פסק דין 1. התובעת היא חברה בעלת בניין ברחוב נחמני 45 בתל-אביב הידוע כחלקה 116 בגוש 6941 (להלן: "הבניין"). הנתבעים הם דיירים מוגנים עפ"י חוק הגנת הדייר, עפ"י הסכם שכירות מיום 27.1.78 בדירה בת שני חדרים בקומה ג' של הבניין. 2. מאז 1.1.92 חדלו הנתבעים לשלם דמי שכירות. יתרת חובם עבור דמי השכירות והשירותים עומד כיום על סך של 14,033 ₪. דמי השכירות החודשיים עומדים על סך של 197 ₪ לחודש ודמי השירותים על סך של 18 ₪ לחודש. 3. לטענת התובעת נדרשו הנתבעים פעמים רבות לשלם את דמי השכירות, אך התעלמו מהן. 4. עוד טוענת התובעת כי קמה עילה לפינוי הנתבעים, הן מכח פסה"ד הקודם שניתן נגדם והן עקב הפרת ההסכם באי תשלום דמי השכירות. 5. לפיכך הוגשה התביעה לפינוי הנתבעים ולתשלום 14,033 ₪. 6. בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים קודמים בת.א. 26749/81 בו ניתן נגד הנתבע פסק דין לפינוי וסעד מן הצדק. פסה"ד הוגש לביצוע בהוצל"פ, אך ביצועו של הפסק הדין עוכב ובסופו של דבר הוא לא בוצע, ותיק ההוצל"פ נסגר. 7. לטענת הנתבעים, הם ביצעו את פסק הדין, ועמדו בכל תנאי הסעד מן הצדק. למרות זאת נפתחו בשנת 1984 הליכי הוצל"פ בתיק 3-84-22027-01, אך בשל עמידתם של הנתבעים בתנאים שנקבעו בפסה"ד נסגר תיק ההוצל"פ ע"י ב"כ התובעת, עו"ד חוה ברסלר ביום 12.7.84. למרות זאת פתחה התובעת בהליכי פינוי כ-7 שנים לאחר מכן בתיק הוצל"פ 915-47197-01. התובעת המתינה שוב מספר שנים, ושבה וניסתה לבצעו כ- 18 שנים לאחר מתן פסק הדין. התובעת, בהמלצת ראש ההוצל"פ סגרה את תיק ההוצל"פ בשנת 2000. לאחר שנפתח תיק ההוצל"פ השני בשנת 1991 החלה התובעת, שעד אז קיבלה את דמי השכירות מהנתבעים, לסרב באופן שיטתי לקבל את דמי השכירות מהנתבעים, בטענה שהם אינם דיירים מוגנים. לטענת התובעת היא פנתה שוב ושוב למשרדי התובעת ולמזכירתו של עו"ד בן טוב, על מנת לשלם את דמי השכירות אך התובעת סירבה לקבלם. כשפנתה לעו"ד בן טוב, שוחח איתה קצרות בלבד, וסירב לקבל את שכר הדירה בטענה שהנתבעים אינם דיירים מוגנים. כמו כן הכחישו הנתבעים את דמי השכירות והשירותים הנתבעים, ולחלופין ביקשו סעד מן הצדק. 8. במקום המצהיר המיועד מטעם התובעת, בנימין קרסו, העיד מנהל החשבונות חיים לייטנר, זאת בשל נסיעת לחו"ל של בנימין קרסו במועד ישיבת ההוכחות, ודחיית בקשה לדחיית ישיבת ההוכחות שהגישה התובעת כמפורט להלן. ביום 6.3.00, נקבעה ישיבת הוכחות ליום 29.10.00. ביום 17.10.00, הוגשה בקשה בהסכמה לדחיית הישיבה, "למועד אחר בהתאם לרשימת התאריכים המופיעה בשולי הבקשה". המועדים המוסכמים היו לחודש הבא, נובמבר 2000. כמצויין בהחלטתי מיום 22.10.00, לא ניתן היה לדחות למועדים המוסכמים, אלא לתקופה ארוכה, ולפיכך נדחתה הבקשה. יש לציין כי תצהירו של בנימין קרסו, היה בעיקרו חזרה על כתב התביעה, ולא היתה בו התייחסות של ממש לטענת הנתבעים בדבר הסירוב לקבל דמי שכירות. 9. הנתבעת עמדה בחקירתה על גרסתה כי ניסיונותיה לשלם את דמי השכירות במשרדי התובעת לא צלחו בשל הוראות של עו"ד בן טוב למרשתו שלא לקבל מהנתבעים תשלום כלשהו, אף לא ע"ח דמי השכירות, כי הפעמים הספורות שעלה בידם לשלם, היו בשל כך שבאותן פעמים לא נעשה פיקוח של עו"ד בן טוב, וכי כאשר נפגשו מספר פעמים עם עו"ד בן טוב, הוא סירב לאפשר תשלום דמי השכירות בטענה שאינם דיירים מוגנים. הנתבעת העידה כי: "ניסינו להגיע (למשרדי התובעת - ר.פ.א.) ודיברנו עם אחת הפקידות שיושבות שם, כשאני ובעלי הגענו למשרד הנהלת החשבונות כדי לשלם באותו זמן שישבתי לא אחת ולא שניים בהנה"ח ונוצר קשר טלפוני עם משרדך (משרד עו"ד בן טוב - ר.פ.א.) והפקידה אמרה שבאנו לשלם דמי שכירות ועו"ד בן טוב סירב ואמר לפקידה שלא לקחת כסף אפילו לא ע"ח שכ"ד" וכן: "מהתיק הקודם עו"ד בן טוב החליט החלטה מוחלטת לא לגבות מאיתנו שכירות... ניסינו לקבוע איתו מפגשים... ונענינו בשלילה..." למרות שגרסה זו של הנתבעים הובאה תחילה בכתב ההגנה, ולאחר מכן בצורה מפורטת בתצהירה במקום עדות ראשית של הנתבעת, לא נסתרה גרסה זו. עד התביעה לא ידע לומר על כך מאומה, לא הוזמנה לעדות המזכירה שאמורה לטפל בקבלת כספי שכר דירה מטעם התובעת, ואף עו"ד בן טוב לא העיד. לעניין זה יש לציין כי בתום פרשת ההגנה, ביקש עו"ד בן טוב להתפטר מהייצוג ולהעיד עדות הזמה. דחיתי בקשה זו מהטעם שגרסת הנתבעת פורשה ברחל בתך הקטנה בכתב ההגנה, ועוד יותר מזה, בתצהירה במקום עדות ראשית של הנתבעת, תוך התייחסות לסירוב מפורש של עו"ד בן טוב לקבל את דמי השכירות, והנחיית מזכירת התובעת לא לקבל מהנתבעים דמי שכירות. בנסיבות אלה לא היה כל מקום להתיר עדותו של עו"ד בן טוב בעניין זה כעדות הזמה לאחר תום פרשת ההגנה. יש אף לציין כי התובעת הגישה מכתבים שכתבה לנתבעים לעניין העלאת דמי השכירות, תוך דרישה לתשלום הפרש דמי השירותים בהתאם להעלאה עפ"י דין, בלבד, וכן הוגש מכתב אחד בלבד מ- 26.3.92 הדורש מהנתבעים להסדיר חוב דמי שכירות. דבר זה לא עולה בקנה אחד עם טענת התובעת כי היא פנתה פעמים רבות לנתבעים על מנת שיסדירו את דמי השכירות וכי הנתבעים התעלמו מהדרישות. כך גם העידה הנתבעת כי הנתבעים לא קיבלו מכתבי דרישה מאת התובעת. לטענת התובעת, העובדה שבתצהירה של הנתבעת בהוצל"פ מנובמבר 1994 לא ציינה הנתבעת את סירובה של התובעת לקבל דמי שכירות, מוכיחה כי גרסה זו שקרית. ואולם, כעולה מהחקירה החוזרת, תצהיר זה הוגש בהקשר לתיק ההוצל"פ מ- 1991, וכאמור עד לאירועים נשוא אותו תיק הוצל"פ לא סירבה התובעת לקבל דמי שכירות, ואף קיבלה אותם מהנתבעים, גם לגרסתה. עוד יש לציין כי ביום 14.1.01, התרתי לנתבעים, לבקשתם, ובהעדר תגובת התובעת, להפקיד את דמי השכירות בקופת ביהמ"ש. 10. משהביע בעל הבית דעתו שאין הוא מוכן לקבל את דמי השכירות, וכל עוד לא עולה כי שינה טעמו, לא מוטלת חובה כלשהי על הדייר לשוב מדי חודש ולנסות לשלם את דמי השכירות, בידיעה כי ניסיונו יידחה על ידי בעל הבית. אני מקבלת את גרסת הנתבעת כי היא ניסתה לא פעם ולא פעמיים לשלם את דמי השכירות הן במשרדי התובעת והן אצל עו"ד בן טוב, והדבר לא עלה בידה בשל סירובה של התובעת. גם אם הגזימה הנתבעת במספר הפעמים בהם ניסתה לשלם דמי שכירות למרות הסירוב האמור, אין לכך רלבנטיות, באשר, כאמור לא מוטלת עליה חובה כאמור. לא קיבלתי את טענת התובעת כי העובדה שהנתבעת לא זכרה את שמה של הפקידה, מערערת את גרסתה. 11. כידוע, נטל ההוכחה, לרבות העובדה שבעל הבית לא סירב לקבל את דמי השכירות, במידה וטענה זו מועלית ע"י הדייר - מוטל על בעל הבית. "בעל הבית אשר תובע פינוי לפי עילה זו (אי תשלום - ר.פ.א.) חייב להוכיח את העובדות שעליהן היא מושתתת, ובלשון אחרת: מוטל עליו נטל ההוכחה לקיומן של עובדות אלו. אם הדייר טוען שבעל הבית סירב לקבל ממנו דמי שכירות - אין להטיל עליו (על הדייר) את נטל ההוכחה של טענתו; לא הוא חייב להוכיח את טענת הסירוב, אלא בעל הבית חייב להוכיח את העובדות עליהן מבוססת תביעתו" (דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר עמ' 10/ א, 10/ ב). לאור כל האמור לעיל לא נשאה התובעת בנטל להוכיח כי היא לא סירבה לקבל את דמי השכירות, טענה שפורטה כיאות ע"י הנתבעת, שאף עמדה על גרסתה בחקירה הנגדית, ושהיתה מהימנה עלי. 12. אשר לחוב דמי השכירות, הנתבעת הודתה בחקירתה הנגדית, ולמעשה לא טענה אחרת בתצהירה ובכתב הגנתה, כי הנתבעים לא שילמו דמי שכירות, כטענת התובעת, מאז 1991. לטענת ב"כ הנתבעת, לא הוכח החוב באשר עד התביעה, חיים לייטנר לא בדק אותו בעצמו, אלא הסתמך על הוראותיו של עו"ד בן טובים. אינני מקבלת טענה זו. התקופה בגינה נדרש החוב, וסכומו של כל חלק מהחוב פורט בגין כל שנה החל מ- 1991. פירוט הסכומים עפ"י כרטיס הנהלת החשבונות של התובעת צורף לתצהיר ועד התביעה העיד כי נסמך בדרישות התשלום גם על החוזה שבין הצדדים. העלאות דמי השכירות לדיירים מוגנים נעשות עפ"י דין, וניתנים לבדיקה ע"י הנתבעים אם הם מבקשים לערער על תחשיב התובעת, שאף הגישה חלק מדרישותיה להעלאת דמי השכירות. הנתבעים לא פירטו סכום כלשהו שעליהם לשלמו לגרסתם, וכן לא הצביעו על טעות כלשהי באופן החישוב של התובעת. על כן הוכיחה התובעת את סכום החוב. 13. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת 14,033 ₪. התשלום יעשה ב- 6 תשלומים חודשיים שווים ורצופים שהראשון שבהם תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין, ולכל אחד מהם יצטרפו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (19.1.00) ועד למועד התשלום בפועל. התביעה לפינוי הנתבעים - נדחית. מאחר וכאמור, לא שילמו הנתבעים את דמי השכירות בשל סירובה של התובעת, ומאחר ותביעת הפינוי נדחית על-ידי - תשלם התובעת לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. שכירותדמי שכירות