פסק דין נתוני רקע 1. התובעת (להלן, גם "ליאת") וגב' לימור רום (להלן - "לימור") הן אחיות. אמן היא הנתבעת (להלן, גם "עירית"). אביהן הוא מר יוסף רום (להלן - "יוסף"). עירית ויוסף התגרשו. 2. במועדים הרלבנטיים לתביעה היו עירית ויוסף נשואים וליאת ולימור היו קטינות. עירית ויוסף, ובנותיהן, התגוררו בדירת מגורים שברחוב עמל 33, חיפה (להלן - "הדירה"). בשלב כלשהו עקרה המשפחה לקיבוץ הסוללים. בזמן שהמשפחה התגוררה בקיבוץ הוגשה ביום 4.3.79 בקשה משותפת של עירית ויוסף להעברת הזכויות בדירה, ללא תמורה, לבנותיהן, ליאת ולימור. כב' בית המשפט המחוזי בחיפה נתן תוקף לבקשה זו. בתצהיר המשותף של עירית ויוסף נומקה הפעולה האמורה מתוך רצון "להבטחת עתידן של בנותינו ולטובתן האישית" (סעיף 4 לתצהיר נספח א' לתצהירה של עירית, נ1/). ועוד נרשם בתצהיר כי עירית ויוסף מתחייבים לשאת בכל תשלומי החובה הרובצים על הדירה עד הגיע בנותיהן לגיל הבגרות. 3. לימים חזרו עירית ויוסף, ובנותיהם, לגור בחיפה בדירה. מערכת היחסים בין בני הזוג עלתה על שרטון וביום 10.10.85 נחתם הסכם גירושין בין עירית לבין יוסף, ובעקבות ההסכם התגרשו השניים. עירית המשיכה להתגורר בדירה עם בנותיה ויוסף עקר למקום אחר ולימים נשא אשה אחרת. 4. רק כאשר האחיות הגיעו לתחילת שנות העשרים גילה להן יוסף על דבר קיום העברת הזכויות בדירה לזכותן. אותה עת הדירה נשארה רשומה על שם יוסף ועירית. ביום 11.12.96 הושלם ביצוע רישום הדירה בלשכת רישום המקרקעין על שם ליאת ולימור, מן הסתם ללא ידיעת אמן עירית. לימור וליאת תבעו מאמן לסלק ידה מן הדירה. משדרישתן סורבה, הוגשה התובענה שבפניי. בגדר התובענה נדרש לא רק סילוק יד אלא אף תשלום בגין חוב ארנונה שרבץ על הדירה וששולם על ידי הבנות. הנתבעת התגוננה בפני התביעה. לימים חזרה בה לימור מן התביעה באופן שהתובעת האחת הניצבת בפניי היא ליאת. 5. הסכסוך האמור הוא כאוב וטרגי. מערכת היחסים בין עירית לליאת נמצאת במשבר חמור ודומה שליאת כרוכה אחר אביה, יוסף. ליאת כיום היא נשואה. מחצית הדירה, כאמור, רשומה על שמה. היא ובעלה גרים בשכירות. היא מבקשת לממש את זכויותיה וזאת ייעשה, מן הסתם, כאשר הדירה תעבור לחזקתה, ולחזקת אחותה, ומן הסתם תימכר. מנגד, זולת תקופה של שנים ספורות בהן עירית התגוררה עם משפחתה בקיבוץ, גרה עירית בדירה מאז ילדותה. דירה זו, לפנים, היתה דירת הוריה ונמסרה לבעלותה-שלה, ולבעלות יוסף, עם נישואיהם. עירית כיום היא בודדה ואין לה קורת גג אחרת. סילוקה מן הדירה יותיר אותה, מן הסתם, ללא קורת גג. עשיתי, וחזרתי ועשיתי, כמיטבי על-מנת להסדיר את הסכסוך בדרכי שלום. דומה שאף פרקליטי הצדדים עשו נסיונות בכיוון זה, שהעלו חרס. לא נותר, איפוא, אלא לדון ולהכריע בסכסוך כאוב זה. מטעם ליאת נמסרה עדותה-שלה ועדותו של אביה, יוסף. מטעם עירית נמסרה עדותה-שלה ועדויותיהם של דודתה, גב' רוטשטיין איטה ואחיה, מר יאיר לסקוביץ. להלן אדרש לסוגיות הצריכות לפנים בגדר הכרעתי. זכותה של ליאת להגיש התביעה בעילה של סילוק יד 6. כבר ציינתי, לעיל, כי לימור חזרה בה מן התביעה. במצב דברים זה טוענת הנתבעת, כטענה מקדמית, כי יש לסלק את התביעה על הסף ולא להידרש לה כלל. לימור, כאמור, היא הבעלים במחצית הדירה. בתחילה, כמבואר, היא הייתה שותפה לתביעת סילוק היד. העובדה שהיא הסתלקה מן התביעה מצביעה על מודעותה ועל גילוי רצונה שהנתבעת תמשיך להתגורר בדירה. על מנת להידרש לתביעה לסילוק יד היא חייבת להיות מוגשת על ידי כל הבעלים. משעה שלא כל הבעלים עומדים מאחורי תביעת סילוק היד, יש לסלקה על הסף. 7. בחנתי הטענה האמורה ובדעתי לדחותה. סוגיה דומה נדונה על ידי בית המשפט העליון ב-ע"א 304/72 ביאלר נ' ביאלר, פ"ד כ"ז (1) 533. בפרשה שנדונה שם אב החליט שהוא אינו מסכים עוד להמשכת מגורי בנו הבגיר בדירה, כפי שהסכים עד אותה עת, בעוד שהאם צידדה בהישארות הבן בדירה. האב והאם היו הבעלים בחלקים שווים של הדירה וכב' בית המשפט נדרש לשאלה האם די ברצונו של אחד ההורים לחזור בו מהרשאתו, בניגוד לדעת ההורה האחר, כדי שהבן יהיה חייב לעזוב את הדירה. כב' השופט ברנזון קבע כי "המרשה כאן הם שני ההורים ביחד, ואם אחד ההורים איננו מסכים הרי שאין עוד הרשאה והיא באה לקיצה. כל מה שנדרש במקרה כזה הוא רק שההורה הזה יגלה את דעתו כי אינו רוצה בהמשכת הרשיון ותינתן שהות מספקת לבר- הרשות לסלק את ידו מהמקום" (עמ' 535). הנה כי כן, אין צורך בהסכמת שתי האחיות להגשת תביעת סילוק היד. נהפוך הוא: דרושה הסכמה פוזיטיבית של שתיהן, ככל שאגיע למסקנה כי עירית היא ברת-רשות, על מנת שעירית תמשיך להתגורר בדירה. לנוכח זאת, די בכך שליאת דורשת את סילוק היד על מנת שבית המשפט יידרש לתובענה, ולגופה. 8. שומה עליי, ראש לכל, לייחד את הדיבור באשר לפנייתם המשותפת של עירית ויוסף להעברת הזכויות על שם בנותיהם. לסוגייה זו אדרש עתה. העברת הזכויות לבנות 9. כל אחד מבני הזוג מסר גירסה שונה באשר לנסיבות שהולידו את פנייתם המשותפת לכב' בית המשפט המחוזי בחיפה, להעברת זכויות הבעלות בדירה על שם הבנות. 10. יוסף ציין כי בינואר 1974 מערכת היחסים בינו לבין עירית הידרדרה לשפל המדרגה לנוכח העובדה שעירית היתה בוגדת בו. בני הזוג עמדו להתגרש ואולם ברגע האחרון, מתוך רצון לשקם את חיי הנישואין, החליטו לעקור לקיבוץ. בהקשר זה יצויין כי יוסף, מנעוריו, היה בן קיבוץ. בני הזוג והבנות עברו לגור בקיבוץ הסוללים ושם התגוררו עד שנת 1982. ואולם, כך ממשיך יוסף, המעבר לקיבוץ לא הועיל למערכת היחסים וגם שם המשיכה עירית להתרועע עם גברים אחרים ו"כתוצאה ממערכת היחסים העכורה ועל מנת להבטיח את טובת הילדות בעתיד החלטנו אני ועירית בתחילת 1979 להעביר את הדירה הנ"ל על שם הילדות. אין זה נכון כי עקב הרצון למנוע מהקיבוץ השתלטות על רכושנו, פנינו לבית המשפט ובקשנו לרשום את הדירה על שם בנותינו, כאשר היה ברור כי הדירה תישאר שלנו" (כגירסת עירית - ש.ל.). 11. גירסתה של עירית שונה לחלוטין. לאחר שהיא מפרטת את קורות זיקתה בת עשרות השנים לדירה, היא מציינת כי לאחר שנה וחצי של מגורים שלה ושל יוסף בדירה, הם עקרו לקיבוץ והדבר היה עקב רצונו העז של יוסף, יוצא קיבוץ כאמור, לעבור ולחיות בקיבוץ. אותה עת לא התירו הקיבוצים לחבריהם להחזיק רכוש פרטי. הקיבוץ ידע שבבעלות עירית ויוסף נמצאת דירה, שהרי הם הצהירו על כך כשהצטרפו לקיבוץ. הקיבוץ רצה שהדירה תועבר לבעלותו. בני הזוג נועצו בעניין זה עם הוריה של עירית, הבעלים המקוריים של הדירה. אלו חששו שהדירה תעבור לרשות הקיבוץ ומשום כך הם דחקו בבני הזוג להעביר את הדירה על שם הבנות. העברת הבעלות, איפוא, לא נעשתה עקב מערכת יחסים עכורה אלא כמעשה פיקטיבי שמגמתו הייתה לגרום לכך שהדירה לא תיפול לידי הקיבוץ. כוונת השניים היתה שהדירה תישאר בבעלותם. בשנת 1980, כך ממשיכה עירית, נאלצו בני הזוג לעזוב את הקיבוץ וזאת לא עקב מערכת יחסים עכורה אלא בגלל הסתבכות של יוסף שעירית מבכרת שלא לפרט אותה. לימים, כאמור, התגלעו סכסוכים בין בני הזוג. יוסף עזב את הדירה ולימים התגרשו בני הזוג באפריל 1986. רק לאחר שנים רבות נדהמה עירית מדרישה שניתנה לה, הן על ידי גרושה והן על ידי בנותיה, על פיה תפנה את הדירה, מכוח זכויותיהן הקנייניות של הבנות, פרי העברת הזכויות הנדונה. 12. בחנתי את גירסאותיהם של יוסף ושל עירית, באשר לרקע להעברת הזכויות. איני רוחש אמון לא לגירסתו של זה, לא לגירסתה של זו. 13. גירסתו של יוסף נעדרת הגיון פנימי וחסרת סבירות. לא השכלתי להבין מה הקשר בין מערכת יחסים עכורה, ככל שהייתה כזו בשנת 1979, לרעיון להעביר את הזכויות על שם הבנות. יוסף לא ניסה לספק כל הסבר במה העברת זכויות זו עשויה לשקם את היחסים העכורים, ומכל מקום מה הקשר שלה, לעניין היחסים העכורים. בתצהיר בני הזוג ציינו השניים, כמבואר, כי העברת הזכויות "נעשית להבטחת עתידן של בנותינו ולטובתן האישית". אין בפניי שמץ ראיה על כך כי מי מן השניים לא היה הורה מסור לבנותיו. פשיטא, רצונם של השניים להבטיח את עתידן של הבנות ולפעול לטובתן האישית, אינו קשור כל עיקר במערכת יחסים עכורה, או תקינה. נזכור ונשמור כי עובדה היא שבני הזוג המשיכו להתגורר בקיבוץ עד שנת 1982, והמשיכו להתגורר יחדיו בחיפה עד לגירושיהם בשנת 1986. הסבריו של יוסף לעניין מערכת יחסים עכורה והזיקה שלה לרעיון העברת הזכויות, אינם מקובלים עליי. לא למותר לציין כי בעדותו בפניי התפתל יוסף. הוא נאלץ היה להודות שהוא סבר שבני הזוג יחיו כל חייהם בקיבוץ. מן הסתם זו הסיבה להעברת הזכויות בדירה. בהמשך הוא ציין "שאני החלטתי שאני חי בקיבוץ, ומה תעשה גרושתי זו בעייה שלה" (עמ' 23 לפרוטוקול). רק נשמט מיוסף ששומה עליו לשכנע את בית המשפט, בסבירות גירסתו, לא על יסוד השקפתו על מה ש"אני החלטתי" אלא על יסוד השקפתו על מה ש"בני הזוג החליטו". דומה שעניין זה לא טורד את מנוחתו של יוסף. 14. אף גירסתה של עירית לא זוכה לאמוני ואף היא חסרת סבירות ואינה מתיישבת עם מכלול הנסיבות. אקדים ואציין כי מוטל על עירית נטל כבד לשכנע את בית המשפט כי דברים לא נעשו כהווייתם, אלא באורח פיקטיבי. נזכור ונשמור כי מדובר בפנייה משותפת לבית משפט הנתמכת בתצהיר שנעשה בפני עורכת דין ושגרם לשינוי מצב משפטי, ולא של אדם זר, אלא של בנותיה. במצב דברים זה אינני מוכן לקבל, כלאחר יד, כי כל עובדות אלו הן כקליפת השום, בהיותן בבחינת צעד פיקטיבי. גירסתה של עירית אף חסרת הגיון. אם אכן גילו בני הזוג לקיבוץ דבר קיומה של הדירה, האם מבקשת עירית שאשתכנע כי הקיבוץ הסכים לוותר על נכס זה רק משום, כך טענתה של עירית, שבני הזוג מסרו לקיבוץ שהוריה חזרו וקיבלו את הדירה לבעלותם? האם הקיבוץ לא דרש ראיה לעניין זה? ואם אכן זממו בני הזוג להעביר את הדירה לאחר, למה שלא יעבירו את הבעלות בדירה להוריה של עירית, ולא לבנות? וכי בעלותן של הבנות, ולו כשהן קטינות, איננה בבחינת החזקת רכוש פרטי, לדידו של הקיבוץ? 15. בצד חוסר האמון שלי בגרסאות בני הזוג, ראוי להתבונן במערכת נסיבות חד-משמעית שאין להתעלם ממנה. ראשית, איש מבני הזוג לא טרח לממש את העברת הזכויות על שם הבנות. דומה שהעניין נשכח משניהם. שנית, כאמור נערך ונחתם בין בני הזוג הסכם גירושין. בגדרו של הסכם זה לא ראו בני הזוג לציין דבר באשר לגורלה של הדירה, זולת הסדרת חלוקת תכולתה. אכן אין חולקין כי עירית המשיכה להתגורר בדירה. אף עניין זה לא אוזכר במפורש בהסכם הגירושין. היעלה על הדעת, לאחר שבני הזוג טרחו ועשו מעשה חריג ולא שיגרתי של העברת זכויות קנייניות על שם הבנות, שדבר זה לא טרד את מנוחתם? שלישית, כאמור ביקשו בני הזוג לדאוג לעתידן ולטובתן האישית של הבנות. ואולם, אף אחד מבני הזוג לא גילה לבנות עניין זה, של העברת הזכויות. רק כאשר ליאת היתה בת 23, ראה יוסף לגלות לה זאת. רביעית, גם לאחר שנודע לעירית מה שנודע, לא טרחה עירית לעשות כל מעשה משפטי אקטיבי לקדם פני רעה. היא לא מסרה הודעה בכתב על פיו היא מתיימרת לחזור בה מן המתנה. היא לא נקטה בכל צעד שימנע את העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. לימים, וכאשר היא נדרשה לפרוע חוב ארנונה בגין הדירה, היא סירבה לעשות כן. היא סבורה הייתה שזו חובת הבנות וחובתו של יוסף. והרי אם עירית, לשיטתה, היא בעלת הזכויות הבלעדיות בדירה, היא חייבת היתה להזדרז, לבדה ובעצמה, ולסלק את החוב האמור. 16. קבעתי, כאמור, כי אינני מקבל את הסברו של יוסף ואת הסברה של עירית לפשר הסיבה להעברת הזכויות. במצב דברים זה אין לי אלא את שרואות עיניי. קיים בפני מסמך משפטי שניתן לו תוקף על ידי בית משפט. בעקבות זאת, ולאחר שנים, בוצע ההליך של רישום הזכויות בדירה על שם הבנות. את הגלגל, ככל שעסקינן ברישום הזכויות, לא ניתן להחזיר. הנני קובע כי כיום אין עוררין, ולא יכולים להיות עוררין, על בעלותן של לימור ושל ליאת בדירה. 17. ואולם, קביעה זו שלי אינה פוטרת אותי מלבחון מה המשמעות של מכלול הנסיבות שנפרסו לעיל, באשר לזכויות החזקה של עירית בדירה. על יסוד הנתונים שבפניי דומה בעיניי כי אכן שעה שנעשה מסמך העברת הזכויות, התכוונו בני הזוג, באמת ובתמים, לדאוג לעתידן ולטובתן של הבנות. ואולם לא סביר בעיניי כי לשעה קלה ביקשו בני הזוג לא לדאוג לעתידם ולטובתם, שלהם-עצמם. נשווה בדעתנו כי בני הזוג היו ממשיכים לחיות חיי זוגיות מאושרים, ולעקור לחיפה ולהתגורר בדירה. היעלה על הדעת כי האינטרס המשותף שלהם היה להישאר ללא קורת גג, ולהיות מגורשים מהדירה על ידי הבנות? יכול הייתי להעלות על דעתי מצב דברים זה, אילו הייתי משוכנע כי לבני הזוג היה מקום מגורים אלטרנטיבי, זולת הדירה. זה איננו מצב הדברים שבפניי. לעניין זה עדותו של יוסף אינה משכנעת לחלוטין. כאשר הוא נלחץ ונשאל האם כוונת בני הזוג היתה לוותר על קורת גג, אם יעזבו את הקיבוץ, הוא לא יכול היה אלא להשיב כי "הכוונה היתה לחיות בקיבוץ במשך כל החיים... לא הייתה שום כוונה לעזוב את הקיבוץ אלא אך ורק לדאוג לילדות במידה והם ירצו לעזוב את הקיבוץ, היות והן היו קטינות. אני סברתי אז שאנו נחיה כל חיינו בקיבוץ" (עמ' 23 לפרוטוקול). גם אם אאמין לסברה סובייקטיבית זו של יוסף אין בה משום מענה אמיץ לשאלה אותה נשאל. יוסף לא העז פניו להודות ביושר ובגאון כי אילו רצונו הכן לחיות בקיבוץ כל החיים לא היה מתממש, כפי שאכן קרה, אף אז תישלל ממנו הזכות לקורת גג בגין דירה, והכל מתוך אלטרואיזם לשמו, וללא תמורה. אין לי ספק כי הבנות היו יקרות לבני הזוג, וממילא ליוסף. אף אין לי ספק כי בני הזוג עצמם, לא חדלו להיות "יקרים לעצמם". 18. במצב דברים זה מקובלת עליי טענת ב"כ הנתבעת כי יש לקרוא להסכם המתנה תנאי מכללא שהוא בבחינת "תנאי מפסיק". התנאי האמור בא ליתן תוקף לכוונתם המשוערת של בני הזוג כי מכל מקום לא תישלל מהם קורת הגג. אכן, ניתן היה להפליג להשערה נוספת. ככל שבני הזוג יחליטו לעזוב את הקיבוץ לא רק החזקה בדירה תובטח להם, אלא אף הבעלות. תנאי מכללא זה, לטעמי, הוא מרחיק לכת ולא ניתן למתוח את הפרשנות המשפטית עד כדי כך. ברי לי, איפוא, כי בני הזוג הסכימו לוותר על הבעלות. ברי לי כי בני הזוג היו מוכנים לוותר אף על החזקה, ככל שהייתה מובטחת להם קורת גג למגוריהם. ליוסף, כמבואר, יש דירת מגורים עם אשתו השניה. הוא עזב את הדירה, עוד לפני הגירושין. הוא אינו תובע, אף לא סביר שיתבע, זכות חזקה משותפת עם גרושתו בדירה. עירית, כמבואר, גרה בדירה שהיא דירת נעוריה, מזה עשרות שנים. אין לעירית כל דירה אחרת. הדירה קטנה ביותר. במצב דברים זה יש לקרוא תנאי מכללא בחוזה המתנה המבטיח את זכויות החזקה של עירית בדירה, לפחות כל עוד לא הוכח כי ניתנה לה קורת גג הולמת, ולחזקתה המוחלטת והבלתי מופרעת, כל עוד זה יהא רצונה. 19. בהתאם לסעיף 27(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, הרי תנאי מפסיק הוא תנאי המפקיע קיומו של חוזה, משעה שמתרחש. מכאן, דרישתה של ליאת לשלול מעירית את זכות המגורים בדירה מחוללת את התנאי המפסיק באופן שלכאורה חוזה המתנה הגיע לקיצו. במצב דברים זה, לכאורה, יש לראות את חוזה המתנה כחוזה בטל ומבוטל תוך חובת השבה הדדית. למותר לציין כי זה אינו מצב הדברים שבפניי. איש מבעלי הדין אינו טוען לביטולו של החוזה. לנוכח העובדה שהמתנה שניתנה לבנות הוגמרה ברישום, הדבר אף אינו ראוי לשיקול. 20. הנתבעת טענה כי המתנה לא הוגמרה, במשמעות סעיף 2 לחוק המתנה, תשכ"ח - 1968. ועוד היא טענה, מכל מקום, כי היא חוזרת בה מן ההתחייבות ליתן מתנה עקב "התנהגות מחפירה" של בתה ליאת, כמשמעותה בסעיף 5(ג) לחוק המתנה. הנני סבור כי יש לדחות טענה זו של הנתבעת. לטעמי המתנה, דהיינו העברת הזכויות הקנייניות בדירה, הוגמרה זה מכבר, בוודאי לאחר השלמת רישום המקרקעין, ובעיקר לנוכח העובדה שהנתבעת לא נקטה בכל צעד, שייתכן ויכולה הייתה לנקוט, כדי למנוע את השלמת הרישום. קביעה זו שלי פוטרת אותי מלהידרש לשאלת "ההתנהגות המחפירה" שהרי, כך קבעתי, כבר לא מדובר בהתחייבות למתן מתנה אלא במתנה שהוקנתה והוגמרה. מעבר לדרוש, וחרף הסכסוך העגום בין בעלות הדין, איני מוכן להגדיר את ההתנהגות הנטענת כ"התנהגות מחפירה". ליאת מבקשת להפיק תועלת מזכות הקניין שלה, ממנה עד כה לא נהנתה. ליאת הציעה לנתבעת הצעות פשרה שונות, ואין בדעתי להידרש לשאלה אם הן היו ראויות, אם לאו. דייני בכל אלה על-מנת שלא להגדיר את התנהגותה של ליאת כ"התנהגות מחפירה". 21. קבעתי, איפוא, את זכותן הקניינית, ללא עוררין, של ליאת ושל לימור בדירה. זכות קניינית זו לא כוללת את הזכות להחזיק בדירה הואיל ומפאת ממדיה הקטנים לא ניתן, באורח סביר והוגן, כי הן עירית והן הבנות, ישתמשו בה. לימור וליאת רשאיות, כדרך כל בעלים, לעשות דיספוזיציות בדירה, ככל שהן מתייחסות לדירה כתפוסה, על ידי עירית, המחזיקה כדין. קבעתי את זכות החזקה של עירית בדירה. זכות חזקה זו תיפקע מקום שיוכח כי לעירית יש מקום מגורים חליפי והולם, לכל תוחלת חייה. או-אז ניתן יהיה לחדש תביעת סילוק יד כנגד עירית, ובית המשפט יכריע כאשר יכריע. אין בפניי כל תביעה חילופית לתשלום דמי שימוש בגין חזקתה של עירית בדירת הבנות. משום כך אין בדעתי להידרש לעניין זה שלא הועמד להכרעתי. למותר לציין כי מוטלת על עירית החובה לעשות בדירה שימוש סביר וזהיר ולשמור עליה ולשאת בתשלומים השוטפים בגינה. זכותן של הבנות, כזכותו של כל בעלים, לוודא ולפקח על מילוי חובה זו. התביעה הכספית 22. התובעת טוענת כי על הדירה רבץ חוב של ארנונה לעיריית חיפה. חוב זה נפרע. ברי כי הדבר נעשה אף לשם קידום מטרתן של הבנות להשלים את העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. אין בכך ולא כלום לעניין זכותה של התובעת להיפרע בגין תשלום חוב זה. 23. טענות הנתבעת לעניין זה הן חסרות שחר מכל וכל. הנתבעת טוענת כי החוב בגין הארנונה לא שולם על ידי התובעת אלא על ידי יוסף אביה. הנני רוחש אמון מוחלט לגירסת התובעת, ולגירסתו של יוסף, כי היה זה יוסף ששילם את תשלומי הארנונה וכי ליאת החזירה לו את התשלום האמור. אין בדעתי לייחס כל משמעות לטענת הנתבעת כי ראוי היה שהתביעה הכספית תוגש על ידי שתי הבנות. הנני מתייחס בחומרה יתירה לטענת הנתבעת על פיה נעשה "מחטף" והיא יכולה הייתה להגיע להסדר כספי נוח יותר עם העירייה לעניין תשלום החוב. טענה זו של הנתבעת גובלת בעזות מצח. שנים על גבי שנים לא טרחה הנתבעת להסדיר את החוב לעירייה. היא האחרונה שיכולה לבוא בטענות על שחוב זה נפרע בהתאם לשיקול דעת התובעת. חסד עשתה התובעת עם הנתבעת שניהלה בכלל משא ומתן באופן ששילמה סכום מופחת. אין בדעתי לשעות להתחשבנות הקטנונית של הנתבעת בסוגיה זו. בדעתי להענות לתביעה הכספית, ובמלואה. סוף דבר 24. כבר ציינתי כי עסקינן במסכת כאובה של סכסוך טרגי. עתה, אחוזות הנתבעת ובנותיה בשלשלאות. יכולתן של הבנות למכור את הדירה מוגבלת, אלא ככל שהדירה תימכר למי שיבקש לרכוש אותה כתפוסה, ולא סתם כתפוסה, אלא על ידי ברת-רשות שתנאי חזקתה בדירה הוגדרו בפסק דיני זה. הנתבעת "נדונה" להחזיק בדירה, מבלי שהיא יכולה למכור אותה ולהפיק תועלת מקניין שאין לה בדירה. לא מן הנמנע, לנוכח הנרמז בפסק דין זה, כי זה אינו ההליך האחרון הצפוי במשפחה זו. ושמא ישכילו בעלי הדין, לנוכח כל אלו, להגיע להסדר שלום ולהפיק את מירב התועלת מדירה קטנה זו? 25. לנוכח מכלול הנסיבות, אף לנוכח האמור בסעיף 24 הנ"ל, אין בדעתי ליתן צו להוצאות. 26. לפיכך, הנני דוחה את תביעת התובעת לסילוק ידה של הנתבעת מהדירה. הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 16,236 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 2.2.97 ועד ליום התשלום המלא בפועל. אין צו להוצאות. ביטול מתנה במקרקעיןמתנהמתנה במקרקעין