פסק דין השופטת מ' נאור: 1. האם ניתן לתת היתר בניה להקמת "הוסטל" לנכי נפש במגרש המיועד לשמש, על פי תכנית בנין עיר, כ"מרפאה" ב"שטח לבנין ציבורי (בעל אופי בלתי מסחרי)"? זו השאלה הטעונה הכרעה בערעור שלפנינו. 2. בית המשפט לענינים מינהליים בחיפה (כב' סגן הנשיא ד' ביין) השיב על השאלה האמורה בחיוב. על כך ערערו לפנינו שכנים המתנגדים להקמת ההוסטל. עמדתי היא כי ההוסטל שמבקשים להקימו איננו "מרפאה". צר לי כי במקרה זה הנסיון לקצר את הדרך הביא להארכתה: "דרך המלך" היתה - כפי שיבואר - הגשת הצעה לתיקון התכנית החלה. במקום זאת נעשה נסיון "למתוח" את משמעותו של הביטוי "מרפאה" הרחק מעבר לגבולותיו הטבעיים. אציע לחברי לקבל את הערעור ולקבוע כי לא ניתן לתת היתר בניה במגרש נשוא הדיון לשם הקמת ההוסטל. 3. אכן, שילובם בקהילה של נכי נפש הינו מטרה ראויה. לאחרונה נתן לכך המחוקק ביטוי בחוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש"ס2000-. בסעיף 1 לחוק קבע המחוקק את מטרתו: מטרה "מטרתו של חוק זה לשקוד על שיקומם ושילובם בקהילה של נכי הנפש כדי לאפשר להם להשיג דרגה מרבית אפשרית של עצמאות תפקודית ואיכות חיים, תוך שמירה על כבודם ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". מטרת שיקומם של נכי נפש בקהילה מטרה חשובה היא. ואולם, בענייננו ניתנה לביטוי "מרפאה" פרשנות שהיא מעבר למה שביטוי זה יכול לשאת. 4. תכנית בנין עיר חפ918/ משנת 1956 היא התכנית החלה בשטח נשוא הדיון. התכנית קובעת ארבעה אזורים, ולכל אחד מהם רשימת תכליות: א', אזור מגורים א' לצורכי שיכון; ב', שטח ציבורי פנוי; ג', שטח לבנין ציבורי (בעל אופי בלתי מסחרי); ד', שטח לבנין ציבורי (בעל אופי מסחרי). 5. מגרש י"ג - הוא המגרש נשוא הערעור - מצוי באזור ג' - שטח לבנין ציבורי (בעל אופי בלתי מסחרי). ברשימת התכליות באזור ג' ישנו פירוט לגבי כל מגרש ומגרש: מגרש י' נועד להקמת בית ספר, מגרשים ד' ו-ט"ו נועדו לגני ילדים, מגרש י"ד לבית תרבות ומגרש י"ג - המגרש נשוא הדיון - למרפאה. 6. עיריית חיפה חכרה בחכירת משנה את מגרש י"ג מהקרן הקיימת, שחכרה את השטח מהמינהל. העיריה הקצתה את המגרש לעמותת "אנוש הוסטל חיפה". עמותת "אנוש הוסטל חיפה" ביקשה להקים על המגרש הוסטל לנכי נפש. מן המסמכים שלפנינו עולה כי מדובר בבנין מגורים ובו דירות נפרדות, בהן שני חדרים, שירותים ומטבח וכן שירותים כלליים, כגון מועדון, משטח משרדים וחדר אם בית (ראו דברי עו"ד שפיר בהחלטת ועדת הערר המחוזית שצורפה לכתב הערעור). 7. עמותת "אנוש הוסטל חיפה", ביקשה הקלות מסויימות, ועל כן נעשה פרסום על פי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-, שעניינו הקלה ושימוש חורג. וזה נוסח הפרסום: "ניתנת בזה הודעה כי הוגשה בקשה על ידי עמותת אנוש הוסטל לאשר תוכנית להקמת 'הוסטל' באתר לבנין ציבורי הכוללת מרפאה. . . . הבקשה כרוכה בהקלות הבאות: 1. עודף שטח בניה מעל המותר. 2. הקמת שנאים במרווח הצדדי". 8. שכנים שונים, ובהם המערערים, הגישו התנגדות לבקשה. ההתנגדות לא עסקה, בעיקרה, ב"הקלות" המבוקשות, והן גם אינן נושא הדיון בפנינו. השאלה המרכזית שעמדה לדיון היתה אם ניתן בכלל לקבל היתר בניה להקמת ה"הוסטל" על המגרש נשוא הדיון המיועד ל"מרפאה". ועדת משנה של הועדה המקומית דחתה את ההתנגדויות. הועדה המקומית אישרה במליאתה את החלטת ועדת המשנה, והתירה להקים הוסטל במקום. ועדת הערר של הועדה המחוזית החליטה לדחות את הערר. החלטת ועדת הערר ניתנה ברוב דעות (נגד דעת המיעוט של יו"ר הועדה עו"ד תמי שפיר). המערערים ואחרים עמם, הגישו עתירה מינהלית לבית המשפט לענינים מינהליים, לפי פרק י'1 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-, (כנוסחו דאז), וביקשו לבטל את החלטות ועדות התכנון. בתגובה לעתירה המינהלית הודיעה בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה כי, לאחר התייעצות עם הגורמים המתאימים בפרקליטות המדינה ובמשרד הפנים, עמדתה היא כי לא ניתן להגן על עמדת הועדה המקומית, וכי אישור הבקשה אינו אפשרי לאור הוראות חוק התכנון והבניה והתכנית החלה. זו היתה עמדת בא-כוח היועץ המשפטי גם בדיון לפנינו. 9. בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, דחה את העתירה. נוכח המסקנה אליה הגעתי - לא כל השאלות שעמדו לפני בית המשפט המחוזי (שחלקן הועלו גם בערעור) טעונות הכרעה. בית המשפט קבע: א. בית המשפט לענינים מינהליים אינו בגדר ערכאת ערעור על החלטות וועדות התכנון, וגדר התערבותו הוא אך ורק בעילות "בג"ציות". על כן יתערב בית המשפט רק אם החלטת ועדת התכנון חורגת ממתחם הסבירות, ואין די בכך שבית המשפט סובר כי הוא היה מחליט אחרת אילו ישב כוועדת תכנון. ב. פרשנות הוראות תכנית, כמוה כפרשנות חיקוק, יוצאת אמנם מנקודת המוצא של הפרשנות הטבעית של מילות החוק, אך אין היא נעצרת בפרשנות המילולית. הפרשנות חייבת להביא בחשבון את תכלית ההוראה התכנונית תוך התאמתה לנסיבות המשתנות מאז הוכנה התכנית בשנת 1956. מונחים בתכנית יש לפרש לאו דווקא במשמעות ההיסטורית אלא בשים לב להתפתחויות החברתיות ובכללן ההתפתחות ברפואת חולי הנפש ושיקום חולי הנפש. ג. "הוסטל" לשיקום חולי הנפש הוא בגדר מטרה ציבורית. לענין זה הקובע הוא שהכניסה להוסטל לא תיקבע על ידי שיקולים זרים כגון קירבה משפחתית לראשי העמותה אלא על פי קריטריונים ברורים הנותנים הזדמנות שווה לנפגעי הנפש. ד. בשאלה המרכזית נשוא הדיון שלפנינו, האם ההוסטל לנכי נפש הוא מרפאה, קבע בית המשפט לענינים מינהליים: "קשה בהרבה היא השאלה, האם הוסטל בו מתגוררים חולי נפש במסגרת שיקומם, יכול להכנס למסגרת המושג 'מרפאה' או לפחות, האם קביעת ועדת הערר שענתה על שאלה זו בחיוב, מצויה עדיין ב'מיתחם הסבירות'. אכן, המשמעות המילונית של מרפאה הוא 'מקום שחולים באים לשאול ברופאים לריפוי מחלות שונות' (ראה הגדרת מרפאה במילון החדש של אבן-שושן). במילון הרפואי: Stedmans Medical Dictionary ערך CLINIC מופיע ב- Institution, building or part of a building where ambulatory patients are cared for...’. אכן 'המרפאה' הטיפוסית היא מקום שבו אנשים באים לקבלת יעוץ רפואי או טיפול רפואי וכל זאת ללא אישפוז אלא בתנאים אמבולטוריים. עם זאת, אין להתעלם מכך שמחלות הנפש אינן כשאר המחלות, שכן עצם הגדרת מחלת נפש היא בעייתית, שכן יש בה היבטים נורמטיביים וחברתיים... גם הטיפול בחולי נפש, אינו רק טיפול תרופתי, אלא כולל טיפול בשיחות ובין היתר גם בהחשפות לסיטואציות חברתיות אלה ואחרות. לכן, המושג 'מרפאה' בהקשר לחולי נפש, סובל משמעות רחבה ושונה במקצת מאותו מושג כשהוא משמש לתיאור מוסד לטיפול במחלות גוף. לכך יש להוסיף שבהקשרים משפטיים, להבדיל ממילוניים גרידא, זכה המושג מרפאה, להגדרות רחבות יותר. כך למשל מוגדרת מרפאה בסעיף 32(ג)19 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי כ'מבנה בהחזקת קופת חולים שבו ניתנים שירותי בריאות לפי חוק זה' (ההדגשה לא במקור). בפקודת בריאות העם 1940, מוגדרת מרפאה: 'מקום שאינו בית חולים - המיועד להגשת שירותי רפואה, רפואת שיניים וסיעוד לרבות טיפול יום וטיפול לילה להשגחה למטרות אלה על חולים ועל נשים בזיקה להריון ושיקום' (ההדגשות לא במקור). בבג"צ 427/83 לאה ננס נ' המינהל הכללי של משרד הבריאות פ"די ל"ז (4) 323, נאמר בפתח פסה"ד שאין חולק שבית זקנים סיעודי הוא בגדר 'מרפאה'. נראה איפוא, שהן בחקיקה והן בפסיקה נעשה לעתים שימוש במושג מרפאה, ככולל מוסד המשמש לשיקום לסיעוד. הדגש מושם לעתים על האבחנה בין בתי חולים המשמש לאישפוז לבין מוסד טיפולי אחר, שאינו משמש לאישפוז. נכון הוא שבדרך כלל אין לנים במרפאה, אך הדבר אינו בהכרח כך. למשל, אם נזקק חולה ל'טיפול לילה' (ראה לעיל ההגדרה בפקודת בריאות העם, כמו למשל מרפאה העוסקת בבעיות שינה) נשארים החולים גם במשך הלילה. אמת, שבמקרה הנדון, אמורים פגועי הנפש להתגורר בהוסטל, אך אני סבור שמאחר והטיפול בחולי נפש הוא טיפול כוללני, הרי יש מצבים שבהם טיפול נקודתי של מתן תרופה או שיחה, אין די בהם ומתחייבת השגחה ופיקוח במשך כל שעות היום והלילה ועם זאת, אין הצדקה לאישפוז במסגרת בית חולים שהיא מטבעה כפייתית ומשאירה מעט מאד חירות פעולה למתאשפז. מצב דברים זה, מחייב או לפחות מאפשר, לתת למושג מרפאה בהקשר לפגועי נפש משמעות מרחיבה הסוטה במקצת מהמשמעות 'הגרעינית' של המושג". 10. בתחילת הדרך נועד ההוסטל כנראה לבני משפחותיהם של מייסדי העמותה החיפאית. בדיון לפנינו הובהר כי עמותת אנוש הוסטל חיפה משכה ידה מהענין כולו (מכתב ברוח זו נשלח עוד לועדת הערר). מי שמבקשת היום להקים את ההוסטל היא עמותת אנוש הארצית. המסקנות - בקליפת אגוז 11. מוכנה אני להניח שהוסטל הפתוח לכל, על יסוד קריטריונים שוויוניים, הוא, כפי שקבע בית המשפט לענינים מינהליים, בנין ציבורי (בעל אופי בלתי מסחרי), כאחת הדרישות בתכנית החלה. זאת אף אם מלכתחילה הכוונה המקורית היתה אחרת: לייעד את ההוסטל לבני משפחותיהם של חברי עמותת אנוש הוסטל חיפה. אין צורך, עם זאת, לקבוע מסמרות בשאלה זו, כיוון שבענין המרכזי השנוי במחלוקת אין דעתי כדעת בית המשפט לענינים מינהליים. דעתי היא כי ה"הוסטל" שמבקשים להקימו איננו בגדר "מרפאה", ועל כן לא ניתן להקימו בשטח המיועד בתכנית בנין עיר ל"מרפאה". הבקשה שהגישו העמותות (או מי מהן) למוסדות התכנון לא הוגשה כראיה, אולם ניתן ללמוד מהפרסום שנעשה לפי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה שמגישי הבקשה עצמם לא הגישו בקשה להקמת "מרפאה", אלא להקמת "הוסטל" שאמור לכלול מרפאה. העובדה שההוסטל כולל מרפאה אינה הופכת אותו-עצמו למרפאה, בדיוק כשם שהקמת מזנון בתוך מבנה משרדים אינה הופכת את המבנה כולו למזנון. השימוש הדומיננטי הוא הקובע את מהותו של המבנה שלהקמתו מתבקש ההיתר. 12. לפני שאפנה לשאלה המרכזית, השאלה אם "הוסטל" הוא בגדר מרפאה, אתעכב על ענין אחר בו דעתי שונה מדעת בית המשפט לענינים מינהליים, ואפשר ושוני זה בנקודות המוצא אוצל גם על המסקנה. סגן הנשיא ביין קבע, כזכור, שבית המשפט יתערב בהחלטות ועדות התכנון רק אם חורגות הן ממתחם הסבירות. אף שזהו הכלל, אין כוחו יפה בשאלת פרשנותה של תכנית בנין עיר. לכך אפנה תחילה, ואחר כך - לשאלה המרכזית. היקף התערבותם של בתי המשפט בשאלת פרשנותה של תכנית בנין עיר 13. הענין נשוא ערעור זה נדון לפני כניסת חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס2000- לתוקף. באותה עת נדונו עתירות בענייני תכנון ובניה לפי פרק י1 לחוק התכנון והבניה. סעיף 255ג לחוק האמור קבע כי בית המשפט לענינים מינהליים ידון בעתירות בעניני תכנון ובניה "בהתאם לעילות, הסמכויות והסעדים לפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בענינים כאמור בשינויים המחוייבים" (הוראה דומה מצויה היום בסעיף 8 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים). 14. אכן, בית המשפט לענינים מינהליים, כמוהו כבג"צ, לא ישים עצמו במקומן של ועדות התכנון, ולא ישקול במקומן שיקולי תכנון. בבג"ץ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח בישראל ואח' נ' ה מפקחת על הביטוח ואח', פ"ד נה (3) 625, 645-644 הבהיר השופט זמיר כי בית המשפט לא ישים עצמו במקום הרשות המינהלית בבעיה "רב קדקודית" המצריכה איזון בין מספר רב של גורמים, כשמלאכת איזון זו מוטלת על הרשות המינהלית. בית המשפט יבקר, עם זאת, את חוקיות הפעולה. כדוגמא לכך הביא הכנת תכניות בנין עיר: "... אין פירושו של דבר שבית-המשפט ימשוך ידו מכל טיפול בבעיה רב-קדקודית. הוא מוסמך לטפל בבעיות כאלה, כגון בתכנית מיתאר או בתוואי לדרך, ובפועל הוא מטפל בהן מעשה שיגרה. אך הוא מגביל עצמו בדרך הטיפול. מצד אחד, הוא אינו מוכן לשים עצמו במקום הרשות המינהלית ולמלא את התפקיד שהוטל עליה, כגון להכין תכנית מיתאר או לקבוע תוואי לדרך או להורות לה מה תהיה התכנית או מה יהיה התוואי. מצד אחר, הוא מוכן, במקרה של מחדל שלא כדין, לצוות על הרשות המינהלית להפעיל את סמכותה, כגון להכין תכנית מתאר לפי שיקול דעתה. כמו כן לאחר שהרשות המינהלית הפעילה את סמכותה, הוא מוכן לבקר את חוקיות הפעולה, כגון את חוקיות התכנית כולה או חלקה...". 15. בית משפט מינהלי בוחן את חוקיותה של תכנית בנין עיר. בדומה, מכריע הוא, כמעשה שבשגרה, בשאלת פרשנותה. תכנית היא חיקוק (ע"א 3213/92, 3375/97 נקר ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה ואח', פ"ד נג (4) 625 (להלן - ענין נקר)). בית המשפט הגבוה לצדק הכריע לא אחת בשאלת פרשנותן של תכניות בנין עיר (ראו: ענין נקר; בג"צ 1890/92 החברה להגנת הטבע ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ"ד מה (2) 99; בג"צ 288/00 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה ואח' נ' שר הפנים ואח', (לא פורסם) (להלן - ענין אדם טבע ודין); בג"צ 10/00 עיריית רעננה נ' המפקחת על התעבורה - מחוזות תל-אביב והמרכז ואח', (לא פורסם) (להלן - ענין עיריית רעננה)). אוסיף ואומר כי השקפתי היא שבתי המשפט לערכאותיהם השונות הינם, לעולם, הפרשנים המוסמכים של הדין, לרבות תכניות בנין עיר שהן כאמור, חיקוק (השוו לגישת השופט חשין בבג"צ 1520/91 וילנסקי נ' בית הדין לעבודה ואח', פ"ד מו (5), 502, 519). לאור האמור, השאלה, לדעתי, איננה אם יש מקום להתערב בשיקול הדעת של ועדות התכנון בפרשנות התכנית. אל לנו לשאול: האם החלטת וועדות התכנון שקבעו כי "הוסטל" הוא "מרפאה" חורגת ממתחם הסבירות. השאלה שעלינו להציג לעצמנו היא בפשטות, האם ה"הוסטל" הוא בגדר "מרפאה". השאלה הטעונה הכרעה היא מה פרשנותה הנכונה של התכנית החלה, וההכרעה בשאלה זו מסורה בידי בתי המשפט. האם ה"הוסטל" שמבקשים להקימו הוא בגדר "מרפאה" 16. לפי סעיף 145(ב) לחוק התכנון והבניה לא יינתן היתר בניה אלא אם השימוש מתאים לתכנית החלה. מגרש י"ג נועד, כאמור, ל"מרפאה". מהי "מרפאה"? איני מבקשת ליתן תשובה ממצה לשאלה זו. תשובתי תהיה בדרך השלילה: ה"הוסטל" שמבקשים להקימו במגרש י"ג - איננו מרפאה. אף אם העמותות בענייננו היו מכתירות בבקשתן את ה"הוסטל" המבוקש בשם "מרפאה", הדבר לא היה מוסיף או גורע. אם יכתיר מבקש את בקשתו להיתר בניה בתואר "בית מלון" כדי להתאים את הבקשה להוראות תכנית המתירה להקים באזור מסויים בתי מלון, אך יסתבר כי בכוונתו להקים בית חולים - לא יינתן לו ההיתר. לא השם בו כינו מבקשי ההיתר את בקשתם הוא המכריע, אלא מהות המבנה שעבורו מתבקש ההיתר. מהנתונים שבפנינו עולה, כאמור, כי בכוונת המבקשים לבנות דירות של שני חדרים, בהן יתגוררו נכי הנפש, כדי לשקמם בתוך הקהילה. במבנה יהיו חדרי משרדים, מקום לאם הבית וגם מרפאה. מקובלת עלי קביעת בית המשפט לענינים מינהליים כי לביטוי "מרפאה" יש לתת משמעות בת זמננו. אף שאין זה המצב השכיח, אין אני חולקת גם כי הביטוי מרפאה יכול שיכלול מקום בו נמצא המטופל בלילה, כפי שקבע בית המשפט לענינים מינהליים. ואולם, מקום המשמש למגורים לטווח ארוך, איננו "מרפאה". מרפאה מתאפיינת בתחלופה מתמדת של השוהים בה לצורכי ריפוי. בדיון בעל-פה שמענו שכוונת מקימי ההוסטל היא שיושביו ישהו בו שנים, כיוון שמחלתם היא, למרבה הצער, מחלה כרונית; ומגורים לאורך שנים - אינם עולים בקנה אחד עם המונח "מרפאה". 17. כאמור, בנכי נפש עסקינן. בענין אוכלוסיה אחרת - אנשים הלוקים בשכלם - דאג המחוקק להסדר, לפיו ניתן לשלב את האדם בעל המגבלות בקהילה, באזורי מגורים. לפי סעיף 63א לחוק התכנון והבניה, מעון לחוסים, לרבות ללוקים בשכלם, נחשב, מבחינה תכנונית, לבית מגורים. בבנין מאוכלס, ניתן לאפשר את מגוריהם של ששה חוסים; בבנין בלתי מאוכלס - אין מגבלה: מעונות לחוסים 63א.(א) יועדה בתכנית מיתאר או בתכנית מפורטת קרקע למטרת מגורים, יראו ייעוד כאמור כאילו הוא כולל גם היתר למגורי חוסים שמשרד העבודה והרווחה אישר להם לגור במעון, ובלבד שבבנין מגורים מאוכלס לא יגורו יותר מששה חוסים; הגבלה זו לא תחול לגבי בנין מגורים שאינו מאוכלס; אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מסמכותה של ועדה מקומית לכלול בתכנית מיתאר או בתכנית מפורטת, קרקע שיועדה בתכניות כאמור למטרת מוסדות, מעונות או טיפול בנזקקים, בכל מספר שהוא. (ב) בסעיף זה -'מעון' - כהגדרתו בחוק הפיקוח על מעונות, התשכ"ה1965-; 'חוסים' - כמשמעותם בהגדרת מעון". 18. "חוסים", כאמור, מוגדרים בסעיף 63א האמור "כמשמעותם בהגדרת 'מעון'" בחוק הפיקוח על מעונות, התשכ"ה - 1965: וזו ההגדרה שם: הגדרות "'מעון' - מקום המשמש, או הנועד לשמש, כולו או חלקו, מקום מגורים או מקום שהיה לילדים, לזקנים, לבעלי מום גופני, או ללוקים בשכלם, והכל כשהם מחוץ למשפחתם, או מוסד כמשמעותו בחוק הפיקוח על מוסדות לטיפול במשתמשים בסמים, התשנ"ג1993-, המשמש או שנועד לשמש לטיפול (להלן - חוסים)". הגדרה זו כוללת "לוקים בשכלם"; אך לא נכי נפש. נכי נפש מהווים קטגוריה שונה מ"לוקים בשכלם": לוקים בשכלם סובלים מבעיה שכלית, ואילו נכי נפש סובלים מבעיה נפשית. הבחנה זאת נתמכת אף על ידי ההגדרה של "לוקה בשכלו" בתקנות הפיקוח על מעונות (החזקת חוסים במעונות ללוקים בשכלם), תשכ"ז1967-, ק"ת 1490: הגדרות "1. בתקנות אלה - 'לוקה בשכלו' - מי שלקה בכושר שכלי נמוך מן הממוצע וליקוי זה מקורו בתקופת התפתחות ובעטיו מוגבל כשרו להתנהגות מסתגלת:. . . .". כך, ניתן לא רק לשלב "חוסים" בודדים (עד שישה כאמור) בקהילה באמצעות מגורים בדירות בבתי מגורים רגילים; אלא ניתן אף לנהל "מעון" ליותר משישה "חוסים" באזור המיועד למגורים בלבד. ואולם, סעיף 63א הנזכר אינו מאפשר, במתכונתו הנוכחית, שילובה של האוכלוסייה נשוא דיוננו - נכי הנפש. 19. בשנת תש"ס גילה המחוקק את דעתו, לפיה יש להקים "הוסטלים" לנכי נפש. נראה שהדבר היה, בין היתר, כתוצאה ממאמציה של עמותת אנוש (המשיבה בפנינו) לקדם את המטרה של עיגון זכויות נכי נפש (ד"כ, הכנסת החמש-עשרה, מושב שני, חוברת לו, ישיבה ק"ל מיום ח' בתמוז התש"ס (11 ביולי 2000) בע' 9685). סעיף 3 לחוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש"ס2000- קובע: זכאות לשיקום 3. (א) נכה נפש, שמלאו לו 18 שנה, והסובל מנכות רפואית בשל הפרעה נפשית, או מי מטעמו, רשאי לפנות לועדת שיקום אזורית לקביעת זכאותו של הנכה לתכנית שיקום לפי חוק זה; ... . . .". "תוכנית שיקום" מוגדרת בחוק כדלקמן: הגדרות 2. בחוק זה-. . ."תכנית שיקום" - תכנית לשיקום נכה נפש מסוים, שקבעה לו ועדת השיקום האזורית בהתאם לסל שיקום; בסל השיקום על פי התוספת לסעיף 2, מופיעים, בין היתר: ". . . ב. בתחום הדיור . . . (ו) הוסטל לצעירים; (ז) הוסטל מתוגבר; (ח) הוסטל כוללני; . . . .". ניתן למצוא תמיכה למסקנה שהוסטל אינו "מרפאה" בדברי הכנסת מהדיון בהצעת חוק שיקום נכי נפש בקהילה. ח"כ תמר גוז'נסקי, מיוזמי החוק, ציינה שם: "... [טיפול] רפואי במרפאות זה ענין אחר, אך כשמדובר בשיקום, בדיור ובתעסוקה, מה אנו מצפים - שקופות חולים יעסקו בכך?" (ד"כ, הכנסת הארבע-עשרה, מושב רביעי, חובת י"ב, ישיבה רע"ב מיום י"ז בטבת התשנ"ט (5 בינואר 1999, בע' 2710)). כאמור, "הוסטל" לפי חוק שיקום נכי נפש בקהילה אינו מעון לחוסים, ואינו מרפאה. המחוקק ראה, כאמור, במסגרת סעיף המטרה "לשקוד על שיקומם ושילובם בקהילה של נכי הנפש", ולהקים להם הוסטלים. עד היום לא הוחל ההסדר שבסעיף 63א לחוק התכנון והבניה, המעניק למעון לחוסים מעמד של בית מגורים רגיל, על נכי נפש. ואולם, יש סיכוי שהבעיה תיפתר בטווח הנראה לעין. הוגשה הצעת חוק פרטית המציעה להחיל את סעיף 63א האמור גם על נכי נפש. הצעה זו זכתה לתמיכת הממשלה. ההצעה עברה בקריאה טרומית והיא תידון בוועדת הפנים ואיכות הסביבה (ראו ד"כ, הכנסת החמש-עשרה, מושב שלישי, חוברת כ"ט, ישיבה רי"ט מיום י"ג בתמוז התשס"א (4 ביולי 2001)). 20. התיקון המוצע לסעיף 63א לחוק התכנון והבניה נועד לפתור בדיוק את הבעיה הכללית המתעוררת בערעור שלפנינו: התנגדותם של שכנים למגורי נכי נפש בקרב הקהילה. דא עקא שמגרש י"ג, שהוא נשוא הדיון שלפנינו - אינו מיועד לא למגורים, ולא להוסטל. כדי להשתמש דווקא במגרש זה לצורך הקמת "הוסטל" במגרש שהיום מיועד למרפאה, היה צורך בהגשת בקשה לשינוי תכנית בנין העיר החלה, תוך מתן אפשרות לציבור להתנגד לכך. עיריית חיפה ביקשה לקצר כדי להקל על נכי הנפש - ונמצאה מאריכה. דיני התכנון והבניה - דינים המאזנים בין אינטרסים שונים 21. דיני התכנון והבניה הם דינים מאזנים. הם מאזנים, למשל, בין אינטרס הכלל המצדיק, לעתים, הפקעות לצורכי ציבור, לבין אינטרס הפרט בקניינו. הם מאזנים בין רצונו של הפרט להפיק מרכושו (או מרכוש שבחזקתו) את המירב, לבין אינטרסים נוגדים של תושבי הסביבה. הם קובעים מרווחים בין בית לבית, הגבלת אחוזי בניה, ועוד ועוד. כשמופקדת תכנית, יש לציבור אפשרות להתנגד לה (על חשיבותה של זכות ההתנגדות ראו ענין עיריית רעננה לעיל, פיסקאות 26-25 והאסמכתאות שם). למתנגדים זכות להשמיע את קולם, אך אין להם וטו. אם וועדות התכנון מאשרות תכנית פוגעת - בידי הנפגע אפשרות לתבוע פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. וועדות התכנון הן המאזנות בין האינטרסים השונים והקובעות את תוכנה של התכנית (השוו דברי השופט זמיר בענין איגוד שמאי ביטוח בישראל שצוטטו לעיל). האיזונים נעשים בשלב התכנון, אך משנקבעה תכנית - אין לתת היתר בניה הנוגד את הוראותיה (סעיף 145(ב) לחוק התכנון והבניה). הציבור זכאי להסתמך על התכנית ועל כך שהרשויות לא תאפשרנה בניה בניגוד למה שהתכנית מתירה (ראו דברי השופט חשין בענין נקר, עמ' 648; ועוד ראו ענין עיריית רעננה פיסקאות 28-27). חריגה מתכנית בדרך של הקלה, או שימוש חורג - מחייבת לאפשר לציבור להתנגד פעם נוספת. שינוי שמבקשים להכניס בתכנית (שאינו בגדר הקלה או שימוש חורג) מצריך להפקיד שוב את התכנית להתנגדות הציבור. 22. בפסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים מצוין, בהמשך למצוטט לעיל, כי לו היתה מוקמת במקום מרפאה לטיפול בחולי נפש - לעומת הוסטל לנפגעי נפש - איכות חייהם של המערערים היתה נפגעת במידה לא פחותה, ואולי רבה יותר. אפשר וכך הוא. אך כשם שלא נתיר, למשל, להקים בית מלון במקום שניתן להקים בו בית חרושת (בהנחה שבית מלון פוגע באיכות החיים פחות מבית חרושת), כך לא נתיר להקים הוסטל לנכי נפש במקום הנועד לפי התכנית למרפאה. הדרך להשגת תכלית זו היא הדרך של שינוי תכנית בנין עיר. כך נשמרת האפשרות להתנגד. כך נשמרת גם האפשרות - לטעון שהמתנגדים (ואחרים) זכאים לפיצויים בגין שינוי התכנית. אין אני קובעת שתכנית המייעדת חלקה להוסטל לנכי נפש היא תכנית המזכה בפיצויים (לפי המצב המשפטי הקיים היום) כשהדברים נעשים "בדרך המלך", אלא רק שהזכות לבקש פצויים שמורה, ואינה נחסמת על הסף. 23. בית המשפט לענינים מינהליים העיד על עצמו כי הפרשנות הניתנת על ידו היא פרשנות "מרחיבה הסוטה במקצת מהמשמעות 'הגרעינית' של המושג". בפרשנות זו לא ראה בית המשפט "משהו שאינו סביר באופן מהותי". ניתן להבין ללבו של סגן הנשיא ביין. פסק דינו ניתן בשנת 1999, לפני חוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש"ס2000- ולפני הצעת החוק הפרטית עליה עמדתי לעיל. ואולם, עמדתי שלי היא, שבענייני הגדרת יעודים בתכנית בנין עיר אין מקום לפרשנות "מרחיבה" לייעוד הקבוע בתכנית המובילה לפירוש שאיננו הפירוש המקובל בלשון בני אדם. הפרשנות שהוצעה היא, לדעתי, מעבר לפרשנות "מרחיבה", ואי אפשר לכנות את ההוסטל שביקשו להקימו בשם "מרפאה". תכנית בנין עיר היא ה"חוקה" הן של הבעלים של הקרקע (או המחזיק מטעמו) והן של בעלי המקרקעין הגובלים. העיתוי לאיזון בין הראשונים והאחרונים הוא בשלב של אישור התכנית עצמה, ולא בשלב של מתן היתרי בניה מכוחה. במסגרת אישור שינוי תכנית, אין לשכנים זכות וטו; ואולם, שימוש במקרקעין שלא בהתאם לתכנית שאושרה - יש ביכולתם למנוע. 24. אציע איפוא לחברי לקבל את הערעור ולקבוע כי לא ניתן להקים במגרש י"ג את ההוסטל שמבקשים להקימו. בנסיבות הענין, לא יהיה צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת מ' נאור. תוכנית בניהבניהתב"ע (תוכנית בניין עיר)