פסק דין כפי שנקבע עוד בע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל פ"ד לח (3) 673 "על תובע, המבקש הפעלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, להוכיח לא רק כי נעלמו ממנו העובדות, המהוות את עילת התובענה, אלא גם שני רכיבים נוספים והם, כי העובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו, וכן "שאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן"" (מפי השופט גולדברג בעמוד 687). למעשה גם דעת המיעוט לא חלקה על העיקרון של החוק החרוט אלא על ישומו של החוק בנסיבות הקונקרטיות של אותו מקרה. לכאורה המבחן הינו מבחן משולב, דהיינו מבחן סוביקטיבי, אך גם מבחן אוביקטיבי, ובחינת התנהגות התובע הטוען להחלת סעיף 8 לחוק אם היא "...יכולה להתיישב עם התנהגותו של אדם סביר..." (שם). על מנת שביהמ"ש ישתכנע בטיעונו של התובע, על התובע להקים בעדותו ולו את התשתית העובדתית הראשונית הנדרשת. להלן פסק דין בנושא: 1. ביום 26.10.99, הגישו התובעים תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעים, על סך של 201,000 ₪. עפ"י כתב התביעה, שכרו הנתבעים מאת התובעים מגרש ומבנה תעשייתי, המצוי ברחוב סמטת הנתיבים 9, באזור התעשייה סגולה פ"ת (להלן: "המושכר"), החל מיום 1.1.1989 ועד לחודש פברואר 99. אולם חרף האמור בסעיף 11 א' לחוזה השכירות, כי הנתבעים ישלמו, משך כל תקופת השכירות, את מיסי העיריה החלים על המושכר (להלן: "המיסים"), הם לא עשו כן, אלא החל מחודש פברואר 99. כתוצאה מכך הוגשה ביוני 94 תביעה ע"י עיריית פ"ת כנגד התובעים, וביום 15.6.95, ומשלא הוגשה בקשת רשות להתגונן, חרף ביצוע תחליף המצאה ע"י פרסום בעיתון ובביהמ"ש, ניתן פסק דין, אשר על פיו נפתח ביום 30.10.96 תיק בהוצל"פ בפ"ת, ע"ס של 201,000 ₪. דבר פסק הדין ותיק ההוצל"פ נודע לתובעים אך בחודש מאי 99, עת קיבלו לידם אזהרה מלשכת ההוצל"פ, או אז פנו התובעים לנתבעים בדרישה לשלם את החוב האמור ומשאלו סירבו, הוגשה התביעה דנן. 2. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, ובהסכמת הצדדים נתנה לנתבעים רשות להתגונן, ונקבע כי התצהיר אשר הוגש על ידם במסגרת בקשת הרשות להגן, ישמש ככתב הגנה. בתצהיר זה, שניתן ע"י הנתבע 1 (להלן: "הרצל"), נטען כי הנתבע 2 חתום על ההסכמי השכירות עד ליום 1.1.93 בלבד, ומאז הרצל בלבד, שכר את המושכר. עוד נטען כי עפ"י חוזה השכירות שנחתם, מדובר על שכירות של 50% מהמושכר, אשר משפיע על חישוב דמי הארנונה המשתלמים מעת לעת, וכי בכל תקופת השכירות הנטענת שילמו הנתבעים את מלוא תשלומי המיסים הנדרשים בעבור חלקם במושכר. כן נטען כי רק "בסוף שנת 1991 - תחילת שנת 1992" הועבר המושכר על שם עסקם של הנתבעים, וכי לפני כן הוצאו חיובי הארנונה על כל המושכר, באשר המושכר נותר על שמו של השוכר הקודם, אשר שכר את כל המושכר, ובשל חובות שהותיר אחריו לא הועבר המושכר, עד לאותו מועד, על שם עסקם של הנתבעים. לגבי התקופה שמראשית 1992 ועד ליום 31.7.99, מצרף הרצל לתצהירו את רוב הקבלות ו/או אישורים מחברת האשראי על תקופה זו, המעידות כי אכן שילם את המיסים הנדרשים לעיריית פ"ת. עוד טוען הרצל כי אף התובעים, במכתב בא כוחם, מיום 13.5.99, טוענים כי החוב הוא עבור 2 תקופות בלבד "האחת מ - 1.4.89 ועד ה- 21.3.90, והשנייה מ - 1.6.90 ועד ל - 21.12.91" (נספח ד'1 לכתב התביעה) (להלן: "התקופה שבמחלוקת"). לעניין התקופה שבמחלוקת טוען הרצל כי חלה התיישנות, וכי אין בידו כל מסמכים ביחס לתקופה זו. כן טוען הרצל כי תשלומי המיסים בגין התקופה שבמחלוקת נעשו, לבקשת התובעים, כל אימת שאלו הגיעו לעסקם של הנתבעים, והציגו חשבון החל על כל הנכס, וכי תשלומים אלו נתנו לתובעים ישירות ולא שולמו לעיריה, לכן גם לא מצויים בידי הנתבעים האישורים הנדרשים לכך. כן נטען כי התובעים לא טרחו לברר מהו מקורו של החוב והאם הוא נובע מאי תשלום המיסים על המושכר, או שמא מדובר על נכסים אחרים שבבעלות התובעים אשר בגינם נוצר החוב בתיק ההוצל"פ. כן נטען ביחס להליך גופא, שבגינו נפתח תיק ההוצל"פ, כי התובעים לא ניהלו את עניינם כנדרש, אלא ברשלנות, ולכן גם פסה"ד שניתן בהעדר לא בוטל, חרף מאמציהם של התובעים. 3. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, כאשר התובע 1 (להלן: "שליט") מגיש תצהיר עדות ראשית, בו הוא חוזר על האמור בכתב התביעה, למעט כי המדובר על 50% מהמושכר, וכן אין הוא מציין את התקופה המדויקת בגינה לא שילמו הנתבעים את המיסים לעיריה. לתצהירו של שליט לא צורפו נספחים, אולם בהסכמה נקבע כי הנספחים שצורפו לכתב התביעה יחשבו כאילו צורפו לתצהירו של שליט. הנתבעים חזרו על האמור בתצהירו של הרצל בבקשת הרשות להתגונן. התיק נקבע להוכחות, כאשר ב"כ התובעים מציין, בדיון שנערך ביום 16.5.00, כי "אנו מכירים בכל תשלום ששולם על ידי הנתבעים החל משנת 1992 ואילך אנו לא דורשים ביחס לכך" (עמ' 2). 4. ביום 17.9.00 העיד שליט בחקירתו הנגדית בביהמ"ש, כי אכן רק מחצית המושכר הושכרה לנתבעים, וכי סוכם בע"פ בין הצדדים כי הנתבעים ישלמו את המיסים על כל המושכר, ובתמורה יוכלו להשתמש בכולו, וזאת עד אשר ימצא שוכר לחצי השני, ואכן לדבריו, משנת 92 נמצא שוכר לחצי השני של המושכר. כן טוען שליט כי " על עניין המיסים דיברתי במשך השנים כששאלתי מה המצב, הם אמרו שזה בסדר... אני האמנתי שהיות והם התחייבו, הם משלמים, כך כתוב בחוזה" (4) וכן בהמשך מסביר שליט מדוע לא בדק האם שולמו המיסים טרם חידוש החוזה "זה כמו שבית המשפט היה בודק לבן שלו דבר כזה" (8). הרצל בחקירתו הנגדית בביהמ"ש, העיד כי פנה באמצעות שליט לעירייה על מנת להעביר את המושכר על שמו, אולם לדבריו עקב חובות לא עלה הדבר בידם עד שנת 92, שאז הסדיר שליט את חובותיו עם העיריה, לעניין תשלומי המיסים ציין הרצל כי הקבלות בדבר תשלומים אלו היו מועברות מדי שנה לרו"ח שאיתו עבד. 5. עקב עדותם של שליט והרצל בביהמ"ש, סבר ביהמ"ש כי יש לנסות ולקבל מסמכים מאת הרו"ח של הרצל, אשר יתכן ויש בהם לשפוך אור על התקופה משנת 1989 עד 1991 ועד בכלל, ואכן אותרו מסמכים ע"י הרו"ח, אולם אלו כללו רק את הדוחו"ת שהוגשו לשלטונות המס, ללא כל אישורים נוספים. 6. מחומר הראיות ניתן לקבוע כדלקמן: א. החוזה הראשון נחתם בין התובעים מצד אחד לנתבעים מצד שני, בחודש נובמבר 1988, וכשתקופת השכירות הינה החל מיום 1.1.89 ועד 31.12.90, וכשניתנת לשוכרים - הנתבעים, אופציה להאריך תקופת השכירות בשנתיים נוספות, דהיינו עד 31.12.92. ב. החוזה השני אינו נושא תאריך חתימתו, אולם חוזה זה נחתם בין התובעים כמשכירים מצד אחד, ובין הרצל לבדו מצד שני כשוכר ומבלי שהנתבע 2 חתום על החוזה השני. תקופת החוזה השני הינו אכן מיום 1.1.93 ואילך, וכשחוזה נוסף שצורף הינו מיום 1.1.97. ג. בכל ההסכמים צויין מפורשות, כי השוכרים או השוכר, שוכרים 50% מהנכס, אשר מכונה בשלמותו כמושכר, אולם ברור מתוכנו, כי ההתייחסות של הצדדים אל המושכר הינה ביחס למחציתו של הנכס בלבד. ראה בנושא זה התייחסות לדמי השכירות. ד. הואיל והתקופה שבמחלוקת מתייחסת לתקופת החוזה הראשון, לכאורה קיימת עילת תביעה גם כנגד הנתבע 2. ה. בניגוד לאמור בכתב התביעה, הוכח, כי אין כל יסוד לנטען, כאילו הנתבעים החלו בתשלום המיסים רק בחודש פברואר 99. ו. בניגוד לאמור בכתב התביעה ובתצהיר שליט (ת/1) , לכאורה התביעה של העיריה הוגשה רק כנגד שליט, וגם פסק הדין ניתן כנגדו בלבד. 7. הנתבעים טענו בהזדמנות הראשונה שלוש טענות מרכזיות, וכדלקמן: א. התיישנות. ב. כי התחיבותם נסובה על מחצית מהנכס בלבד. ג. כי גם בתקופה שבמחלוקת פרעו ישירות לידי מי מהתובעים את המיסים ובמזומן. 8. משנדרשים אנו לטענת ההתיישנות, עלינו להיזקק לעילת התביעה ומועד היווצרה. כאמור, התביעה הוגשה ביום 26.10.99 דהיינו, שלכאורה התביעה התיישנה בכל הקשור לחיובי המיסים טרם ה-26.10.92. הנה כי כן, צודקים הנתבעים בטענה שהתביעה ביחס לתקופה שבמחלוקת לכאורה התיישנה. מעת שבהתאם להסכם הראשון, אשר כולל את התקופה שבמחלוקת, קובע, כי על הנתבעים לשאת בתשלום המיסים, הרי אם לא עשו כן במועד, הרי קמה ונוצרה העילה. הצדדים הסכימו, כי התצהיר שניתן בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן ישמש כתב הגנה. בנסיבות אלו מצופה היה, כי התובעים יגישו כתב תשובה, אשר לפחות בו יזקקו לנושא ההתיישנות, לרבות החלת הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 (להלן: "החוק") שעניינו התיישנות שלא מדעת. למצער הגם שהדבר לא נעשה, מצופה היה כי התובעים בתצהיר כעדות ראשית יפרטו את הנצרך מהפן העובדתי, על מנת להחיל את הוראות סעיף 8 לחוק. ראה לעניין הפן הפרוצדוראלי בכל הקשור לטענת התיישנות את אשר נקבע בע"א 7261/97 אילנה ושלמה שרבנו ואח' נ' חברת האחים שבירו בע"מ ואח' תקדין עליון 2000 (3) 1081. לכאורה, לפני שנת 1999, לא ידעו התובעים ו/או מי מהם על פסק הדין, אולם בכדי לבוא בגדרו של סעיף 8 לחוק עלינו לבחון עוד שתי שאלות נוספות: א. האם העובדות המקימות את עילת התביעה נעלמו משליט? ב. אם התשובה לכך חיובית, יש לבחון האם אי ידעתו נבעה מנסיבות שאינן תלויות בו ושבזהירות סבירה לא היה שליט מגלה את העובדות המקימות את עילת התביעה. לעניין השאלה הראשונה נראה שלכאורה יש להשיב עליה בחיוב, שכן לשליט לא הייתה כל ידיעה על המתרחש בנוגע לנשוא התביעה דנן, עד אשר בשנת 1999 נמסרה לידיו האזהרה מלשכת ההוצל"פ. שונים הדברים ביחס לשאלה השניה. אלמלא חקירתו הנגדית של שליט אף לא היינו מוצאים את אותו הסבר דחוק שהובא על ידו. אומנם בחקירתו הנגדית מציין שליט, כי סמך על הנתבעים, וראה בהם כבניו, אולם הוא עצמו מציין, כי לא ברר את נושא שאלת המיסים בתקופה השנויה במחלוקת. יתר על כן, לא בכדי מצא לנכון ביהמ"ש לבחון, הכיצד טרם חתימת ההסכם השני, לא נבדקה השאלה האם אכן שולמו המיסים בגין החוזה הקודם. 9. לא התעלמתי מההלכה, כי יש לפרש את הוראות החוק "באופן המאריך את תקופת ההתיישנות" (שם בעמוד 678), אולם במקרה דנן עלינו להיזקק גם לנובע ממחדלי התובעים וכדלקמן: א. לכאורה ידעו התובעים כי הנכס בחינת העיריה הינו על שם השוכר הקודם, בחינת המשלם. ב. חרף זאת ששליט מעיד, כי מכר את הנכס השני שבבעלותו ברחוב גזית 11 פ"ת, בחודש ינואר 90, ככל הנראה לא הודע הדבר לעיריה, אשר ציינה כתובת נכס זה בתביעתה ככתובת שליט. ג. שליט אף לא טרח לעדכן את העיריה בדבר כתובתו בנופים. ד. והנה עתה בחלוף תקופה כה ארוכה, נדרשים הנתבעים להוכיח, כי שילמו את מיסי העיריה, ובצדק נטען כי קשה הדבר בידם, ויתכן וניתן לראות בכך אף כעין נזק ראייתי. ה. למעשה היה על התובעים לגלות את אוזני ביהמ"ש באופן מלא, תוך הבאת ראיות בכל הקשור לאשר נשלח ע"י העיריה ולמי, מה היו הנסיבות שרק ב-1992 הועבר הרישום על שם הנתבעים או מי מהם, כיצד ביחס לחלק מהתקופה של החוזה הראשון כן שולמו מיסי העיריה וע"י מי. בנסיבות שכאלו, הן לאור הפגמים הראשוניים של התובעים, ואף לגופם של דברים, נראה כי יש להטיל את תוצאות המחדלים על התובעים ולא על הנתבעים. 10. מעבר לכל האמור, הכיצד מתעלם שליט כליל מהחלק שאכן הושכר בפועל, וכשרק בחקירה נגדית הוא מנסה להעלות גירסה עובדתית חדשה, אשר לא בא זיכרה, וכשבצדק הנתבעים מתנגדים לשינוי חזית. 11. למעשה אין עלי להידרש נוכח האמור לשאלה אם אכן יש לקבל את גירסת הנתבעים, כי שילמו את המיסים לפי פניית מי מהתובעים אליהם. אכן נושא זה לא נקי מספקות. מחד, לכאורה לפי המסמך מהעיריה - היחיד שהוצג, כתובת המשלם ביחס לנכס דנן, הינו ת.ד., ככל הנראה של השוכר הקודם. ומאידך, יתכן והודעות החיוב נשלחו לכתובת ברחוב גזית. לא הוכח כאילו נשלחו הוראות חיוב לנכס עצמו. בנסיבות שכאלו, ובמיוחד בהתחשב בכך שחלק מהמיסים שולמו בתקופה הרלוונטית, יש משום תמיכה בגרסת הנתבעים, וכשלכך יש להוסיף את הדוחות כפי שהמציא רואה החשבון. מאידך, אין להתעלם מכך שהנתבעים נמנעו מהעדת הנתבע 2, וכן מהסתירות שניתן למצוא בדברי הרצל, בכל הקשור לרישומים השונים, ולחובות של השוכר הקודם. בנוסף, מהראוי לציין שהוכח ובכתובים, כי אכן משנת 1992 הנתבעים ו/או מי מהם שילמו כל הנדרש. בנסיבות שכאלו, ובהתחשב בחלוף הזמן כי רב, נוטה הייתי לדעה, כי הנתבעים הרימו את הנטל בכל הקשור לכך ששילמו תשלומים אלו או אחרים, הגם שכאמור לא הוכח, כי העיריה קיבלה מלוא התשלומים, כפי שלא הוכח, כי הנתבעים נדרשו בזמנו, לשלם את התשלומים ביחס לכל התקופה, בין ע"י התובע ובין ע"י אחרים. לכל האמור יש להוסיף, את הנטען בתביעה שנסתר בחלקו הארי ואם לא די בכך אשר מצוי או יותר נכון לא מצוי בתצהיר עדות הראשית של שליט. יתר על כן, אין זה ברור כלל ועיקר מהות החיוב שבתביעת העיריה ובמיוחד שלכאורה לתובע 2 אין כלל עילה כנגד הנתבעים. 12. בנושא ההוצאות, אין להתעלם מניסוחו של כתב התביעה, אשר הזקיק את הנתבעים להכין חומר רב, אשר בסופו של יום רובו ככולו לא נצרך, וכוונתי, להוכחת התשלומים משנת 1992 ואילך. 13. לאור כל האמור, התביעה נדחית ואני מחייב את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. התיישנות