוא, שהוא התייחס לכל אלמנט ואלמנט, ושקל את התמונה הכוללת המתקבלת, כך שמסקנתו נותרה מבוססת, זהירה ושקולה. התוצאה היא, שהן על פי חוות דעתו ועדותו של מר יניב, והן על פי התמונה הראייתית הכוללת, התומכת בנכונות האמור במסמך שבמחלוקת, ניתן לקבוע כי לוטפיה חתמה על מסמך זה. 21. להשלמת התמונה אוסיף, כי העובדה שלוטפיה לא פעלה כלל לרישום הזכויות בקרקע על שמה, לא דיווחה על רכישת הקרקע לרשויות השונות ולא נשאה בתשלומי החובה השונים, וזאת במשך שנים רבות, מצביעה על כך שלא נהגה בקרקע "מנהג בעלים". מנגד, הנתבע הוכיח, כי נשא בתשלומים לא מבוטלים בגין הקרקע (מוצגים נ1/ - נ4/). יש בכך כדי לחזק את המסקנה לפיה הנחת הצדדים היתה שהזכויות בקרקע שייכות לנתבע דווקא. אכן, הנתבע החל לטפל בנושא רק במחצית השניה של שנות התשעים, אך היה זה לאחר ששב להתגורר בירושלים וניתן להבין מדוע הזניח הענין כל עוד התגורר בארה"ב. 22. עוד יצויין, כי אינני רואה כל קושי בכך שהנתבע נרשם, ביפוי הכח שניתן ע"י בעל הקרקע (אל נור) לטובת לוטפיה, כאחד משניים שייפו את כוחם לפעול להעברת הזכויות ללוטפיה. יפוי כח זה ניתן בגדר העיסקה שבין לוטפיה לבין מי שמכר לה את הזכויות בקרקע, והעובדה שהיא פעלה בשליחותו של הנתבע לא סותרת את העובדה שהנתבע היה אחד ממיופי הכח לביצוע העיסקה לטובת לוטפיה. 23. בסיכומי התובעות נטען בהרחבה, כי אין נפקות למסמך שבמחלוקת מהטעם שאין הוא עונה על דרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969- (להלן - "חוק המקרקעין"). טענה זו מצריכה עיון במסגרת הנורמטיבית החלה על המצב הנדון. 24. רכישת הקרקע ע"י לוטפיה עבור הנתבע היא בגדר פעולה של שלוח נסתר. בהסכם ת2/ לא צויין כלל, כי הרכישה נעשתה ע"י לוטפיה עבור הנתבע ומוכר הקרקע לא היה מודע לכך. כפי שנפסק בע"א 89,84/80 קאסם נ' קאסם ואח', פ"ד לז(3), 60, בעמ' 79-78, אין יצירת השליחות, גם אם תוכנה הוא עשיית עסקה במקרקעין, טעונה מסמך בכתב: "סעיף 8 לחוק המקרקעין דן ב'התחייבות לעשות עסקה במקרקעין' ולא בשליחות לשם קיום הצעדים המכינים עד לחתימה על התחייבות כאמור. סעיף 6 לאותו חוק מגדיר עיסקה במקרקעין כ'הקניה של בעלות או של כל זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה'. בהסכם השליחות אין הקניה כאמור, שכן השולח אינו יכול, בדרך הטבע, להקנות לשלוח את נכסיו של צד שלישי: השולח אינו יכול לחולל שינוי בקנין אשר בידי הצד השלישי (המוכר) עקב יצירת שליחות בינו לבין שלוח פלוני, ועל כן לא זו ההתחייבות בה מדבר חוק המקרקעין. משמע, בהסכם השליחות אין משום 'התחייבות לעשות עסקה במקרקעין' הטעונה כתב". בע"א 831/79 ראובן וקסלמן ושות' בע"מ נ' חברת חלקה 35 בגוש 6663 בע"מ ואח', פ"ד לה(2) 533 (להלן - "ענין וקסלמן") נדונה השאלה, האם ניתן להביא ראיה בעל פה להוכחת קיומה של הרשאה, מקום שמבקשים להראות, כי צד להתחייבות לעשות עיסקה במקרקעין הוא שלוח של שולח נסתר, כאשר דבר קיום השליחות היה ידוע לצד השלישי, אך זהות השולח לא היתה ידועה. נפסק, בדעת רוב, כי, במצב זה, גוברות הוראות חוק השליחות על הוראות חוק המקרקעין ומותר להוכיח בראיות בעל פה שפלוני פעל בתור שלוח של אלמוני. לגבי הסיטואציה בה גם עצם השליחות (ולא רק זהות השולח) נסתר (וזה המצב במקרה דנן) נראה, כי דעת הרוב סברה שם שיד סעיף 8 לחוק המקרקעין על העליונה. ואולם, מדובר באמרת אגב, שלא התקבלה על דעתו של פרופ' ברק בספרו הנ"ל: "על פי עמדת הנשיא לנדוי, יד סעיף 7 על העליונה, וניתן להוכיח בעל-פה את קיומו של השולח הנסתר. ... לדעתנו, הדין עם הנשיא לנדוי. עסקת השלוח נשתכללה במסמך בכתב. פועלו של סעיף 7 לחוק השליחות הוא 'חיצוני' וכמוהו כעין 'מכר' כפוי של חובת השלוח וזכותו לשולח. מכר זה אינו כפוף לתנאים של סעיף 8 לחוק השליחות [צ"ל חוק המקרקעין, צ.ז.]" (ברק, סעיף 362, עמ' 561-560). לענין זה ראו גם האמור בספרו הנ"ל של ברק, בסעיף 692, בעמ' 981-980. גם בע"א 624/88 גולד נ' מעוז ואח', פ"ד מד(1), 497, בעמ' 501 נפסק לאמור: "כבר נקבע בע"א 89,84/80 קאסם נ' קאסם ואח', פ"ד לז(3), 60 בעמ' 79-78, בהקשר לסעיף 8 לחוק המקרקעין, כי אין ענינו של סעיף זה, הדורש מסמך בכתב, אלא בהתחייבות לעשות עיסקה במקרקעין, ולא בהסכם השליחות". וראו גם ע"א 88/87 פרלמוטר ואח' נ' וייס ואח', פ"ד מג(3) 592, בעמ' 597, בקשר עם עיסקה במקרקעין: "ניתן להוכיח בראיות בעל פה, שפלוני פעל בתור שלוחו של אלמוני והשליחות אינה טעונה הוכחה בכתב דווקא". גם כאשר הגיעה שאלה זהה לזו הנדונה כאן לבית המשפט המחוזי בחיפה, נפסק, בהסתמך על האמור בספרו הנ"ל של פרופ' ברק, כי: "אף כי דעת הרוב בפרשת וקסלמן נוטה לקבוע כי אין להוכיח בעל-פה קיומו של שולח נסתר, במקום בו דבר השליחות עצמו אינו גלוי בכתב, סבורני, בכל הענווה, כי הוראות חוק השליחות אינן סותרות את חוק המקרקעין. פעולת ההרשאה הינה חיצונית לעיסקת המקרקעין והיא באה להוסיף על עסקת המקרקעין פעולה של המחאת ההתחייבות. פעולה זו אינה סותרת את דרישת הכתב והיא גם אינה אסורה לפי סעיף 8" (ת.א. (חי') 1217/92 חן ואח' נ' הרצוג ואח', דינים-מחוזי, כרך כו(5), 839, בסעיף 11 לפסה"ד). המסקנה היא, שניתן להוכיח את דבר השליחות, במסגרתה פעלה לוטפיה ברכישת הקרקע עבור הנתבע, גם בראיות בעל פה, הגם שנושא ההרשאה היה התחייבות לעשיית עיסקה במקרקעין. 25. למעלה מהדרוש אוסיף, כי ניתן להתייחס אל המסמך שבמחלוקת כאל מסמך בכתב שבאמצעותו ניתן להוכיח את דבר השליחות. אין לקבל את הטענה, כי מסמך זה אינו מקיים את דרישות הכתב, באשר חסר בו פירוט, אין הוא מבטא גמירת דעת של הצדדים לעיסקה ואין הוא כולל את כל התנאים הדרושים. כידוע, בפסיקה רוככה עד למאד דרישת הכתב, ואף נפסק כי ניתן, במצבים מסוימים, כאשר עקרון תום הלב מחייב זאת, לייתר את דרישת הכתב (ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1), 185). המסמך שבמחלוקת מתייחס במפורש לקרקע, מציין את שם בעליה המקורי, את שמות השלוח (לוטפיה) והשולח (הנתבע) ומבהיר את מערכת היחסים ביניהם. 26. על פי סעיף 7 לחוק השליחות, כאשר מדובר בשליחות נסתרת, פעולת השלוח מזכה את השלוח בלבד, כל עוד לא אימץ השולח את זכויות השלוח כלפי הצד השלישי. על פי פרופ' ברק, בספרו הנ"ל: "אימוץ הוא פעולת השולח הנוטל לעצמו - ללא צורך בהסכמת השלוח - את זכותו העבירה של השלוח כלפי הצד השלישי" (ברק, סעיף 704, בעמ' 995). כל עוד לא נעשתה פעולת האימוץ, מחזיק השלוח בזכות כ"נאמן" עבור השולח (שם, עמ' 991). נראה, כי עובדת הנאמנות אינה שוללת את כוחו של השלוח להעביר את הזכות לאחר. אכן, בכך יהיה משום הפרת חובת הנאמנות, אך התרופה מצויה במישור היחסים שבין השלוח לבין השולח ולא ביחסים כלפי מי שהזכות הועברה אליו (שם, שם). פעולת האימוץ מחייבת גילוי חיצוני (שם, עמ' 999). לדעת פרופ' ברק, הגילוי החיצוני של האימוץ אינו חייב להתבצע כלפי הצד השלישי ואין צורך בהסכמתו או ידיעתו. האם במקרה דנן נעשתה פעולה גלויה וחיצונית של אימוץ הזכות בקרקע ע"י הנתבע עוד בטרם התיימרה לוטפיה להעביר את הזכות בקרקע לבאסמה? נראה, שהתשובה על כך חיובית, והיא מצויה במסמך שבמחלוקת. אמנם, מדובר בהצהרה של לוטפיה, אך היא נעשתה לבקשת הנתבע וביוזמתו. לא ניתן לטעון, כי לאחר שהנתבע פנה ללוטפיה וביקשה שתחתום על המסמך שבמחלוקת, אין בפנינו פעולה גלויה וברורה של אימוץ הזכויות ע"י הנתבע. אם די בפעולה משפטית חד צדדית של השולח, הרי שהצהרת השלוח, שניתנה לבקשת השולח, בדבר העברת הזכויות לשולח, ממלאת אחר דרישת האימוץ אף מקל וחומר. 27. משהגענו לכאן, נראה כי לוטפיה לא היתה יכולה להעביר לבאסמה את הזכויות בקרקע, שכן הנתבע "אימץ" זכויות אלה (כאמור, אימוץ שכזה אינו צריך להיעשות בכתב, כמפורט בספרו של פרופ' ברק, בעמ' 981, אך במקרה דנן פעולת האימוץ מצאה ביטוי במסמך כתוב). לנוכח תוצאה זו, עדיפות זכויותיו של הנתבע על פני זכויותיה של באסמה, גם בהנחה שהסכם 1996 הוא הסכם תקף. אינני רואה צורך להיכנס לשאלה, האם אימוץ הזכויות שנעשה ע"י הנתבע הוא בגדר "עיסקה במקרקעין" (ראו הציטוט הנ"ל מספרו של פרופ' ברק: "פועלו של סעיף 7 לחוק השליחות הוא 'חיצוני' וכמוהו כעין 'מכר' כפוי של חובת השלוח וזכותו לשולח. מכר זה אינו כפוף לתנאים של סעיף 8 לחוק [המקרקעין]". אך גם אם נתייחס לאימוץ הזכות כאל "עיסקה במקרקעין", לצורך סעיף 8 לחוק המקרקעין, ברור שעדיפה זכותו של הנתבע "בעל העיסקה הראשונה" על פני זכותה של באסמה, ולו מן הטעם שהעיסקה לטובתה טרם נרשמה. 28. בהקשר זה שומה עלינו להתייחס להסכם 1996 מהיבט נוסף. נדמה, כי ניתן לקבוע, שבאסמה לא פעלה "בתום לב ובתמורה", שכן התברר, כי האמור בהסכם 1996, לפיו לוטפיה קיבלה לידיה את התמורה "במלואה" לא היה נכון. על כך שהתמורה, בסך 50,000.- דינר, שולמה ע"י באסמה בתשלום אחד העידה באסמה כשנחקרה בגדר הדיון בבש"א 4988/99 (ראו פרוטוקול בתיק בש"א 4988/99, עמ' 3 שורה 25). הצהרה זהה ניתנה ע"י באסמה גם בתצהיר התשובות לשאלון, כפי שענין זה הוצג במהלך חקירתה הנגדית (עמ' 43 ש' 15-14 לפרוטוקול). ואולם, במהלך הדיון בתיק העיקרי התברר, כי למעשה לא הועבר כל תשלום מבאסמה ללוטפיה, אלא שתיהן התייחסו לתמיכה השוטפת שתומכת באסמה בלוטפיה כאל סילוק התמורה עבור הקרקע (ראו עדותה של לוטפיה בעמ' 30 ש' 32 לפרוטוקול: "אני והיא היינו באותו הבית ואכלנו ושתינו מהכסף הזה" וכן עדותה של באסמה בעמ' 38 ש' 33-29 לפרוטוקול). מכאן, שכלל לא הוכח שהתמורה בסך 50,000.- דינר אכן שולמה ללוטפיה. ענין זה, מעבר לכך שיש בו לשלול את דרישת התמורה שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, מצביע גם על פן נוסף של חוסר מהימנות הגירסה שנמסרה ע"י התובעות ובהכרח משליך על הערכת עדויותיהן בכללותן. 29. התוצאה היא, שתביעת התובעות נדחית. התביעה שכנגד מתקבלת ומוצהר, כי הנתבע הוא בעל הזכויות בקרקע וביחסים שבינו לבין התובעות הוא זכאי להירשם כבעל זכויות הבעלות בקרקע. כאמור, אינני רואה לנכון ליתן צווים המופנים לפקיד ההסדר, והנתבע עצמו אף ציין, כי רישום זכויותיו צריך להיעשות רק לאחר שיתקיימו כל התנאים הנדרשים לשם כך, שלא התבררו. 30. התובעות תשאנה בהוצאות המשפט של הנתבע, ובנוסף לכך בשכ"ט עו"ד בסכום של 20,000.- ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. שליחות