פסק דין נתוני רקע 1. בגדר המרצות פתיחה מתוקנות, שהדיון בהן אוחד, התבקש ביהמ"ש ליתן פס"ד הצהרתי על-פיו שני צווים לסילוק יד שהוצאו כנגד המבקש ע"י המשיב (להלן, גם "המינהל"), מכוח סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א1981- (להלן-"החוק הנ"ל), הינם בטלים ומבוטלים מעיקרם. הצווים הוצאו ביום 23/9/97 בגין חלקה 47 בגוש 11795 (להלן-"חלקה 47") וביום 27/10/96 בגין חלקה 50 בגוש 11795 (להלן-"חלקה 50"). המבקש עתר, לחילופין, כי יינתן לו פס"ד המצהיר, מכל מקום, כי הוא מחזיק בחלקה 47 ובחלקה 50 כדין, באופן שיש להורות על ביטול הצווים. חלקה 47 וחלקה 50 מצויות במושב עופר. המבקש מתגורר במושב הנ"ל. 2. בגדר ההליכים שבפניי הוגשו תצהירי עדויות ראשיות ומסמכים לרוב. בישיבה מיום 26/3/01 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית על-פיה יפוצל הדיון. בשלב הראשון של הדיון, זה המשמש נשוא פס"ד זה, התבקש ביהמ"ש להכריע לגבי תוקפם החוקי של צווי סילוק היד נשוא ההמרצות על יסוד החומר שבתיק וסיכומי טענות. ברי, כך הסכימו ב"כ הצדדים, כי "ככל שביהמ"ש יגיע למסקנה ששני צווי הסילוק אינם תקפים יגיע הדיון לקיצו". ואולם "ככל שביהמ"ש יגיע להסכמה ששני צווי הסילוק... או אחד מהם תקפים יימשך הדיון". עוד סוכם כי ככל שיהיה צורך בשלב הדיון השני הרי אף הוא יוכרע על דרך של הגשת סיכומי טענות (עמ' 12 לפרוטוקול). עוד הסכימו ב"כ הצדדים כי בגדר השלב הדיוני הראשון יפתח ב"כ המשיב בהגשת הטיעונים והם יוגשו ב"שני מחזורים". ככל שיהיה צורך בשלב הדיון השני, יהא המבקש הפותח והמשיב אחריו, ובמחזור סיכומים אחד. 3. ב"כ הצדדים הגישו סיכומי טענותיהם. בסופו של יום החלטתי להיעתר לעתירתו של המבקש, ביחס להעדר תוקפם של צווי הסילוק. לאור הכרעתי זו מגיע הדיון לקיצו בפס"ד הנענה לעתירות המבקש באופן שאין צורך להידרש לשלב הדיון השני. טרם שאדרש לדיון והכרעה ראוי לעמוד על עיקרי הוראותיו של החוק הנ"ל, ככל שהן צריכות לעניין הכרעתי. החוק הנ"ל 4. החוק הנ"ל הוא פועל יוצא של הצעת חוק מיום 12/10/80 (ה"ח, 1484, תשמ"א, עמ' 20). ברי כי כוונת המחוקק הייתה להסדיר את סוגיית פינוים של פולשים ממקרקעי ציבור, שהוגדרו כמקרקעין המצויים בבעלות המינהל או בבעלותה של רשות מקומית. לנוכח העובדה כי סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-, מעניק זכות להפעיל שימוש בכוח סביר לשם סילוק פולש ממקרקעין, כל עוד הדבר נעשה "תוך זמן סביר", ולנוכח פרשנות הפסיקה כי מדובר ב"ימים ספורים", התבקשה הסדרת סוגיית פינוי פולשים למקרקעי ציבור. במבוא להצעת החוק הוצע "לקבוע שניתן יהיה, תוך זמן מסוים מיום שנודע על הפלישה ותוך הגבלת זמן מיום התפיסה, לקבוע בצו שעל מסיג הגבול לסלק ידו ממקרקעי הציבור. דינו של הצו יהא כדין פס"ד והוא יבוצע ע"י משרד ההוצאה לפועל. אולם מי שהוצא כנגדו הצו יוכל לפנות לבית-המשפט ולהוכיח את זכותו, ובית-המשפט יהיה רשאי לצוות על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל" (עמ' 20). 5. הסמכות ליתן צו סילוק יד הוענקה, בהתאם לחוק הנ"ל, ל"הממונה". סעיף 1 לחוק הנ"ל הגדיר מי הוא "הממונה". ההגדרה מאבחנת בין "הממונה", בגין מקרקעי המינהל, לעניין סעיפים 2, 3 ו5- לחוק הנ"ל, והוא "מנהל המינהל או מנהל מחוז של המינהל". סעיפים 2, 3 ו5- לחוק הנ"ל דנים בבדיקה שניתן לעשות במקרקעי ציבור "כדי לבדוק את ההחזקה או השימוש בהם וכן את זכותו של המחזיק או המשתמש בהם לעשות כן" (סעיף 2), את הזכות לדרוש מידע הנוגע למקרקעין הנ"ל ו"לזכותו של המחזיק בהם או לשימוש או לטיפול בהם" (סעיף 3) ולביצוע בפועל של הצו ע"י משרד ההוצאה לפועל (סעיף 5). 6. לעומת זאת, ככל שעסקינן ב"הממונה" לעניין סעיף 4 לחוק הנ"ל, נקט המחוקק דרך שונה. סעיף 4(א) לחוק הנ"ל קובע כי אם "תפס אדם מקרקעי ציבור ולדעת הממונה תפיסתם הייתה שלא כדין, רשאי הממונה, תוך שלושה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה הייתה שלא כדין ולא יאוחר משנים עשר חודשים מיום התפיסה, לקבוע זאת בצו בחתימת ידו, ובאותו צו יידרש התופס לסלק ידו ממקרקעי הציבור תוך הזמן שנקבע לו ושאינו פחות מארבעה עשר ימים; אם המקרקעין רשומים במרשם המקרקעין, יצרף לצו את נסח הרישום". מכאן שסעיף 4 עוסק בסמכות העילאית בגדר מטרות החוק הנ"ל, והיא הסמכות לחתום על צו סילוק יד "מינהלי", בחתימת "הממונה". לעניינו של סעיף 4 הנ"ל קובע החוק הנ"ל כי "הממונה" הוא "מנהל המינהל, והוא רשאי להסמיך מנהל מחוז של המינהל, כל אחד מאלה יחד עם היועץ המשפטי של המינהל או של מחוז של המינהל...". משמע, במובחן מן הסמכות לגבי סעיפים 2, 3 ו5- לחוק הנ"ל, הרי צו סילוק יד יכול להינתן אך ורק ע"י "מנהל המינהל", הוא ולא אחר. ואולם "מנהל המינהל" רשאי להסמיך "מנהל מחוז של המינהל". אם כך ואם אחרת, צו הסילוק חייב להיחתם אף ע"י "היועץ המשפטי" אם "של המינהל" ואם "של מחוז של המינהל". נקל לעמוד על המשמעות המתחייבת מאבחנה זו. אכן הסמכויות שהוקנו בסעיפים 2, 3 ו5- הן סמכויות עזר לעניין מטרות החוק הנ"ל. וכך החוק הנ"ל קובע, כדבר שבשיגרה, כי לעניין "בדיקה" (סעיף 2), "מסירת ידיעות" (סעיף 3) ו"הוצאה לפועל" (סעיף 5), די בהסמכת מנהל המינהל או מנהל המחוז. לא כך באשר להוצאת "צו סילוק יד" (סעיף 4) גופו. הצו האמור הוא בעל משמעות מפליגה ומרחיקת לכת. הוא מעניק לרשות מינהלית, ולא לרשות שיפוטית, סמכות להורות על סילוק יד. משום כך מגביל המחוקק וקובע כי סמכות זו נתונה למנהל המינהל וליועץ המשפטי של המינהל. כוחו של מנהל המינהל עמו "להסמיך מנהל מחוז של המינהל". ככל שהוא יעשה כן הרי אותו מנהל מחוז יהיה חייב לקבל את הסכמת היועץ המשפטי של אותו מחוז של המינהל למתן צו סילוק יד. מכאן, כי הסמכות של מנהל מחוז אינה קיימת כדבר שבשיגרה. פשיטא, יכול מנהל המינהל להסמיך מנהל מחוז פלוני ולא להסמיך מנהל מחוז אלמוני, הכל בהתאם למיטב שיקולו ושיפוטו. 7. ברי כי החוק הנ"ל ביקש להתגבר על התקלה הלכאורית בסעיף 18 לחוק המקרקעין. משום כך ביקש המחוקק להקל עם המינהל ועם הרשויות המקומיות. די לו לצו שיהא תקף אם הוא ניתן "תוך שלושה חודשים מיום שהתברר לו (לממונה - ש.ל.) כי התפיסה הייתה שלא כדין ולא יאוחר משנים עשר חודשים מיום התפיסה". ב"כ הצדדים לא נתנו דעתם לשני אופני פירוש אפשריים של תנאים אלו, דהיינו האם מדובר בתנאים חילופיים או בתנאים מצטברים. האם מקום שצו הסילוק ניתן לאחר שדבר התפיסה שלא כדין הובא לידיעתו של הממונה תוך שלושה חודשים, אין נפקות לתנאי שהצו יינתן "לא יאוחר משנים עשר חודשים מיום התפיסה", או שמא עסקינן בדרישות מצטברות. מחיבורו של פרופ' יהושע ויסמן "דיני קניין - חלק כללי" ניתן לסבור כי המחבר המלומד סבור שמדובר בתנאים חילופיים. הוא מציין כי "ניתן להגיב כנגד פולש תוך שלושה חודשים מיום שנודע על הפלישה, או, תוך שנים עשר חודשים מיום הפלישה (הכל לפי המועד הקצר יותר)" (עמ' 270) (ההדגשות, מכאן ואילך, הן שלי - ש.ל.). ואולם, לשון החוק והאסמכתאות שהובאו בפניי, מצביעות על כך שמדובר בדרישה מצטברת. כך קובעת כב' השופטת גילאור ב-ע"א 4452/99 (חי') אליעזר בן שמחון נ' מינהל מקרקעי ישראל (דינים - מחוזי, כרך לב(6) 970, בסעיף 5). כך, כמבואר, עולה מן המבוא להצעת החוק. כך מורנו מיגל דויטש, בספרו "קניין" כרך א', בהטעימו כי "המועד לביצוע הפינוי הוא שלושה חודשים מן היום שנודע לגורם המוסמך על הפלישה, אך בכל מקרה לא יותר משנים עשר חודשים מיום הפלישה בפועל" (עמ' 416). 8. שומה על ביהמ"ש, שעה שהוא דן בצווי סילוק יד מכוח החוק הנ"ל, לאזן בין אינטרסים נוגדים. מחד גיסא, הרי "הטעם שניתן בכנסת להצדקת העקיפה של בתי-המשפט בחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), תשמ"א1981-, היה כי פנייה לביהמ"ש הוכחה כבלתי יעילה בשל משך הזמן הרב הנדרש לבירור המשפטי". מאידך גיסא, "סילוק פולשים ע"י צו מינהלי אינו רצוי" (ויסמן, שם, עמ' 271). כב' השופטת גילאור הטעימה כי "הסמכות המוקנית לממונה לפי החוק היא סמכות בעלת כוח רב, שכן יש להחלטתו משמעות ותוקף של פס"ד לסילוק יד, דהיינו כסמכותו של בימ"ש שלום... יש להפעיל סמכות כזו בזהירות ובקפידה רבה ורק באותם מקרים שאין דרכים אחרות לסילוק הפולש או מי שתפס מקרקעין שלא כדין. כאשר הפעלת הסמכות נבחנת ע"י ביהמ"ש, יישקלו קיומם של כל התנאים הנדרשים לפי סעיף 4 לחוק בטרם הוצאת הצו תוך שכנוע כי נמצא טעם בקיומה של הפעלת הסמכות, כמו למשל - אם יש צורך להתגבר על פולשים למקרקעי הציבור שלא ניתן לנקוט נגדם בהליך דיוני רגיל עקב הימשכות ההליכים, או שעלול להיגרם נזק למינהל מקרקעי ישראל או לציבור" (פרשת בן שמחון הנ"ל, סעיף 6). אין צריך לומר כי הדרך הדיונית הרגילה, דהיינו הגשת תביעה לסילוק יד של המינהל כנגד המבקש לביהמ"ש בדרך הרגילה, היא דרך סלולה ועומדת תמיד למינהל. מן החומר שבפניי אני אף למד כי המינהל הגיש תביעה כאמור לבימ"ש זה וביקש להשהות את הדיון בה עד למתן החלטתי בתיק זה. 9. כאשר השיקולים הנ"ל עומדים נר לרגליי אדרש למחלוקת שבפניי. ראוי להקדים ולציין כי בגדר השלב הדיוני שבו אני עוסק מוטל הנטל על הרשות, קרי על המינהל, להצדיק את חוקיותו של צו סילוק היד. כב' השופטת אלמגור ב-ה.פ. 11059/95 אבו סיף סולימאן ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל - מחוז המרכז (נספח 4 לסיכומי ב"כ המבקש), מציינת "כי בכל הנוגע לנטל הראיות הרי שלגבי השאלה הראשונה (חוקיות הצו - ש.ל.) מוטל הנטל על שכמי המשיבה להראות כי הצו הוצא כדין במסגרת התנאים והזמנים המנויים בחוק, ורק לאחר שיוכח וייקבע כי הצו אכן תקף כאמור, תיבחן שאלת זכותו של המבקש בנכס" (עמ' 3). 10. להלן אדרש לסוגיות הצריכות לפנים לעניין שני צווי סילוק היד שבפניי. הצו הראשון בגין חלקה 50 - טענת העדר סמכות 11. הצו הראשון, כאמור, ניתן ביום 27/10/96. מתנוססות עליו חתימות של גב' לאה שטיינמץ, מנהלת מחוז חיפה של המינהל, ושל עו"ד זוהר קראוס, היועצת המשפטית של המחוז. ממכתבו של מנהל המינהל מיום 2/1/97 (נספח 5 לסיכומי ב"כ המבקש), עולה כי "למען הבהירות ולצורך הסרת כל ספק שהוא, בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(2) לפי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) התשמ"א1981-... הנני ממנה את מנהל/ת מחוז חיפה בסמכויות ה'ממונה' לעניין סעיף 4 כפי האמור בחוק הנ"ל. ועוד להבהרה, הנני לאשרר כל פעולה שנעשתה בעבר וכל סמכות שהופעלה ו/או צו שניתן ע"י מנהל/ת מחוז חיפה בקשר עם הוראות סעיף 4 שבסמכות הממונה לפי החוק הנ"ל". 12. ב"כ המבקש סבור כי ההסמכה האמורה פגומה משום שמנהל המינהל לא הסמיך, בשמה המפורש, את גב' לאה שטיינמץ אלא את "מנהל המחוז". איני מקבל טענה זו. סעיף 13(א) לחוק הפרשנות, תשמ"א1981-, מורה כי "מקום שניתנה סמכות למנות אדם, להסמיכו או להטיל עליו חובה - מותר לעשות כן בנקיבת שמו או בנקיבת שם משרתו". מכאן כי מנהל המינהל רשאי היה לבצע את פעולת ההסמכה, שלא בנקיבת שמה של גב' שטיינמץ, אלא בנקיבת "שם משרתה". 13. ב"כ המבקש סבור כי החוק הנ"ל ציווה על פעולת הסמכה של יועץ משפטי. דעתו זו לא מקובלת עליי. החוק הנ"ל קבע בעליל את ההיפך. סמכותו של היועץ המשפטי, אם של המינהל ואם של המחוז של המינהל, קבועה ועומדת ללא עוררין מכוח הוראות החוק הנ"ל, וללא צורך בכל הסמכה נוספת. מכאן כי כאשר מבוצעת פעולת הסמכה של מנהל מחוז, הסמכה זו גוררת מאליה את סמכותו של היועץ המשפטי של המחוז. חזקת התקינות מוליכתני למסקנה כי הצו נחתם ע"י מי שמשמשת כיועצת המשפטית של המחוז. 14. ואולם, במנותק מכל אלו, פועלו של מנהל המינהל, נראה פגום ופסול. הוא מעלה בעליל את העובדה הניצחת כי שעה שנחתם צו הסילוק בגין חלקה 50, לא הייתה מנהלת המחוז, וממילא לא הייתה היועצת המשפטית של המחוז, ברות-סמכות ליתן צווים כאמור. יומרתו של מנהל המינהל ליתן צו רטרואקטיבי נראית לי בלתי ראויה. נודף ממנה ריח מובהק של ניסיון להכשיר, וללא כל אבחנה, כל מעשה, לכאורה ללא סמכות, שנעשה לפני פעולת ההסמכה שלו. הדבר מעלה על מנהל המינהל שהוא לא עשה שימוש ראוי בסמכות האצלת הסמכויות שלו. כבר הטעמתי כי כוחו של מנהל המינהל עמו להסמיך מנהל מחוז פלוני או לא להסמיך מנהל מחוז אלמוני. לא יעלה על הדעת, כך אני קובע, כי לאחר שמנהל המינהל ראה לטוב לעיניו שלא להסמיך את מנהל מחוז חיפה לעשות שימוש בסמכויות לפי סעיף 4 לחוק הנ"ל, הוא החליט, ביום בהיר אחד, לא רק להעניק לו סמכויות מלאות, אלא אף להכשיר, באורח אוטומטי וללא אבחנה, "כל פעולה שנעשתה בעבר וכל סמכות שהופעלה". ב"כ המינהל מנסה לטעון כי סמכות האצלת הסמכויות לא חייבת להיות בכתב אלא יכולה אף להיות בעל-פה. טענה זו גם חסרת שחר, ובעיקר נפסדת. היא מצביעה על קלות-הראש וקלות-הדעת של הרשות המינהלית בסמכויות שהוענקו לה ע"י המחוקק. ואולם, גם אם היה ממש בטענה זו, לא ראוי כי האצלת סמכות מינהלית תהיה פועל יוצא של הבל-פיו של המסמיך, שמא בשיחת אקראי במסדרון המשרד, ולא כפועל יוצא של מסמך פורמאלי בכתב, דוגמת מסמך 5 הנ"ל של מנהל המינהל. העלאת הטענה האמורה מעוררת הרהורים נוגים. היא חוברת ליתר השיקולים באשר לחוסר ההקפדה היתירה של הרשות המינהלית בשימוש בסמכות חריגה שניתנה לה עפ"י החוק הנ"ל. 15. מכאן, וככל שעסקינן בחלקה 50, דייני בקביעה האמורה כדי לקבוע שצו סילוק היד בגין חלקה 50, ניתן בחוסר סמכות מעיקרא, וממילא דינו להיבטל. צווי סילוק היד - העדר פירוט כדין 16. צו סילוק היד בגין חלקה 50 קובע כי המקרקעין נשוא סילוק היד הם "חלקה 50". מכאן, לכאורה, סבור המינהל כי המבקש פלש לכל חלקה 50 באופן שראוי שיסלק ידו מכל החלקה האמורה. ואולם, די להתבונן בתצהירו של מפקח המינהל, מר יגאל גרשון, מיום 25/1/98 (נספח 16 לסיכומי ב"כ המבקש), על-מנת להעלות כי גרסתו היא ש"חלקה 50 הנ"ל כולה מחוץ לתחום הנחלה של המבקש, למעט חלק קטן שעליו לא בנוי המבנה הנ"ל והמצוי במרחק רב מנחלתו". נספח 18, שהוא מפה שנחתמה ע"י המודד אביבי, מציין כי "החלק הארי של חלקה מס' 50 בגוש 11795 אשר נמצא מחוץ למשבצת עופר" וכן "חלק קטן מחלקה 50 בגוש 11795 הנמצא בתחום משבצת עופר". מכאן כי כאשר ניתן הצו הוא ניתן כלאחר יד. אף היום, וכאשר הנני מתבונן במפה הנ"ל, אין ביכולתי לזהות מהו "החלק הארי" ומהו "החלק הקטן". ממילא לא יכול האזרח המקבל צו כאמור להתייחס אליו ברצינות, ככל שהוא מבקש לציית לו ולהתפנות. ואולם ברור כי יומרת הצו לטעון כי על המבקש לסלק ידו מכל חלקה 50, היא חסרת שחר. 17. ככל שעסקינן בחלקה 47 הרי אף הצו בגינה דורש סילוק היד מ"חלקה 47", דהיינו מכל החלקה. עיון במפת חלקה 47 (נספח 21 לסיכומי ב"כ המבקש), מעלה כי נטוע בחלקה מטע פקאנים. מן החומר שבפניי עולה, לכאורה, כי המטע האמור תופס חלק ניכר מחלקה 47, וכי מטע הפקאנים מוחזק ע"י המבקש זה מכבר באופן שאין לגביו "פלישה טריה". אף בעניין זה לא נקט המינהל באורח זהיר, וכלאחר יד הוא ציווה על סילוק יד מכל חלקה 47. 18. תקנות מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) (טופס צו ומסירתו), התשמ"א1981- קובעות נוסחו של הטופס של צו הסילוק. מחוקק המשנה מורה, באשר לזיהוי המקרקעין, כי יש לזהותם "לפי גבולות או לפי מספרים שבפנקס המקרקעין או במפה". שומה, איפוא, לדייק ולדקדק. בנדוננו אמור היה המינהל לצרף לצווי הסילוק מפות ברורות ומפורטות ולא לשרבט, כלאחר יד, את הרישומים "חלקה 47" ו"חלקה 50". צווי סילוק היד - מועדים 19. כבר ציינתי כי סעיף 4 מורה כי יש צורך בקיום שתי דרישות מצטברות. הדרישה השניה, כאמור, מורה אותנו כי שומה על המינהל להראות כי הצו ניתן "לא יאוחר משנים עשר חודשים מיום התפיסה". טול, לדוגמא, מצב בו מוכח כי הצו ניתן, כאמור בדרישה הראשונה, "תוך שלושה חודשים מיום שהתברר לו (לממונה - ש.ל.) כי התפיסה הייתה שלא כדין". בכך לא סגי. הדרישה הראשונה מעלה אלמנט סובייקטיבי. שומה על ביהמ"ש לברר מתי התברר לו, לממונה, כי התפיסה הייתה שלא כדין. הדרישה השניה מעלה אלמנט אובייקטיבי. שומה על המינהל להראות, אובייקטיבית, ממתי החלה התפיסה שלא כדין. ככל שמסתבר כי התפיסה שלא כדין, אובייקטיבית, החלה למעלה משנים עשר חודשים מיום מתן הצו, לא ניתן ליתן צו לפי הוראות החוק הנ"ל, גם אם הדבר נודע לממונה בתחום שלושת החודשים, כעולה מן הדרישה הראשונה. והנה, ממכלול החומר שבפניי עולה כי המינהל לא התיימר להתמודד כהלכה במתן גרסה כלשהי ממתי, לשיטתו, החלה תפיסתו של המבקש שלא כדין בחלקה 47 ובחלקה 50, זולת אמירות לקוניות של מפקח המינהל שאינן נתמכות בשום ראיה אובייקטיבית. כל חומר הראיות שהוצג בפניי מתייחס, ביסודו של דבר, אך לעניינה של הדרישה הראשונה. כאמור, הנטל להוכיח את תוקף הצווים מונח על המינהל. נטל זה לא רק שלא הורם, אף לא נעשה ניסיון רציני להרימו. די בנתון זה בלבד כדי לאיין את שני צווי סילוק היד. ואולם, את אשר החסיר המינהל, מילא המבקש. לא זו בלבד שהמבקש טוען כי הוא תפס חזקה בחלקה 50 החל משנת 1965 ובחלקה 47 החל משנת 1978, הוצגו בפניי תצלומי אוויר של חלקה 47 החל מתאריך 30/9/66 ועד לתאריך 29/8/98. חרף ידיעת המינהל על גרסת המבקש לחזקתו הנטענת בחלקה 50 משנת 1965, לא הוצגו תצלומי אוויר של השנה הנטענת, היא שנת 1965. מצב זה דומה להפליא לפרשה שנדונה ע"י כב' השופטת אלמגור בפרשת אבו סיף הנ"ל. אף שם קבעה כב' השופטת אלמגור כי בגין "מצב החלקה בתקופה הרלוונטית... לא הובאה כראיה ע"י עובדת הציבור מטעם המשיבה". ככל שעסקינן בחלקה 47, עולה מתצהירו של מר זאב קולר, מודד מוסמך של המינהל, כי חלק מהחלקה האמורה "הוכשר לנטיעות ב1990- ונטעו עליו מטע ב1992- או בסמוך לפני כן" (סעיף 4 לתצהירו, נספח 13 לסיכומי ב"כ המבקש). הרי, איפוא, הוכחה ניצחת כי לשיטתו של המינהל מעשה התפיסה שלא כדין הוא משנת 1990 ו1992- דהיינו הרבה מעבר לאותם שנים עשר חודשים שקדמו למועד מתן הצו ב23/9/97-. 20. הנה כי כן, כמבואר, לנוכח העובדה כי ברור לחלוטין כי התפיסה הנטענת שלא כדין של המבקש התרחשה לפני השנה שקדמה להוצאת הצווים, דינם של הצווים להיבטל. 21. בכך לא מסתיימים הפגמים שדבקו בהוצאת צווי הסילוק. 22. הצו בגין חלקה 50 ניתן ביום 27/10/96. המפקח של המינהל, מר יגאל גרשון, ציין בתצהירו כי הדבר נודע לו ביום 22/10/96. פליאה היא בעיניי היאך ניתן הצו לאחר ימים ספורים, מבלי שהמפקח מתיימר לבקש מן המבקש, כסמכותו לפי סעיף 3 לחוק הנ"ל, ידיעות ומידע באשר לזכותו הנטענת של המבקש בחלקה 50. ואולם, בתצהיר מיום 25/1/98, מצהיר מר גרשון כי ביום 28/10/96, דהיינו יום לאחר מתן הצו הנ"ל, הוא ביקר במקום פעם נוספת עם מודד של המינהל. כידוע באותו יום נקבע, שלא כרשום בצו, כי "חלק קטן" של חלקה 50 "מצוי במרחק רב מנחלתו" של המבקש. פליאה היא, איפוא, הכיצד המינהל "קודם יורה ואח"כ חושב". אם אכן סבור היה מר גרשון כי יש לבצע בדיקה נוספת, והיא אכן בוצעה ביום 28/10/96, על שום מה הזדרז ליתן צו סילוק היד ביום 27/10/96. 23. הצו באשר לחלקה 47 ניתן ביום 23/9/97. גם במקרה זה ציין מר גרשון כי דבר הפלישה נודע לו ביום 14/8/97, בעת שביקר במקום. בעקבות הביקור הנ"ל, ניתן הצו ביום 23/9/97. ואולם אף בעניין זה מציין מר גרשון כי ביום 31/8/97 הוא ביצע בדיקה במקום עם מודד ואולם משום מה הוא איננו מציין את שמו של אותו מודד. הדבר מעורר תמיהה לנוכח העובדה שבגין חלקה 50 ידע מר גרשון לנקוב בשמו של המודד, הוא מר אביבי. 24. כבר ציינתי שהמינהל, מיוזמת עצמו, לא ראה מקום לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 3 לחוק הנ"ל ולדרוש מן המבקש מידע אודות חזקתו הנטענת. היה זה המבקש עצמו שעשה כן במכתבו מיום 28/10/96 לגב' לאה שטיינמץ (נספח 40 לסיכומי ב"כ המבקש). במכתב זה התריע המבקש על כך שהוצאו הצווים מבלי שנערך עמו כל בירור אודות זכותו הנטענת וחזקתו בחלקות מזה 30 שנה. במכתבו זה הוא מציין כי "ישנם בידי הסימוכין מאת הסוכנות היהודית המחלקה להתיישבות באשר להקניית זכויותינו על קרקע זאת. מעבר לזה יש פסק בורר... המאשר את זכויותיי על הקרקע (ובהתערבות בג"ץ)" (סעיף 4). אין בפניי שמץ ראיה על מענה כלשהו שניתן למבקש בעקבות מכתבו זה ועל ניסיון כלשהו לערוך בירור אמיתי, בלב פתוח ובנפש חפצה, באשר לנתונים אותם פרס המבקש. סוף דבר 25. די בחלק מן הנתונים שנפרסו לעיל, כמבואר, כדי להכריז על בטלותם של צווי סילוק היד. וברצוני להדגיש ולהטעים: קביעתי בפס"ד זה אין משמעה, בשום אופן ופנים, אימוץ או דחייה של טענות המבקש לגופן באשר לזכויותיו הנטענות בחלקה 47 ובחלקה 50. לא מן הנמנע כי בתביעת סילוק היד, שהוגשה כמבואר בדרך הרגילה, ישכיל המינהל להדוף את טענות המבקש ולגרום לכך שהמבקש יסלק ידו מן החלקות הנ"ל. ואולם, אין לי ספק כי הפרשה שנגולה בפניי מלמדת על הדרך הנפסדת של ניסיון של "קיצורי דרך", תוך שימוש בסמכות חריגה פרי החוק הנ"ל, במקרה לא ראוי ובדרך לא הולמת. החוק הנ"ל נועד, כך תפיסתי, לעשיית שימוש מקום שלא יכול להיות, לכאורה, צל של ספק במעשה הפלישה של המחזיק, וכי מעשה הפלישה הוא "טרי", במשמעות החוק הנ"ל. המחוקק הקל עם המינהל ועם הרשות המקומית וקבע כי "פלישה טריה" כאמור לא חייבת להיות בת מספר ימים אלא יכולה אף להיות בת תקופה של עד לשנה. מקום שהרשות המינהלית, דוגמת המינהל, מבקשת לעשות שימוש חריג בסמכות שהוקנתה לה עפ"י החוק הנ"ל, שומה עליה לעשות כן בזהירות, בקפדנות, ובמקרים הולמים וראויים. בפרשה שבפניי נכשל בכך המינהל, ובאורח נחרץ. 26. לפיכך, הנני מצהיר כי צווי סילוק היד שהוצאו ע"י המשיב כנגד המבקש ביום 27/10/96 בגין חלקה 50 בגוש 11975 וביום 23/9/97 בגין חלקה 47 בגוש 11975 בטלים ומבוטלים מעיקרם. הנני מחייב את המשיב לשלם למבקש מלוא הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 13,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. המרצת פתיחהקרקעותמקרקעיןפלישה למקרקעין