פסק דין 1. ביום 26.10.90 נחתם בין התובעים לבין הנתבע חוזה שכירות בלתי מוגנת (להלן: "החוזה" או "ההסכם"), לפיו שכר הנתבע מהתובעים דירה בת שנים וחצי חדרים ברחוב היהודי זיס 9, קרית שלום, תל אביב. החוזה היה לתקופה של שנה אחת, שהסתיימה ביום 1.1.91. עם תום תקופת השכירות הוארך החוזה בע"פ לתקופה של שנה נוספת, עד ליום 1.1.93. כך הוארך החוזה מדי שנה עד ליום 31.12.97, שאז סירבו התובעים להארכת החוזה. 2. לטענת התובעים, לא פינה הנתבע את הדירה במועד, אלא עזב את המושכר לבית אביו הסמוך, בעודו משאיר במקום כלב רוטווילר אימתני שאינו מאפשר להיכנס למושכר. בגין הפרה זו על הנתבע לשלם לתובעים, עפ"י ההסכם, פיצוי מוסכם בשיעור של 50 ש"ח ליום, ובגין 210 ימים, מיום הפינוי המוסכם (1.1.98) ועד ליום הגשת התביעה - 10,500 ש"ח. בנוסף טוענים התובעים כי התובע הפר את סעיף 8.2 להסכם בו התחייב לשפץ את המושכר עד ליום 1.1.91, בשווי של 1,500 ש"ח, ולהמציא על כך קבלות, ובגין התחייבות זו הופחתו דמי השכירות. לפיכך הוגשה התביעה לתשלום הסכומים האמורים. 3. הנתבע לא הגיש בקשת רשות להתגונן ובשל כך ניתן נגדו פס"ד. בעקבות זאת הגיש בקשה לביטול פסה"ד ובקשת רשות להתגונן (בש"א 117713/99). כב' הרשם שוורץ קיבל את הבקשה, והורה כי התצהיר ישמש כתב הגנה בקובעו כי: "אני דוחה את טענת המבקש כי לא קיבל את כתב התביעה וכי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק... אני מחליט מכוח שיקול הדעת המסור לבית המשפט, טיב טענות ההגנה, להורות על ביטול פסק הדין". 4. לטענת הנתבע הוא פנה לתובע פעמים רבות על מנת לבצע את השיפוץ, אך נדחה בלך ושוב. בסופו של דבר הסכימו הצדדים כי הנתבע יבצע בבית שיפוץ יסודי בשווי של 6,000 ש"ח כולל החלפת תריסים, התקנת דודו שמש ושיפוץ הכניסה לדירה וסכום זה יופחת מדמי השכירות. למיטב זכרונו של הנתבע, קיזז התובע את הסכום מדמי השכירות. בנוסף, טען הנתבע, הוסכם בסעיף 8.2 לחוזה השכירות כי אם יבוצע השיפוץ יופחת הסכום של 1,500 ש"ח, אך הוא לא הגיש קבלות והסכום לא הופחת. לטענתו הוא פינה את הדירה במועד ומעולם לא החזיק כלב. 5. התובעים הודו בתצהירם כי היה צורך לבצע החלפת תריסים ודוד חשמלי, שעלותם 6,000 ש"ח, וסכום זה הופחת מדמי השכירות שהיה על הנתבעת לשלם, אך הנתבע לא עמד בהתחייבותו לתת להם קבלות על סך של 1,500 ש"ח לפחות. 6. אשר לפינוי, העידו התובעים כי בדצמבר 1997, ביקרו אצל הנתבע וסרבו לבקשתו להאריך את תקופת השכירות. מאחר והנתבע לא פינה את הנכס, כתב לו בא-כוחם, מכתב ביום 8.1.98, ודרש את פינוי הנכס. את המכתב הביא התובע 2 לנתבע באופן אישי, ולגרסתו 10 דקות לאחר מכן התנפלו עליו שניים מחבריו של הנתבע ואיימו שירצחו אותו אם יגיע פעם נוספת לדירה או לדירת הוריו של הנתבע. כן העידו התובעים כי למרות פניותיהם לא קיבלו את המפתחות וכי כשבאו לדירה, לא יכלו להיכנס אליה בשל הכלב. התובע 1 העיד בחקירתו הנגדית, ועדותו עשתה עלי רושם מהימן, כי גם כאשר בא לדירה בדצמבר 1997, היה כלב בדירה, וכי גם השכנים התלוננו בפניו על הכלב. על כך שהכלב היה בדירה העיד גם התובע השני (כאשר עפ"י עדותו החזיק הנתבע כלב נוסף בדירת אביו). ביום 5.1.99 נפתח תיק הוצל"פ לפינוי הנתבע, ומסירה על פיו נעשתה לנתבע ביום 15.2.99. עפ"י עדות התובעים גם לאחר פתיחת הליכי ההוצל"פ ראו את הכלב בדירה. בדו"ח ההוצל"פ נאמר: "מר... פרץ דלת הכניסה (פלדלת רב בריח) והחזקה בדירה נמסרה לא. פיינמן ומרדכי פיינמן. הדירה מצויה במצב מוזנח ביותר והיא ריקה מכל חפץ ואדם". מהדו"ח הנ"ל אין ללמוד על הימצאותו של הכלב בדירה עובר ליום הפינוי באמצעות ההוצל"פ, שנעשה, כמובן, לאחר שהנתבע קיבל מסירה ואזהרה מההוצל"פ. 7. לאחר שהתובעים נקבו בחקירתם הנגדית בשמם של השכנים אשר יוכלו לתמוך בגרסתם, ומשהצהיר ב"כ התובעים כי השכנים סרבו להעיד משום שהנתבע איים עליהם, ביקש ב"כ הנתבע לזמן אותם לעדות, וכך נעשה. 8. השכן, עה3/ מר יעקב כהן, שהוא איש מבוגר, הגיע על מנת למסור עדות, ומחקירתו התרשמתי שהעד היה מפוחד ועשה כל מאמץ על מנת שלא להשיב תשובות ענייניות, עד כי קם באמצע עדותו ויצא מן האולם (ובכך הסתיימה עדותו). כהן העיד כי: "ש. לפני כמה חודשים קצת יותר מחודשיים היה אצלך פיינמן (התובע (ר.פ.א.) וביקש שתבוא להעיד בבית המשפט. ת. נכון, אני עשיתי שטות שלא שלחתי אישור רופא בפקס.... ש. ... מה אמרת לו לפני כמה חודשים? ת. אינני זוכר. ש. אולי אמרת לו שאתה לא רוצה עניינים עם בכשיזדה (הנתבע - ר.פ.א.)? ת. אני חושב משהו כזה (ההדגשה שלי - ר.פ.א.) ש. למה אתה לא רוצה עניינים עם בכשי זדה? ת. אני אדם חולה. אני הולך הביתה". בשלב זה כאמור יצא העד את אולם ביהמ"ש. 9. העדה הנוספת שהוזמנה, הגב' שושנה חוזינוב, לא התייצבה כלל לעדות אלא שלחה פנייה בכתב ולפיה: "בכשיזדה הוא שכן שלי והוא אדם אלים מאוד ואני חוששת מפניו...אינני מוכנה לבוא להעיד בגלל החשש שלי להסתבך עם השכן הנ"ל...אני מבקשת שבית המשפט לא יחייב אותי לבוא להעיד". דברים אלה מדברים בעד עצמם. 10. נוסף לכל האמור לעיל, העידו התובעים כי ביום 18.3.99 התקבל במשרדו של בא כוחם פקס מב"כ הנתבע דאז, עו"ד ברק (ת5/) ובו נוסח של הסכם פשרה להוצל"פ, בו נאמר, בין היתר: "הנתבע ימסור החזקה במושכר לידי הזוכים באמצעות עו"ד חלד ומסירת מפתח הדירה לידיו". כן התקשר בעניין זה לב"כ התובעים, תחילה עו"ד וייצמן יוסי, ואח"כ עו"ד ברק, והציעו הסדר שיכלול בין היתר את פינוי המושכר. משלא הגיעו הצדדים להסדר, ומאחר והנתבע לא מסר את המפתח לתובעים או לבא כוחם, פונתה, כאמור, הדירה במסגרת הליכי הוצל"פ, ביום 30.5.99, והמנעול נפרץ. בהקשר זה יש לציין את עדותו של עה2/, עו"ד ציון ברק, שהתחמק מלהשיב תשובות ענייניות לשאלות שהופנו אליו. בין היתר העיד עו"ד ברק כי הפקס (ת5/) לא נשלח ממשרדו אלא ממשרד עו"ד אחר כדלקמן: "ש. ... במרץ 99, איפה היה משרדך? ת. מרץ 99 - בת"א כמדומני, גם ברח' ישרליץ, וגם בביתי... ש. מי זה עו"ד משה רבי? ת. הפקס נשלח מעו"ד משה רבי שהוא חבר שלי... ש. ... בדצמבר 98, שוחח איתך בעניין עו"ד וייצמן. ת. אינני זוכר את התאריך, אמרתי לפני כן שכנראה שכן.. .אינני זוכר בודאות. ש. איפה היה תצהיר הנתבע, אצלך בבית או במשרד? ת. אינני זוכר... אני לא יודע על מה אתה מדבר. אני לא זוכר דברים ולא זוכר תאריכים... ש.... התחלת לטפל בנתבע אחרי שהחלו תהליכי ההוצל"פ לפינוי? ת. אינני זוכר... ש. למה לא ציינת בשום מקום בפקס את השם שלך?... ת. מה זה משנה. אני לא מתכחש למשלוח הפקס. לא מצאתי לנכון לציין את שמי על הפקס. מה קרה. זה לא סוף העולם. לא נשלח עם שמי, מה קרה?". בתצהירו ובעדותו של עו"ד ברק העיד כי הסעיף לפיו מתחייב הנתבע למסור את המפתח ולהחזיר את החזקה לתובעים, הוכתב לו ע"י ב"כ התובעים, והוא הסכים כי יכלל בנוסח הסכם הפשרה, למרות שהנתבע פינה את הדירה, משום שלא היה בסעיף זה כדי להעלות או להוריד בנסיבות בהן הצדדים עמדו להגיע לידי הסכם פשרה. אני דוחה גרסה זו. לא רק שעדותו של עו"ד ברק לא עשתה עלי רושם מהימן, אלא שאין זה סביר בעיני שעו"ד יסכים בנסיבות להכללת סעיף כזה כאשר הדברים האמורים בו אינם נכונים. 11. על כל אלה יש להוסיף כי בנוסף לסתירות שהיו בגרסאותיו של הנתבע בתצהירים השונים ובחקירתו בבקשה לביטול פס"ד לגבי מועד מסירת המפתח לתובעים, הרי שבחקירתו הנגדית בהליך העיקרי הודה כי אינו יכול לומר מתי מסר את מפתח, ואף בשנה שבה התרחש הדבר, לטענתו, אינו יכול לנקוב. בכך התמוטטה גרסתו על מועד מסירת המפתחות לתובעים. 12. לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את גרסת התובעים כי לא רק שמפתח הדירה לא הוחזר להם, אלא שהנתבע לא פינה בפועל את הדירה, וכי הוא החזיק במקום את כלבו עד סמוך למועד הפינוי באמצעות ההוצל"פ. 13. סעיף 15 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, קובע: "מחזיק - בין שהשליטה הישרה במקרקעין היא בידיו, ובין שהשליטה הישרה היא בידי אדם המחזיק מטעמו" בע"א (ירושלים) 4469/98, מנחם דויטש נ' אילנה כספי ואח' , תק-מח 99(1), 9184 ,בעמ' 9185, נקבע: "טענת המשיבים התמקדה בכך, שעיכוב מפתחות הדירה בידי המערער מגיעה לכדי "הפרעה... למקרקעין שלא כדין"... הטעם לכך נעוץ בקביעת בית המשפט, כי ההחזקה כוללת גם את השליטה הישירה בהם, כנקוב בסעיף 15 לחוק המקרקעין, שבו מוגדר "מחזיק": "בין שהשליטה הישירה במקרקעין היא בידו ובין שהשליטה הישירה בהם היא בידי אדם המחזיק מטעמו". כך מבהיר בית-משפט קמא את עמדתו בנושא זה (עמ' 5, סימן 11 לפסק הדין): "מי שמחזיק במפתח דירה שולט באופן ישיר בכל הקשור לכניסה והיציאה מהדירה. בלאו הכי, לצורך קיום יסודות העוולה לפי סעיף 29 לפקודת הנזיקין, צריכה להיות 'הפרעה' למקרקעין, ואם החזקת המפתח ע"י אחר מפריעה לשימוש שעושה בעל המקרקעין במקרקעין אזי כי נגרמת הפרעה. במקרה הנדון, המפתח הוחזק בידי הנתבע. לא הובאה כל ראיה לכך כי גם התובעים או מי מטעמם החזיק במפתח אחר ו/או היתה להם הזכות להכנס לדירה כל עוד לא הוחזרה להם החזקה ע"י צד ג' ו/או הנתבע. לכן, החזקת המפתח ע"י הנתבע וסירובו למסור אותו לתובעים מהווים 'הפרעה' למקרקעין".... בערעור שלפנינו מעלה המערער שורה ארוכה של טענות... החזקת המפתח אינה נחשבת כהסגת גבול, שכן המשיבים יכלו להחליף את המנעול; ... הטענה הנוספת, שלפיה היה מותר למשיבים להחליף את המנעול, בבחינת עשיית דין עצמית, אינה מקובלת עלינו, כל אימת שזכות ההחזקה אינה בידיהם (ולעניין זה אין נפקא מינה אם המחזיק הוא הלקוח, עורך הדין או אולי שניהם גם יחד. די לנו שההחזקה למעשה אינה מצויה בידי המשיבים). סעיף 19 לחוק המקרקעין אוסר על אדם לעשות דין לעצמו, זולת מקרים יוצאי דופן שאינם לענייננו. לכן נקבע ברישא: "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק". אומנם לפי הרשום בסיפא לסעיף 19, מוסמך בית המשפט לדון בעת ובעונה אחת גם בזכויות הצדדים לגופן, חרף עשיית הדין העצמית (התובענות הפוססורית והפטיטורית), במגמה להסדיר את ההחזקה עד להכרעה לגופו של עניין, אולם הדגש ברור לכל והוא נעוץ ברישא, לשמור על הסדר הטוב ולמנוע הפרעה של הסדר ציבורי, למזער תמריץ שלילי מאנשים לנהוג באלימות ולעשות דין לעצמם ("עזרה עצמית"), חלף הפניה אל בית המשפט לקבל סעד, למימוש אל-נכון של זכויותיהם (ע"א 591/76 דלרחים נ' מ"י, פ"ד לא(2) 63 ,57 מול ו'-ז')." (הדגשה שלי - ר.פ.א.). ראה לעניין זה גם ת"א (ת"א) 92602/97, חברת מבני תעשיה בע"מ נ' שמואל כץ, עו"ד, בו קובע כבוד השופט גולדין כי החזקה בנכס מועברת רק בעת העברת המפתחות של המושכר. מכאן, שדי בנסיבות, באי השבת המפתח לתובעים, על מנת לקבוע שהנתבע לא עמד בחובתו להחזיר להם את החזקה במושכר. לא כל שכן כך הוא, משקבעתי כי אני מקבלת את גרסת התובעים לפיה החזיק הנתבע בדירה כלב אימתני. 14. לפיכך זכאים התובעים לסכום הפיצוי המוסכם בסך של 50 ש"ח ליום ממועד הפינוי המוסכם עפ"י החוזה ועד ליום הגשת התביעה, סה"כ 10,500 ש"ח. בסיכומיהם מבקשים התובעים את הפיצוי האמור עד ליום הפינוי בפועל, שנעשה כאמור באמצעות ההוצל"פ ביום 30.5.99, אולם סעד זה, שהוא סעד הצהרתי לגבי העתיד, לא נתבקש בכתב התביעה, והתובעים אף לא שילמו בגינו אגרה. 15. באשר לסכום של 1,500 ש"ח, סעיף 8.2 לחוזה הקובע: "המשכיר מרשה לשוכר לשפץ את המושכר - מאחר שהמושכר מוזנח - כנגד קבלות, ולאחר קבלת אישור עוה"ד בסכום של 1500 ש"ח לשנה. הסכום הנ"ל - או חלקו - יופחת (אם אכן יאושרו השיפוצים וימסרו הקבלות בגין ההוצאות) יופחת בערכו הנומינלי מדמי השכירות של שנת השכירות הבאה." כאמור טוען הנתבע כי כיוון שלא הציג קבלות, לא קוזז סכום זה. לשון ההסכם תומכת בגרסת הנתבע, ואני דוחה את התביעה בגין פריט זה. 16. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים 10,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (27.7.98) ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף ישלם הנתבע לתובעים הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה ע"י התובעים ועד למועד התשלום בפועל ע"י הנתבע, וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. חוזה שכירותחוזהמקרקעיןשכירותפינוי