פסק דין 1. מהות התביעה: עניין לנו בתביעה לסילוק ידה של הנתבעת מדירה בת 3 חדרים המצוייה בקומת הקרקע של בניין ברח' רנ"ק 6, פינת רח' גרץ 9 בתל אביב, הידוע כחלקה 139 בגוש 6902 [להלן: "הדירה"], ולהחזירה לתובעים כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ מטעמה. 2. המסכת העובדתית: א. התובעים הינם בעלי מרבית זכויות הבעלות בבניין בו מצוייה הדירה נשוא התביעה. [נסח רישום מקרקעין צורף נספח ב' לת/2]. ב. בשנת 1957 נחתם חוזה שכירות בין הנרי צימרמן [אביו של התובע 2], לבין אברהם אליהו ז"ל, אביה של הנתבעת, לפיו שכר המנוח בשכירות מוגנת שני חדרים עם מטבח ונוחיות בשותפות, בקומת הקרקע של הבניין. [העתק חוזה השכירות צורף נספח ד' לת2/]. ג. בשנת 1959 נחתם חוזה שכירות בין נתן, דוד ורבקה צימרמן לבין אריה ינקוביץ, בעלה של הנתבעת, לפיו שכר מר ינקוביץ בשכירות מוגנת דירה המכילה חדר אחד עם נוחיות בלי מטבח, בקומת הקרקע של הבניין. [העתק חוזה השכירות צורף נספח ו' לת2/]. ד. בשנת 1966 נחתם חוזה שכירות נוסף בין הבעלים של הבניין לבין אברהם אליהו ז"ל, אביה של הנתבעת לפיו הושכרו למנוח בשכירות מוגנת שלושה חדרים בקומת הקרקע. חוזה זה בא להחליף את החוזה הראשון שנחתם בשנת 1957. המדובר ב - 2 החדרים בהם החזיק המנוח וכן בחדר שלישי נוסף שהתפנה מדייריו. מושכר זה הכולל שלושה חדרים הוא למעשה "הדירה" נשוא כתב התביעה. [העתק חוזה השכירות צורף נספח ה' לת2/]. ה. במהלך השנים התגוררה משפחת הנתבעת במשותף עם אביה ואימה בשתי הדירות יחדיו וכיום מחזיקים הנתבעת ובעל בדירה. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובעים: א. הנתבעת ובעלה התגוררו בפועל יחד עם אביה המנוח בשתי הדירות - בדירה ובדירת החדר, אולם במהלך השנים נשמרה ההבחנה בין שתי הדירות בכל הנוגע לדיני הגנת הדייר. כך נותרה הפרדה מוחלטת בחוזי השכירות ובזהותו של הדייר המוגן בכל אחת מהן וכמו כן דמי השכירות בעד כל אחת מהן שולמו בנפרד. ב. אבי הנתבעת המנוח, נפטר ביום 11.12.87, אך הנתבעת ובעלה ממשיכים להתגורר גם בדירה וגם בדירת החדר. עם פטירתו של המנוח - פקעה הרשות שנתן לנתבעת להתגורר בדירה. לנתבעת דירה אחרת למגוריה - היא דירת החדר ועל כן היא לא רכשה זכות דיירות מוגנת בדירה. טיעוני הנתבעת: א. כל החדרים הנזכרים בכתב התביעה שמשו כדירה אחת בת 4 חדרים אחת עבור משפחת הורי הנתבעת, עבורה ועבור בעלה. ביחידה זו התגוררו יחד שתי המשפחות שחלקו את הדירה כולה. בעניין זה כבר נוהלו הליכים משפטיים במסגרת ת.א. 20489/93 בפני כב' השופטת ורדינה סימון, שדחתה תביעה דומה. ב. במצב דברים זה לא נוצרה עילת פינוי מן היחידה בת 4 החדרים , ולפיכך יש לדחות את התובענה. 4. המסכת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובעים: עת/1, עו"ד דב פירר, נחקר על תצהירו ת/1. עת/2, מר דן צימרמן, נחקר על תצהירו ת/2. טיעוני הנתבעים: עה/1, הגב' הדסה ינקוביץ, נחקרה על תצהירה נ/2. כן הוגש: פס"ד של כב' השופטת סימון [ת.א. 20489/93] סומן נ/1. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, שקלתי את העדויות השונות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק ונתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה. להלן נימוקיי וטעמי למסקנתי זו: 6. האם מדובר בשתי דירות נפרדות או שמא המדובר בדירה אחת בת 4 חדרים? א. אין חולק על כך כי אביה המנוח של הנתבעת שכר תחילה 2 חדרים עם מטבח ונוחיות משותפת, ולאחר שהתפנה חדר נוסף, באותה קומה שכר גם אותו וכך גר הוא בדירה אחת בת 3 חדרים הכוללת מטבח ונוחיות. אין חולק גם על כך שבעלה של הנתבעת שכר גם הוא, דירה המכילה חדר אחד עם נוחיות ובלי מטבח בקומת הקרקע של הבניין. לדידם של התובעים, מאז ומתמיד נשמרה ההבחנה בין שתי הדירות זו בת 3 החדרים וזו בת החדר האחד. כך למשל נותרה הבחנה מוחלטת בחוזי השכירות, בזכויותיו של הדייר המוגן בהן וגם דמי השכירות שולמו בעד כל אחת בנפרד. ב. לטענת הנתבעת מאז שהושכרה דירת החדר על ידי בעלה, החלו לגור במשותף אביה של הנתבעת, הנתבעת ובעלה בדירה שהפכה ברבות הימים לדירה אחת בת 4 חדרים ומטבח וזאת בידיעת ובהסכמת בעל הבית. לטענת ב"כ הנתבעת, שאלה עובדתית זו כבר עלתה במסגרת ת.א. 20489/93 בפני כב' השופטת ורדינה סימון [העתק פסק הדין צורף וסומן נ1/]: כב' השופטת סימון קבעה בפסק דינה כך: "6. הוכח ... כי הנתבע [בעלה של הנתבעת-א.ג.] ואשתו, בתו של המנוח התגוררו עם המנוח ואשתו במשותף בדירה אחת החל מ - 1957 ועד לפטירת המנוח. תחילה שכר המנוח ב 1.5.57 כנגד תשלום דמי מפתח, את המושכר - שני חדרים מתוך דירת ארבעה החדרים ... והמנוח, אשתו ובתם יחד עם בעלה התגוררו במשותף באותו מושכר בהסכמת בעל הבית. ביתר שני החדרים התגוררו דיירים נוספים. בחדר אחד - משפחת אברהם ובשני דיירת בשם גניה. ב 1.12.59 כשעזבה משפחת אברהם את החדר, נחתם בין בעל הבית לבין הנתבע הסכם שכירות... החל ממועד זה שתי המשפחות ומשפחת אליהו ומשפחת ינקוביץ, התגוררו במשותף בדירה אחת... בהסכמת ובידיעת בעל הבית. במאי 66 כשהתפנה החדר הנוסף ... שילם המנוח לבעל הבית דמי מפתח עבורו... שתי המשפחות המשיכו לגור במשותף והפעם בשלושת המושכרים בידיעת ובהסכמת בעל הבית... 7. שכנתו של הנתבע, שושנה כרמון ... העידה שהנתבע ומשפחתו התגוררו במשך כל השנים ביחד עם המנוח ואשתו בדירה אחת בת ארבעה חדרים. 8. לא רק שהגרסה לפיה שתי המשפחות התגוררו במשותף במשך שנים בדירת ארבעה חדרים נתמכה בראיות ולא הופרכה, אלא שגרסה זו היא הגרסה היחידה המתיישבת עם ההגיון. לא יעלה על הדעת כי משפחת ינקוביץ בת 5 הנפשות, התגוררה במשך כל השנים בדירת חדר ללא מטבח. בעוד הוריה של גב' ינקוביץ הרחיבו דירתם שכרו חדר נוסף והתגוררו לבדם בדירת שלושה חדרים ... כשלידם בצמוד מצטופפים בדירת חדר ללא מטבח, חתנם ושלושת נכדיה. לסיכום, הריני קובעת שהוכח ששתי המשפחות אליהו וינקוביץ התגוררו במשך שנים בדירה אחת בת 4 חדרים בידיעת בעל הבית ובהסכמתם". [עמ' 5 - 8 לפסק הדין]. ב"כ התובעים הגיש ערעור על פסק הדין אולם בהמשך החליט למשוך את ערעורו. ג. לעניין העובדות שנקבעו בפסק דינה של השופטת סימון - העיד עת/1 עו"ד דב פירר כך: "ש. אתה מכיר את פסק הדין של כבוד השופטת סימון בתיק באותו נכס? ת. כן. ש. ת.א. 20489/93 - אני מתייחס לתיק זה. ת. אני מאשר. ש. האם יש שינוי בעובדות מאז פסה"ד ועד היום? ת. לא ידוע לי על שינוי". [עמ' 7 לפרוטוקול]. מעדותו של מר פירר אשר הינו עובד חברת הנהלת רכוש פירר בע"מ שניהלה את הבניין נשוא התביעה,למדים אנו כי לא חל שינוי כלשהו בעובדות אשר נקבעו בפסק הדין במסגרת 20489/93. 7. האם מדובר בהשתק פלוגתא כטענת ב"כ הנתבעת? כב' השופט [בדימוס] י. קדמי מבאר את הכלל: "אם במשפט הראשון הועמדה במחלות שאלה עובדתית מסוימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביו מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות". [ראה: י. קדמי, על הראיות, הוצאת דיונון, חלק שלישי עמ' 1169 ואילך]. לאמור, ממצאים עובדתיים שנקבעו במשפט אחד מחייבים, בתנאים שקבע לכך הדין, במשפט אחר ודי בהתמלא אותם תנאים - בהגשת פסק הדין שבו נקבע הממצאים על מנת להוכיחם. א. המרכיב - הכרעה על ידי בית משפט מוסמך: ברי כי בית המשפט הראשון שהכריע בפלוגתא היה מוסמך לדון בה. המדובר בבית משפט השלום אשר הכריע בפלוגתא בתחום סמכותו, ובו ניתן פסק דין סופי, ברור וודאי, מה עוד שהערעור שהוגש על פסק הדין נמשך על ידי ב"כ התובעים אשר חזר בו מערעורו. ב. המרכיב - "הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת": במקרה דנן, המדובר בשאלה עובדתית אחת והיא האם התגוררה הנתבעת ובעלה יחד עם משפחת המנוח, בדירה אחת בת 4 חדרים בידיעה ובהסכמת בעלי הבית או שמא נשמרה ההפרדה בין שתי הדירות האחת בת 3 חדרים ובדירה בת החדר הבודד. שאלה עובדתית זו, הוכרעה באופן ברור ומפורש כאשר כב' השופטת סימון קבעה כי המדובר בדירה בת 4 חדרים, בה התגוררו שתי המשפחות בידיעה ובהסכמת בעלי הבית. ג. המרכיב "היתה חיונית לתוצאה הסופית": השתק יחול רק בקשר לשאלה עובדתית שההכרעה בה היתה חיונית לתוצאה הסופית. ראינו כי במשפט הראשון ההכרעה בשאלה העובדתית היתה חיונית לתוצאה הסופית, שכן לאחר שקבעה כב' השופטת סימון, כי המדובר בדירה בת 4 חדרים וקביעה זו התבססה כולה על חומר הראיות שבה בפניה הרי שעל בסיס קביעה זו ניתן פסק דינה של השופטת סימון. ד. המרכיב: "הפלוגתא הוכרעה במפורש או מכללא": ראינו בסעיף 8 לפסק הדין בו נקבע במפורש ששתי המשפחות אליהו וינקוביץ, התגוררו במשך שנים במשותף בדירה בת 4 חדרים [על אף שנחתמו חוזי שכירות נפרדים בידיעת בעלי הבית ובהסכמתם]. כלומר, בית המשפט קבע ממצא פוזיטיבי המאשר את קיומה של עובדה זו. ה. המרכיב: "אותם בעלי דין וחליפיהם": במשפט הראשון היה התובע מר נתן צימרמן, מבעלי הבניין נשוא התביעה ואילו הנתבע היה אריה ינקוביץ, בעלה של הנתבעת במקרה שלפנינו. ההלכה הפסוקה הרחיבה את מעגל בעלי הדין הכפופים לכלל של הפלוגתא הפסוקה וכללה בו גם את אלה הקשורים בזיקת קרבה משפטית אל מי מן הריבים המקוריים של המשפט הראשון. המדובר כאן בבעלי הדין הזהים לאלה שעמדו במשפט הראשון לאמור, באלה העומדים "משפטית" בנעליהם. [ראה: ע"א 344/83 רויטמן נ' פרס, ל"ט[4], 39]. לסיכום: מהאמור לעיל, שוכנעתי כי הוכח מרכיביו הבסיסים של עקרון השתק פלוגתא אשר מכוחו ניתן לראות בפסק דינה של השופטת סימון, כראייה מכרעת שאינה ניתנת לסתירה בכל הקשור לממצאים העובדתיים, באשר לשאלה האם נשמרה הפרדה בין הדירות או שמא המדובר בדירה אחת בת 4 חדרים בה התגוררו הנתבעת, בעלה ומשפחותיהם. לא זו אף זו, נציג התובעים מעיד בעדותו בחקירה נגדית כי לא ידוע לו כי חל שינוי כלשהו בעובדות המקרה מאז הינתן פסק דינה של השופטת סימון. לפיכך, יש לקבוע כי הנתבעת ומשפחתה גרוב דירה אחת בת 4 חדרים וזאת בידיעת ובהסכמת בעלי הבית. 8. הסבת זכויות של דיירות מוגנת: א. לטענת התובעים, עם פטירתו של אביה של הנתבעת - פקעה רשותה של הנתבעת להתגורר בדירה, שכן לא התמלאו בנתבעת תנאיו של סעיף 20[ב] לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב1972-, מאחר ובעת פטירת המנוח היתה לה דירה אחרת למגוריה [סעיף 23 לסיכומי ב"כ התובעים]. ב. התנאים להסבת הזכויות: הוראות סעיף 20[ב] לחוק הגנת הדייר יוצאות את הבסיס החוקי להסבת זכויותיו של דייר מוגן שנפטר אל ילדיו וקרוביו האחרים: "20[ב] כאן בן זוג כאמור בסעיף קטן [א] יהיו - ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרובים אחרים , כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד איתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". במקרה דנן, אין מחלוקת באשר לקיומו של התנאי הראשון שבסעיף 20[ב], לאמור הנתבעת התגוררה עם אביה המנוח בדירה במהלך השנים ובוודאי שישה חודשים בטרם פטירתו של אביה. כן אף הצהיר התובע 2 בתצהירו: "הנתבעת ומר ינקוביץ השתמשו יחד עם המנוח בשתי הדירות בדירה הראשונה ברשותו של המנוח. בדירה השניה מכח זכותו העצמאית של מר ינקוביץ". [סע' 10 לת2/]. השאלה המשפטית העומדת לפנינו, היא בעניין התנאי השני בסעיף 20[ב] , והיא האם היתה לנתבעת דירה אחרת למגורים בזמן פטירתו של אביה. התובעים טוענים כי משפחת המנוח ומשפחת הנתבעת התגוררו בשתי דירות נפרדות, האחת בת שלוש החדרים - היא הדירה נשוא התביעה והשניה היא הדירה בת החדר הבודד בה התגוררה הנתבעת ובעלה. טענה זו של התובעים יש לדחות מכל וכל. לאחר שקבעתי כי יש לקבל את הממצאים העובדתיים, בפסק דינה של כב' השופטת סימון, לאמור, הנתבעת ומשפחתה התגוררו בדירה אחת בת 4 חדרים וזאת בידיעת ובהסכמת בעלי הבית, הרי שיש לקבוע כי לא היתה לנתבעת "דירה אחרת", במובן חוק הגנת הדייר. פירושו של דבר זכויות הדיירות המוגנת הוסבו לנתבעת ואין לפנותה מן הדירה. 9. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני דוחה את התביעה. ב. אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של ----- ש"ח, סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. השתק פלוגתאמקרקעיןהשתק / דיני מניעות