פסק דין 1. התובע הוא הבעלים הרשום של בניין הנמצא ברח' נתן 68 בת"א. הנתבעים שכרו בשכירות מוגנת עפ"י חוק הגנת הדייר (להלן: "החוק") את המושכר, חנות מכולת הנמצאת בקומת הקרקע של הבניין, עפ"י חוזה שכירות מיום 11/7/77. 2. התובע הגיש תביעה לפינוי הנתבעים בשל מעשי הנתבעים כדלקמן: א. בתקופה 4.7.99 - 7.7.99 פרצו הנתבעים פתח בקיר החיצוני של הבית, קבעו בו חלון, התקינו בו סורג ותריס מתכת בן שתי כנפיים. ב. הנתבעים קבעו על קיר הבית החיצוני מתקן ברזל ובו קיבעו מנוע חשמלי של המקרר שנמצא במכולת. ג. הנתבעים מנעו מהתובע להיכנס למושכר, גרשו אותו ואף פנו ביום 6.7.99 למשטרה על מנת למנוע ממנו להתקרב למושכר. ד. הנתבעים מעליבים ומרגיזים את התובע ובני משפחתו דרך קבע. ה. הנתבע מאיים בפגיעה פיזית בשלום התובע ועושה סקנדלים קולניים. 3. הנתבעים מודים כי פתחו את החלון, אלא שלטענתם הם פתחו פתח שכבר היה קיים באותו מקום באותו גודל בדיוק. לגרסתם, אטמו הנתבעים, ללא רשותו של התובע, את הפתח שהיה קיים לפני 13 שנים ויותר מאחר והיו פריצות חוזרות ונשנות למכולת, וחב' הביטוח לא הסכימה לבטחה אם לא ייסגר את החלון. בעקבות זאת היה החלון אטום שנים ארוכות, אולם הירידה באור ובאוויר שבמכולת הפריעו לנתבעים, שפנו, לכן, לחב' הביטוח וזו הסכימה לפתיחה מחודשת של החלון. לפיכך הוציאו הנתבעים את הבלוקים שסתמו את החלון והחזירו את המצב לקדמותו. 4. לטענת הנתבעים, מנוע מקרר שהיה מותקן בתוך המכולת הוצא החוצה שבע שנים קודם לכן עפ"י הוראות משרד הבריאות. כמו כן הכחישו הנתבעים כי הם מעליבים את התובע ובני משפחתו או מאיימים עליהם. 5. התובע הגיש כתב תשובה ובו הכחיש במפורש קיומו של החלון בעבר. 6. האם היה קיים בעבר חלון באותו מקום ובאותו גודל. עפ"י סעיף 9 חוזה השכירות שבין הצדדים: "השוכר מתחייב לא לשנות את מבנה המושכר באיזה אופן שהוא...". כמו כן קובע סעיף 19 לחוזה: "אם השוכר יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה הזה... אזי ... יחשב החוזה הזה כבטל ומבוטל ומבלי לפגוע בזכותו של המשכיר לקבל כל סעד או תרופה אחרים, יהיה הוא רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר...". עת1/, אשת התובע, חמדי רחל, העידה כי נישאה לבעלה בשנת 1968. אז היה הנכס שייך לאביו של בעלה, והושכר לאנשים אחרים. בקומה ב' של אותו בניין התגורר אבי התובע, והגב' חמדי ביקרה ועודנה מבקרת בבית ואף קונה במכולת. בסיפא לסעיף 1 לתצהירה במקום עדות ראשית נאמר: "לכל אורך התקופה שעליה אני מעידה לא היה בקיר זה חלון, והקיר היה מטויח כולו בשפריץ". בחקירתה הנגדית, וכעולה מהצילום נ1/ נמצא החלון נשוא התובענה בקיר הפונה לבית השכן, כשעל אותו קיר מותקן גרם מדרגות פתוח המכסה על החלון. על מנת לראות את החלון יש להיכנס לחצר של השכנה דרך דלת נפרדת. אמנם בחקירתה החוזרת העידה הגב' חמדי כי מי שמסתכל דרך עמודי המעקה של המדרגות יכול לראות את החלון, אלא שאין זה סביר בעיני, והגב' חמדי לא העידה אחרת, כי מי שעולה במדרגות יעשה כן. כמו כן העידה הגב' חמדי כי לא נהגה לרדת לחצר שליד החלון, אלא עשתה כן, בכל השנים, פעם או פעמיים בלבד, כדבר מה נפל לאותו מקום והיא הלכה להביאו (עמ' 4 שורות 12 - 15 לפרוטוקול). משנשאלה בחקירתה הנגדית אם "כדי לראות מתחת למדרגות צריך להיכנס לשכנה" השיבה: "גם, וגם אפשר לראות מהמכולת". כאמור נהגה הגב' חמדי לקנות במכולת, אלא שמחומר הראיות (צילום נ2/) עולה כי גם כאשר היה החלון במתכונתו הקודמת הותקנו בחנות מדפים שעליהם הועמדו מצרכים שכיסו את החלון. בתצהירו של התובע נאמר כי גדל בבית, והוא מכירו היטב, עוד לפני ששכרו הנתבעים את המכולת, ובכל התקופה לא היה בקיר חלון. כך גם העיד עת3/ בועז סינואני. באשר לאחרון, לא נתתי אמון בעדותו. הוא העיד כי הוא מכיר את התובע כ- 25 שנים, וכי כשאביו של התובע היה בחיים היו הוא והתובע מבקרים אותו אחת לשבועיים. כחמש שנים קודם לכן נפטר האב ומאז העד אינו מבקר במקום. סינואני העיד שלא נכנס למכולת, אך עפ"י עדותו הוא נכנס כ- 20 פעמים למחסן (שכיום משמש את הנתבע ובעבר, עפ"י עדותו של סינואני, שימש מישהו אחר) שהיה מאחור, ושעל מנת להגיע אליו היה צורך לעבור ליד החלון. כן העיד שהיה עושה כן יחד עם התובע ואשתו. עדות זו היא בלתי סבירה בעיני, וכן סותרת את עדותה של הגב' חמדי לפיה לא נכנסה לחצר אלא באותן פעמים ספורות שדבר מה נפל, והיא הלכה להביאו. לבסוף, לאחר שהעיד שהוא עובד בין השעות 08:00 ל- 20:00, העיד כי את הביקורים במקום היה עושה בשעות הלילה, ואז היה נכנס לחצר. כאמור לעיל לא נתתי אמון בעדות זו. לטענת ב"כ הנתבע הודה התובע בגרסת הנתבע לפיה היה בעבר חלון שנפרץ עתה מחדש ע"י הנתבעים, וזאת בשל עדותו בעמ' 6 שורה 19 לפרוטוקול: "החלון היה אטום ונפרץ", וזאת לאחר שב"כ הנתבע הציג לו את הצילום נ2/ בו רואים קיר בלוקים, עליו סיוד חלקי וסורגים. אינני סבורה כך. מעדותו ניתן להבין כי הוא עומד על גרסתו ומחזק אותה בכך שהוא מכיר את המקום מאז ומעולם בהעידו: "החלון היה אטום ונפרץ. אני נולדתי בבית הזה ועבדתי במכולת הזו". הצילום לא הוגש עם תצהירו של הנתבע, ולא ניתן על ידו הסבר כלשהו על מה שרואים בו ולא באילו נסיבות ולאלה צרכים צולם, ומהדיאלוג שבין התובע לבין ב"כ הנתבע בו שואל התובע את ב"כ הנתבע אם זה החלון שמתחת למדרגות, וב"כ הנתבע משיב לו בחיוב, עולה שהתובע לא ידע בדיוק מה הוצג לו. מכל מקום בהמשך (באותו עמ' בשורה 27) הוא מעיד באופן ברור: "לא היה חלון". לפיכך את האמירה "החלון היה אטום ונפרץ" אין אלא להבין כאמירה 'הקיר היה אטום ונפרץ'. הנתבע בחקירתו הנגדית חזר על גרסתו, ויש אף לציין שהוא לא נחקר על הצילום נ2/. באשר לסיבות שבגללן סגר ופתח את החלון, לא קיבלתי את גרסתו. הנתבע לא הגיש כל מסמך התומך בגרסתו כי היו פריצות לחנות, לא פניות כלשהן שלו לחב' הביטוח או של חב' הביטוח אליו ביחס לדרישה לאטום את החלון או בקשתו לפתוח אותו; ולא ברור מדוע הסכימה עכשיו חב' הביטוח למה שקודם לכן לא הסכימה לו. זאת למרות שהנתבע העיד כי יש לו מסמכים של חב' הביטוח במכולת( עמ' 12 שורה 7, וחלק מהמסמכים ניתן היה להשיג בחב' הביטוח ובמשרד הבריאות. הנתבע אף לא הגיש מסמך כלשהו ולפיו היתה המכולת מבוטחת. כמו כן תמוה הדבר שכעולה מצילום נ2/, כשהיה בעבר חלון, היו בו סורגים והוא רק נאטם בבלוקים, ואילו בכתב ההגנה שהוגש ביום 13.10.99 (לפני שהנתבעים היו מיוצגים ע"י עו"ד ) נאמר כי החלון נאטם כי "החלון היה בזמנו שורש כל הרע, מאחר והיו בו תריסי עץ". אילו היו סורגים ניתן היה לצפות שהנתבעים היו מציינים זאת בכתב ההגנה, והם היו מונעים פריצות ממש כמו אותם סורגים המותקנים היום. כמו כן עולה מהאמור בכתב ההגנה שגם לגרסת הנתבעים היו בעבר תריסי עץ ואילו כיום, כאמור, לא הוכחש כי ישנם תריסי מתכת. מהצילום נ1/ עולה סיבה אפשרית אחרת לסגירת החלון, והיא שממילא שטח החלון היה מכוסה במדפים עם מצרכים. דבר זה גם מסביר מדוע גם אם התובע ואשתו היו במכולת לצורך רכישת מצרכים, לא הבחינו בחלון, וגם מחוץ למכולת קשה לשים לב לקיומו של החלון, במיוחד כאשר הוא מוסתר גם ע"י גרם המדרגות (אם כי קשה להבין כיצד התובע, שעפ"י עדותו עבד בחנות בעבר, לא הבחין בקיומו של החלון, ואפשר כי אינו זוכר). סופו של דבר: לא האמנתי לגרסת הנתבעים בכל הנוגע לסיבות לסגירת החלון, בין היתר בשל כך שלא הגישו ראיות רלבנטיות הנמצאות לעדות הנתבע בידו. בהתחשב במחלוקת אם היה או לא היה קודם לכן חלון, נטל הראיה הראשי מוטל על התובעים, להוכיח שלא היה במקום חלון. התובעים לא הביאו ראיות רלבנטיות למשל תוכניות הבניין וכיוצב', ולא נשאו בנטל המוטל עליהם. בנוסף היו בפני שתי ראיות שיש בהן כדי לתמוך בגרסת הנתבע: האחת - הצילום נ2/ השניה - צילום נספח ב' לתצהירו של התובע. אילו התקינו הנתבעים חלון במקום שבו לא היה בעבר חלון, היה צורך להתקין חגורת בטון. למרות זאת כעולה מהצילום נספח ב' וה"שפריץ" שעל הקיר, נראה כי לא הותקנה חגורת בטון. 7. האם מושתקים התובעים לטעון כנגד איטום החלון בעבר. עניין זה לא היווה שאלה שבמחלוקת בתובענה שבפני, ואולם אינני יכולה שלא להתיחס לטענה זו של הנתבעים. ההשתק הנטען הוא מחמת ויתור בשל כך שהחלון נאטם לפני לפחות שלוש עשה שנים. ואולם, ויתור יכול להיות רק מדעת. בעל בית שאינו יודע על השינוי שעשה הדייר במושכר ממילא אינו מותר על הסעדים המוקנים לו בחוק. מאם אכן לא ראו התובע ואשתו את החלון משום שהיה מוסתר על ידי גרם המדרגות וגדר השכנים, אין מקום לטענת מניעות. "ההנחה המונחת ביסודה של תורת הויתור היא שבעל בית רשאי לבטל חוזה שכירות ולתבוע פינוי אם אמנם הפר הדייר תנאי מתנאי השכירות שהפרתו מקנה לבעל הבית, על-פי תנאי השכירות, את הזכות לתבוע פינוי המושכר. אולם אם בעל הבית איננו עומד על זכות זו, הריהי בטלה מחמת ויתור. אין רואים את בעת הבית כמוותר על עילת הפינוי ועל ביטול החוזה, אלא אם כן ידע באופן ברור על ההפרה שממנה נובעת אותה עילה. נטל הראיה של טענת ויתור מוטל על בעל הדין אשר מעלה אותה, והוא אשר חייב להוכיח את מסכת העובדות המבססת טענה זו". ראה בר אופיר שם בעמ' 77. באשר להתיישנות, הרי שתביעת פינוי בעילה של שינויים במושכר בניגוד לחוזה השכירות, היא תביעה שעניינה מקרקעין לעניין התיישנות (ראה דוד בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר עדכון מס' 4, עמ' 66 פיסקה אחרונה). 8. האם רשאים הנתבעים לפתוח את החלון בשל כך שהוא היה קיים באותו מקום ובאותו גודל 13 שנים ולמעלה קודם לכן. כאמור לטענת הנתבעים, מאחר ופתיחת החלון היוותה רק פתיחה של פתח שהיה קיים באותו גודל ובאותו מקום, הרי שהם רשאים לעשות כן ללא קבלת רשותו של התובע, בעל הנכס. אינני מקבלת טענה זו. עפ"י סעיף 9 לחוזה: "השוכר מתחייב לא לשנות את מבנה המושכר באיזה אופן שהוא, וכן לא להוסיף לו כל מבנה בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר, מבלי לפגוע בזכויות המשכיר לפי סעיף זה - הרי כל הוספה או שינוי שיעשו במושכר יחשבו כרכושו של המשכיר אלא אם ידרוש המשכיר מאת השוכר לסלקן ובמקרה זה על השוכר לעשות זאת על חשבונו הוא ולמשכיר הרשות לעשות זאת על חשבון השוכר". העולה מהאמור כי גם אם היה במקום חלון באותו גודל, הרי משהוא נאטם לפני שנים רבות (לפחות 13 שנים לגרסת הנתבעים), שייך השינוי לתובע, ומרגע זה, במסגרת התחייבותם לא לעשות שינויים במושכר, אסור לנתבעים להרוס את שבנו ללא רשותו של התובע, ובמידה והם עושים כן, הרי שהדבר מהווה, עפ"י סעיף 19 לחוזה, עילת פינוי. גם הדעת אינה סובלת כי דייר מוגן יאחז את החבל משני קצותיו: תחילה יאטום ללא קבלת רשותו של בעל הבית, וללא ידיעתו, חלון מוסתר, ולאחר שנים רבות יפתח אותו, גם כן ללא קבלת רשות, ויטען כי הראשון אירע לפני זמן רב, ואילו השני הוא רק החזרת המצב על כנו. כידוע עילת פינוי של עשיית שינויים במושכר אינה עומדת בפני עצמה, ועל מנת לזכות בה יש להוכיח תנאי בחוזה האוסר על עשיית שינויים במושכר, הפרה מצד הדייר, ותנאי בחוזה המעניק לבעל הבית זכות לתבוע פינוי בשל כך. שלושת המרכיבים האמורים הוכחו בעניינינו, ולמעשה מגרסת הנתבעים עולה כי הם עשו כן פעמיים (אם כי לפעם הראשונה לא אתייחס באשר לא היוותה חלק מהמחלוקות שבפני אלא ככל שהדבר צריך לאירוע נשוא התובענה). סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע כי: "אין פוגעים בקניינו של אדם" ובאיזון בין זכות הקניין לבין זכויות ואינטרסים אחרים, אין לפגוע בזכות הקניין, אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור, מכח הסמכה מפורשת בו (סעיף 8 לחוק היסוד). אמנם סעיף 10 לחוק היסוד מגן על החקיקה הקיימת אולם גם את החקיקה הקיימת יש לפרש ברוח הוראות חוק היסוד. דיני הגנת הדייר מוסיפים לעמוד בעינם למרות שיש בהם פגיעה בזכות הקניין של בעלי הבתים, אולם יש לפרש גם אותם מתוך זיקה להוראות חוק היסוד. ראה: ע"א 5546/97, 6417/97 הועדה המקומית לתכנון ובניה נ. הולצמן ואח' דינים עליון נט עמ' 399. בר אופיר שם בעמ' 67 פיסקה אחרונה. "תכליתו של חוק הגנת הדייר לא באה לשלול בעלי הבתים זכותם לשלמות רכושם ותקינותו אלא - להגן על הדייר מפני פינוי כאשר הוא מקיים בקפדנות את כל תנאי השכירות. החוק שלל אמנם מבעלי הבתים חלק נכבד מזכותם להתקשרות חופשית ואת ההנאה השלמה מרכושם, אולם לדייר לא ניתנה זכות קניינית לעשות במושכר כרצונו, אפילו נראה לכאורה כי השינוי שהוכנס על ידיו למושכר הוא לטובת בעל הבית. הזכות להכריע מה טוב לבעל הבית שמורה לו בלבד, בעוד שהשינויים אשר נעשים על-די הדייר ללא הסכמת בעל הבית מהווים פגיעה חמורה בזכות הבעלות שלו ועומדים סתירה לעצם מהותה של זכות זו. כאשר הדייר משנה את המושכר ללא רשות בעל הבית, נתונה בעל הבית הזכות להתנגד למעשה זה ויהיו מניעי התנגדותו אשר יהיו". ראה: ע"א 303/73 פ"ד כח(1) 539,544. 9. האם איטום חלון מהווה שינוי במבנה המושכר. אין מחלוקת שאיטום חלון או פתיחתו יש בהם כדי להוות שינוי במבנה המושכר. כעולה מחומר הראיות יש אף שינוי בחלון שכן הותקנו תריסי מתכת (כנפיים של מתכת כפי שכינה זאת התובע בכתב התביעה, ולא הוכחש ע"י הנתבעים), במקום תריסי עץ כאמור בכתב ההגנה. 10. לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי הנתבים ביצעו שינוי במבנה המושכר, דבר המהווה הפרה של חוזה השכירות ומהווה עילת פינוי עפ"י החוזה. למרות זאת אדון בקצרה ביתר עילות הפינוי הנטענות ע"י התובע. 11. קביעת מנוע חשמלי על קיר החזית של המושכר: הנתבעים מודים כי הותקן מנוע המקרר על הקיר החיצוני, ללא הרשאתו של התובע, אולם לטענתם נעשה הדבר לפני כשבע שנים, לדרישת משרד הבריאות, ואין בו כדי לגרום נזק למושכר, או כדי להוות הפרה של הסכם השכירות. סעיף 10 אוסר על הדייר לגרום לקלקול או נזק למושכר, ואולם לא הוכח כי תליית המנוע על הקיר החיצוני גרמה לנזק כלשהו. סעיף 11 קובע: "השוכר מתחייב לא לתלות ולא להעמיד כל שלטים או סימנים על שער הבית ולא בכל חלק אחר מהבית והגדר בלי הסכמת המשכיר". סעיף זה עניינו שלטים ושאר סימנים ואין הוא חל בעניינינו. נותר סעיף 9 להסכם השכירות הקובע: "השוכר מתחייב לא לשנות את מבנה המושכר באיזה אופן שהוא, וכן לא להוסיף לו כל מבנה בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר...". פירושו כי הדייר אינו יכול לעשות שינוי בתבנית המושכר ע"י הוספת מבנה או ע"י הכנסת שינוי מהותי במבנה הקיים. ראה: דוד בר אופיר שם בעמ' /70ב. במקרה בו קיים תנאי כאמור אין למשל מניעה להתקנת מזגן בתוך חלון קיים, אולם אם ההתקנה נעשית תוך פריצת קיר - הריהי הפרת התנאי האוסר על שינוי במושכר. השיקול של פגיעה אפשרית במראה החיצוני של בניין אינו מעלה ואינו מוריד בבירור שאלת קיומו של מבנה ע"פ החוק. השיקול הקובע נעוץ רק בפירושו של הסעיף המגביל כפי שהצדדים ניסחו אותו ובייחוד המשמעות שהם יחסו לאותו מונח. ראה: בר אופיר שם בעמ' 70/ב, וכן הערת שוליים 10 באותו עמ'. ע"א 498/63 פ"ד יח(2) 191. לא הוכח כי קביעת המנוע מחוץ למושכר היה בה משום פריצת הקיר, ולפיכך לא הוכח כי היא מהווה שינוי אסור עפ"י החוזה, ואין במעשה זה של הנתבעים כדי להוות עילת פינוי. 12. מניעה מהתובע מלהיכנס למושכר, פגיעה בתובע והעלבתו, איום על התובע ובני משפחתו. עילות אלה הוכחשו ע"י הנתבעים, ולא הוכחו ע"י התובע. עת3/ סינואני נשאל על כך בחקירתו הנגדית והשיב: "ש. באיזה תדירות הייתה מבקר בבית? ת. כשאבא היה חי היינו מבקרים אחת לשבוע שבועיים לפחות. לאחר מכן שהאבא נפטר לא היה לי מה להגיע לשם, מדי פעם הייתי קופץ לראות מה מצב הבית... ש. היית נוכח באיזה שהם מריבות או הרמת קול שהיו בין התובעים לנתבע? ת. לא." כמו כן כעולה מחומר הראיות, גם לגרסת התובע לא מנע בעדו הדבר להמשיך ולבוא מדי חודש בחדשו לגבות את שכר הדירה. לעניין זה נאמר בספרו של דוד בר אופיר בעמ' /82א: "בעל בית המבקש פינוייו של דייר מוגן, על פי עילה של הטרדה או הרגזה חייב להוכיח התנהגות מטרידה ומרגיזה הנושאת אופי מתמיד וקבוע שמכביד באורח ניכר על קיומם של יחסי שכירות תקינים...ראוי להדגיש כי הרגזתו או הטרדו של בעל הבית מהווה עילת פינוי רק כאשר הוא שכנו של הדייר". כאמור, לא הוכיח התובע כי המעשים האמורים נעשו ע"י הנתבע, והללו, גם לגרסתו, לא מנעו ממנו מלבוא למושכר לגבות את שכר הדירה. 13. כאמור קיבלתי את טענת התובע כי הנתבע ביצע שינוי שהיה אסור עליו עפ"י החוזה בכך שפתח את החלון נשוא התובענה, שנים רבות לאחר שנאטם על ידו, וכי קמה לכן לתובע, עפ"י החוזה, עילת פינוי. 14. סעד מן הצדק. הנתבע מבקש סעד מן הצדק כנגד פינויו מהמושכר. סעיף 132 (א) לחוק קובע לאמור: "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק של פינוי באם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתיתו". במסגרת השיקולים לעניין זה יש לקחת בחשבון את זכות הקניין של בעל הבית: "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קבע בסעיף 3 את ההוראה החוקתית לפיה "אין פוגעים בקניינו של אדם" וכבר נקבע בעבר כי זכות הקניין נמנית על זכויות היסוד של האדם בישראל ומשום כך אין לפגוע בה בלא הוראה מפורשת בדין (ע"א 377/79 פייצר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד ל"ה (3) 656)". במשטר החוקתי השורר היום, כאשר זכות הקניין עלתה לרמה של זכות יסוד, יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר..." בר אופיר, שם בעמ' בעמ' 141. לעניין מעמדה של זכות הקניין קבע אף ע"א 5546/97 6417/97 דלעיל מפי כב' הנשיא ברק כי: "מאז הלכת פייצר שינתה זכות הקניין ועימה מספר זכויות נוספות - את מעמדה היא הפכה להיות זכות חוקתית על-חוקית". "הקו המנחה את ביהמ"ש בבואו להעניק סעד מן הצדק הוא שקילת חומרת התוצאה של הפינוי מחד גיסא לעומת החומרה של הפרת החוק מאידך גיסא... הסעד יינתן אם ביהמ"ש שוכנע, ולא די בפחות מכך, שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה" (בר אופיר שם בעמ' 142). וכן ראה: ע"א 143/55, דוד היזנר נ' שלמה קילנסקי, פד"י י"א (1) 17, שם נקבע כי: "הענקת סעד של צדק אינה עניין של מה בכך ואינה ניתנת מתוך רחמים. סעד זה מהווה איזון נכון בין הפרותיו של השוכר מחד, ותוצאת הפינוי מאידך, כאשר בתווך מצויות זכויות של בעל הבית." הגעתי למסקנה כי יש להעניק בעניינינו לנתבעים סעד מן הצדק. לקחתי בחשבון לעניין זה כי בעבר היה באותו מקום חלון, וכי אפשר והנתבעים סברו לפיכך כי הם רשאים לפתוח אותו בשנית. לאור טענה זו של הנתבעים, ובהנחה שלא ניתן מעולם רשיון לאטום את החלון ולפיכך לא יהיה זה נכון להורות על אטימתו כעת, לא החזקתי לחובת הנתבעים את העובדה שלא אטמו את החלון לאחר הגשת התביעה. כן לקחתי בחשבון שהמכולת מהווה מקור פרנסה של הנתבעים. לאור האמור לעיל, ולאחר שנתתי משקל לחוק יסוד כבוד האדם, והשפעת חקיקתו ומעמדו על מתן סעד מן הצדק, שוכנעתי כי מן הראוי לתת לנתבעים סעד מן הצדק שימנע את פינויים מהמושכר. 15. לאור כל האמור לעיל אני מורה לנתבעים, יחד ולחוד לפנות את המושכר, חנות מכולת בקומת קרקע ברחוב נתן 68 בתל-אביב ולהחזיר את החזקה בו לתובע כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייכים להם. צו הפינוי כנגד הנתבעים לא יכנס לתוקפו, אם ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובע 10,000₪ תוך 60 ימים. בנוסף ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובע, הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ע"י התובע ועד לתשלום ע"י הנתבעים, וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. חוזה שכירותחוזהאיטוםחלוןשכירות